מרצה: עו"ד אהרון שפרבר

 

שיעור 1:

 

הבחינה תהיה אמריקאית בד"כ 64 שאלות.

 

כתבי טענות:

כיצד מתנהל משפט אזרחי? מהם שלבי ההליך האזרחי?

הנושא העיקרי הוא הנושא של כתבי טענות.

כתבי טענות ממעוף הציבור – התובע הוא זה שפותח את ההליך האזרחי באמצעות הגשת כתב תביעה לבית המשפט, הכולל בתוכו את הסעד במבוקש.

במסגרת הזאת נלמד שיש את סדר הדין הרגיל שבו התובע מגיש כתב תביעה רגיל. אבל בהתקיים תנאים מסוימים רשאי התובע לפתוח את ההליך, בהליך חילופי לכתב תביעה בסדר דין רגיל. לדוג' כתב תביעה בסדר דין מקוצר או המרצת פתיחה.

בחלק מהמקרים התובע חייב לנקוט בהליך חילופי במקום כתב תביעה רגיל. לדוג' כתב תביעה בסדר דין מהיר.

הנתבע – נדרש להגיש כתב הגנה, אם זה בסדר דין רגיל אז זה תוך 30 יום. ואם הוא לא יתגונן, כלומר, לא יגיש כתב הגנה. אזי בית המשפט ייתן פס"ד לטובת התובע על יסוד כתב התביעה בלבד.

כל טענה שהנתבע לא הכחיש אותה בכתב ההגנה, רואים אותה כאילו הנתבע מודה לגביה.

הכלל הוא שמי שמתחיל רשאי לסיים.

התובע רשאי להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה, בתוך 15 יום אם זה סדר דין רגיל.

כתב תשובה הוא כתב אופציונאלי . כלומר, התובע רשאי להגיש אבל לא חייב.

 

מה קורה אם התובע לא הגיש כתב תשובה? רואים את כל העובדות שבכתב ההגנה כמוכחשות על ידו.

 

מכאן לא ניתן להגיש כתבי טענות נוספים, כל כתב נוסף דורש את אישור בית המשפט. כתבי הטענות תוחמים את חזית המרחיבה. כלומר, הם מגדרים את המריבה.

 

ישנם גם כתבי טענות במישור האופקי:

תביעה שכנגד – הנתבע בהליך העיקרי רשאי להגיש כתב תביעה שכנגד, נגד התובע בהליך העיקרי.

תביעה שכנגד תוגש תוך הזמן המוקצה להגשת כתב ההגנה ע"י הנתבע. דהיינו תוך 30 יום מאז שהומצאה לו כתב התביעה. במקרה זה הוא מגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד.

במקרה שהוגש כתב תביעה שכנגד, אז הנתבע צריך להגיש כתב הגנה שכנגד. ובתגובה לכתב ההגנה שכנגד הנתבע רשאי להגיש כתב תשובה שכנגד.

 

הודעת צד ג':

עם הגשת כתב ההגנה, רשאי הנתבע לצרף צד ג' באמצעות משלוח הודעת צד ג'. צד ג' שקיבל הודעה הוא צריך להגיש תוך 30 יום, כתב הגנה להודעת צד ג'.

 

*. בשלב הבא יכול להתקיים אחד מ 3 הליכים:

1. סילוק על הסף.

2. סעדים זמניים.

3. הליכי גילוי מוקדם.

סילוק על הסף – הנתבע יכול לבקש לסלק או לדחות את התביעה על הסף.

סעדים זמניים – כל מיני סעדים זמניים כנגד הנתבע. בית המשפט רשאי לבקשת התובע לתת סעדים זמניים כגון: עיקול זמני, עיכוב יציאה מהארץ, צו מניעה זמני.

הסעד הזמני נוגע לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות הקיימת בעת הגשת התובענה. כדי שהנתבע לא ינצל לרעה את תקופת הביניים בין הגשת התביעה עד למתן פס"ד.

הליכי גילוי מוקדם – שאלונים, גילוי מסמכים וכו'. דברים אלו נועדו בכדי לצמצם את המחלוקת בין הצדדים.

את כל שלושת הדברים עושים עד לשלב של קדם המשפט.

 

השלב הראשון שפוגשים שופט הוא בשלב "קדם משפט", זאת בעצם הישיבה הראשונה, קדם משפט יכול להתפרס גם על כמה ישיבות.

המטרה של קדם משפט היא כפולה:

1. לברר האם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין. במידה ולא מצליחים אז:

2. מבררים נושא המשפט. על מה הסכסוך ודרכי הדיון בו במטרה לייעל את הדיון, נפשט ולקצר ולזרז את המשפט עד כמה שניתן.

 

כיום לפני קדם המשפט, תיערך פגישת מהות שהיא פגישת של מידע, היכרות, ותיאום (ראשי תיבות של מהות). שבה מנסים לבחון אפשרות לגישור.

אם זה נגמר בגישור אז המשפט הסתיים.

ואם זה לא נגמר אז עוברים להגשת "תצהירי עדות ראשית".

תצהירי עדות ראשית – בית המשפט רשאי להורות לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. זאת מכיוון שבבית המשפט האזרחי בשונה מהפלילי, לא חוקרים כמעט חקירה ראשית. כלומר, מה העד רוצה להגיש בחקירה הראשית.

 

השלב הבא הוא הוכחות :

הוכחות – בישיבת ההוכחות הצדדים יביאו את ראיותיהם ויחקרו את העדים. במהלך הישיבה פותח התובע ומביא את הראיות ראשון – זה נקרא: "פרשת התביעה"

ולאחר מכן הנתבע מביא את ראיותיו וזה נקרא : "פרשת ההגנה".

לאחר סיום פרשת ההגנה, רשאי בית המשפט להתיר לתובע בנסיבות מסוימות להביא ראיות מפריכות – הליך זה נקרא: "פרשת ההזמה".

ובנסיבות עוד יותר חריגות בית המשפט רשאי להביא ראיות מטעמו.

 

לאחר שתם שלב ההוכחות מסכמים הצדדים את טענותיהם בפני בית המשפט:

שלב הסיכומים – בע"פ או בכתב. התובע מסכם את טענותיו תחילה, אחריו הנתבע זכאי לסכם את טענותיו.

בית המשפט רשאי להתיר לתובע להשיב לסיכומי הנתבע – "סיכומי תשובה".

 

לאחר תום הסיכומים בית המשפט צריך לתת את פס"ד.

לאחר שלב פס"ד, ניתן לערער – בעל דין שהפסיד במשפט יכול לנקוט בהליכי ערעור.

 

המסגרת הנורמטיבית של ההליך האזרחי, הם בשני חיקוקים:

1. חוק בתי המשפט (נוסח משולב) – 1984

2. תקנות סדר הדין האזרחי – 1984

 

 

 

כתב תביעה

 

תובענה שאין לגביה בתקנות סדר הדין האזרחי (תקסד"א) הוראה אחרת תיפתח בהגשת כתב תביעה רגיל למזכירות בית המשפט.

כתב התביעה צריך לכלול מספר פרטים:

1. בית המשפט שכתב התביעה מוגש לו

2. עובדות שמראות/ מגלות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה.

3. פרטי התובע והנתבע

   1. לגבי התובע: שם , מספר זהות ומען.

   2. לבי נתבע: שם, מספר זיהוי, ומען.

4. כמו כן צריך לגבי התובע לציין מען להמצאת כתבי בית דין, שהוא אחד משלושת החלופות הבאות:

   1. מקום מגוריו של התובע, אם הוא טוען לעצמו.

   2. אם הוא מיוצג – אז משרד עורך דינו של התובע.

   3. נדיר – מקום מגוריו או עסקו של מי שהתמנה ע"י התובע להיות מורשה (מיופה כוח) לקבלת כתבי הבית דין.

*.אם בכתב התביעה התובע לא מציין מען להמצאת כתבי בית דין, אזי מזכירות בית המשפט לא תקבל את כתב התביעה.

 

5. חובה לציין בכתב התביעה את העובדה שהתובע או הנתבע הוא תאגיד או פסול דין. אם לא צוין אז יוצאים מנקודת הנחה שהתובע ונתבע הם אדם כשרים.

 

 

 

גוף כתב התביעה:

1. בכתב התביעה מציינים את העובדות שמהוות את עילת התביעה– מסכת העובדות שאם התובע יצליח להוכיחה היא מצמיחה את זכותו של התובע לקבל את הסעד המבוקש.

2. הסעד המבוקש – אם מדובר בתביעה כספית, כבר בכותרת צריך לציין את סכום התביעה או את השווי שלה.

    

הערות לגבי כתב תביעה:

1. בעלי דין ונציגים – במקום שהתובע הגיש את תביעתו בתור נציג או במקום שהנתבע יסתבך בהליך הזה בתור נציג. אז כתב התביעה צריך להראות בחזקת מי הוא תובע או נתבע. כאשר כתב התביעה של תובע שהוא נציג, צריך להראות שלתובע יש עניין ממשי בנושא התביעה וגם כתב התביעה צריך להראות שהתובע עשה את כל הדרוש כדי שהוא יוכל להגיש תביעה באותו נושא.

   הסבר: רוב התביעות מוגשות כתביעות אישיות. אבל ישנם תביעות שבהם אתה נציג מסוים. לדוג' נאמן, מפרק, עיזבון, אפוטרופוס וכו'. ולכן במקרה כזה מי שתובע ועושה זאת כבעל תפקיד. ולכן כתוב: "משה כהן כבעל תפקיד ככונס..."

2. תביעה במקרקעין - בתביעה שבמקרקעין חייב כתב התביעה להכיל תיאור של המקרקעין. כדי שאפשר יהיה לזהותם במדויק, אם התביעה כוללת דרישה לטובת הנאה במקרקעין אז חייבים לצרף לכתב בתביעה, מפה של המקרקעין שמאושר בידי מודד. אולם אם מדובר במקרקעין שרושמים בטאבו כחריג בלבד, ניתן לבקש מבית המשפט לפתור את התובע מהמפה באישור המודד ולהורות שבמקום זה יוגש נסח טאבו.

 

הסעד המבוקש – כתב התביעה צריך לציין מה אתה רוצה. כתב התביעה צריך לפרט את הסעד המבוקש. הסעד יכול להיות יחיד או לחלופין, דהיינו יש אפשרות להגיד שאני תובע את אכיפת החוזה או לחלופין פיצויים (דבר זה מעורר בעיה של אגרות (הכוונה - לחילופין)).

סעד שלא תבעת אותו, בית המשפט אינו רשאי לפסוק אותו.

לגבי הסעד שכן נתבע, כל סעד שאתה רוצה אתה חייב לציין אותו בכתב התביעה. למעט חריג אחד – אין צורך לתבוע סעד כללי, סעד כללי הוא הסעד היחידי שבית המשפט רשאי לתת אותו לפי שיקול דעתו, גם אם הוא לא ניזכר בכתב התביעה, חוץ מזה מה שלא ציינת אתה לא תקבל.

 

סעד כללי כולל 4 דברים:

1. הפרשי הצמדה.

2. ריבית.

3. שכר טרחת עורך דין.

4. הוצאת משפט – אגרות וכו'

 

הסעד הכללי הוא ממועד הגשת כתב התביעה והלאה. דהיינו, אם התביעה היא כספית חייבים לציין בכתב התביעה את הסכום הנתבע במדויק משוערך כבר ביום הגשת התביעה.

הבעיה היא שלפעמים אתה לא יודע את הסכום, אז מה עושים? המרצה אומר שאין מה לעשות ואין ברירה לתובע והוא חייב לציין סכום תביעה משוער. לדוג' אם גנבו מאדם והוא לא יודע כמה אז הוא מציין סכום משוער.

צריך לזכור שסכום התביעה קובע את התקרה, תשלום האגרה, סמכות בית המשפט וכו'.

אם מתברר שטעית אז בעתיד אפשר לבקש בקשה מבית המשפט לתקן את הסכום. אבל מה שחשוב לזכור שאין אפשרות להשאיר את סכום התביעה פתוח.

הכלל הזה שצריך לציין את הסכום במדויק יש לו חריג והוא – "תביעת נזקי גוף". כל תביעה לנזקי גוף יכול להיות נזק מיוחד ויכול להיות נזק כללי (לא לבלבל בין סעד כללי לנזק כללי).

נזק מיוחד – זה נזק שארע בעבר, נזק שאירע עד הגשת התביעה. לדוג' עזרה בשכר עד להגשת התביעה. ובגלל זה אתה צריך לכמת אותו. מכיוון שזה משהו שקרה אתה יכול לתמחר אותו. לכן אתה צריך לציין את סכום התביעה.

אבל אם התביעה כוללת "נזק כללי".

נזק כללי – נזק כללי, הוא נזק עתידי. כאן זה נזק שקשה להעריך אותו. לדוג' אובדן השתכרות בעתיד, הוצאות שתוציא בעתיד, עזרה שתצטרך בעתיד. כאן התקנות קובעות שאין צורך לציין סכום.

 

*. אם התביעה כוללת רק "נזק מיוחד" אז אתה חייב לציין סכום. אבל אם התביעה כוללת גם נזק מיוחד וגם נזק כללי. אז צריך לציין רק את סכום הנזק המיוחד, ולגבי הנזק הכללי צריך לציין רק באיזה ראשים אתה תובע.

*. לגבי הסכום שתוכל לקבל - הרף העליון שנקבע הוא לפי מקום הגשת התביעה. כלומר אם הגשת לשלום אז התביעה היא עד 2.5 מליון ואז למחוזי אזי אין תקרה.

 

 

שיעור 2:

 

כתב הגנה

הוגש כתב תביעה לבית המשפט, התובע צריך למסור לבית המשפט כתבי תביעה כמספר הנתבעים + 1. כמו כן, לכל נתבע הוא חייב להכין שתי הזמנות לדין.

הזמנה לדין מופנית לנתבע מסוים ואומרת "דע שעליך להגיש כתב הגנה. במידה ולא תגיש כתב הגנה במועד, התובע יבקש ויקבל פסק דין בהיעדר". מזכירות בית המשפט נותנת לכתב התביעה מספר בסדר רץ של ביהמ"ש, המודפס על מדבקה. בתיק נותר עותק מכתב התביעה ועותק של הזמנה לדין. כל נתבע יקבל עותק מכתב התביעה והזמנה לדין המתייחסת אליו. כתב התביעה יומצא לו באחת מהדרכים להמצאת כתבי בי דין.

לאחר שהנתבע מקבל כתב תביעה, הוא חייב להגיש כתב הגנה תוך 30 יום, שאם לא כן כתב התביעה יהפוך לכתב פסק הדין נגדו.

 

מה קורה אם ישנה חריגה מ 30 הימים ? במקרה כזה קבע בית המשפט העליון (ההלכה הפסוקה) שנתחשב בנתבע ובלבד שלא ניתן פס"ד בהיעדר.

 

ממתי סופרים את המועד? המועד להגשת כתב ההגנה נספר מהמועד שבו כתב התביעה הומצא לידיו של הנתבע. יודעים מתי הוא קיבל את כתב התביעה על פי הזמנה לדין המצורפת לכתב התביעה ואליה מצורף אישור מסירה. ממחרת מועד המסירה סופרים 30 יום. אם הנתבע לא הגיש כתב הגנה, התובע יכול לבקש פסק דין בהיעדר הגנה.

הערות:

1. פס"ד בהיעדר הגנה יכול לתת שופט או רשם. תפקידו של הרשם, היושב בכל בית משפט הוא לתת פסקי דין בהיעדר הגנה.

2. רוב התביעות מוגשות כאשר סכום התביעה כתוב בהן במדויק, אבל בתביעות אחרות, כמו תביעה לפיצוי נזקי גוף, סכום התביעה לא מוגדר. במקרה כזה ניתן בנסיבות מיוחדות לבקש ראיות מהתובע ועל סמך אותן ראיות לתת את פסה"ד. במידה וצריך לשמוע עדים, הרשם מעביר את הדיון בפני שופט.

    

   במציאות הרגילה רוב הנתבעים מגישים כתב הגנה. השאלה היא לאיזה מועד אני מתכוון בכתב ההגנה? אם כתב התביעה הומצא לנתבע בחלוף שבועות או חודשים, להיכן הוא מתייחס בכתב ההגנה – ליום ההמצאה או ליום הגשת כתב התביעה, זאת בהנחה שקרו בינתיים שינויים. במקרה כזה המועד לכתיבת כתב ההגנה הוא למועד הגשת כתב ההגנה ולא למועד הגשת כתב התביעה, ולכן אם בינתיים נולד נימוק הגנה חדש הוא יופיע בכתב ההגנה. כל כתב המוגש לביהמ"ש יהיה מעודכן ליום הכתיבה.

    

   יש בעיה ייחודית למדינת ישראל – בתחום המקרקעין. במדינת ישראל יש הפרדה במרבית המקרים בין הבעלות לבין בעל הזכויות ולעיתים בין המחזיק. רוב הקרקעות רשומות על שמה של המדינה, אבל המדינה לא בעלת הזכויות בפועל.

   יש אדם המחזיק בזכות של חכירה לדורות. מעבר לכך, אנשים רבים לא רוכשים מקרקעין אלא חיים בשכירות. אם מוגשת תביעה במקרקעין, היא בד"כ מומצאת לבעלי הקרקע ולבעלי הזכויות בקרקע, אבל מי שהוא בעל העניין העיקרי הוא המחזיק במקרקעין.

   במקרה זה יכול המחזיק במקרקעין להגיש תצהיר לביהמ"ש שהוא המחזיק במקרקעין ויש לו עניין בתביעת המקרקעין ואם ביהמ"ש יאשר לו, הוא יהפוך לנתבע מן המניין .כל זאת אם הוא יוכיח לבית המשפט שתוצאות התביעה יפגעו בו ואז הוא יכפה את עצמו על התביעה כנתבע מן המניין.

    

   מה קורה אם נתבע לא מגיש כתב הגנה?

   במקרה כזה התובע יכול לבקש פס"ד בהעדר/ פס"ד במעמד צד אחד. לכלל הזה ישנם 2 סייגים:

1. אם התביעה שלא על סכום קצוב (תביעת נזקי גוף – נזק כללי) במקרה זה רשאי בית המשפט מטעמים מיוחדים שירשמו לדרוש מהתובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו לפני מתן פס"ד (בפרקטיקה מבקשים תצהיר + מסמכים).

2. מה קורה אם הרשם מרגיש שהוא איננו יכול לתת פס"ד ללא שמיעת עדות? במקרה כזה הרשם רשאי להעביר בפני שופט שהוא יגבה ראיות וייתן פס"ד לחובת הנתבע.

 

ישנם תביעות שבהם יש תובע אחד אל מול נתבע אחד ויש תביעות שבהם יש כמה נתבעים. ובתביעה שבה יש כמה נתבעים שנתבע מסוים יגיש כתב הגנה ואילו נתבע אחר לא יגיש כתב הגנה וכנגדו יהיה פס"ד בהיעדר וינוהלו הליכי הוצל"פ (אם הוא לא ישלם). כלומר, אפשרי שינוהלו הליכים מול נתבע אחד שהגיש כתב הגנה ויינתן פס"ד בהיעדר נגד נתבע אחד שלא הגיש כתב הגנה.

 

ההכחשה וההודיה בכתב ההגנה

ברור שאם הנתבע מודה במפורש בטענות מכתב התביעה, הבעיה היא מה קורה כאשר הוא שותק?

יש להדגיש שלוש נקודות מרכזיות:

1. שתיקה כהודיה – בכתב ההגנה העיקרון הוא, שכל טענה שנטענה בכתב התביעה, ושהנתבע לא הכחיש אותה כמוה כהודיה. אין מצב של אי בהירות, של הימנעות. או שהנתבע מכחיש ויש לקיים דיון או שהודה במה שלא הכחיש. חייבים במפורש להכחיש את כל מה שרוצים להכחיש.

לכלל זה שלושה חריגים:

1. פסול דין – קבע המחוקק שאם התביעה מוגשת נגד אדם או תאגיד שהוא כשיר, ואותו אדם או תאגיד לא מכחיש, רואים אותו כאילו הודה. אם התביעה הוגשה נגד פסול דין (קטין, חולה נפש, אדם חסוי) – לגביו שתיקה איננה שווה הודאה.

2. שיעור הנזק – מה שצריך להכחיש ולא רואים אותך כמודה הן הטענות במישור החבות. כאשר מגיעים לגובה הנזק רואים זאת אפריורי כמוכחש, אלא אם כן הוא יש בו הודיה במפורש. כלומר, אלא אם כן הנתבע הודה במפורש.

3. חריג שיקול הדעת של בית המשפט - לעיתים בית המשפט חש שאדם לא הכחיש עובדה כתוצאה מחוסר הבנה. לכן נקבע חריג שלפיו במידה ובית המשפט סבור שאי ההכחשה נובעת מטעות של הנתבע או חוסר הבנה, יש לו שיקול דעת לחייב את התובע להוכיח את טענתו למרות אי ההכחשה.

    

   2. הכחשה מפורשת – כתב התביעה מכיל סעיפים רבים, אני כנתבע רוצה לטעון שאני מכחיש את כל הסעיפים. להכחשה כוללת אין משמעות משפטית – הכחשה חייבת להיות מפורשת, בעל הדין חייב בכתב ההגנה להתייחס לכל טענה בכתב התביעה ולומר – מודה או לא מודה, או לפחות להכחיש במפורש את מה שרוצה להכחיש.

   המחוקק הוסיף טענות שחייבים להכחיש במפורש:

1. הכחשה שהתובע או הנתבע הוא נציג.

2. קיומה של שותפות לא רשומה, או זכות של שותף לתבוע בשמה.

   *. שני עניינים אלו דורשים הכחשה פרטנית ומפורשת.

    

   3. הכחשה מלאה – לדוגמה, כתב התביעה אומר בס' 1 שהנתבע לווה מהתובע 100,000 ₪ ולא החזיר. הנתבע כותב בכתב ההגנה – "הנתבע מכחיש את ס' 1 לכתב התביעה", אין אפשרות לכתוב זאת. לא ניתן להכחיש על דרך ההתחמקות, הוא חייב לענות לגופו של עניין – הוא יכול להכחיש שקיבל כסף לדוגמה. לחילופין הוא יכול להכחיש את הסכום או לטעון שהחזיר את ההלוואה. בדרך זו התובע יודע מה עליו להוכיח – מה נמצא במחלוקת. זכותו של הנתבע להכחיש הכל, אבל עליו לפרט בדיוק את מה הוא מכחיש. לא מומלץ להכחיש הכל – בכל תיק יש את לב הסכסוך, הנתבע יודע מה לא יוכל להוכיח התובע, ואותם מומלץ להכחיש. נטייה להכחיש סתם דברים שבנקל ניתן להוכיח במשפט תביא להארכת הדיון. במידה ובית המשפט מגיע למסקנה שההכחשה הייתה סתמית, הוא יכול לפסוק הוצאות ללא קשר לתוצאת ההליך.

    

    

   כתב תשובה

    

   כתב תשובה - משהוגש כתב הגנה, התובע רשאי להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה תוך 15 יום מהיום שבו הומצא לתובע כתב ההגנה. יש לזכור שהוא רשאי ולא חייב. כלומר, אם הוא לא מגיש כתב תשובה לא רואים אותו כמודה, לעומת מצב של אי הגשת כתב הגנה של הנתבע שבו רואים אותו כמודה, אם הוא לא מגיש את כתב ההגנה. כתב ההגנה מוגש לבית המשפט במספר העתקים – לרוב עותק לבימ"ש ועותק לתובע.

    

הפרקטיקה מלמדת כי ברוב המקרים לא מגישים כתב תשובה, כתב תשובה יוגש רק אם התובע לא צפה טענות שהנתבע כתב בכתב ההגנה.

 

מתי מגישים כתב תשובה ומתי לא? במידה ואתה כנתבע לא מגיש כתב הגנה רואים אותך כמודה בטענות התובע. בכתב תשובה הכלל הפוך – רואים את התובע כמי שמכחיש את כל מה שנאמר בכתב ההגנה אם הוא לא מגיש, ולכן מיותר להגיש כתב תשובה רק כדי להכחיש את כתב ההגנה. ברוב המקרים לא יוגש כתב תשובה, כי התובע מכחיש את האמור בכתב ההגנה ולכן מיותר להגיש.

מתי בכל זאת מגישים? כתב התביעה וכתב ההגנה קובעים מבחינה משפטית בדין האזרחי את חזית המריבה, את גבולות המחלוקת. כל מה שלא נטען שם הוא לא במחלוקת.

 

דוגמה: א' תובע את ב' על הפרת חוזה. ב' טוען שלא הפר בכתב ההגנה. האם צריך להגיש כתב תשובה? לא.

לעומת זאת, היה חוזה, א' טוען שב' הפר, וב' טוען שהחוזה הוא חוזה אחיד שכולל בתוכו תניות מקפחות. הוא מעלה כאן טענה שאני לא התייחסתי אליה בכתב התביעה. אני כתובע לא ידעתי את כל המידע בעת הגשת כתב התביעה ולכן לא התייחסתי לטענה שהועלתה בכתב ההגנה. המקום להתייחס אל הטענה הוא כתב התשובה.

כתב תשובה יוגש רק באותם מקומות שהנתבע העלה טענה שדורשת התייחסות שלא מופיעה בכתב התביעה. התובע מתמודד עם הבלתי נודע, לעומת הנתבע, שיודע לפי כתב התביעה למה להתייחס. לכן נותנים לתובע, משיקולי הגינות, להשלים דברים.

כתב התשובה הוא האחרון – אם אין רשות מיוחדת של ביהמ"ש לתשובת הנתבע לכתב התשובה, כתבי הטענות הסתיימו.

 

כמו כן, כתב התשובה צריך להיות קוהרנטי לכתב התביעה - אין לטעון טענה בכתב התשובה שאינה מתיישבת עם כתב הטענות.

 

כתב התשובה אינו מקצה שיפורים. אם התברר בכתב ההגנה לתובע שעשה טעות בכתב התביעה (שכח עילה, שכח סעד), כל שנותר לו הוא להגיש בקשה לתקן את כתב הטענות שלו (אינו יכול לציין את העילה ששכח או הסעד בכתב התשובה ללא קבלת רשות).

 

אם הנתבע העלה טענה חדשה בכתב ההגנה, ואני לא השבתי בכתב תשובה, ביום מן הימים בבית המשפט הטענה של הנתבע תהיה ללא התייחסות התובע, ולכן התובע לא יוכל להתייחס לכך בדיון, בעוד שהנתבע יוכל להעלות את הטענה בדיון.

 

 

 

 

תביעה שכנגד

 

נתבע, חוץ מאשר הוא מגיש כתב הגנה על מנת לא לחטוף פס"ד, יכול עם כתב ההגנה להגיש תביעה שכנגד – תוך 30 יום מהמצאת כתב התביעה. בחלק גדול מהתיקים אין תביעה שכנגד, אך בחלק מהמקרים הנתבע רוצה סעד מהתובע.

דוגמה:

א' תובע את ב' כי הוא טוען שב' פגע ברכב שלו וגרם לו נזק לרכב של 50 אלף ₪. ב' בא ואומר – לפני שנתיים הכלב שלך נשך אותי, היה לי כאב וסבל ואני רוצה פיצוי.

לעיתים הנתבע לא רק מעלה טענות לגבי טענות התובע, אלא דורש סעד מהתובע. זה לא אומר שהתביעה שלו היא תביעת סרק, כי פעמים רבות אדם מוותר על תביעה, אבל אם תובעים אותו הוא מחליט לנצל את ההזדמנות ולתבוע בחזרה.

במקרה כזה הוא הופך להיות הנתבע הופך להיות "תובע שכנגד" והתובע הופך להיות "נתבע שכנגד".

כתב תביעה שכנגד יוגש ע"י הנתבע בהליך העיקרי ככתב טענות נפרד בנוסף על כתב ההגנה. כלומר הוא מגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד.

"כתב התביעה שכנגד" מוגש תוך הזמן שנקבע (תוך 30 יום) וחלות עליו כל ההוראות שחלות על "כתב תביעה". הן מבחינת הניסוח והן מבחינת תשלום אגרה.

 

התובע המקורי צריך להגיש "כתב הגנה שכנגד". ועל כתב הגנה שכנגד חלות כל ההוראות שחלות על כתב ההגנה. והוא יוגש ע"י הנתבע שכנגד תוך 30 יום מהיום שבו הומצא לו כתב התביעה שכנגד.

נתבע שכנגד שלא הגיש כתב הגנה שכנגד. דינו כדין נתבע שלא הגיש כתב הגנה. דהיינו בית המשפט רשאי לתת פס"ד דין בהיעדר כתב ההגנה שכנגד.

 

"כתב תשובה שכנגד" – על כתב תשובה שכנגד, חלות ההוראות של כתב תביעה ולכן תובע שכנגד צריך להגיש כתב תשובה תוך 15 יום. ואם התובע שכנגד לא הגיש כתב תשובה שכנגד אז זה בסדר ויראו את העובדות כמוחשות על דיו (כלומר, זהו אותו עיקרון רק עם ראי).

 

 

קריאת רשות:

כללים לתביעה שכנגד

כתבי הטענות בתביעה שכנגד הם בדיוק כמו בתביעה הרגילה, אך הכינויים משתנים – התביעה הראשונה נקראת 'הליך עיקרי' והתביעה שכנגד נקראת 'הליך משני'. מבחינת כתבי הטענות שתי התביעות הן זהות לחלוטין – כתב תביעה שכנגד, כתב הגנה שכנגד, כתב תשובה שכנגד. כל הכללים שחלים על התביעה העיקרית חלים בדיוק על התביעה שכנגד. התובע שכנגד משלם אגרה חדשה לפי הסעדים שביקש.

 

למה התירו להגיש תביעה שכנגד? הסיבה לכך היא בקשר לנושא המימון. הרי ניתן להגיש תביעה רגילה, אבל אז יתנהלו שני תיקים נפרדים ויינתן פס"ד באחת התביעות, שלא ניתן יהיה לקזז אותו מתוצאות התביעה הנגדית. יתרונה הגדולה של התביעה שכנגד היא שהיא מסיימת את כל מערכת היחסים בין הצדדים וקובעים את התוצאה – ניתן לקזז את התשלומים של צד אחד כנגד השני.

יש לכך השלכות נוספות – יעילות הדיון מבחינת מערכת המשפט. בשביל מה לנהל שני דיונים עם אותם צדדים אצל שופטים שונים? יש בכך חסכון בזמן שיפוטי, חסכון לצדדים שמשלמים שכ"ט עו"ד, חסכון בהבאת עדים ועוד.

עד כאן.

 

תנאי להגשת תביעה שכנגד: (התנאי היחידי הוא זהות בעלי הדין)

לא צריך זהות נושא - ניתן להגיש תביעה שכנגד – א' תובע נזק לרכב, ב' תובע על היזק מכלב – ב' יכול לעשות זאת. תביעה שנגד לא חייבת להיות באותו נושא של ההליך העיקרי. התנאי להגשת תביעה שכנגד הוא זהות בעלי הדין – מדובר באותו תובע ובאותו נתבע.

לא חייבים זהות מוחלטת בין בעלי הדין, די שהזהות תהיה חלקית – בתביעה שכנגד א' יכול לתבוע את ב' ויכול להוסיף לגביו נתבעים נוספים. לגבי הנתבעים הנוספים זוהי תביעה עיקרית, ויש להם זכות להגיש תביעה שכנגד.

אין בעיה לצרף נתבעים נוספים, צריך שיהיה לפחות תובע שהופך להיות נתבע ונתבע שהופך להיות תובע.

 

כעקרון בית המשפט יאחד את שתי התביעות (תביעה ותביעה שכנגד) והשיקול הוא שיקול של יעילות, אבל בית המשפט כחריג יש לו שיקול דעת להורות על הפרדת הדיון אם הוא מגיע למסקנה שדיון מאוחד יגרום להתמשכות ההליך ולעיכוב יתר על המידה של ההליך בתביעה העיקרית.

 

 

טענת קיזוז

לנתבע יש אפשרות במקום (לא ניתן להגיש גם וגם צריך לבחור או תביעה שכנגד או קיזוז) להגיש תביעה שכנגד לעשות דבר אחר – הוא יכול להגיש הודעת קיזוז במקום תביעה שכנגד במסגרת כתב ההגנה שלו. א' תובע את ב' שגרם לו נזק לרכב בשווי של 50 אלף ₪, ב' מכחיש את חבותו לנזק ובמקביל מבקש לקזז מהפיצוי שיידרש לשלם אם ימצא חייב, את הנזק שגרם הכלב.

 

 

יתרונות וחסרונות

יתרונותיה של תביעה שכנגד הוא שמדובר בתביעה נפרדת ועצמאית, המאוחדת רק בדיון. אם התביעה העיקרית נמחקה, התביעה שכנגד עומדת בפני עצמה.

יתרון שני הוא שכאשר מדובר בתביעה שכנגד התובע שכנגד לא מוגבל בסכום שהוא תובע.

יתרונות אלה הם החסרונות של טענת הקיזוז – אם נופלת התביעה נופלת גם טענת הקיזוז, מכיוון שטענת הקיזוז היא לא עצמאית, בנוסף היא מוגבלת לסכום התביעה.

יתרונותיה של טענת קיזוז – במסגרת כתב ההגנה, לא נדרשים לשלם אגרה. בתביעה שכנגד משלם התובע את מלוא האגרה.

אם לנתבע אין בעיה לשלם אגרה, מומלץ להגיש תביעה שכנגד. אם הוא מוגבל בכסף, לפחות יש לדרוש קיזוז בכתב ההגנה.

 

המרצה אומר כי תביעה שכנגד עדיפה, אך אם הנתבע אינו יכול לשלם אגרה אז לפחות שיטען לקיזוז.

 

 

שיעור 3:

 

קריאת רשות:

הוראות כלליות לגבי צורה ותוכן של כתבי טענות

 

כתב טענות אמור להכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד. כתב טענות בנוי בצורה של סיפור, כאשר הסיפור כולל את העובדות המהותיות, אותן עובדות שאם הן יוכחו, תתקבל עמדתך בפס"ד. כתב טענות איננו מסביר איך אתה תוכיח את עמדתך במשפט.

הוא בנוי בצורה שאתה טוען לעובדות – "התובע יטען כי...". ביום מן הימים יצטרך התובע להוכיח. לא מסבירים כיצד להוכיח כל טענה, זה יעשה בסיכומי המשפט.

 

בעבר ניתן היה להגיש את כתב הטענות ללא שיש לו מצורפות כלשהן, לטעון הכל בצורה עובדתית. הדבר גרם לסרבול הליכי המשפט, כי הצדדים דרשו מסמכים. המחוקק תיקן את המצב וקבע שאם יש מסמכים שתומכים בטענה חייבים לציין אותם או בכתב הטענות או ברשימה המצורפת לכתב הטענות, ויש לצרף את ההעתק שלהם כנספח לכתב הטענות. כל טענה שמסתמכת על מסמך מסוים, יש לצרף צילום של המסמך כנספח.

 

במשפט אזרחי, בשונה ממשפט פלילי, משחקים בקלפים פתוחים. כל טענה שיכולה להפתיע את הצד השני, יכולה לגרום לו לבעיה כלשהי צריכה להיות מצוינת בכתב הטענות. לדוגמה, בא התובע וטוען לרמייה. הנתבע טוען להתיישנות. הנתבע חייב לטעון להתיישנות בכתבי הטענות. לא ניתן להפתיע את הצד השני במשהו שלא קיים בכתב הטענות.

 

אין לכתוב כתבי טענות בסיסמאות – "הנתבע פעל בחוסר ת"ל" ללא פרטים. יש לפרט מה עשה הנאשם שנחשב חוסר ת"ל. כל מקום שבעל דין טוען טענה שאמורה להתבסס על פרטים, עליו לציין את כל הפרטים – מקום, זמן וכו' – הכל בכתב התביעה. לא ניתן להשתמש בטענות סתומות, לא ברורות. בימ"ש יורה לתת פרטים נוספים ויחייב בהוצאות.

 

בעבר ניתן היה לכתוב כתב טענות שכולל עובדות חילופיות – לחילופין וחילופי חילופין. הדבר הזה תוקן לפני שנים – כיום לא ניתן לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חילופיות. אדם חייב להציג בכתב הטענות שלו גרסה – מתי קרו הדברים ואיפה, היכן נפגע וכו'. כל זאת אלא אם כן בעל הדין בא ואומר 'העובדות לא ידועות לי'. יהיה לו קשה להצליח במשפט למעט מקרים שבהם הדבר מדבר בעד עצמו.

לכלל זה יש שני חריגים:

1. הכלל חל רק לגבי טענות עובדתיות חילופיות, לא לגבי טענות משפטיות. לעיתים אותו סיפור מעשה מבחינה משפטית מוליד כמה עילות תביעה, והתובע מקווה להצליח באחת מהן. מותר לטעון כמה טענות משפטיות חילופיות.
2. גרסה עובדתית אחת – רק כלפי אותו בעל דין. אם יש כמה בעלי דין, אין מניעה כנגד כל אחד מהן לטעון לגרסה אחרת. הגרסה האחת מחויבת מתובע מסוים כלפי נתבע מסוים. ניתן לכתוב גרסאות שונות בכתב תביעה ובהודעת צד ג'.

 

בעל דין לא חייב לציין בכתב טענות את הוראות הדין. אם הוא כן מציין, הוא מגביל את עילת התביעה. אולי לימים יסתבר לו שיש הוראת דין אחרת. תובע יכול לטעון לרשלנות, להפרת חובה חקוקה, אבל לא צריך לציין את הוראות החוק. הוראות החוק יבואו בסיכומים. מומלץ לא לציין הוראת חוק בכתב טענות.

כל זאת למעט עילה אחת – הפרת חובה חקוקה. חייבים לציין איזו הוראת חוק טוענים שהופרה.

 

על מנת שלא להאריך ולסרבל את כתבי הטענות אין צורך לטעון שתנאים מוקדמים התקיימו. דהיינו, פעמים רבות יש תנאים מוקדמים על מנת להגיע לדבר מסוים. לדוגמה, חוזה מונה בתנאים מתלים. ניתן לבוא ולטעון שקיים חוזה בין הצדדים ולא לטעון שהתקיימו התנאים המוקדמים. מי שרוצה לטעון שאין חוזה צריך לטעון שהתנאים לא התקיימו.

חזקות – ברגע שקיימת חזקה לטובתך, לא צריך לטעון אותה. מי שטוען שהחזקה נסתרה צריך לטעון.

 

כאשר מדובר בטענה שהיא לב ליבו של כתב הטענות – אותה יש לטעון, אין צורך להתחיל מבראשית. כתב תביעה ארוך מדי – לא יקרא.

 

המחוקק קבע מספר טענות שניתן לטעון אותן בחזקת עובדה. לדוגמה – הודעה שנמסרה לאדם מסוים, קיום חוזה – ניתן לטעון בגדר של עובדה. כתב הטענות מתמקד בהרצאה של עובדות, הוא כתוב בלשון בני אדם, לא בשפה משפטית. לא מכניסים לשם איך נוכיח את הטענה.

 

עד כאן.

 

 

כתבי טענות ייחודיים

 

הודעה לצד שלישי – הודעת צד ג'

 

מתי מגישים הודעת צד ג'?

אדם הותקף בידי ארבעה אנשים. הקורבן מגיש תביעה אזרחית בעוולת תקיפה כנגד אחד או שניים מהם. הנתבע רוצה שהתוקפים האחרים ישתתפו איתו בתשלום הנזק.

דייר מגיש תביעה כנגד דייר מעליו, בטענה שנזילת מים מהצינורות שלו גרמו לנזק לדירה. לדייר שגר למעלה יש ביטוח. לעיתים חברת הביטוח מסכימה לייצג אותו. במקרה אחר יש מחלוקת בינו לבין חברת הביטוח, שלא מסכימה לייצג אותו בתביעה. הנתבע רוצה שחברת הביטוח תשפה אותו אם יפסק שהוא חייב בתשלום.

כאשר בא הנתבע וטוען שיש גורם אחר שצריך להשתתף איתו בהוצאות או לשפות אותו, לעיתים הוא מבקש מאדם אחר את אותו סעד שתובעים ממנו. יש אפשרות לברר את הכול ביחד, באותו משפט. כאשר בא הנתבע ואומר "במידה ותתקבל התביעה נגדי יש גורם אחר שאמור להשתתף איתי או לשפות אותי או להחזיר לי" אין מניעה שיגיש נגדו הודעת צד ג'.

לנתבע עומדת האפשרות להגיש תביעה כנגד ו/או הודעת צד ג' – אין סתירה בין הדברים.

 

מבחינה משפטית, הודעת צד ג' היא תביעה על תנאי – אם אני אחויב בפיצוי, צד ג' ישתתף איתי בתשלום. ההודעה תלויה בכך שהתביעה כנגד הנתבע תתקבל. היא לא תביעה עצמאית כמו תביעה שכנגד.

הודעת צד ג' מחייבת תשלום אגרה, כמו בתביעה שכנגד. כאן צריך לחשוב אם רוצים להגיש הודעת צד ג'. הרי הודעת צד ג' תשתלם לנתבע רק אם יצא חייב בדין. מצד שני, הנתבע יכול לחכות לתוצאות המשפט ולאחר מכן להגיש תביעה נפרדת נגד צד ג'. יש כאן את נושא המימון של התביעה הנפרדת שהוא משמעותי מאוד.

 

זמנים ותנאים למשלוח הודעת צד ג'

יש להבחין בין שני מצבים:

1. הודעת צד ג' מוגשת בצורה שונה מבחינת סדר הדין כאשר מדובר בתביעה רגילה לעומת כאשר מדובר בתביעה מיוחדת.

   כאשר מוגש כתב תביעה בסדר דין רגיל - הנתבע לא חייב לבקש רשות להגיש הודעת צד ג' אלא הוא זכאי לכך.

   הודעת צד ג' תוגש בד בבד עם כתב ההגנה. צד ג' מקבל הודעת צד ג', מבחינתו מדובר בכתב תביעה. עליו להגיש כתב הגנה, אחרת אם תתקבל התביעה הוא יחויב בדין. הוא יכול במקביל להגיש הודעת צד ד', שיגיש הודעת צד ה' וכו'.

2. בתביעות מיוחדות(תביעות שהם לא בסדר דין רגיל)– סדר דין מקוצר, סדר דין מהיר, המרצת פתיחה, לנתבע אין זכות להגיש הודעת צד ג', עליו לבקש רשות מבית המשפט – באותו זמן שעליו להתגונן עליו לבקש רשות מבימ"ש לבקש הודעת צד ג' (תקנה 214ו רבתי). ברוב המקרים התשובה היא שלילית כי יש רצון לברר את ההליכים במהירות. כאן אין דילמה אם התשובה שלילית.

217. הודעה לצד שלישי בתובענות אחרות [284]

(א)   בתובענה שלא כאמור בתקנה 216 רשאי בעל דין, תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לו כתב התביעה, או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט או הרשם, לבקש מבית המשפט או הרשם רשות ליתן הודעה לצד שלישי במקרים המנויים בתקנה האמורה, כאילו היה נתבע.

(ב)   בית המשפט או הרשם רשאי להיעתר לבקשה, לאחר שנתן לשאר בעלי הדין לומר את דברם, או לדחותה, וכן הוא רשאי להורות על החלפת כתבי טענות או לתת כל הוראה אחרת או נוספת, ככל המתחייב ממהותו של הענין.

 

 

הודעת צד ג' כמוה ככתב תביעה וכל הכללים שחלים על כתב תביעה חלים גם על הודעת צד ג'.

מי שיגישו נגדו הודעת צד ג', לרוב לא ידע איך המגיש "נפל" עליו. לכן, בהודעת צד ג', חייבים לצרף את כל כתבי הטענות עד אז, כי אחרת צד ג' לא יבין איך הגיעו עליו (שמו: "נתבע בצד ג'")

הנתבע חייב לצרף להודעת צד ג' את כתב התביעה וכתב ההגנה. לצד ד' תצורף גם ההודעה לצד ג' וכתב ההגנה של צד ג'.

 

תפקידו של הנתבע בהודעת צד ג':

הנתבע בהודעת צד ג' חייב להגיש כתב הגנה, שאם לא כן אזי שהתביעה נגדו יכולה להתקבל ורואים אותו כאילו הוא מודה גם בהודעה וגם בתביעה.

כל הכללים שחלים על כתב ההגנה חלים גם כאן. כלומר, צד ג' צריך להגיש כתב הגנה תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו הודעת צד ג'. אך בכתב ההגנה שהוא מגיש הוא יכול לחלוק לא רק על הודעת צד ג', אלא גם על התביעה העיקרית.

 

בהודעת צד ג' יש שיקול דעת מלא לשופט. מתי לדון בהודעת צד ג', ומתי הוא פוסק בהודעת צד ג'. דהיינו הוא יכול לדחות, לדון בכול יחד וכו'.

 

אם ביום מן הימים יתקבלו התביעות, סדר התשלום יקבע כך:

קודם כל הנתבע ישלם לתובע, רק לאחר מכן צד ג' ישלם לנתבע. לכן ניתן להוציא לפועל פס"ד נגד צד ג' רק ברשות רשם ההוצל"פ ורק לאחר שהנתבע שילם לתובע. אחרת הנתבע יכול להרוויח פעמיים – הנתבע לא ישלם לתובע אבל יגבה את השיפוי או ההשתתפות מצד ג'. ניתן עקרונית להגיע להסכמים בין הצדדים שלפיהם צד ג' ישלם לתובע. אבל מבחינת סדרי הדין הדבר לא ניתן.

כלומר, ניתן להוציא לפועל פס"ד נגד צד ג' בהתקיים 2 תנאים מצטברים:

1. ניתנה רשות לכך מבית המשפט או מרשם ההוצל"פ – פה השופט או הרשם בוחנים את התיק ורואים אם כל החוליות התקבלו. אם התביעה העיקרית נדחתה. אזי שאין צורך לקיים את פס"ד נגד הנתבע בצד ג' כי התביעה נגדו גם נדחית.

2. שולח ההודעה (הנתבע העיקרי) קיים את פס"ד נגדו באותה תביעה – כלומר, בתביעה העיקרית רואים שהנתבע העיקרי שילם את חובו כפי שנפסק לתובע העיקרי, אז שבהתקיים תנאי זה ניתן לאכוף את פס"ד נגד צד ג'.

 

קריאת רשות:

הודעת צד ג' מנוסחת כמו כתב תביעה. יש בה שני דברים שונים מכתב תביעה:

1. ניסוח ההודעה – "אם אני אחויב אז...". הנתבע לא מודה שהוא יחויב.
2. בסוף ההודעה לצד ג' חייבים לכתוב שאם לא יוגש כתב ההגנה יראו אותו כמודה בעובדות כתב התביעה והודעת צד ג'. צד ג' שכותב כתב הגנה יכול לבחור במה הוא מתגונן. כאשר נתבע מתגונן – הוא חייב להתגונן נגד כל מה שכותב התובע. צד ג' יכול לגרום לכך שהתביעה נגד הנתבע תדחה, ואז התביעה נגדו תידחה. הנתבע יכול בהודעת צד ג' להעלות טענות במישור שבין הנתבע לתובע ו/או במישור שבין הנתבע לצד ג'. לכן חייבים לכתוב לו שאם לא יתגונן יראו אותו כמודה בעובדות כתב התביעה ובעובדות הודעת צד ג'.

עד כאן.

 

לעיתים צד ג' יכול להרוויח אם לא התגונן – אם הנתבע לא מתגונן הוא יחויב לשלם. לעומת זאת, אם מדובר בצד ג' שלא התגונן יכול להיות מצב שבו התביעה נגד הנתבע תידחה ואז הוא לא יחויב בתשלום. כדאי לו לשתף פעולה עם הנתבע בניסיון לדחות את התביעה כנגד הנתבע.

 

 

קריאת רשות:

הצ"ג משמע, צירוף צד נוסף לתביעה ע"י הנתבע.

המטרה : 1. לכבול צד ג' להכרעה שבין התובע לנתבע.   2. יעילות - להכריע במשפט אחד בכל הסכסוך בכללו, ולמנוע עוד תביעה.   3. מטרה נלווית - למנוע מצב של הכרעות סותרות בביהמ"ש בין 2 תביעות שיכולות להיות כתביעה אחת. הצ"ג היא תביעה על תנאי, משמע זה קשור לתביעה המקורית ואם היא נופלת , גם הצ"ג נופל.

* יש 2 סוגי תביעות בהן יכול להתבצע הצ"ג : 1. אם זה הליך תביעה רגיל, אפשר לשלוח הצ"ג ללא אישור בימ"ש לפי תקנה 216 .

2. אם מדובר בהליך מיוחד כמו: סדר דין מהיר, יש לבקש רשות מביהמ"ש לפי תקנה 217 .

* שולחים הצ"ג ב - 3 מקרים : 1. כאשר נתבע טוען כי קיים צד ג' שכלפיו הוא זכאי להשתתפות / שיפוי בגין הסעד שייפסק כנגדו בתובענה. 2. נתבע טוען שהוא זכאי כלפי צד ג' לקבלת הסעד שהתובע דורש ממנו. 3. כאשר השא' השנויה במחלוקת בין התובע לנתבע היא בעיקרה השא' ששנויה במחלוקת בין הנתבע לצד ג'.

* הצ"ג כמוה ככ"ת , הניסוח אותו דבר ויש לשלם אגרה.

* הצ"ג יש להגיש במקביל לכ"ה , תוך 30 יום . צד ג' צריך להגיש כ"ה להודעה , תוך 30 יום , אחרת יינתן כנגדו "פס"ד בהעדר הגנה" וזה יהווה כהודאה של צד ג' לא רק כלפי התביעה של הנתבע נגדו, אלא גם כהודאה בתביעה של התובע כנגד הנתבע . אם ניתן פס"ד בהעדר, הוא איננו מופעל מייד, אלא רק לאחר שיינתן פס"ד בעניין התביעה המקורית.

* בהצ"ג יש לצרף את כל כתבי הטענות הקיימים, כדי שצד ג' יוכל להתגונן בכל המישורים.

* בהצ"ג אין צורך לבדוק עניין סמכות , שכן די בקיום סמכות לדון בתביעה המקורית.

* בימ"ש יכול לדון בהצ"ג בנפרד או יחד עם התביעה הרגילה.

* לא ניתן להוציא לפועל פס"ד בהצ"ג , אלא אם יתקיימו התנאים הבאים:

1. בימ"ש / ראש ההוצל"פ נתן אישור לכך. 2. הנתבע קיים את פסה"ד שניתן נגדו באותה תביעה.

עד כאן.

 

 

הליך טען ביניים

הליך טען ביניים מאפשר לאדם ("המבקש") היודע כי הוא צפוי להיתבע בתביעות סותרות ע"י כמה אנשים ("הטוענים") או כאשר בפועל הוא נתבע על ידם, להקים מחסום דיוני מפני תביעות הטוענים כנגדו. למחסום הדיוני הזה קוראים "צו גודר".

 

דוגמאות:

לחברה יש ספק שמספק לה ציוד. תמורת הציוד היא חייבת לשלם כסף. לימים בא גורם אחר ומציג לחברה המחאת זכות, לפיה כל הזכויות הכספיות שמגיעות מהחברה לספק הומחו אליו. במקרה זה החברה חייבת לשלם לנמחה. הספק בא ואומר "אני לא מכיר בהמחאה הזו". אם החברה תשלם לספק – היא עלולה להיתבע ע"י הנמחה. אם תשלם לנמחה – הספק יתבע אותה.

 

דוגמא נוספת:

אדם מצא אבידה, פרסם מודעה שמצא אבידה. הגיעו אליו 4 אנשים שטוענים שהאבידה שלהם. הוא חושש שאם ימסור את האבידה לאחד, יבואו האחרים ויתבעו אותו.

 

דוגמא נוספת:

עו"ד עורך עסקה של רכישה ומכירה של דירה. הקונה רוצה להיכנס לדירה והמוכר רוצה למסור את החזקה בדירה. האישורים מתעכבים זמן רב. המוכר מפחד לתת לקונה חזקה בדירה לפני שכל הכסף שולם, הקונה מפחד לתת את כל הכסף עד שהחזקה תועבר אליו. הפתרון – מפקידים את יתרת התשלום בנאמנות אצל עו"ד עד שיגיעו האישורים. לימים שניהם הסתכסכו ושניהם תובעים את הכסף מעוה"ד.

 

בכל המקרים האלה אני חייב להעביר נכס/חפץ/תשלום למישהו, אבל לא יודע למי לשלם. מבחינה דיונית, אני רוצה ליצור מצב שלא יוכלו לתבוע אותי. הדרך לעשות זאת היא טען ביניים.

 

למי הסמכות/ מיהו בית המשפט המוסמך לדון בהליך מקומית ועניינית?

1. אם המבקש כבר נתבע ע"י אחד הטוענים, תוגש "בקשה בדרך של טען ביניים" לבימ"ש שבפניו הוא נתבע, בהנחה שאותו בימ"ש מוסמך לדון בבקשה.

2. אם המבקש טרם נתבע, במקרה כזה יוגש ההליך לבימ"ש שבפניו הוא עשוי להיתבע בהתאם לכללי הסמכות העניינית והמקומית.

 

איך מגישים טען ביניים?

לב ההליך של טען הביניים הוא תצהיר, בו המבקש חייב לפרט שלושה דברים:

1. הוא לא תובע מאומה לעצמו למעט הוצאות שהוא הוציא בפועל. מסכים שהנכס/החפץ לא שייך לו. הוא לא תובע שום טובת הנאה בנושא התביעות השנוי במחלוקת.

2. ניטרליות - אין לו העדפה לכוון של אחד הטוענים – אין קנוניה עם אחד הצדדים.

3. המבקש מוכן להעביר את נושא הבקשה לבימ"ש, או שיטפל בו לפי הוראות בימ"ש. אם מדובר בכסף, הוא מפקיד את הכסף בקופת בית המשפט. אם מדובר בחפץ – הוא יישאר בחזקתו של המבקש עד להחלטה.

   המבקש מבקש מחסום דיוני שאיש לא יתבע אותו. הוא מבקש מבימ"ש לתת לו הוראה למי להעביר את הנכס.

    

   לאחר הגשת התצהיר, בימ"ש שולח הזמנה לכל הטוענים, מצרף לו את הבקשה. עדיף למבקש לרשום כל תובע פוטנציאלי, כי מי שלא ירשם, הצו הגודר לא יהיה תקף לגביו.

   כל טוען מבקש עותק מטען הביניים ואומרים לו את הדבר הבא: אם אתה רוצה שלא תוטרד בעתיד, תעשה אחד מהשניים תוך שבוע (תוך 7 ימים) :

1. לתת הודעת הסתלקות – הודעה שהוא לא מעוניין בחפץ – "אינני תובע מאומה מהודעת הבקשה"

2. להגיש הודעת פרטים – הודעה שמפרטת את הזכות שלך, למעשה זה מעין "כתב תביעה" (מי שכבר הגיש תביעה לא צריך לשלוח הודעת פרטים).

    

   זכותו של הטוען לא לעשות דבר.

    

   לאחר מכן, בימ"ש מזמין לדיון את כל מי שהגיש הודעת פרטים או תבע את המבקש. המבקש בדיון הוא שקוף, הוא לא צד להליך.

   אם יש מישהו מהטוענים שלא יתייצב לדיון אז בית המשפט מוציא לו "צו גודר".

    

   בימ"ש שומע את כל הטוענים ומחליט בהחלטה דיונית למי להעביר את הנכס או הזכות. ההחלטה היא דיונית, אין הדבר אומר שמי שניתן לו החפץ הופך להיות הבעלים. הוא רק קובע שמבחינה דיונית שאחד הטוענים יחזיק בחפץ בשלב זה.

   בימ"ש במקביל להחלטה הזו נותן למבקש צו גודר, לפיו אף לא אחד מכל הטוענים יכול לתבוע אותו.

    

   ביום מן הימים יכול להיות שיוגשו תביעות בין הטוענים, במטרה לקבוע בפס"ד למי שייך החפץ. אם לא תוגש תביעה, החפץ יישאר בידי מי שהוחלט בהחלטה הדיונית שיחזיק בחפץ.

    

   טוען שהגיש הודעת הסתלקות יהיה מנוע מלתבוע מישהו, את כל הצדדים כולל הטוענים האחרים.

   אם לא הגיש הודעת הסתלקות – הגיש הודעת פרטים או לא עשה דבר, אזי הוא לא יהיה מנוע מלתבוע את כל הטוענים האחרים.

   המבקש השיג את מטרתו – בימ"ש יקבע למי עליו להעביר את הכסף/הנכס והצדדים האחרים לא יוכלו לתבוע אותו.

    

   כלומר, לאחר הדיון בית המשפט רשאי להוציא מלפניו "צו גודר" באופן הבא:

   א. במידה והטוען לא הגיש הודעת הסתלקות- אזי ה"צו הגודר" יחסום אותו מלתבוע את המבקש. אולם לא יחסום אותו מלתבוע את הטוענים האחרים – "צו גודר" שניתן כנגד טוען שלא הגיש הודעת הסתלקות יותר מחסום דיוני מפני תביעתו של הטוען המבקש בלבד, אל לא נגד יתר הטוענים.

   ב. אם הטוען הגיש הודעת הסתלקות ה"צו הגודר" יחסום אותו מלתבוע את כול הצדדים, כולל הטוענים האחרים – "צו גודר" הניתן נגד הטוען שהגיש הודעת הסתלקות יותר מחסום דיוני מפני תביעתו של הטוען נגד כול הצדדים שהיו מעורבים בהליך של טען הביניים.

    

   אם המבקש נתבע בכמה בתי משפט, הוא יבקש טען ביניים באחד מבתי המשפט והדיון בבקשה יאוחד באותו בית משפט, בהנחה שלשני בתי המשפט סמכות לדון בתיק.

   אם המבקש נתבע בבימ"ש, הליך טען ביניים יכול להוות תחליף לכתב הגנה – הוא אומר "זה לא שלי, רק תגידו לי למי לתת".

   יש לציין כי הליך טען ביניים לא כרוך באגרה.

    

קריאת רשות:

טען ביניים ( להלן : ט"ב )

הליך זה נועד עבור נתבע שחושש שהסעד שהוא נתבע בגינו, יידרש ממנו פעם אחר פעם מגורמים שונים.

ניתן לפנות בט"ב כשמתקיימים 3 תנאים מצטברים :

1. נתבע עלול להיתבע שוב בידי גורמים נוספים. 2. כשמדובר בחיוב אחד, דהיינו הגורמים השונים מתכחשים זה לזה. 3. שאכן קיים ספק אמיתי באשר לבעל הזכות בסעד.

* הפותח בהליך ט"ב נקרא : " מבקש " . מי שתובע אותו נקרא : " תובע " . מי שיש לו פוטנציאל לתבוע נקרא : " טוען " .

* מגישים ט"ב לביהמ"ש בו הוגשה התביעה כנגד הנתבע או לביהמ"ש שבו הנתבע עלול להיתבע.

* יש לצרף לבקשה תצהיר תוך 10 ימים מיום שביהמ"ש זימן את הצדדים למשפט.

בתצהיר יש לפרט 3 דברים מצטברים : 1. המבקש אינו דורש דבר מנשוא התביעה, לא רוצה טובת הנאה וכד' מהנכס / זכות שבידיו.   2. המבקש איננו מעדיף מי מהצדדים. 3. המבקש מוכן להעביר לביהמ"ש את נשוא התביעה.

בהליך זה כדאי למבקש להרבות כמה שיותר בצדדים שעלולים לתבוע אותו.

* כל טוען שמקבל הזמנה לדין יכול לפעול באחת מ - 2 דרכים : 1. להגיש תוך 7 ימים מיום שהומצאה לו ההזמנה - "הודעת הסתלקות" שבה הוא מציין שהוא אינו תובע דבר ולא יתבע באותו עניין בעתיד.

2. יגיש תוך 7 ימים "הודעת פרטים" - בה יפרט את נימוקי תביעתו וינסח את ההודעה ככ"ת.

* בדיון עצמו, המבקש לא מחויב להימצא, שכן המאבק הוא בין הצדדים שטוענים לזכות המסוימת. אם אחד הטוענים לא מתייצב בביהמ"ש, יכול בימ"ש לפסוק כנגדו.

* הליך זה פטור מאגרה.

* מטרת ההליך : מבחינת המבקש הוא מעוניין ב "צו גודר" - משמע, מבקש הגנה מפני תביעות עתידיות.

יש לציין, מי שהגיש הודעת הסתלקות, לא יוכל לתבוע את המבקש, ומי שהגיש הודעת פרטים, יש כנגדו "צו גודר".

* ההליך עצמו אינו קובע את הבעלות בנכס/ זכות המדוברת, אלא רק לעת עתה.

עד כאן.

 

שיעור 4:

אבעיה

 

אבעיה – כתב טענות מיוחד, פניה לבית משפט לשם מתן חוות דעת בשאלה משפטית אשר התעוררה בהליך משפטי. זהו כתב טענות נדיר אבל קיים במשפט.

הגשת אבעיה מותנית בכך שקיימת חובה או ניתנה רשות בדין (הוראת חוק) להביא שאלה משפטית לקבלת חו"ד של בימ"ש. כאשר מדובר בבעל דין שהוא פסול דין יש להגיש בקשת רשות בכתב נתמכת בראיות מספיקות שמוכיחות את אמיתות האמור בנוגע לעניינו של פסול הדין. כלומר, זה לא עניין של בחירה ולא בכל מצב ניתן להגיש אבעיה, אלא רק כאשר יש הוראה בדין.

 

עד היום החקיקה במדינה ישראל קבעה שלושה מקרים בלבד שבהם ניתן להגיש אבעיה:

קריאת רשות:

1. ס' 176 לפקודת פשיטת הרגל – לא הופעלה מעולם, מדברת על הליך פש"ר שקיים בבימ"ש שלום, ומאפשרת להביא שאלה לחו"ד של המחוזי. מעולם לא הופעלו הליכי פש"ר בשלום.
2. ס' 41 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין מאפשר לפקיד המסדר לפנות לבימ"ש לחו"ד. ההליך הסתיים לפני שנים.

עד כאן.

1. ס' ט"ז לתוספת לחוק הבוררות קובע שבורר רשאי לפנות לבימ"ש מוסמך אם מתעוררת אצלו שאלה משפטית תוך כדי הליך הבוררות. מאחורי הדבר הזה עומד רעיון חכם – בתי משפט לוחצים על הצדדים ללכת לבוררות כאשר מתעוררות שאלות מקצועיות (שמאות, הערכת שווי וכו'). אם יש בעיה שהבורר לא משפטן, ויש בעיות משפטיות העולות מן ההליך, הבורר יכול לפנות לבימ"ש לבקש חו"ד.

    

   בר"ע 279/82 מנהל רשות המכס נ' ג'ועבה – נקבע שמה שאומר בימ"ש בחו"ד אינו מחייב את הבורר אלא בגדר של המלצה בלבד, ולא הייתה אפשרות לערער על ההמלצה.

    

   ההלכה היום - רע"א 6886/03 הדרן 2000 נ' מכבי נתניה כדורגל – העליון הפך את הלכת ג'ועבה וקבע שמה שקובע בימ"ש אינו המלצה אלא קביעה מחייבת את הבורר, ולכן ניתן לערער עליה ברשות לבימ"ש שמעל (ולא בזכות).

    

   *. צריך לזכור שאפשר לפנות לבית המשפט אך ורק בשאלה משפטית .

    

    

   סדר דין מקוצר – סד"מ

   מבחינה סטטיסטית, חצי מהתביעות מוגשות בסדר דין רגיל, והמחצית השנייה מוגשת בסדר דין מקוצר.

   סדר דין מקוצר הוא הליך קצר המאפשר לתובע, בהתקיים תנאים מסוימים, להגיש תביעה, שמהווה מעין בקשה למתן פס"ד.

   הנתבע אינו זכאי להגיש כתב הגנה, ואם הוא מעוניין להתגונן, עליו להגיש בקשת רשות להתגונן. במקרה כזה יחולו ההוראות הבאות:

1. אם בקשת הנתבע תתקבל, תהפוך התביעה לתביעה רגילה.

2. אם בקשת הנתבע תידחה, יקבל התובע פס"ד לטובתו.

    

   סד"מ שונה מסדר דין רגיל – אין כאן זכות להגשת כתב הגנה. בסד"מ לא יכול הנתבע להגיש כתב הגנה, אלא בקשת רשות להתגונן. רק לאחר שהבקשה תיבדק ויראו שעל פני הדברים יש לו טענות לכאוריות, יש שמץ של סיכוי בהגנה שלו, אז ורק אז יאשרו לו להתגונן.

   מבחינת התובע, הנתבע לא יכול למשוך אותו – אם יסתבר שאין הגנה לנתבע, לא יתנו לו בכלל להתגונן. ס"ד מקוצר אמור להיות באותם מקרים שלנתבע אין הגנה, זה מונע משפטי סרק באותם מקרים שבהם לנתבע אין הגנה.

    

   מתי ניתן להגיש תביעה בסד"מ?

   המחוקק קבע שבארבע קטגוריות ניתן להגיש תביעה כזו:

1. תביעה שעונה על שלושה תנאים מצטברים:

1. התביעה היא לסכום קצוב, מוגדר. אין צורך בהליך של הערכה, שמאות או חוות דעת. לכן לא ניתן להגיש תביעת נזיקין בס"ד מקוצר. ריבית יכולה להיות מחושבת לפי נוסחה.

2. התביעה היא מכוח חוזה – התחייבות של הנתבע כלפי התובע.

3. התביעה נתמכת בראיה בכתב.

   לדוגמה: אדם נותר ביתרת חובה בבנק, במידה ולא כיסה אותה, הבנק יגיש נגדו תביעה בס"ד מקוצר, כי היא עונה על שלושת התנאים.

    

1. תביעה שעונה על שני קריטריונים מצטברים:

1. תביעה לסכום קצוב.

2. עילת התביעה היא מכח חיקוק או תקנה.

   לדוגמה, אי תשלום מכס.

    

1. תביעה שעונה על שלושת התנאים המצטברים:

1. תביעה לסכום קצוב.

2. התביעה היא של רשות מקומית.

3. עילת התביעה היא ארנונה או היטל או אגרה.

    

1. תביעות פינוי – תביעה לסילוק יד הממלאות את התנאים המצטברים הבאים:

1. התביעה היא לפינוי מקרקעין או לפינוי מושכר שאינו מוגן.

2. התביעה מתבססת על ראיה בכתב – כמו נסח טאבו או חוזה.

    

   *. בתביעה בסדר דין מקוצר, אין צורך בהליך של הערכה, שמאות או חוות דעת. לכן לא ניתן להגיש תביעת נזיקין בסדר דין מקוצר (ריבית מחושבת לפי נוסחא ולכן אין בעיה).

    

202. תביעות לפי סדר דין מקוצר [269]

ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:

(1)   תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות -

(א)   מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;

(ב)   מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;

(2)   תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;

(3)   תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 15, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.

 

כתב התביעה שמוגש דומה מאוד לכתב תביעה רגיל. הוא שונה בשני הבדלים:

1. כותרת – במקום 'כתב תביעה' כותבים 'כתב תביעה בסדר דין מקוצר'.

2. חייבים לצרף כנספחים את מה שדורש המחוקק – חוזה, ראיה בכתב, נסח טאבו וכו'.

    

    

    

קריאת רשות:

מבחינת התובע, אין חובה להגיש תביעה בסד"מ – זו פריבילגיה ולא חובה. ברוב המקרים הוא יעדיף לעשות זאת, במיוחד אם הוא יודע שלנתבע אין הגנה. אם הוא יודע שלנתבע יש טענות טובות, מוטב להגיש תביעה רגילה, כי הגשת תביעה בסד"מ תסרבל את ההליך ותאריך אותו בגלל הליך בירור הטענות בבקשת הרשות להתגונן.

 

מבחינת הנתבע, הוא מקבל כתב תביעה בסד"מ. לעיתים על עוה"ד לייעץ ללקוח שנתבע לשלם את התשלום שהוא חייב לתובע, כדי לקצר את ההליכים.

בכל זאת, לעיתים מוגשות סתם תביעות בסד"מ ללא הצדקה, מבלי שמתקיימים התנאים המצטברים להגשת תביעה בסד"מ. במקרה כזה שבימ"ש יגיע למסקנה שהתביעה הוגשה סתם בסד"מ, הוא יורה על תשלום הוצאות לנתבע.

עד כאן.

 

 

בקשת רשות להתגונן

אם מוגש כתב תביעה בסד"מ, הנתבע לא יתגונן אלא אם כן הוא ביקש וקיבל רשות להתגונן.

בבקשה למחיקת כותרת ובבקשת רשות להתגונן יכול להכריע גם רשם ולא צריך שופט בהכרח, כי מדובר בהחלטות ביניים. הנתבע צריך להגיש את בקשת הרשות להתגונן תוך 30 יום מהמצאת כתב התביעה (בדומה לכתב הגנה).

בקשת הנתבע צריכה להיתמך בתצהיר, שמסביר נגד מה הוא טוען מבחינה עובדתית. כיוון שמדובר בתצהיר בהליך ביניים, ניתן להצהיר לא רק דברים מידיעה אישית אלא דברים למיטב אמונתו של הנתבע. כלומר, בניגוד לתצהיר שמוגש במשפט עצמו ששם המצהיר צריך להצהיר רק על דברים שהוא יודע מידיעה אישית, בבקשת רשות להתגונן המצהיר יכול להצהיר גם בדברים שהם לפי מיטב אמונתו. דהינו גם דברים שהוא קלט מפי השמועה, אולם הוא צריך לציין את המקור לכך. כלומר, מי אמר לו.

 

בבימ"ש אדם יכול להצהיר ולהעיד בשני שלבים – בבקשות ביניים ובדיון ההוכחות.

תקנות 521 – 522 קובעות:

אם התצהיר מוגש כתצהיר בבקשת ביניים ניתן להצהיר גם מידיעה אישית וגם מפי השמועה.

אם התצהיר מוגש כעדות בהליך עצמו, ניתן להצהיר רק על דברים מידיעה אישית.

 

התובע אינו רשאי להגיש תשובה לבקשת רשות להתגונן. היא נקבעת מיד לדיון. כל מה שהוא יכול לעשות בדיון הוא לבקש לחקור את הנתבע על תצהירו. כלומר, בדיון יכול התובע לבקש לחקור את הנתבע על תצהירו, במטרה להראות לבימ"ש שלנתבע אין הגנה – "הגנת בדים". במידה שבימ"ש ייווכח בכך הוא לא ייתן רשות להתגונן (הגנת בדין – בלשון בדיה).

 

לאחר שהתובע שואל שאלות, הצדדים מסכמים את הטיעונים שלהם – הנתבע מנסה לשכנע את השופט או הרשם שיש לו סיכוי, שהדברים לא חד וחלק לטובת התובע. הוא צריך להראות שיש לו הגנה ולו בדוחק. בימ"ש בוחן על פני הדברים האם יש סיכוי להגנה או לא.

התובע מנסה לשכנע בסיכומים שלנתבע אין סיכוי, שהדברים ברורים.

אם השופט מגיע למסקנה שלנתבע יש סיכוי להגנה, הוא חייב לתת לנתבע רשות להתגונן.

אם השופט מגיע למסקנה שלנתבע אין סיכוי להגנה כלל, הוא רשאי לדחות את הבקשה של הנתבע להתגונן, ונותן פס"ד לטובת התובע.

במידה והנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן. בכזה מקרה התובע רשאי לקבל פס"ד לטובתו על יסוד כתב התביעה בלבד.

 

 

בקשה למחיקת כותרת:

קריאת רשות:

הנתבע יכול להגיש בקשה למחיקת כותרת בטענה שתנאי מסוים לא התקיים וכו'. אם תתקבל טענתו של הנתבע אזי התביעה תעבור לפסים של תביעה רגילה. ואז הנתבע יוכל להגיש לתביעה כתב הגנה.

בקשה למחיקת כותרת אף היא בסמכות של רשם או שופט. ובניגוד לבקשת רשות להתגונן אינה צריכה להיתמך בתצהיר.

מבחינת הנתבע עדיף לנתבע שבית המשפט ידון קודם בבקשה למחיקת כותרת. הואיל ובבקשה זו בשונה מבר"ל אין הוא נדרש (הנתבע לא נדרש) להתחייב בתצהיר על גרסתו.

עד כאן.

 

מה יכול הנתבע בכל זאת לעשות מבחינה דיונית?

בהנחה שאין עילה לסילוק על הסף, יש לו שתי אפשרויות:

1. דיונית - הגשת 'בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה' = בקשה למחיקת כותרת. משמעות התביעה היא שהנתבע בא ואומר לבימ"ש שהתביעה לא מתאימה להיות תביעה בסדר דין מקוצר. אם הבקשה תתקבל, התביעה תהפוך לתביעה רגילה. בקשה זו לא מופיעה בתקנות, היא נובעת מהן. הבקשה היא בקשה משפטית, לא מזכירים בה עובדות והיא לא תלווה בתצהיר (בניגוד לכתב הגנה שבו הנתבע רק כותב – 'מוכחש/מוסכם'. במידה והבקשה תתקבל, התובע יחטוף הוצאות. אם הבקשה לא תתקבל, המבקש ישלם הוצאות. מבחינתו של הנתבע זו בקשה עדיפה, כי היא לא חושפת את קו ההגנה שלו. עם זאת עליו לבדוק שאכן הבקשה לתביעה בסד"מ היא אכן לא מתאימה לסד"מ.

2. מהותית - הגשת בקשת רשות להתגונן – זוהי בקשה עובדתית, נתמכת בתצהיר, ששם הנתבע מסביר כיצד הוא הולך להדוף את התביעה הזו. בימ"ש רוצה לראות אם יש לנתבע הגנה ולכן עליו להסביר לבימ"ש איך התביעה תידחה.

    

   'דילמת הנתבע' – קיימת כאשר לנתבע יש אפשרות להגיש בקשה למחיקת כותרת או להגיש בקשת רשות להתגונן. הנתבע בא ואומר – התובע עשה טעות טכנית בהגשת התביעה, אבל אם יקבע בימ"ש שאין טעות טכנית, הוא טוען שיש לו זכות להתגונן. במקרה כזה יש לו שתי אפשרויות:

    

   אפשרות ראשונה: להגיש רק בקשה למחיקת כותרת – היתרון הוא שהוא לא חושף את קו ההגנה שלו. החסרון – בקשת רשות להתגונן ניתנת להגשה רק תוך 30 יום מהמצאת כתב התביעה. אם לא הוגשה בקשת רשות, תוך 30 יום יתקבל פס"ד נגדו, ובימ"ש ידון בבקשה למחיקת כותרת לאחר שלושים יום בגלל העומס. אם הבקשה למחיקת כותרת תידחה הוא יחטוף פס"ד.

    

   אפשרות שניה: להגיש את שתי הבקשות לחילופין – החסרון – אם תתקבל הבקשה למחיקת כותרת, הוא חשף את ההגנה מבלי שהיה צריך בכלל. היתרון – זו הליכה על בטוח. אמנם הוא חושף את ההגנה שלו אבל אם לא תתקבל הבקשה למחיקת כותרת בימ"ש ידון בבקשת רשות להתגונן.

   הפתרון: הגשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן – הנתבע יגיש בקשה למחיקת כותרת ויחד איתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד שלושים יום מהדיון בבקשה למחיקת כותרת. בימ"ש יקרא את הנימוקים ויחליט – כן או לא.

   אם בימ"ש דוחה את הבקשה להארכת מועד, יש להגיש מיד בקשה למחיקת כותרת יחד עם בקשת רשות להתגונן. אם בימ"ש ייתן הארכת מועד, עליו לחכות ולראות איך תיגמר הבקשה למחיקת כותרת.

    

קריאת רשות:

1.     בקשה למחיקת כותרת – זוהי טענת סף דיונית שאומרת לתובע כי תביעתו כלל איננה בגדר סדר הדין המקוצר. היתרונות של מחיקת הכותרת על פני בר"ל (בקשת רשות להתגונן):

א.    אין חובה להגיש תצהיר ולהיחקר – כך גם לא חושפים קלפים.

ב.    הנתבע אינו מוגבל בעילות הגנה - בפסיקה נאמרו שיקולים שונים ביחס למקרים המצדיקים בר"ל. לדוגמא אם יש לנתבע תביעה שכנגד, נקבע בפסיקה שזה לא טענה שמצדיקה היתר/ אישור של בקשת רשות להתגונן. עליו לטעון לגופה של התביעה. לכן, אם מפילים את התביעה מהמסלול של סד"מ באמצעות מחיקת כותרת, אתה תוכל אח"כ בתביעה במסלול הרגיל להגיש תביעה שכנגד.

ג.     אין הוא חייב לבקש רשות - זו טענה דיונית שתישמע גם בלי אישור, אדרבה, בימ"ש יכול ורצוי שיעלה מיוזמתו (אבגד) הסיכויים גבוהים שהבקשה תתקבל כי אמרנו לעיל, מספיק שחלק מהתביעה לא נופל בגדר התנאים של הכניסה להליך, כדי שכל התביעה לא תיכנס.

 

חשוב גם סדר הזמנים. יש שני מכשירים דיוניים להתגונן כנגד סד"מ: בקשה למחיקת כותרת ובר"ל. ניתן להגיש לחלופין (72ב – זו טענה משפטית ולא עובדתית). האם מבחינה טקטית זו דרך טובה? אם נבחר בזה כחלופה נצטרך להגיש תצהיר כבר עכשיו! לכן נרצה קודם כל למצות את האפשרות של מחיקת כותרת, רק אם זה לא עוזר נגיש בקשת רשות להתגונן המלווה בתצהיר. עדיף לא לכרוך בין שתי הבקשות אלא לבקשן בנפרד: ראשית למחוק את הכותרת ובמקביל הארכת זמן, הארכת מועד בר"ל לאחר שבימ"ש יכריע בבקשה הראשונה. רוב בימ"ש ייענו לכך.

עד כאן.

 

הדיון בבקשת הרשות להתגונן ותוצאותיו

הוגשה בקשת רשות להתגונן – המשמעות היא שהדיון בתביעה בסד"מ הולך להתארך. המחוקק קבע שאם הוגשה בקשה, ראשי ביהמ"ש(שופט) או הרשם לפי בקשה של התובע לתת במעמד צד אחד צו עיקול זמני על נכסי הנתבע. הבקשה הזו יכולה להיות בע"פ וביהמ"ש רשאי גם לפטור את התובע ממתן ערובה.

תביעה בסד"מ היא הזמנה למתן פס"ד, הנטייה היא לכוון התובע, מעשית בד"כ התביעה גם תתקבל. החשש שלנו בהגשת בקשת רשות להתגונן היא שהנתבע מבקש להרוויח זמן במטרה להבריח נכסים. לכן נותנים לתובע סעד זמני של עיקול זמני.

 

אופן הדיון בבקשה – בעבר כאשר הוגשה בקשת רשות להתגונן ביהמ"ש היה חייב לקבוע את הבקשה לדיון. הדבר גרם עומס על המערכת. הרי הבדיקה היא האם יש הגנה לכאורה או שאין. לעיתים יש בקשות רשות להתגונן שאין שום טעם לדון בהן כי אין בהן טענות של ממש, רק בקשות של חסד ורחמים. השופטים והרשמים ביקשו סמכות במקרים מסוימים לא לתת רשות להתגונן מבלי דיון. אכן המחוקק תיקן את החוק, וכיום ביהמ"ש ממשיך לקבוע דיון בבקשות להתגונן, אבל הוא רשאי במקרים קיצוניים לדחות את הבקשה על יסוד הבקשה בלבד ואז יינתן פס"ד.

ניתן בשעת בירור בקשת הרשות להתגונן, בהסכמת בעלי הדין, לקיים באותו המעמד את הדיון בתביעה עצמה. פעמים רבות יש אינטרס של שני הצדדים להגיע להכרעה מהירה. לעיתים הדבר רצוי לשמוע בשלב הזה כבר את התביעה עצמה.

לאחר הגשת בקשת הרשות להתגונן, היא נקבעת לדיון. בדיון התובע חוקר את הנתבע על תצהירו. הוא מנסה להראות שאין לו הגנה.

 

החלטה בבקשת רשות להתגונן - תוצאות:

מה יכול להחליט ביהמ"ש בסיום הדיון בבקשת רשות להתגונן?

1. לא ניתנה לנתבע רשות להתגונן (במידה ולא ניתנה לנתבע בקשת רשות להתגונן)- ובמקרה זה זכאי התובע לקבל פס"ד לטובתו.

2. ניתנת לנתבע רשות להתגונן (בקשת רשות להתגונן התקבלה) – אז יחולו ההוראות הבאות:

1. התביעה הופכת לתביעה רגילה.

2. רואים את התצהיר שתומך בבקשת הרשות לכתב הגנה (כלומר, התצהיר הופך להיות כתב ההגנה). הנתבע יכול לבקש להגיש כתב הגנה – לדוגמה במקרה שהוא רוצה להגיש הודעה לצד ג' או להגיש תביעה שכנגד.

1. השופט או הרשם מוסמך שדן בבר"ל רשאי לתת כל הוראה בדבר כתבי טענות והליכים נוספים, והוא יקבע את התביעה לקדם משפט.

    

   חשוב להדגיש שהתוצאות לא חיבות להיות דיכוטומיות, כלומר ישנה אפשרות שתינתן רשות מותנית או חלקית:

2. אם מתן רשות להתגונן מותנית בתנאים מסוימים – לדוגמה, הפקדת חלק מסכום התביעה בקופת ביהמ"ש, הפקדת ערבות וכו'( כלומר, אפשר לתת את הבר"ל כזה מותנה בתנאים). המרצה טוען שבמקרים שבהם ההגנה קלושה תהיה נטייה להתנות את הבר"ל בתנאים ולהיפך.

3. מתן רשות חלקית להתגונן – רק על חלק מכתב התביעה. על מה שלא נותנים רשות להתגונן ינתן פס"ד, על מה שנותנים – יעבור לסדר דין רגיל. בכזה מקרה ניתן לתת פס"ד על החלק שלא שנוי במחלוקת ועל החלק השני שבמחלוקת תינתן רשות להתגונן.

4. במקרה שיש כמה נתבעים – חלקם יכולים לקבל רשות להתגונן וחלק לא. כלומר, יכול להיות הוצל"פ נגד נתבע אחד, ורשות להתגונן מול נתבע אחר.

 

 

שיעור 5:

 

סדר דין מהיר – סדמ"ר

עד שנת 2001 לא היה דבר שנקרא סדר דין מהיר. גם אם תביעה הייתה על 1000 ₪ היא נדונה בסדר דין רגיל. תביעה בסדר דין מקוצר מתאימה רק לחלק מהתביעות. יש תביעות רבות על סכומים קטנים שצריכות להיות מוגשות באופן מהיר ובעבר היו מוגשות בסדר דין רגיל. תביעות קטנות – תאגידים לא יכולים להגיש, לא ניתן להגיש יותר מ-5 תביעות בשנה. היה רצון לייעל את המערכת, כי התברר שמחצית מהתביעות הן מתחת לסכום של 50,000 ₪. ניסו למצוא דרך לזרז את התביעות האלה ובשנת 2001 תוקן החוק.

הרעיון בסדר דין מהיר הוא שאת כל מה שסדר דין מהיר לעשות יותר קצר מבחינת איחוד הליכים ובזמנים קצובים. תביעה בסדר דין מהיר חייבת להסתיים באותה שנה שבה היא הוגשה.

 

ישנה פונקציה בבית המשפט השלום שנקראת רשמים. הסמכות שלהם היא לדון בעניינים טכניים ובבקשות. התיקון לחוק מ-2001 אפשר לרשמים לנהל את קדם המשפט בתביעות בסכומים קטנים. בשלב קדם המשפט כ-90% מהתביעות מסתיימות. ההצלחה של הרשם היא שהוא לא מעביר את התיק להוכחות בפני שופט.

 

כתב תביעה בסדר דין מהיר היא תמיד בשלום.

כתב התביעה בסדר דין מהיר – מצרפים אליו כמעט את הכל – תצהיר לאימות העובדות, רשימת כל המסמכים הרלבנטיים לדיון, צירוף העתקי כל המסמכים שנמצאים ברשות התובע, חוות דעת מקצועיות, אסמכתאות משפטיות. לא מצרפים את תצהירי העדים. המשמעות היא שמדלגים 5-6 שלבים.

כתב הגנה בסדר דין מהיר – כל הדברים יצורפו אליו למעט תצהירי עדות ראשית. הדבר היחיד שהתחשבו בנתבע הוא פרק הזמן להגשת כתב הגנה – תוך 45 יום.

כתב תשובה – תוך 15 יום.

כשהשופט או הרשם נכנס לישיבה מקדמית יש בפניו כמעט את כל החומר במטרה להגיע לפשרה.

 

מתי מגישים תביעה בסדר דין מהיר?

המחוקק קבע את הכלל – כל תביעה כספית עד 50,000 ₪ חובה להגיש בסדר דין מהיר אם לא הוגשה בסדר דין מקוצר (צריך לזכור שזאת חובה ואין זו רשות).

לכלל הזה יש רק שני חריגים:

1. תביעה שהוגשה בקשה לאשרה כתביעה ייצוגית. ההיגיון לכך הוא שבתביעה שמבקשים לאשרה כתביעה ייצוגית היא על סכום נמוך אבל אם תאושר כתביעה ייצוגית היא תהפוך להיות תביעה בסכום ענק.

2. תביעה על פי חוק הפלת"ד – לפלת"ד יש פרוצדורה מיוחדת מקוצרת.

    

   תביעות נוספות שיהפכו להיות תביעות בסדר דין מהיר:

   א. אם מדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שהיא עד 50,000 ₪ שניתנה בה רשות להתגונן היא עוברת להיות תביעה בסדר דין מהיר. התובע והנתבע יתבקשU לצרף את כל המסמכים לכתב התביעה. אם התביעה היא מעבר ל-50,000 היא הופכת להיות תביעה בסדר דין רגיל.

    

   ב. תביעות קטנות מוגשות לבימ"ש לתביעות קטנות. במידה והשופט מגיע למסקנה שהתביעה לא מתאימה לתביעות קטנות, המחוקק מאפשר להעביר תביעה כזו לבימ"ש שלום. תביעות כאלה הן עד 31,200 ₪, ולכן יעברו להיות תביעות בסדר דין מהיר.

    

   מסלול רשות:

   ג. המחוקק קבע שיש אפשרות בהסכמת כל הצדדים ובאישור בית המשפט להגיש תביעות גדולות מעבר ל-50,000 בסדמ"ר. מעשית מאז התיקון לחוק לא נעשה שימוש בסעיף זה. אנשים בתביעות גדולות מעדיפים שהדיון יהיה בסדר דין רגיל.

    

   *. לעיתים בית המשפט יכול להחליט כי תביעה שהוגשה בסדר דין מהיר תהפוך להיות תביעה בסדר דין רגיל. בית המשפט ישקול את מספר בעלי הדין , מורכבות הנושא וחשיבות להכרעה מהירה. גם בהוראה זו לדעת המרצה כמעט ולא נעשה שימוש.

    

    

    

   כתבי טענות בתביעה בסדר דין מהיר:

   בתביעה רגילה לא מצרפים כלום, אך לכתב טענות בסדר דין מהיר מצרפים 5 סוגים של מסמכים:

1. תצהיר לאימות העובדות שבכתב הטענות.

2. רשימת המסמכים הנוגעים לעניין אשר מצויים ברשותו של בעל הדין. כלומר, חובה לצרף. בעוד שבסדר דין רגיל יש הליך שנקרא: "גילוי מסמכים".

3. העתקי המסמכים (צילומים) הנוגעים לעניין המצויים ברשותו או בשליטתו של בעל הדין. כלומר, נחסך ההליך של גילוי מסמכים.

4. חוות דעת מומחה – אם יש צורך בכך.

5. אסמכתאות משפטיות – חובה לצרף. בהליך רגיל מצרפים זאת רק בשלב הסיכומים.

*. הדבר היחיד שלא מצרפים הוא "תצהירי עדות ראשית".

 

כשמדובר בהליך שבסדר דין מהיר, לא יחולו ההוראות של הליכי גילוי מוקדם, בירור העובדות. דהיינו לא יהיה פה, גילוי מסמכים, עיון במסמכים מכיוון שזה מצורף כבר לכתב הטענות.

 

כתב תביעה בסדר דין מהיר יומצא לנתבע יחד עם הזמנה לדין, הנתבע צריך להגיש כתב הגנה בסדר דין מהיר. כתב הגנה בסדר דין מהיר שונה מסדר דין רגיל משני דברים:

1. מצורפים לו כל ה- 5 דברים שאמרנו קודם – בכתב הגנה רגיל הנתבע לא מצרף כלום.

2. המועד הוא תוך 45 יום. כלומר, כתב ההגנה בסדר דין מהיר יוגש תוך 45 ימים ממועד ההמצאה של כתב התביעה בסדר דין מהיר. בסדר דין רגיל הוא 30 יום.

*. גם בסדר דין מהיר התובע רשאי להגיש כתב תשובה תוך 15 יום. פה אין שינוי ואותו הזמן קיים גם בסדר דין רגיל.

 

תביעה שכנגד והודעת צד ג' בסדמ"ר

אחד הדברים שאנו רוצים בסדמ"ר הוא מהירות. מתן רשות לתביעה שכנגד או הודעת צד ג' מאריכה את זמן הדיון.

כאשר מדובר בתביעה שכנגד, המחוקק לא אסר זאת לחלוטין אבל צמצם את האפשרות להגיש תביעה שכנגד – אם מדובר בסדמ"ר, כדי שניתן יהיה להגיש כתב תביעה שכנגד, התביעה צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים:

1. התביעה שכנגד אינה כוללת בעלי דין חדשים. בניגוד להליך רגיל שבו התובע שכנגד יכול לתבוע נתבעים נוספים לצד התובע המקורי.

2. התביעה שכנגד עצמה מתאימה לסדמ"ר – עד 50,000 ₪ או שנושא התביעה המקורית ונושא התביעה שכנגד חד הם או שהם תביעות שנובעות מאותן נסיבות. זאת בניגוד להליך רגיל שבו אין מגבלה על סכום התביעה שכנגד ואין מגבלה לגבי הנושא.

    

   כאשר מדובר בהודעת צד ג' צומצמו האפשרויות להגיש הודעה – בסדר דין רגיל זה עניין שבזכות, וג' יכול להגיש לד' והלאה. בסדמ"ר יש שתי מגבלות:

1. הגשת הודעת צד ג' ברשות ביהמ"ש.

2. גם אם ניתנה רשות, ניתן להגיש רק הודעה לצד ג', הוא לא יכול להגיש לד' וכן הלאה.

    

קריאת רשות:

איפה נקבע הדבר הזה?

תקנה 214ו(ה) קובעת:

"דין הודעת צד שלישי המוגשת לפי תקנה זו כדין תובענה בסדר דין מהיר ויחולו עליה הוראות פרק זה; תקנה 217 ו-219 עד 222 לא יחולו על הודעה כאמור".

תקנה 219 מאפשרת להגיש הודעה ד', ה', ו' וכו' – 214ו(ה) קובעת שהיא חלה.

עד כאן.

 

 

הדיון בסדמ"ר – תקנה 214יא

 

קדם משפט - כאשר מדובר בסדר דין מהיר, בימ"ש רשאי ועושה זאת בשגרה, לקיים ישיבה מקדמית אחת תוך 30 יום מיום הגשת כתב ההגנה האחרון. יש כאן קביעה מתי חייבים לקיים את קדם המשפט. בסדר דין רגיל אין קביעה לגבי מועד קדם משפט.

 

בסדר דין מהיר, קדם משפט יכול להתנהל בפני רשם שלום (לא שופט). בסדר דין רגיל רק שופט יושב בקדם משפט.

 

בסדר דין מהיר, התייצבות הצדדים(בעלי הדין) היא חובה, אלא אם בית המשפט קבע אחרת. בסדר דין רגיל אין חובת התייצבות של הצדדים, אלא אם בית המשפט הורה אחרת.

 

בסדמ"ר יש הוראה מיוחדת שלפיה אם בקדם דן שופט, עושים מאמץ שהשופט שדן בקדם המשפט לא יהיה השופט שידון בדיון ההוכחות. בניגוד לסדר דין רגיל, בסדמ"ר יכול לדון רשם בקדם המשפט ובמקרה זה הרשם יעביר את התיק לשופט. המשמעות של ההוראה היא שאם הצדדים יודעים שהשופט שדן בקדם ידון גם בהוכחות, הם זהירים יותר בדבריהם.

 

בתביעות בסדר דין רגיל פעמים רבות בימ"ש מקיים כמה דיוני קדם משפט. בסדמ"ר המחוקק הגביל – אך ורק ישיבת קדם משפט אחת.

 

 

קדם המשפט בסדמ"ר מיועד לעשות אחת מהשתיים:

1. לבחון האם ניתן להוביל את הצדדים לסיום התביעה בהסכמה. מול השופט יש את כל חומר התביעה למעט תצהירי עדים ולכן הוא מכיר את התיק.

2. להכין את הליך ההוכחות.

    

   בימ"ש רשאי לבדוק בשלב קדם המשפט את ההתאמה של התביעה להליך של סדמ"ר. לדוגמה, אם תביעה מוגשת בסכום נמוך היא תביעה מסובכת ומורכבת מבחינת מספר בעלי הדין, לבימ"ש יש סמכות להורות שהתביעה תועבר לפסים של סדר דין רגיל במידה והיא לא מתאימה לסדמ"ר. בפרקטיקה שופטים ממעטים להעביר, במטרה לא ליצור עומס על מערכת בתי המשפט הרגילה.

    

   כאשר מדובר בסדמ"ר, רוצים לקדם ניסיונות לפשרה. לכן מחוקק המשנה קבע שבעלי הדין חייבים להתייצב לקדם המשפט, אלא אם כן בימ"ש קבע אחרת. הדבר שונה מסדר דין רגיל.

   אם מדובר בתאגיד או במדינה, הם פטורים מלהתייצב לקדם המשפט, אם הגישו לבימ"ש עד 7 ימים לפני מועד הישיבה התחייבות כי נציג מוסמך מטעמם, שיכול לקבל החלטה, יהיה זמין בטלפון בזמן הישיבה המקדמית.

    

   דינו של בעל דין שלא התייצב לקדם משפט בסדמ"ר כדינו של בעל דין שלא התייצב לדיון עצמו. אם הוא התובע, התביעה שלו תימחק. אם הוא הנתבע, יינתן פס"ד בהיעדר הגנה.

    

    

   תצהירי עדות ראשית:

   אם התיק הסתיים בפשרה, הוא מסתיים בקדם המשפט. כ-80% מהתביעות מסתיימות בשלב זה. בתביעה בסדר דין מהיר, בשונה מסדר דין רגיל, מגישים שני הצדדים תצהירי עדות באותו מועד, 45 ימים לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון, אלא אם כן הורה בימ"ש אחרת. אם התיק הסתיים בקדם משפט, לא יוגשו תצהירי עדות ראשית. אם התיק לא הסתיים, יוגשו התצהירים תוך 45 יום מכתב ההגנה האחרון. בסדר דין רגיל אין סימולטניות (שני הצדדים באותו מועד) ואין הגבלה של מועד (45 יום מכתב ההגנה האחרון).

    

   במידה והוגשה תביעה שכנגד, בימ"ש רשאי להורות שהתצהירים של התביעה העיקרית ושל התביעה שכנגד יוגשו גם הם במקביל. תצהירי העדות הראשית הם לצורך דיון ההוכחות.

    

   דיון ההוכחות/ הדיון בתובענה לגופה:

   בימ"ש חייב לקבוע מועד לדיון בתביעה לגופה שלא יהיה מאוחר מ-6 חודשים מאז כתב ההגנה האחרון. בפועל משתדלים לקבוע דיון לתקופה קצרה יותר, במקסימום תביעות לא מסתיימות מעבר ל-8 חודשים. בסדר דין רגיל אין מגבלה כזאת (6 חודשים).

    

   דיון ההוכחות בתביעה חייב להסתיים ביום אחד. אם לא מצליחים, צריכים לקבוע ימי דיונים רצופים. ניתן לדחות דיון עד לשבועיים. כלומר עד 14 יום מהדיון האחרון, אלא באישור נשיא או סגן נשיא בית משפט השלום.

    

   בסדר דין רגיל את ישיבת ההוכחות ניתן לקבוע לכמה מועדים.

    

   המחוקק קבע שניתן להגביל את משכי חקירות העדים. אם הוא רואה שהחקירה לא רלבנטית או שאינה הוגנת או סתם מכבידה, הוא יכול להקציב לחקירה 10 – 15 דקות.

   בסדר דין רגיל אין הוראה כזאת.

    

   סיכומים :

   בסדר דין מהיר הסיכומים הם בע"פ מיד ביום הדיון בתביעה (ביום ישיבת ההוכחות), לאחר הבאת הראיות (לאחר שהסתיים שלב הראיות). גם כאן ניתן להגביל את משך זמן הסיכומים. סיכומים נשמעים באותו היום של ההוכחות.

   בשונה מסדר דין רגיל שהסיכומים הם בכתב ונקבעים למועד אחר.

    

   פסק דין :

   מצפים מהשופט שייתן את פסה"ד מיד לאחר הסיכומים (לעיתים באותו יום). במידה והשופט רוצה להתלבט, יש לו אפשרות לדחות את מתן פסה"ד, עד 14 יום מיום הדיון. מתירים לשופט שפסה"ד יהיה מנומק באופן תמציתי. כל המגבלות האלה לא קיימות במידה וקיימים נימוקים מיוחדים לתת פס"ד ארוך ומנומק, כגון (החריג לנימוק תמציתי הוא צורך בפירוט בגלל אחד משלושה טעמים):

   1. בפס"ד חידוש.

   2. חשיבות מיוחדת לציבור.

   3. טעמים מיוחדים שיירשמו.

   דהיינו מצפים מהשופט לתת פס"ד במקום באותו היום, מקסימום הוא דוחה את מתן פס"ד עד 14 יום.

    

קריאת רשות:

סדר דין מהיר ( סד"מ )

תקנות 214 א – 214 טז. סד"מ הגיע בתיקון מס' 4 לפני שנתיים.

המטרה : לפתור בעיה לביהמ"ש עם תביעות שסדרי גודלם נמוכים.

יש הרבה תביעות בסכומים נמוכים, אך הם לא יכלו להתברר בתביעות קטנות בשל המגבלות על התביעות הקטנות כמו: התובע צריך להיות אדם פרטי ולא חברה / ואין אפשרות לייצוג עו"ד.

לכן הסד"מ מאפשר תביעות בסכומים עד ל – 50 אלף ₪. וכיום כל תביעה רגילה שמוגשת בשלום וסכומה עד 50 אלף ₪ מחויבת להתברר בסד"מ.

בסד"מ ההליך הוא מקוצר בכך שכבר לכתב התביעה ולכתב ההגנה מצרפים הכל – תצהירים, מסמכים, עדויות וכיו"ב. עורכים ישיבת קדם משפט קצרה בה מנסים לברר אם ניתן להגיע לפשרה, אם לא, קובעים תוך זמן קצר להוכחות ומיד אח"כ פס"ד.

תביעות בסד"מ מתבררות במהירות.

מס' חריגים להגשה בסד"מ :

1. אם קיימת תביעה שהוגשה בקשה להגישה כתביעה ייצוגית.

2. תביעת פלת"ד.

תביעות אלו מתבררות בסדר דין רגיל.

* "תיקון רובינשטיין" – תיקון שעדיין לא נכנס לתוקף וקובע שתביעות בסדר דין מקוצר עד 50 אלף ₪ יוגשו ישירות להוצל"פ ולא לבימ"ש. תוך 30 יום יהיה ניתן להגיש התנגדות, ולו תינתן רשות הגנה ההמשך יהיה בסדר דין מהיר.

* כתבי הטענות בסד"מ :

כשמוגשת תביעה בסד"מ היה צריכה להכיל 6 סוגי מסמכים :

1. כתב תביעה שמפרט את כל הטענות העובדתיות + המשפטיות.
2. תצהיר שמטרתו לאמת את העובדות שבכתב הטענות.
3. אם יש צורך – רשימת אסמכתות לביסוס הטענות המשפטיות כפי שהן מופיעות באותו כתב טענות.
4. רשימת המסמכים הנוגעים לתביעה.
5. העתקי כל המסמכים הנוגעים לתביעה ומצויים ברשות בעל הדין.

ארגון המסמכים לוקח הרבה זמן , לכן נתנו אפשרות להגיש כתב הגנה תוך 45 יום , וכתב תשובה נשאר כמו בסדר דין רגיל – 15 יום .

 

* בסד"מ קיימות מגבלות מצטברות על הגשת תביעה שכנגד : 1. התביעה שכנגד אינה כוללת בעלי דין חדשים.   2. התביעה שכנגד היא עד 50 אלף ₪ או שהיא באותו נושא / נובעת מאותן נסיבות של התביעה העיקרית ואז אין מגבלה לגבי גובה הסכום.

* יש לבקש רשות כדי לשלוח הודעה לצד ג'. בנוסף, אין אפשרות לצרף מעבר לצד ג' – לפי תקנה 214 ו(ה)

( ז"א צד ד' וכו' ) .

* בסד"מ יש להגיש תצהיר עדות ראשית של העדים תוך 45 יום לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון.

* ניתן להגיש בקשות ביניים בסד"מ והן צריכות להיות בכתב ובהקדם האפשרי לאחר שהתעוררה עילת הבקשה. הצד השני יכול להגיב תוך 7 ימים והשופט יחליט תוך 7 ימים, אלא אם החליט לדון בבקשה בע"פ ולמרות זאת יש לו עוד 7 ימים להגיש פסיקה.

* ישיבה מקדמית : בתביעה בסד"מ יש רק ישיבה מקדמית אחת שיש לקבוע אותה עד כמה שניתן תוך 30 יום מהגשת כתב ההגנה האחרון. את הישיבה יכול לנהל רשם.

מנסים בפגישה לראות אם ניתן להגיע לפשרה או דרכים לייעל את הדיון.

במידת האפשר שופט שמצוי בקדם המשפט לא יהיה השופט שידון בתיק.

* ביהמ"ש צריך לקבוע בתביעה עצמה לא יאוחר מ – 6 חודשים ממועד הגשת כתב ההגנה.

* הדיון בתביעת סד"מ צריך להסתיים תוך יום אחד – שומעים את כל העדים במידה וצריך לדחות את הדיון, הדחייה לא תעלה מעבר ל – 14 ימים .

* בימ"ש רשאי להגביל את חקירת העדים.

* הסיכומים הם בע"פ ביום הדיון, לאחר סיום הבאת הראיות.

* במידה ויש תיק שהדיון בו לא מתאים לסד"מ, אפילו כאשר הסעד עד 50 אלף ₪, הרי שקיימת סמכות לשופט / רשם להורות שתביעה בסד"מ תועבר למסלול של דיון רגיל.

* מצפים משופט שיינתן פס"ד בסיום הסיכומים. ניתן לדחות את מתן פסה"ד לכל המאוחר ב – 14 יום .

* נקבע בתקנות שפס"ד בסד"מ יהא כתוב באופן קצר ותמציתי, אלא אם מתקיים אחד מהמקרים הבאים:

1. בפסה"ד יש חידוש. 2. חשיבות לציבור. 3. טעמים מיוחדים.

עד כאן.

 

שיעור 6:

 

תביעה לפינוי מושכר (תקנות 215ז – 215יג)

נושא חדש תמיד מופיע בבחינה ולכן צריך לשים לב

 

תביעה לפינוי מושכר זהו הליך חדש, לאחרונה הוסדר הליך מיוחד של תביעה לפינוי מושכר שחוק הגנת הדייר אינו חל עליו. ההליך הזה בא לטפל במצב שבו שוכר לא משלם דמי שכירות או שהוא מסרב לפנות את המושכר בסוף השכירות.

 

בגלל כל הבעיות ששוכרים לא רצו להתפנות, המציאו הליך סופר מהיר.

ההליך הזה הוא איננו חובה, בניגוד לסדר דין מהיר שהוא חובה. כלומר, תביעה לפינוי מושכר הוא הליך אופציונאלי, הוא אופציה ברשות התובע.

 

כתב תביעה לפינוי מושכר יוכתר במילים "תביעה לפינוי מושכר".

 

ההבדל בין תביעה לפינוי מושכר לבין תביעה בסדר דין מהיר הוא:

1. לכתב תביעה לפינוי מושכר מצרפים את כל מה שמצרפים לסדר דין מהיר, אבל בנוסף מצרפים גם את תצהירי עדות ראשית של העדים.

2. תביעה לפינוי מושכר לא תכיל סעדים נוספים בשל אותה עילה. כלומר, ניתן לתבוע רק פינוי מושכר. עם זאת התובע יהיה רשאי לתבוע סעדים נוספים בשל אותה עילה. לדוג' סעדים כספיים, בהליך נפרד ומבלי צורך לקבלת רשות מבית המשפט. כלומר, הוא לא יצטרך לבקש היתר לפיצול סעדים (בדומה לתביעה שבה מפצלים).

עד כאן לגבי התובע בתביעה לפינוי מושכר.

 

הנתבע נדרש להגיש כתב הגנה, ולכתב ההגנה הוא נדרש לצרף את כל מה שהתובע מצרף לכתב הגנה בסדר דין מהיר וגם תצהירי עדות של העדים.

כתב ההגנה מוגש תוך 30 יום (בניגוד ל 45 יום ברגיל) מהמועד שהומצא לו כתב התביעה.

 

יש לשים לב - נתבע בתביעה לפינוי מושכר לא רשאי להגיש תביעה שכנגד או הודעה לצד שלישי. כמו כן, התובע אינו רשאי להגיש כתב תשובה לכתב ההגנה של הנתבע.

 

בית המשפט צריך לקבוע מועד לדיון שלא יהיה מאוחר מ 30 ימים מהמועד האחרון להגשת כתבי הטענות (למקסימום 60 יום).

 

תקנה 215יב – החילו את תקנות סדר דין מהיר על פינוי מושכר.

 

הדיון צריך להסתיים תוך יום אחד, בית המשפט רשאי לקבוע ימי דיון נוספים. אולם התנאי לכך שהדיון לא ידחה מעבר ל 14 יום, אלא באישור נשיא בית משפט השלום או סגנו.

 

בכדי לסיים את הדיון ביום אחד, ישנה רשות לבית המשפט להגביל את משך חקירת העדים.

 

באותו יום אחרי שמסתיימות הראיות יש לשמוע סיכומים בע"פ, ובאותו יום בית המשפט נותן פס"ד, ולכל המאוחר הוא צריך לתת את פס"ד במקסימום תוך 14 יום.

 

 

המרצת פתיחה – ה"פ

 

ה"פ היא ההליך המהיר ביותר בסד"א. זו דרך לנהל תביעה שאין בה לא כתב תביעה ולא כתב הגנה. למרות זאת, היא תביעה רגילה.

המחוקק קבע רשימה של מקרים שבהם הוא הופך בקשה להיות ההליך העיקרי. ההמרצה פותחת את התיק. בימ"ש דן בבקשה אבל רואים את זה כאילו דן בתיק עצמו. התיק מכיל בקשה נתמכת בתצהיר. הצד השני יכול להשיב עליה בתשובה שנתמכת בתצהיר. קובעים דיון, כל צד יכול לחקור את השני, סיכומים ופס"ד.

תקנות 248, 249, 254 מפרטות רשימה של אנשים ועניינים שיכולות להיות מוגשות בה"פ. אלא שרוב הנושאים האלה קשורים בעזבונות, ירושות וכו', ונושאים אלה עברו בתחילת שנות האלפיים לבימ"ש למשפחה, שם אין המרצות.

הרוב המכריע של המרצות הפתיחה מסתמך על תקנה 253 – תביעה לסעד הצהרתי:

תובענה לסעד הצהרתי גרידא מותר להגיש בדרך המרצת פתיחה.

לדוגמה, עיקלו לאדם רכוש והוא טוען שהעיקול הוטל על בת הזוג הגרושה שלו, שלא גרה איתו. הוא מבקש מבימ"ש פס"ד הצהרתי.

אין חובה להגיש תביעה לסעד הצהרתי בדרך של ה"פ, אבל זה מקובל. אם הוא לא רוצה הוא מגיש את זה בדרך של תביעה אזרחית רגילה.

 

למרות שלשון התקנות אומרת זכאי, פסיקת בית המשפט העליון קבע שחובה להגיש את העניינים הבאים בהמרצת פתיחה (פס"ד ענייני אייפל בע"מ נ' סתיו):

1. ענייני נושים ונאמנות – 248 ו 249.

2. ענייני מקרקעין – 250 :

 

250. המרצת פתיחה מטעם מוכר או קונה של מקרקעין [312]

מוכר או קונה של מקרקעין זכאי בכל עת לבקש, בהמרצת פתיחה, החלטה בכל שאלה המתעוררת עקב דרישה או התנגדות או תביעת פיצויים, או בכל שאלה אחרת הנובעת מתוך חוזה המכר או הכרוכה בו ואינה נוגעת לקיומו או לתקפו של החוזה.

 

3. פירוק שותפות וחיסולה, שהצדדים לא חולקים על כך שהצדדים היו שותפים – 251.

4. פרשנות של מסמך - 252

5. תקנה 10א לתקנות בתי המשפט (גישור) - קובעת אם הצדדים הלכו לגישור מיוזמתם, ללא תיק מבימ"ש, והגיעו להסדר גישור. הם מבקשים לתת להסדר תוקף של פס"ד. במקרה כזה ישנה חובה להגיש בדרך של המרצת פתיחה.

 

 

הדיון בהמרצת פתיחה

ה"פ מוגשת כדרך שבה מגישים בקשה בכתב. חייבים לצרף אליה תצהיר על מנת לאמת את העובדות המפורטות בבקשה. המבקש מגיש את ההמרצה לבימ"ש ונפתח תיק בימ"ש. עותק מהמרצת הפתיחה יימסר לכל משיב ומשיב. התובע נקרא מבקש והנתבע הוא משיב.

משיב בה"פ אינו חייב להגיש תשובה מטעמו אך הוא רשאי. הגשת תשובה לה"פ היא רשות בלבד (זוהי זכות ולא חובה). עם הגשת ה"פ, בימ"ש קובע מועד לדיון וממציא אותו לצדדים. בשונה מתביעה רגילה, שבה לרוב לא קובעים מועד לדיון עם ההגשה כי רוצים לראות אם הנתבע הגיש כתב הגנה. בה"פ זה בלתי אפשרי, כי אין הגנה ולכן לא ניתן לקבל פס"ד בהיעדר וחובה לקבוע לדיון את התיק. לרוב משיב יהיה מעוניין להגיש תשובה, שאחרת בימ"ש יכנס לדיון עם חוסר איזון. לכן רצוי להגיש תשובה.

 

משיב שמעוניין להגיש תשובה לה"פ יגיש אותה לבימ"ש בליווי תצהיר וימציא אותה למבקש באחד מהמועדים הבאים, לפי המוקדם מביניהם (כלומר, בתשובה הוא צריך לפרט את טיעוניו, בצירוף אסמכתאות בלווי תצהיר):

1. תוך 45 ימים ממועד המצאת ה"פ לידיו – המועד ארוך יותר כי לכתב התשובה צריך לצרף את כל הדברים, לא תהיה לו הזדמנות אחרת.

2. כאשר קובעים מועד קרוב לדיון – 14 ימים לפחות לפני מועד הדיון בה"פ. זאת כדי לאפשר למבקש לעיין ולהתכונן לדיון.

    

   המבקש בה"פ אינו רשאי להגיש תגובה או תשובה לתשובת המשיב. מה שיש לו לטעון יטען בדיון בע"פ. תצהיר שלא הוגש במועד, דהיינו עם הגשת הבקשה או התשובה, לא יוגש מאוחר יותר אלא ברשות ביהמ"ש (איך דנים ? המשיב חוקר את המבקש על התצהיר שתומך את המרצת הפתיחה, המבקש חוקר את המגיש על התשובה אם הוא הגיש וכו') .

   כשבימ"ש דן בה"פ, הוא רשאי להורות על הבאת ראיות נוספות בתמיכה לה"פ ככל שיראה צורך בכך, לרבות השמעת עדים, לפי שיקול דעתו (של בית המשפט). ככלל בתי המשפט לא אוהבים הבאה של עדים רבים כי זה יסרבל את ההליך. לעיתים, למרות שמדובר בסעד הצהרתי, זה עניין מסובך – יש עדים רבים וראיות רבות. הפתרון הוא להעביר את ה"פ לפסים של תביעה רגילה. בימ"ש יכול בכל שלב של הדיון אם הוא רואה שזה לא הוגן וראוי לנהל את התיק בדרך של ה"פ, למחוק את ה"פ ולשלוח את הצדדים להגיש תביעה רגילה או שיכול לדון בתיק כאילו מדובר בתביעה בדרך הרגילה.

   כלומר, בפרקטיקה או שמוחקים את המרצת הפתיחה והמבקש מגיש כתב תביעה או שמורים לצדדים להגיש כתבי טענות. לא משנה באיזה דרך בוחרים זה מגיע לאותה תוצאה.

    

   תקנה 256 - הגשת תשובה :

משיב בהמרצת פתיחה הרוצה להגיש תשובה להמרצת הפתיחה, יגישה לבית המשפט וימסור עותק ממנה למבקש בתוך ארבעים וחמישה ימים ממועד המצאת המרצת הפתיחה או עד ארבעה עשר ימים לפני מועד הדיון בה, לפי המוקדם, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה;תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט.

 

קריאת רשות:

פס"ד מאיר נ' מזרחי – למשיב הייתה תביעה שכנגד נגד המבקש. ה"פ וגם התביעה שכנגד היו באותו נושא, ביהמ"ש קבע שבמקרה כזה סביר וראוי לעשות שימוש בסמכותו של בימ"ש להעביר את התביעה לפסים רגילים כדי שיוכלו לדון בהן במאוחד.

 

רע"א 10227/07 בובליל נ' אינדיג – נקבע שמטעמי יעילות דיונית צריך להגיש את הבקשה להעברת הדיון למסלול של תביעה רגילה יחד עם התשובה לה"פ. הנימוק לכך הוא שרק לאחר העיון בתשובה יוכל ביהמ"ש להעריך טוב יותר האם התביעה מתאימה להידון כה"פ או לא.

לפני כן חשבו שאולי ראוי שהוא יגיש את הבקשה מיד עם קבלת ה"פ.

 

לאחר סיום הדיון, הצדדים מסכמים את טיעוניהם בע"פ או בכתב, ובימ"ש נותן פס"ד.

עד כאן.

 

 

קריאת רשות:

המרצת פתיחה ( להלן : המ"פ ) : תקנות 248 – 258 .

זוהי דרך לפתיחת הליך, היתרון בה שהיא דרך מהירה לניהול ההליך, מכיוון שאין צורך בכתבי טענות ואין שלב הוכחות ובשל זאת הוא מתאים רק למקרים שאינם מורכבים מבחינה עובדתית.

המרצת פתיחה הייתה בקשה רגילה והיא שודרגה למעמד של פתיחת הליך בפני עצמה.

 

מבחינה טכנית : כותבים בכותרת "בקשה בדרך של המרצת פתיחה". זה מוגש באותה דרך שמגישים בקשה בכתב. הצד שכנגד יכול להגיש "תצהיר תשובה" (אין כ"ה), ואין חובה להגישו וא"א יהיה לקבל פס"ד בהעדר הגנה, כי אין זמן להגיש הגנה. בד"כ שופטים כן מבקשים להגיש תצהיר תשובה כדי שכל החומר יהיה מולם. יש להגיש את תצהיר התשובה תוך 45 יום מיום שהומצאה המ"פ או עד 14 יום לפני מועד הדיון, לפי המוקדם מביניהם.

אם בימ"ש סובר שההליך אינו מתאים להמ"פ, הוא יכול לבטל את ההליך והתביעה תעבור לפסים של תביעה רגילה.

 

* ניתן להגיש המ"פ במקרים מסוימים שקבועים בתקנות, נתמקד ב – 2 מקרים :

1.סעד הצהרתי – כשיש בקשה להצהרה מביהמ"ש.

2.גישור – בעקרון כדי להגיע לגישור יש להגיש תביעה, ואם הסכם הגישור מצליח ונחם הסכם הוא יקבל תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש, כדי שאם ישתבש משהו יהיה ניתן להוציא את פסה"ד לפועל.

 

הבעיה שמתעוררת היא שכיום רוצים שאנשים יפנו לגישור ללא הגשת תביעה בכלל ואז לא תהיה אפשרות לתת להסכם הגישור תוקף של פס"ד, כי לא הוגשה כלל תביעה בבימ"ש, לכן הפתרון הוא שצדדים שחתמו על הסכם גישור יוכלו להגיש המ"פ ובימ"ש יוכל לחתום על ההסכם ולתת לו תוקף של פס"ד.

(בדיני משפחה אין המ"פ).

עד כאן.

 

 

שיעור 7:

 

נושא שלא נלמד – ללמידה עצמית

בקשות ביניים (בש"א)

 

בסד"א יש סוגי בקשות שונים ורבים. בעבר, כל בקשה במהלך תיק, הוגשה כהמרצה. בכל תיק היו מספר של המרצות. הרעיון היה שבקשה תוגש בדרך של המרצה (ה"מ) ובימ"ש היה קובע אותה לדיון. נוצר מצב שבתיקים נוצרו המון דיונים על בקשות ביניים. עם הגברת העומס על בתי המשפט, הדבר לא התאים. המחוקק ביקש למנוע את העומס.

 

בתחילת שנות התשעים תוקן המצב החוקי וההמרצות נשארו רק בהוצל"פ. במקום ההמרצות יש בקשה בכתב (בש"א – בקשות שונות אזרחי)– כל בקשת ביניים בהליך אזרחי מוגשת כבקשה בכתב וחלות עליה ההוראות הבאות:

1. אם אין בבקשה דחיפות מיוחדת, אזי המשיב צריך להשיב על הבקשה בכתב תוך 20 ימים מיום שהומצאה לו הבקשה עם טופס שאומר שעליו להשיב על הבקשה תוך 20 יום. לתשובתו של המשיב קוראים תגובה.
2. בהנחה שהמשיב נתן תגובה, המבקש רשאי להשיב לתגובת המשיב תוך 10 ימים אם לא נקבע אחרת ע"י בימ"ש.
3. בימ"ש לא צריך לקבוע דיון בבקשה – מרבית הבקשות לאחר הבקשה, תגובה ותשובה נותן החלטה. רק בנסיבות מיוחדות שבימ"ש מחליט עליהן או אם הצדדים ביקשו האחד לחקור את השני, אז ורק אז יתקיים דיון.

 

אופן הגשת הבקשה – הבקשה, תגובת המשיב ותשובת המבקש מוגשות בליווי תצהיר, שמטרתו היא לאמת את העובדות האמורות בבקשה.

אם מדובר בבקשה, תגובה ותשובה שהן משפטיות בלבד, אין צורך בתצהיר. אולם, אם בבקשה, בתגובה או בתשובה ישנן עובדות, אזי חובה לתמוך אותן בתצהיר.

לדוגמה, בקשה למחיקת כותרת תוגש לעולם ללא תצהיר, כי היא בקשה משפטית בלבד. לעומת זאת, אם מדובר בבקשת רשות להתגונן היא תמיד תוגש בליווי תצהיר כי היא תכיל תמיד עובדות.

 

תצהירים בסד"א

ישנם שני סוגים של תצהירים בסד"א:

1. תצהיר שמוגש בהליך ביניים – תומך בבקשה.
2. תצהירים שמוגשים בהליך העיקרי – כמו תצהיר עדות ראשית, תצהיר תומך בכתב תביעה בסדמ"ר.

יש בינהם הבדלים מהותיים:

 

תצהיר בהליך ביניים

• המצהיר רשאי להצהיר גם לפי מיטב אמונתו (עדות מפי השמועה) תוך ציון מקור הידיעה.
• בעל דין שמסר תצהיר בהליך ביניים חייב להתייצב לחקירה עליו ביום הדיון אם בימ"ש קבע דיון בהליך הביניים, אולם אם מוסר התצהיר הוא לא בעל דין אלא זר להליך הוא לא חייב להתייצב לחקירה על התצהיר אלא אם כן זומן לפי דרישה של צד אחר.

 

תצהיר בהליך עיקרי

• המצהיר חייב להצהיר אך ורק למיטב ידיעתו האישית.
• אם אדם מסר תצהיר בהליך עיקרי, הוא חייב להתייצב ביום הדיון כדי לאפשר חקירה על התצהיר. אם הוא לא מתייצב לחקירה, התצהיר לא ישמש כראיה ויוצא מן התיק, אלא ברשות מיוחדת של השופט או הרשם (במידה והמצהיר לא יכול להגיע לדיון מסיבות אובייקטיביות – נפטר, חולה אנוש, עזב את הארץ).

 

בניגוד לפס"ד שמהווה מעשה בית דין, כאשר מדובר בבקשת ביניים, ההחלטות לא נחשבות מעשה בית דין. לבימ"ש יש סמכות לשנות את ההחלטות. הדבר גורם לכך שאם הוגשה בקשה ונדחתה, חוץ מאפשרות הערעור, ניתן להגיש את הבקשה מחדש, אבל צריך להראות שהיה שינוי נסיבות. אם נדחתה בקשה בכתב, ובעל הדין מגיש אותה שנית או בקשה דומה, הוא חייב לציין שהייתה בקשה קודמת ונדחתה. אם לא ציין המבקש את הדבר, זה נחשב חוסר ת"ל.

 

רוב הבקשות מוכרעות ע"פ הכתובים, אבל לבימ"ש שק"ד לקבוע בקשה דיון. בקשת רשות להתגונן חובה לקבוע לדיון.

אם דנים בבקשה, הדבר הופך להיות משפט בזעיר אנפין. המתחיל בדיון הוא המבקש, ולאחר מכן המשיב ממשיך. לאחר דבריו של המשיב, יכול המבקש לסיים.

כל ראיה שהובאה במסגרת בקשת ביניים, בעל דין רשאי להסתמך עליה בהמשך בדיון בתביעה עצמה, אם כי הצד השני יכול לדרוש, אם מדובר בעדות, לחקור פעם נוספת את העד. לבימ"ש יש שק"ד לדחות את הבקשה לחקירה נוספת, אם הוא רואה שזו הארכת דיון שלא לצורך.

 

בימ"ש רשאי להחליט בבקשה באחת מהדרכים הבאות:

1. על יסוד הבקשה, תגובה ותשובה בלבד ללא שמיעת טיעונים בע"פ – קורה בד"כ.
2. הכרעה בבקשה לאחר דיון בע"פ שבמהלכו כל צד יכול לחקור את המצהיר מטעם הצד השני.

לעומת זאת, הפסיקה קבעה שאם בעל דין ביקש לחקור מצהיר מטעם בעל דין אחר, בימ"ש חייב להיעתר לבקשה. עם זאת, לבימ"ש יש סמכות טבועה למנוע חקירה מיותרת, סתמית ולא רלבנטית. אם הוא נוכח שהבקשה לחקור אינה בת"ל ומהווה שימוש לרעה בזכות אזי הוא יכול לא להרשות את החקירה או להגביל את משך החקירה.

 

בקשות דחופות

לעיתים יש בקשות דחופות מאוד, כמו בקשות עיכוב יציאה מהארץ או בקשה לעיקול. כאשר מדובר בבקשות דחופות, בימ"ש יכול להיעתר להן במעמד צד אחד, אולם הצד השני יהיה רשאי להגיש בקשה לביטול ההחלטה תוך 30 יום מיום שהומצאו לו ההחלטה. אם עשה זאת, יש חובה לקיים דיון בבקשה. את הדיון יפתח מבקש הצו, לאחר מכן המשיב ואז יתן השופט החלטה. אם השופט יגיע למסקנה שלא הייתה הצדקה לצו, הוא יבטל אותו אבל יפסוק הוצאות נגד המבקש.

עד כאן.

 

 

 

תיקון כתבי טענות

 

מבחינת מבקש התיקון ישנם שלושה סוגי תיקונים:

1. תיקונים ביוזמת בית המשפט או הרשם.

2. בקשה לתיקון כתב טענות ביוזמת בעל הדין – הוא רוצה לתקן את כתב הטענות שכנגד.

3. בקשה לתיקון כתב טענות ביוזמת בעל הדין – צד רוצה לתקן את כתב הטענות שלו – הנפוץ ביותר (תקנות 92 ו 93 ומדברות על שני תנאים מצטברים)

    

   תיקונים ביוזמת בית המשפט או הרשם

   תקנה 91(א) קובעת:

בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו. כמו כן רשאי בית המשפט או הרשם להורות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות תקנות אלה.

יש כאן ארבע עילות לתיקון:

1. מדובר בענין לא רלבנטי – כתב הטענות ארוך מדי.

2. כל עניין שהוא מביש – השמצות.

3. כאשר יש בכתב הטענות דברים שעלולים להפריע לדיון הוגן בתביעה, לסבך או להשהות.

4. אם מי מהצדדים לא קיים בכתב הטענות את הוראות תקנות סד"א.

   מומלץ לא לנקוט בשיטת "מצליח" בכתבי הטענות, כי תיקון כתב הטענות יצריך דחייה של המשפט ויגרור הוצאות.

   התיקון הוא ביוזמת שופט או רשם ולא ניתן להתנגד לו.

    

   בקשת תיקון ביוזמת בעל דין – תיקון כתב הטענות שכנגד

   תקנה 91(ב) קובעת:

בעל דין לא יהא רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לתת הוראה כאמור בתקנת משנה (א) אלא אם כן פנה לבעל דינו, תוך חמישה עשר ימים מיום המצאת כתב ההגנה האחרון או התשובה, לפי המאוחר, בבקשה למחוק או לתקן את הענין או את כתב הטענות.

תנאים להגשת בקשה:

1. התקיים אחד מארבעת התנאים הקבועים בתקנה 91(א).

2. בעל הדין פנה לצד שכנגד תוך 15 יום מסיום הגשת כתבי הטענות בבקשה לתקן או למחוק את העניין בכתב הטענות.

   רק לאחר קיום שני התנאים האלה ניתן לפנות לבית המשפט.

   מומלץ לעו"ד שטעה בכתב הטענות לתקן את הטעות כשהצד השני פונה אליו. למעשה יש כאן הזדמנות לתקן את המחדל ללא הוצאות. אם לא יתקן, הצד השני יפנה לבימ"ש לתקן. אם בימ"ש יראה שפנה אליו וביקש תיקון והוא התעלם, ההוצאות שיפסוק בימ"ש הן גדולות יותר.

    

   בקשה של בעל דין לתיקון כתב טענותיו שלו

   תקנות 92 – 93 קובעות:

92. רשות לתקן (97) (תיקון: תשנ"א)

בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.

93. הגשת כתב טענות מתוקן (98)

כתב טענות מתוקן יוגש תוך חמישה עשר ימים, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר.

שני תנאים מצטברים לבקשת תיקון:

1. יש צורך בתיקון על מנת שבימ"ש יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת. התיקון יציף את נקודות המחלוקת.

2. כל תיקון של טענה עובדתית או הוספה מצריך תצהיר שמאמת את העובדות שביקשת להוסיף או לתקן. חייבו את התצהיר כצעד שהוא מעין עונש, כי אחרת היו כותבים כתבי טענות בלי לבדוק את העובדות. אומרים לבעל הדין – אתה תאבד יתרון אם תאלץ לתקן, כי כתב הטענות המקורי לא מחייב תצהיר.

   זו אחת הבקשות שמי שמבקש, למרות שבקשתו התקבלה, צריך לשלם הוצאות לצד השני. כאן הצד "הזוכה" צריך לשלם הוצאות ל"מפסיד". כאן יש ענישה על כתיבת כתב טענות לא נכון.

    

   את הבקשה מגיש בעל הדין לעצמו, אבל בימ"ש יצטרך להחליט כמה הוצאות הוא צריך לשלם. אם יסתבר שהתיקון נובע מדבר שלא היה תלוי בו הוא לא יחויב בהוצאות (לדוגמה, משהו שקרה לאחר הגשת כתב הטענות). אם הצד השני פנה אליך לתיקון, ואתה לא תיקנת אלא פנית לבימ"ש לתקן, כאן ההוצאות יהיו נמוכות או ללא צו להוצאות. במקומות שבהם הסתבר שהתרשלת, יחייבו אותך בהוצאות גבוהות יותר.

    

   במידה והבקשה התקבלה, והתירו או הורו להגיש כתב טענות מתוקן, יש להגיש אותו בתוך 15 ימים אם בימ"ש או הרשם לא קבע אחרת.

    

   תשובה לכתב טענות מתוקן

   תקנה 94 קובעת:

הגיש בעל דין כתב טענות מתוקן, ישיב עליו בעל הדין שכנגד, או יתקן, בלי נטילת רשות, את כתב טענותיו הוא, תוך הזמן העומד לרשותו אותה שעה להגשת כתב טענותיו או תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו כתב הטענות המתוקן, הכל לפי התאריך המאוחר יותר, אם לא קבע בית המשפט או הרשם מועד אחר. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.

במידה ומוגש כתב טענות מתוקן מאחת הסיבות המפורטות, רשאי בעל הדין שכנגד לתקן את כתב טענותיו ללא צורך בנטילת רשות במועדים הבאים לפי המאוחר מביניהם:

1. תוך הזמן העומד לרשותו להגשת כתב טענותיו (כלומר, אלא אם כן היה לו זמן ארוך יותר להגיש את כתב הטענות).

2. תוך 15 ימים מיום שהומצא לו כתב הטענות המתוקן.

   המצב הזה אידיאלי מבחינתו – יכול לתקן ללא רשות כתשובה וללא הוצאות.

    

   לאחר שבעל דין הגיש כתב טענות מתוקן לצד השני יש זכות להגיש כתב טענות מתוקן מצידו. התיקון אינו צריך להצטמצם למה שנובע מתיקוני הצד שכנגד והוא אינו מוגבל מבחינת העניין וההיקף. הוא יכול לכתוב כתב הגנה חדש בעצם. הוא גם רשאי לנקוט בהליכים שכבר עבר הזמן לעשותם כמו תביעה שכנגד והודעת צד ג'.

    

   דבר אחד מגביל אותו – במידה והוא מתקן טענה עובדתית או מוסיף, אזי גם הוא צריך להגיש תצהיר לאימות העובדות המתוקנות. רק את הדברים שתוקנו, שונו או הוספו לעומת כתב הטענות המקורי יש לתמוך בתצהיר. תיקון של צד אחד פותח כר נרחב לצד השני. אם הוא מוסיף טענות שלא הופיעו כלל בכתב הטענות המקורי הוא לא צריך לתמוך אותן בתצהיר.

    

   לא תמיד חייבים להגיב לכתב הטענות המתוקן. במידה והתיקון בכתב הטענות היה טכני, לדוגמה תאריך, זה לא משנה לבעל הדין כי הוא כופר בעובדות בכל מקרה. בכזה מקרה רואים את בעל הדין שלא השיב לתיקון או לא עמד בזמן שהיה לו לתקן כאילו הוא מסתמך על כתב הטענות המקורי שהוגש.

   כלומר, לאחר שצד הגיש כתב טענות מתוקן, יש לצד השני זכות להגיש כתב טענות מתוקן מצידו, ללא צורך בנטילת רשות. התיקון שלו יכול להיות ככל שהבתה נפשו (מה שהוא רוצה). דהיינו התיקון אינו צריך לצמצם את השינוי של כתב טענותיו, בהתאם לשינויים של הצד שכנגד, והוא לא מוגבל מבחינת העניין או היקף (כתב הגנה חדש לגמרי) .ואפילו הוא יכול להגיש הודעת צד ג'.כלומר, כאילו הוא מגיש כתב הגנה מחדש והוא יכול לעשות הליכים שהוא פספס אותם.

    

קריאת רשות:

תיקון כתבי טענות

לפי תקנות 91 - 96 , 136, 524.

לשופט / רשם יש את הסמכות להורות על מחיקה / תיקון של עניין בכתב טענות בכל אחד מהתיקים המצוינים בתקנה 91 .

בימ"ש יכול להורות על תיקון כאשר : 1. עניין לא רלוונטי. 2. עניין מביש. 3. עלול לסרבל את הדיון.

4. עלול להשחית את ניהול המשפט. 5. אם לא קוימו הוראות התקנות ביחס לכתבי טענות.

ברגע שמורים על תיקון כתב טענות , חובה לתקן !

ישנם 2 אפשרויות:

1. בעל דין מבקש לתקן את כתב הטענות של הצד שכנגד .

בעל דין יבקש זאת מאותן סיבות המנויות לעיל ( לא רלוונטי וכו' ). לפי התקנות על בעל הדין קודם לפנות לבעל הדין שכנגד ולבקש ממנו לתקן, תוך 15 יום מהיום בו התקבל כתב הטענות האחרון בתיק. אם בעל הדין שכנגד לא שעה לבקשה, בעל הדין יכול לפנות לבימ"ש שיחייב אותו לתקן, בימ"ש יחייב בתיקון ובהוצאות.

2. בעל דין מבקש לתקן את כתב טענותיו שלו .

הבקשה צריכה להיות מוגשת בכתב. ובימ"ש יתיר תיקון , אם יתקיימו 2 תנאים : 1. בעל הדין צירף תצהיר לאימות העובדות בבקשה. 2. בימ"ש ישתכנע שיש ממש בתיקון.

קיים מקרה אחד בו יש זכות אוטומטית לתיקון ואין צורך בבקשה והוא: לפי תקנה 135 אם הוגשה לביהמ"ש חוות דעת מומחה מטעם ביהמ"ש, עומדת הזכות לתיקון כתב הטענות לשני הצדדים, תוך 15 יום מיום המצאת חוות הדעת, בתנאי שהתיקון יוגבל רק לאמור בחוות הדעת. ( בד"כ מתקנים את הסעד ).

בד"כ בקשות לתיקון מוגשות מטעם הצדדים כדי לתקן את כתבי טענותיהם בשל טעות שנפלה / דבר מה שנשכח / משהו לא רלוונטי שהשתרבב.

שיקולי ביהמ"ש לבקשת תיקון : בעקרון הנטייה היא לקבל בקשות אלו.

1. המועד לבקשה - ככל שהמועד מוקדם יותר, הסיכוי טוב שבימ"ש יאשר.
2. לשכנע את בימ"ש שהתיקון נחוץ.

כל בקשות תיקון שניתן היה לבקשם בשלב המקדמי של התביעה צריכות להיות מוגשות עד ולא יאוחר מסיום קדם המשפט.

תקנה 149 (ב) : בשלב ההוכחות יתירו תיקון רק מטעמים מיוחדים וכדי למנוע עיוות דין.

בימ"ש יפסוק הוצאות לצד שביקש לתקן.

* כתב טענות מתוקן יש להגיש תוך 15 יום מיום אישור הבקשה - אם לא נקבע אחרת - . אם הוא לא תוקן בזמן, לא תותר עוד אפשרות תיקון.

* אם כתב טענות תוקן ובעקבותיו שונתה סמכות ביהמ"ש, אם התיק מצוי במחוזי וכעת צריך לעבור לשלום, אזי לא מעבירים. אם התיק מצוי בשלום וצריך לעבור למחוזי, הרי שהתיק יעבור למחוזי, אך בבקשת התיקון ידון בימ"ש שלום וגם בהוצאות.

* ברגע שהוגש כתב טענות מתוקן , עומדות לצד השני 2 אפשרויות חלופיות :

1. יכול לא להגיש תשובה לתיקון ולא לתקן את כתב טענותיו.
2. יש לו זכות אוטומטית לתקן את כתב טענותיו ללא רשות מבימ"ש. מה גם, הוא אינו מוגבל בהיקף התיקון.

* ברגע שצד מתקן את כתב טענותיו, הוא פותח פתח לצד השני לתקן את כתב הטענות שלו בהיקף נרחב וגם להשתמש באפשרויות אחרות כמו תביעה שכנגד ודברים אחרים שפספס בהזדמנות הראשונה, וגם עליו לשלם הוצאות ,לכן צדדים צריכים לחשוב היטב אם אכן כדאי לתקן.

* תשובה לכתב טענות מתוקן יש להגיש תוך 15 יום מהמצאת כתב הטענות המתוקן.

* יש להגיש תצהיר: בהגשת הבקשה, בהגשת כתב תשובה לכתב המתוקן וגם אם הצד שכנגד מתקן צריך להגיש תצהיר.

* טעות בהליך : לעיתים ההליך עצמו מצריך תיקון. תקנה 524 קובעת שלשופט / רשם קיימת הסמכות לתקן בכל שלב , פגם או טעות שנפלו בהליך.

יש לציין, שצד שמבקש זאת נמצא תחת רצונו הטוב של בימ"ש אם לאשר זאת או לא.

עד כאן.

 

 

 

 

פיצול סעדים

אין בחינת לשכה ללא שאלה של פיצול סעדים, להקיש לבחינה שלנו

עילת תביעה – מסכת עובדות המצמיחה את זכות התביעה לקבל את הסעד הנדרש.

כתב תביעה יכול לכלול עילה אחת או כמה עילות. כל עילת תביעה יכולה להצמיח סעד אחד או כמה סעדים.

התובענה תכיל את מלוא הסעד. תקנה 44 קובעת:

(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשם עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.

(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.

התקנה קובעת את הכלל – חייבים לכלול את מלוא הסעד בתביעה, אחרת לא ניתן לתבוע אותו בעתיד.

סייג – התובע רשאי לוותר על אחד מהסעדים משיקולי אגרה או שיקולים של סמכות בימ"ש או שיקולים אחרים, אבל לא יוכל מאוחר יותר להגיש תביעה בשל החלק שויתר עליו. אם התובע לא ממצה את זכותו למלוא הסעד, רואים אותו מבחינה משפטית כאילו ויתר על היתרה ויהיה מנוע מלתבוע את החלק הנותר.

לדוגמה – לאדם יש תביעה על סכום של 4 מליון ₪. יש לו בעיית מימון של האגרה ובנוסף הוא רוצה שהתביעה תידון בשלום, שהוא עמוס פחות, ולכן מפחית את סכום התביעה ל-2.5 מליון. גם אם יזכה בסכום כולו הוא לא יוכל לתבוע את היתרה.

דוגמה נוספת – אדם נפגע בת"ד. הוא תובע רק הפסד השתכרות. לאחר מכן הוא מנוע מלתבוע בגין רכיבים אחרים כמו כאב וסבל.

 

עד כה עסקנו במקרה שבו יש סעד אחד. תקנה 45 עוסקת בסעדים אחדים:

מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.

הכלל – חייבים לכלול את כל הסעדים בתביעה, אחרת לא ניתן לתבוע אותם בעתיד.

הסייג – כשמדובר בסעד אחד לא ניתן לחלק את התביעה לחלקים, אבל שמדובר במספר סעדים ניתן לבקש היתר לפיצול סעדים. המשמעות היא שבימ"ש מתיר לתובע לא לתבוע בשלב זה את הכל, אלא לתבוע בשלב מאוחר יותר (בעתיד) את הסעדים הנוספים.

הוא יכול להגיש בקשה כל עוד לא הסתיים ההליך הראשון ולא ניתן פס"ד.

המבקש צריך להראות לבית המשפט אינטרס לגיטימי לפיצול.

נטייתו של בימ"ש היא לסרב לבקשה לפיצול סעדים, כדי לגמור את העניין בתיק אחד, אך לעיתים יש מצבים שמצדיקים לפצל סעדים.

נדגים זאת ע"י המקרה הבא: א' משכיר לב' דירה לשנה. לאחר שנה ב' לא מפנה את הדירה. א' יכול לתבוע סעד פינוי וסעד של דמי שימוש על התקופה שהמשיך להתגורר בדירה.

כעקרון בימ"ש ייתן היתר לפיצול סעדים בכמה מקרים :

1. כאשר יש בעיה עובדתית לתבוע את כל הסעדים – א' לא יודע כמה דמי שימוש לתבוע מב', כי הוא לא יודע כמה זמן ימשיך ב' להתגורר בדירה. לאחר שב' פונה ניתן לחשב בדיוק כמה דמי שימוש לתבוע ממנו ואילו נזקים הוא גרם.

2. כאשר יש בעיה חוזית – בהסכמים רבים צד זכאי לדברים מסוימים לפי שלבים, ויש מניעה הסכמית לתבוע את הכל בשלב אחד.

3. כאשר יש בעיה משפטית – תביעת פינוי ניתנת להגישה בסד"מ. דמי שימוש ונזקים מצריכים שומה ולכן לא מתאימים לסד"מ.

   בית משפט יעתר לפיצול סעדים רק אם יש אינטרס לגיטימי שמצדיק זאת.

   לכלל זה ישנו חריג אחד שבו ניתן לפצל סעדים ללא היתר מביהמ"ש – נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון (פס"ד צברי) שאם בעל דין הגיש תביעה לסעד הצהרתי ובאותה עילה הוא מבקש בעתיד לתבוע סעד אופרטיבי, אין צורך לבקש היתר לפיצול סעדים.

   לדוגמה, אדם מבקש מבימ"ש להצהיר שהוא בעל של רכב מסוים. ברוב המקרים הוא הולך למשרד הרישוי והמשרד רושם את הרכב על שמו. אם המשרד מסרב, עליו לפנות לבימ"ש שנית ולבקש סעד אופרטיבי – להורות למשרד הרישוי לרשום את הרכב על שמו.

    

   את הבקשה להיתר לפיצול סעדים ניתן להגיש עד למתן פסה"ד בתביעה הראשונה. ברגע שניתן פסה"ד לא ניתן לבקש יותר פיצול סעדים. מומלץ לבקש את הבקשה ביחד עם כתב התביעה.

    

    

    

   צירוף עילות ופיצול עילות

    

   תקנה 46 קובעת:

(א) תובע רשאי לאחד לתובענה אחת כמה עילות, בין נגד נתבע אחד ובין נגד כמה נתבעים יחד; תובעים אחדים רשאים לאחד לתובענה אחת כמה עילות שהם מעונינים בהן יחד, בין נגד נתבע אחד ובין נגד כמה נתבעים יחד; והכל כשאין הוראה אחרת בענין זה.

(ב) תביעותיהם של תובעים יחד מותר לאחד בתובענה אחת עם תביעותיהם הנפרדות של אותם תובעים, כולם או מקצתם, נגד אותו נתבע.

(ג) אוחדו עילות, יהא שיפוטו של בית המשפט באותה תובענה תלוי בסכום או בשווי של כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה.

כשמדובר בכמה עילות תביעה, יש אפשרות לחלק ולתבוע כל עילה בפני עצמה. מצד שני הדין מעדיף שהעילות יאוחדו ביחד. גם מספר תובעים רשאים לאחד בתביעה אחת כמה עילות כמה נתבעים.

 

יש מקרים שאיחוד העילות מסרבל את התיק ולא מאפשר לדון בו בצורה סבירה. תקנה 48 מאפשרת להפריד דיון:

ראה בית המשפט או הרשם, מיזמתו או על פי בקשת נתבע, כי אין דרך נוחה לדון יחד או לפסוק יחד בעילות שאוחדו בתובענה אחת, רשאי הוא להורות על צמצום התובענה לאותן עילות שאפשר לדון או לפסוק בהן בדרך נוחה או על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת שתיראה וכן להורות על התיקונים הכרוכים בכך.

בפרקטיקה השימוש בתקנה 48 מועט ביותר. עושים זאת רק במקרה שבו האיחוד גרם לחוסר יכולת לדון בתיק. הנטייה היא לאחד כמה שיותר כדי להקל על המערכת.

 

במידה ואוחדו כמה עילות כספיות, סמכות ביהמ"ש נקבעת לפי הסך הכולל של הסעד הכספי המבוקש בכל העילות.

 

תקנה 47 קובעת את הדין במקרה של תביעה של חליף או נגדו:

(א) תביעה של אדם או נגדו בחזקת מנהל עזבון, נאמן או חליף אחר - אין לצרף אליה תביעה אישית שלו או נגדו, אלא ברשות בית המשפט.

(ב) הוראות תקנת משנה (א) לא יחולו על תביעה של מנהל עזבון או נגדו אם התביעות האחרות נתעוררו לענין אותו עזבון שלגביו הוא תובע או נתבע כאמור, או שהן תביעות שהוא זכאי להן או חב בהן יחד עם המנוח שאת עזבונו הוא מנהל.

במקרה של תביעה של חליף או נגדו לא ניתן לצרף אליה תביעה אישית נגדו אלא ברשות בית המשפט.

חריג נדיר לכלל – ניתן לצרף תביעה אישית נגד מנהל עזבון או נגדו רק כאשר התביעה קשורה לנושא העזבון או שמנהל העזבון זכאי או חייב יחד עם המנוח שאת עזבונו הוא מנהל.

דוגמה – מנהל העזבון חייב לפתוח חשבון עזבון. הוא פותח את החשבון בבנק שבו הוא מנהל את חשבונו האישי. לימים יש לו טענות של חיוב בריביות נגד הבנק. הוא לא יוכל לצרף באותה תביעה את התביעה שלו וגם את התביעה של חשבון העזבון.

 

קריאת רשות:

פיצול סעדים ופיצול עילות :

 

עילה אחת שמצמיחה סעד אחד - תקנה 44 :

לא ניתן לפצל תביעה שכזו. תקנה 44 קובעת שתביעה צריכה להכיל את מלוא הסעד שזכאי לו התובע בשל העילה, ואם הוא לא כלל חלק מהסעד בתביעה הוא לא יהיה זכאי לתבוע אותו מאוחר יותר.

 

חריג : רק אם השתנתה סמכות ביהמ"ש , השינוי יוכל לאפשר לו לתבוע את שאר הסעד.

 

עילה אחת שמצמיחה כמה סעדים - תקנה 45 :

התובע צריך להחליט אם לתבוע הכול או רק חלק ולקחת בחשבון שלא יוכל לתבוע שוב. במצב כזה, הוא יכול להגיש "היתר לפיצול סעדים" , היתר זה יכול להינתן רק ע"י שופט ולא ע"י רשם. נטיית בימ"ש היא בד"כ לא להעניק היתר מטעמי יעילות, אבל יש מקרים בהם יש הצדקה להיתר כמו :

* מגבלה מבחינת העובדות - כמו שוכר שלא מפנה דירה ויש סעד של פינוי ודמי שימוש , ראוי קודם לבקש פינוי ואח"כ דמי שימוש.

 

* מגבלות חוזיות שמאפשרות לתבוע רק חלק מסוים.

 

* מגבלה שבדין , כמו : תביעה בסד"מ.

 

* בקשה לפיצול סעדים חייבת להיות מוגשת לביהמ"ש הראשון שבפניו הוגשה התביעה .

* ניתן לבקש היתר לפיצול סעדים כל עוד לא ניתן פס"ד לתביעה. אחרת, יהיה ניתן רק אם יוגש ערעור.

 

* בקשה זו יש להגיש בכתב, אם כי בהלכה נפסק שניתן גם בע"פ במעמד כל הצדדים ויש להם אפשרות להתנגד.

 

* ההיתר קובע שכל הסעדים יהיו תחת אותו בימ"ש שבו הוגשה התביעה המקורית . אך, אם מלכתחילה הסעדים צריכים להיות תחת סמכויות שונות, אין צורך לבקש פיצול שכן זה מתבקש לבד.

* אם אדם מבקש סעד הצהרתי ולימים מבקש סעד אופרטיבי , הוא אינו צריך לבקש היתר פיצול ויכול לבקש את הסעד האופרטיבי לאחר מכן.

 

* יש לציין, שכל הממצאים בהתדיינות הראשונה יכולים לשמש בהתדיינות השנייה.

 

מס' עילות שמקימות מס' סעדים : אין בעיה להגיש זאת בעילות נפרדות.

 

עד כאן.

 

 

שיעור 8:

 

צירוף בעלי דין (תקנות 21 – 27)

 

צירוף תובעים – תקנה 21

מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד - בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין - בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית.

מערכת בתי המשפט רוצה ייעול ולכן ניתן לצרף יחד בתביעה אחת את כל מי שטוענים שמגיע להם סעד מבית המשפט והכל קשור למעשה אחד או עסקה אחת או סדרה של מעשים או עסקאות, שאילו היו מוגשות תביעות נפרדות הייתה מתעוררת בהן איזו שהיא שאלה משותפת מבחינה עובדתית או משפטית.

לתובע שמצטרף, יש כמה בונוסים. אם לא מדובר בהגדלת סכום התביעה, יש חסכון באגרה. בנוסף יש חסכון בשכ"ט עו"ד, בתשלום למומחים, לעדים וכו'.

 

צירוף נתבעים – תקנה 22

(א) מותר לצרף בחזקת נתבעים בתובענה אחת את כל הנתבעים למתן סעד - בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין - בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות, או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הוגשו נגדם תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית.

(ב) היה לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, רשאי הוא לצרף נתבעים אחדים כדי ששאלת החבות ומידת החבות של כל אחד מהם תוכרע בין כל בעלי הדין.

(ג) אין צורך שכל נתבע יהא לו ענין לגבי כל הסעד שתובעים בתובענה.

הדין הוא זהה - ניתן לצרף מספר נתבעים בתביעה אחת במקרה שכנגד כולם התביעה היא אחת וקשורה לאותו מעשה וכו'.

בצירוף נתבעים יש חסכון בשכ"ט עו"ד (אין אגרה לנתבע).

 

בצירוף נתבעים/תובעים יש חסכון בזמן שיפוטי והדבר מונע הגעה לתוצאות סותרות.

 

לעיתים יכולות להיווצר בעיות – סיבוך הדיון או השהייה שלו – תקנה 23:

ראה בית המשפט או הרשם שהצירוף עלול לסבך או להשהות את הדיון, רשאי הוא להורות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת.

 

מחיקת בעלי דין והוספתם – תקנה 24:

בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות ובתובענה.

לשופט או לרשם יש שק"ד למחוק או להוסיף. תמיד יכולה להיות מועלית טענה שחסרים בעלי דין או שצורפו כמה שלא צריך אותם. הדבר עצמו אינו פוגע במשפט, אלא שהשופט או הרשם שאחראים על תקינות ההליך וצריכים לשקול שיקולים מערכתיים רשאים לצרף או להוסיף. ניתן לעשות זאת ביוזמת הרשם או השופט או לפי בקשה של אחד מבעלי הדין.

 

צריך לזכור שכתב תביעה נגד אדם מסוים לא עוצר את מרוץ ההתיישנות נגד אדם אחר שנוסף לתביעה לאחר מכן.

 

המרצה לא הזכיר:

דבר נוסף שצובר תאוצה בהליכים האזרחיים והמנהליים הוא צירוף ידיד בית המשפט – בעבר מי שרשאים היו להיות בעלי הדין היו מי שהם רלבנטיים לדיון עצמו. כשם שבמשפט המנהלי ובבג"צ התפתח נושא העותר הציבורי, במשפט הפלילי התפתח מוסד שנקרא ידיד בית המשפט – גוף חיצוני שמבקש לצרף אותו כצד להליך לא בגלל שהדבר ישפיע עליו ישירות, בשל חשיבות שהוא רואה להביע את עמדתו בפני בית המשפט.

פס"ד יששכרוב שניתן ב-2007 בעניין פלילי הדגים זאת בתחום הפלילי – לשכת עוה"ד, הסנגוריה הציבורית ועוד גורמים הצטרפו לדיון. בעניין יששכרוב נדון חייל שלא ניתנה לו הזכות להיוועץ על עו"ד, ולכן גורמים רבים רצו להצטרף לדיון על הזכות הבסיסית של היוועצות בעו"ד.

היום הדבר החל להשפיע על הליכים אזרחיים וגורמים שונים כמו המועצה הישראלית לצרכנות ביקשו להצטרף כצדדים במשפט.

 

קריאת רשות:

צרוף בעלי דין

האם בתביעה שפתח מגלים כי ישנם תובעים או נתבעים שקשורים לתביעה, האם ניתן לצרף אותם? מהו המבחן לצירופם של תובעים ומהו המבחן לצירופם של נתבעים?

סע' 21 לתקסד"א: תנאיי הצירוף של תובעים: תובעים סעד אחד או בשל מעשה אחד או סדרה אחת של מעשים או עסקאות שבהם מתעוררת שאלה משפטית או עובדתית משותפת. 2. אילו היו מוגשות תביעות נפרדות היו מוגשות תביעות זהות. – בסיס התקנה הזאת הוא יעילות, כדי שביה"מ ידון באותה שאלה כמה שפחות פעמים.

דוגמא: אדם מחר לאנשים שונים וכולם קנו מאותו אחד, יש זהות באופי התביעה, כולם תובעים את אותו מוכר.

סייג לצירוף – סע' 23: אם ביה"מ מחליט שאולי היה נכון רעיונית לצרף אבל הצירוף הזה עלול לסבך, אז ניתן להראות על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת.

סע' 22 לתקסד"א: תנאיי הצירוף של נתבעים: (ב) כאשר יש לתובע ספק ממי זכאי לתבוע הוא רשאי לצרף נתבעים. (ג) אין צורך שכל נתבע יהא לו עניין לגבי כל הסעדים שתובעים בתובענה.

ש: מה קורה כאשר התובע כבר הגיש כתב תביעה ואף התחילה התביעה ופתאום רוצים לצרף עוד תביעה?

ת: ניתן לצרך ועדיף לצרף כאשר יש ספק. יכולים להשיט על התובע הוצאות אבל בכל זאת עדיף.

סע' 24 לתקסד"א: לבקשת בעלי הדין או מיוזמתו לצרף או למחוק שמו של בעל דין שצורף שלא כדין כדי לפסוק כהלכה.

אם רוצים לפרוט את התנאים לצירוף מכח סע' 24: 1. אם היה צריך לצרף את בעל הדין מלכתחילה לפי סע' 21-22 ומשום מה לא צרפו אותו – לאור תקנה 24 זה מספיק ; 2. נוכחותו של אותו מצטרף חדש מחויבת לשם הכרעה יעילה ושלמה.

 

5 מקרים של צרופים

א. התובע מבקש לצרף תובע נוסף - לא צרף אותו קודם כי לא ציפה לטענה כזאת של הנתבע. הנתבע טען כי אין יריבות בינו לבין התובע אלא לאדם אחר. לכן התובע ירצה לעשות צירוף. כאן תבוא השאלה האם התובע יהיה מוכן להצטרף?

פס"ד אלקו נ' אליוט: כאשר התובע לא מוכן להצטרף ניתן לצרף אותו כנתבע פורמאלי. מהסיבה של יעילות ושלמות. זה לא מספיק לזמן אותו כעד, חייבים אותו כתובע.

פס"ד ברנר נ' פיתוח יהודה: אם התובע מוכן להצטרף לאור בקשתו של התובע המקורי, אז יצרפו אותו אם מתקיימים שלושה תנאים: (1) צריך אותו כדי להכריע ביעילות ובשלמות המחלוקת (2) הצרוף היה אפשרי מלכתחילה לפי תקנה 21. (3) צריך שלתובע הנוסף הזה תהיה עילת תביעה.

ב. תובע שרוצה לצרף נתבע נוסף - למשל כאשר קונים נכס והמוכר עדיין לא העביר את הנכס לקונה. הוגשה התביעה נגד המוכר והתברר כי המוכר העביר את הנכס לאדם אחר. ואז גם אם יתקבל פס"ד נגד הנתבע זה לא יעזור כי הנכס נמצא אצל מישהו אחר. במקרה כזה ביה"מ יתיר להוסיף נתבע נוסף בתנאים הבאים: (1) צריך אותו כדי להכריע ביעילות ובשלמות המחלוקת (2) הצירוף היה אפשרי מלכתחילה לפי תקנה 22. (3) צריך שלתובע יש עילת תביעה גם לגבי הנתבע הנוסף.

ג. נתבע שרוצה לצרף תובע נוסף – מעשה בית דין. אם יש קייס חזק מבחינת ההגנה שהולכים לזכות בו אז כדאי מאוד לצרף את כל התובעים האפשריים כדי שיהיה פס"ד נגד כולם. כדי שתדחה התביעה האפשרית של כולם.

 

נאפשר לנתבע לצרף כאשר הצירוף יעזור לפתור את הסוגיות במחלוקת לדיון (סע' 24 – יעילות ושלמות במחלוקת) וביה"מ יבדוק גם למה התובע הנוסף לא הגיש תביעה וישאל את עצמו האם צריך לכבד את רצונו שלא לתבוע ואם הוא לא יהיה מוכן להצטרף, יוסיפו אותו בתובע פורמאלי.

4. הנתבע רוצה לצרף נתבע נוסף: הנתבע טוען כי הוא לא התחייב לבד אלא עם עוד מישהו ולכן יש לתבוע גם את הנתבע השני. התנאים: 1. ביה"מ יבדוק את התנאים של סע' 22. 2. האם המחלוקת שנדון בה עשויה לפגוע בזכויותיו של הנתבע ללא צרוף הנתבע השני? 3. התנאי של סע' 24.

ש: למה שביה"מ יסכים לצרף נתבע נוסף, הרי יש אפשרות של הודעת צד ג'?

ת: יש הבדל משמעותי אם נתבע פותח חזית ע"י צד ג' לבין אם מבקשים לצרף את צד ג' הזה כנתבע נוסף. כאשר מצרפים את צד ג' במסגרת הודעת צד ג' בעצם מי שתובע אותו הוא הנתבע. לעומת זאת כאשר מבקשים לצרף נתבע נוסף אז חזית המריבה היא בין צד ג' לתובע.

(א) הבדל אחד הוא עניין האגרה, כאשר מבקשים הודעת צד ג' שזאת פתיחת תביעה צריכים לשלם אגרה. לעומת זאת בצירוף נתבע בדר"כ לא צריך לשלם כלום.

(ב) כאשר מבקשים צירוף צד ג', צריך שיהיה קשר של חבות בין הנתבע לצד ג' המדובר. לעומת זאת כאשר רוצים לצרף נתבע נוסף דרוש קשר בין התובע לנתבע. לעתים הקשר קיים ולעתים הוא לא קיים וזה שיקול של הנתבע במקרה זה האם לבקש צירוף רגיל הוא הודעת צד ג' (תלוי לפי העובדות ואיזה קשר קיים).

(ג) כאשר מצרפים אותו בהודעת צד ג', אם נדחית התביעה בין הנתבע לתובע, גם הודעת צד ג' נופלת. אם מצרפים את הנתבע כנתבע נוסף יכול להיות שהתביעה תיפול נגד נתבע אחד ותמשיך לחיות נגד נתבע אחר.

- סדר הבאת הראיות הוא הבדל נוסף ואז צד ג' יהיה אחרון, אבל לעתים ביה"מ יכול לקבוע סדר שונה ואז לא יהיה הבדל.

5. כאשר אדם זר רוצה להצטרף: סע' 24 קובע במפורש כאשר אדם רוצה להצטרף ביה"מ יבדוק האם נכחותו של אותו אדם תאפשר יעילות ושלמות בדיון המחלוקת. פס"ד שפירא נ' שדמי: הוסיפו שיקולים נוספים המשפיעים על שק"ד ביה"מ מתי לצרף אדם זר המבקש להצטרף. בודקים: (1) האם בהיעדר צרופו יפגע איזשהו אינטרס חוקי משפטי או זכות חוקית.

(2) אם לא נצרך אותו ומחר תוגש תביעה שבה עלולות להינתן החלטות סותרות. ירצו לפתור את המחלוקות עכשיו.

(3) האם הצירוף הזה יתרום לדיון הציבורי או לאינטרס הציבורי (פס"ד הרטבי נ' שר הפנים).

דוגמאות ל-(3): ידיד ביה"מ (מתדיין ציבורי שיש לו אינטרס מיוחד בפתרון ההליך) אגודה נגד עינויים וכו', היועמ"ש.

** הערה מחוץ לחומר הנלמד: אגודת צער בעלי חיים הראשונה הוקמה לראשונה בגרמניה הנאצית בזמנו.

ביה"מ יטה לצרף ידידי ביה"מ בגלל הקישורים הניסיון שלהם עשויים להצביע על תרומתם הפוטנציאלית להליך.

עד כאן.

 

ייצוג בעלי הדין (תקנות 28 – 31)

 

כעקרון, מי שאמור לייצג בבתי משפט הוא עו"ד. אדם בבית משפט יכול לטעון לעצמו, אין חובה לקחת עו"ד. מי שידם אינה משגת יכולים להשתמש בסיוע משפטי – הלשכה לסיוע משפטי.

 

תובע או נתבע בשם תובעים או נתבעים אחרים – תקנה 28:

(א) מקום שיש מספר תובעים יכול שאחד או אחדים מהם יהיו מורשים בידי אחד או אחדים מן השאר להתייצב, לטעון או לפעול בכל הליך במקומם; הוא הדין לגבי הרשאת הנתבע בידי נתבע אחר.

(ב) ההרשאה תהא בכתב חתום ביד בעל הדין המרשה ותצורף לתיק.

אם יש רק תובע אחד או נתבע אחד, או שהוא טוען לעצמו או שהוא שוכר עו"ד.

כאשר יש מספר תובעים או מספר נתבעים ניתן שהם בהחלטה שלהם יבחרו מי מהם לייצג אותם. ייפוי כוח שכזה חייב להיות בכתב וחתום בידיו של בעל הדין המרשה.

 

המרצה לא לימד:

תביעה יצוגית – תביעה שבה למעשה מצרפים כמות גדולה של תובעים, אולם אותם תובעים לא חתמו על כתב הרשאה ולא גילו עניין בהליך.

בעבר כל נושא התביעה היצוגית היא מבוסס על תקנה 29:

(א) היה מספר המעונינים בתובענה אחת גדול, יכולים מקצתם - לבקשת תובע אם הם תובעים, או לבקשת תובע או נתבע אם הם נתבעים, וברשות בית המשפט או הרשם - לייצג באותה תובענה את כל המעונינים; לא ידעו המעונינים האחרים על דבר התובענה, יודיע להם בית המשפט או הרשם על הגשתה בהמצאה אישית, או במודעה פומבית אם ההמצאה האישית אינה מעשית מכל סיבה שתיראה לבית המשפט או לרשם, ככל שיורה בית המשפט או הרשם בכל מקרה ומקרה.

(ב) כל מי שמיוצג בתובענה כאמור בתקנת משנה (א) רשאי לבקש מבית המשפט או מהרשם לעשותו בעל דין בה.

בית המשפט קבע שלא ניתן לקבוע בחקיקת משנה נושא של זכויות של בעלי דין. נקבע שרק בארבעה עניינים בחוקים שונים שאפשרו תביעות יצוגיות, כמו תחום הגנת הצרכן, הבנקאות, איכות הסביבה, עד להסדרה של המחוקק.

בשנת 2005 נחקק חוק התובענות היצוגיות, שקבע את נושא התביעה היצוגית. הנושא יצא מתחום תקנות סד"א.

 

 

יצוג תאגיד – תקנה 30:

בעל דין שהוא תאגיד, רשאי מנהל התאגיד או פקיד מפקידיו, שהורשו לכך כראוי, לעשות מטעם התאגיד כל מה שהתאגיד עצמו יכול היה לעשות אילו היה יחיד.

תאגיד הוא יציר הדין ולכן יש בעיה לייצג ישות מלאכותית. לכן נקבע שמנהל תאגיד או פקיד שהורשה והוסמך ע"י המוסדות הרשמיים של התאגיד רשאי לייצג את התאגיד.

 

יצוג המדינה –

המדינה אינה אדם ואינה תאגיד. נושא הייצוג שלה הוסדר באמצעות שני דברי חקיקה:

חוק סדרי הדין האזרחיים (המדינה כבעל דין) ופקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש].

ס' 4 לחוק קובע:

בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו.

בבתי משפט שלום או מחוזי – פרקליטות המחוז משמשת כבאת כוחו של היועמ"ש.

בעליון מייצגת את המדינה פרקליטות המדינה.

 

ס' 1 לפקודה קובע:

ראה היועץ המשפטי לממשלה, כי זכות של מדינת ישראל או זכות ציבורית או ענין ציבורי מושפעים או כרוכים, או עלולים להיות מושפעים או כרוכים, בהליך פלוני שלפני בית-משפט או לפני פקיד מסדר כמשמעותו בפקודת הקרקעות (סידור זכות - הקנין), רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו.

היועמ"ש לא צריך לבקש רשות מבימ"ש. בתיקים רבים כיום היועמ"ש מודיע על התייצבות להליך.

 

 

פסולי דין

 

מהו פסול דין?

פסול דין מוגדר בתקנה 1 כ"אדם שנעדר כשרות משפטית לרבות קטין מתחת לגיל 18".

 

לפי ס' 34 ו-35 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות במקרים מסוימים בית המשפט לענייני משפחה יכול למנות אפוטרופוס לפסול הדין – קרוב משפחה או היועמ"ש. בית המשפט ממנה את האדם או הגוף המתאים ביותר לדעת ביהמ"ש כאפוטרופוס לחסוי. במינוי אפו' לקטין בימ"ש נותן עדיפות לאדם מתאים שהוא בן משפחתו של הקטין אלא אם מצא שבנסיבות העניין הדבר יהיה לטובתו למנות מי שאינו בן משפחתו.

 

פסולי דין הם חלק מהציבור. גם לקטין יש בעיה שבגינה הוא צריך להגיע לבימ"ש לשם הגשת תביעה או כנתבע.

 

תקנה 32 – אפוטרופוס וידיד קרוב

(א) פסול-דין רשאי לתבוע לדין על ידי אפוטרופסו או ידידו הקרוב; כן רשאי הוא להתגונן בדין על ידי אפוטרופוס.

(ב) בית המשפט או הרשם המוסמך לדון בתובענה רשאי למנות לפסול-דין, או למי שזקוק לאפוטרופוס, אפוטרופוס-לדין אשר ייצגו ייצוג מלא בכל ההליכים בבית המשפט.

אפוטרופוס – מינוי של בימ"ש.

ידיד קרוב – אדם שדואג לצרכיו, לשלומו.

כאשר פסול דין נתבע – רשאי להתגונן רק ע"י אפוטרופוס.

 

הליך מינוי אפוטרופוס הוא הליך מורכב, והדבר לא תמיד מתאים למשפט שצריך להתנהל במהירות. לדוגמה, מוגש כתב תביעה נגד פסול דין, וצריך תוך 30 יום להגיש כתב הגנה. אם אין אפוטרופוס, הליכי האפוטרופסות לא סביר שיסתיימו לפני הגשת כתב הגנה. לכן יש סמכות לשופט או לרשם למנות לפסול דין אפוטרופוס לדין – לשם הייצוג בהליכים בבימ"ש בנוגע לאותו עניין בלבד.

 

כאשר פסול הדין הוא התובע, פחות דואגים בשלב של הגשת התביעה. לא כל כך דואגים מעצם הגשת התביעה, כי הוא יכול רק להפסיד הוצאות משפט. מה שמטריד הוא אם תוגש תביעה אבל היא תסתיים בפשרה או בהסדר בין הצדדים. לכן בשלב התביעה יכול פסול הדין להיות מיוצג או ע"י אפוטרופוס, אם יש, או ע"י ידיד קרוב. לכן קבע המחוקק בתקנה 35 את החובה של ביהמ"ש לבדוק את הפשרה:

פסול-דין, או אדם אחר מטעמו, התובע לבדו או ביחד עם בעלי דין אחרים - שום סידור, פשרה או קבלת כסף ששולם לקופת בית המשפט, בין לפני הדיון בתובענה, בין בשעת הדיון ובין לאחריו, לא יהא כוחם יפה בכל הנוגע לתביעותיו אלא באישור בית המשפט, ושום כסף שנגבה או שנפסק לגבי תביעותיו, אם על פי פסק דין ואם בדרך סידור, פשרה, תשלום לקופת בית המשפט או בדרך אחרת, לפני הדיון, בשעת הדיון או לאחריו, לא ישולם לנציגו של התובע אלא אם כן בית המשפט הורה כך.

הפסקת תובענה בין אפוטרופוס לנתבע פסול דין – תקנה 34:

היה הנתבע פסול-דין, ואין לו אפוטרופוס או שאפוטרופסו נעדר מן המדינה, יבקש התובע מאת בית המשפט או הרשם, מיד לאחר פתיחת התובענה, למנות לנתבע אפוטרופוס-לדין, ואם הוא מציע אדם פלוני כאפוטרופוס-לדין, יצרף לבקשה הסכמת אותו פלוני בכתב; התובע לא יהיה רשאי להמשיך בתובענה עד שנתמנה אפוטרופוס כאמור.

 

אם פסול דין הוא הנתבע, יש חשש שהוא יפסיד. לכן כל נושא הידיד הקרוב לא רלבנטי. אם יש אפוטרופוס – אין בעיה.

אם לא מונה אפוטרופוס, בכזה מקרה התובע לא יכול להמשיך בהליכי התביעה נגד פסול הדין אלא לאחר מינוי אפוטרופוס לדין. הבקשה מוגשת ע"י התובע, אבל הוא לא יכול לבחור את זהות האפוטרופוס. בד"כ ימונה עו"ד או מי שבימ"ש סומך עליו.

 

 

קריאת רשות:

צירוף בעלי דין

ישנם 5 מקרים בהם הוגשה כבר תביעה ורוצים לצרף עוד בעלי דין :

1. תובע רוצה לצרף תובע נוסף. 2. תובע רוצה לצרף נתבע נוסף. 3. נתבע רוצה לצרף תובע נוסף.
2. נתבע מבקש לצרף נתבע נוסף. 5. רוצים לצרף צד ג' לתביעה - צד ג' רוצה להצטרף מיוזמתו.

* עפ"י התקנות יכול שופט / רשם בכל שלב בדיון מיוזמתו או מיוזמת הצדדים להורות על צירוף בעל דין, אם היה צריך לצרפו מלכתחילה או שנוכחותו דרושה ע"מ לאפשר הכרעה צודקת.

* צד ג' ירצה להצטרף לעיתים כאשר יש לו אינטרס מסוים בתביעה, וע"י אי צירופו הוא עלול להיפגע. ייתכן שצד ג' יוכל להצטרף גם אם הצדדים יתנגדו. ליועמ"ש לממשלה יש אפשרות להתייצב בדיונים בעלי עניין ציבורי ללא היתר מבימ"ש.

* כל הליך של הוספה / מחיקה / שינוי בעלי דין מצריך בקשה בכתב לבימ"ש , ויש גם אפשרות לצד השני להגיב. התוצאה של אחת מהאפשרויות לעיל היא: תיקון כ"ת והמצאת כ"ת מתוקן לכל הצדדים.

 

תביעה ייצוגית

תובע אחד שתובע בשם קבוצה מסוימת, תביעה כזו מאפשרת לקבוצה גדולה של אנשים שפגיעתם האישית היא קטנה , להיפרע בדרך של תביעה אחת ביחד. אדם שאיננו מעוניין שיתבעו בשמו, צריך ליידע.

מטרת התביעה היא למנוע הגשת תביעות זהות מס' פעמים. הבעייתיות : השימוש בתביעה הזו הוא רב מדי ובשל כך נוצר עומס, לכן נקבע בפס"ד אש"ת שתביעה ייצוגית תוגש רק במקומות בהם נקבע בחוק שניתן להגיש את התביעה הזו כמו: חוק הגנת הצרכן, חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, חוק החברות ועוד.

במקומות בהם החוק איננו מציין זאת, לא יהיה ניתן להשתמש בתקנה 29 כמקור להגשת תביעות אלו. כשם שיש תביעה ייצוגית, ניתן לספק גם הגנה ייצוגית. צריך אישור בימ"ש.

 

תביעה נגזרת

תביעה שבעל מניות בחברה מגיש בשם החברה, כאשר החברה אינה מפעילה את זכותה לתבוע מסיבות לא ענייניות. בעל המניות אינו תובע מכוח זכות אישית, אלא מפעיל את הזכות של החברה. צריך אישור בימ"ש.

 

פסולי דין

* פסול דין = כל מי שהדין אינו מכיר בו ככשיר כגון: קטינים ( עד גיל 18 ), סנילים, חולי נפש וכד'.

לפסול דין יש לצרף אפוטרופוס לתביעה, אם אין כזה ניתן לצרף "ידיד קרוב", העניין תקף גם כשפסול הדין הוא תובע וגם כשהוא נתבע.

 

בימ"ש רשאי למנות לפסול הדין אפוטרופוס ויש חובה על התובע ליידע את ביהמ"ש אם הנתבע הוא פסול דין. אם תובע לא יידע , אזי כשהתיק יגיע להוצל"פ ויתברר שהיה מדובר בפסול דין ההוצל"פ תיידע את ביהמ"ש מכוח חובתה לעשות כן והשופט יבטל את פסה"ד והתובע רק יפסיד .

אם התובע הוא פסול דין, יש צורך באישור בימ"ש לשם פשרה / קבלת כסף ע"י הנציג שלו מחשש שלא יפעל לטובת פסול הדין, כך בימ"ש מפקח על הנעשה.

 

לגבי מינוי של אפוטרופוס: ייתכן שיתמנה רק לדיון הספציפי או לתביעה כולה.

 

עד כאן.

 

 

חילופי בעלי דין

 

תקנה 36 קובעת:

לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת; ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין.

אדם יכול למות פיזית או להיות למות משפטית – להיות מוכרז כפושט רגל בגלל איסולבנטיות. תאגיד נכנס להליכי פירוק.

העובדה שבעל דין מת או פש"ר לא מפסיק את התביעה. אם העילה קימת, התביעה תמשיך הלאה.

בתביעות כספיות – בד"כ אין בעיה של הפסקת העילה.

בתביעות פינוי – אם אדם מת, הוא התפנה, אין עילת תביעה.

סייג: אם הדיון נגמר ומחכים רק לפס"ד ובעל דין נפטר, גם אם עילת התביעה לא קיימת, יינתן פס"ד. לדוג' אם ישנה תביעה לפינוי והמשכיר מת אז עדיין יינתן פס"ד.

 

 

 

תקנה 37 – חילופי בעלים

לא תיפגע תובענה על שום שתוך כדי הדיון הועבר או נסב נכס, או הועברה, נוצרה או נסבה זכות קנין או כל טובת הנאה, וברשות בית המשפט או הרשם אפשר שהמשפט יימשך בידי האדם שהנכס או הזכות הגיעו אליו או נגד אותו אדם.

אותו דבר יכול להיות כאשר בנכס התחלפו הבעלים – הבעלים החדשים בנכס הופך להיות בעל הדין החדש.

במקרה כזה לא תיפגע התובענה (לא תתבטל) אם במהלך הדיון הועבר נכס או זכות קניין או טובת הנאה בנכס. בכזה מקרה בית המשפט רשאי להתיר את המשך המשפט בידי האדם שהנכס או הזכות הועברו לו או נגד אותו אדם (אם הוא הנתבע).

 

תקנה 38 – צו בימ"ש להמשיך

מת בעל דין או שפשט את הרגל או שנכס שלו נסב מכוח דין, רשאי בית המשפט או הרשם להורות - אם ראה צורך בכך לשם יישוב מלא של כל השאלות הכרוכות בדבר - כי מנהל העזבון, או היורשים או הנאמנים או חליף אחר של בעל הדין, כולם או מקצתם, יהיו לבעלי הדין, או שתומצא להם הודעה בדרך ובצורה שנקבעו להלן ובתנאים שייראו לבית המשפט או לרשם, והוא יתן צו בדבר המשך המשפט כפי שייראה לו.

ברגע שבעל דין מת או פש"ר או שנכס עבר בעלים – השופט או הרשם רשאי לתת צו שהמשפט ימשך (צו בדבר המשך המשפט), ובצו הוא מורה על חילופי בעלי דין.

במקרה של מוות – מנהל העיזבון או היורשים יבואו במקום בעל הדין המקורי.

אם מדובר בפש"ר – הנאמן על פשיטת הרגל יכנס בנעלי בעל הדין.

אם מדובר באדם שהנכס נסב אליו מכוח הדין – מי שבא בנעליו ימשיך את המשפט במקומו.

 

תקנה 39 - צווים כאלה לגבי המשך משפט עם בעל דין חליפי יכולים להינתן במעמד צד אחד:

נראה צורך לצרף בעל דין חדש או לשנות מעמדו של בעל דין - אם מן הטעמים האמורים בתקנות 36 עד 38 ואם מחמת שאדם מעונין נתגלה אחרי תחילת המשפט - יכול שהצו על המשך המשפט בין בעלי הדין, הממשיכים או החדשים, יינתן על פי צד אחד שהגיש בקשה לבית המשפט או לרשם על יסוד הטענה שטובת ההנאה או החבות נשתנתה או נסבה או שאדם מעונין נתגלה כאמור.

 

תקנה 40 - כאשר בית המשפט נותן צו, יש להמציא את הצו לייתר בעלי הדין שממשיכים בתובענה וכן לכל בעל דין חדש:

צו שניתן לפי תקנה 39 יש להמציאו - אם אין הוראה אחרת מבית המשפט או מהרשם - לבעלי הדין הממשיכים וכן לכל בעל דין חדש, בצירוף הודעה לפי טופס 3, זולת אם המבקש עצמו הוא בעל הדין החדש היחיד, ומשעת המצאה כאמור יחייב הצו את האנשים שלהם הומצא, בכפוף לתקנות 42 ו-43.

 

זכות לבטל או לשנות את הצו שניתן במעמד צד אחד – תקנה 42

מי שהומצא לו צו שניתן לפי תקנה 39 רשאי הוא או אפוטרופסו, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, לבקש מבית המשפט, או מהרשם - אם הצו ניתן בידו, ביטול הצו או שינויו, ואם היה פסול-דין שאין לו אפוטרופוס רשאי הוא לעשות כן תוך שלושים ימים מיום שנתמנה לו אפוטרופוס-לדין, ועד שלא חלפה תקופת שלושים הימים לא יהא לצו תוקף כלפי אותו אדם.

בפועל כמעט לא מוגשות בקשות ביטול.

 

הכלל הוא כאשר בעל דין מקבל הודעה בדבר הצו יש לו 30 יום להגיש בקשה לביטול או שינוי הצו.

אם הצו הומצא לפסול דין אזי הוא רשאי להגיש בקשה לביטול או שינוי תוך 30 יום מיום שמונה לו אפוטרופוס לדין.

 

 

לבעל הדין החדש יש זכות להגיש כתב טענות נוסף/חדש תקנה 41:

(א) מנהל עזבונו או יורשו של נפטר שנעשה בעל דין לפי תקנה 39, רשאי להגיש כתב טענות נוסף הנובע מהעברת הזכויות אליו.

(ב) הכונס הרשמי או הנאמן בפשיטת רגל שנעשה בעל דין לפי תקנה 39, רשאי להגיש כתב טענות חדש, בין אם הוא נובע מהעברת זכויות פושט הרגל אליו ובין אם לאו.

(ג) כתב הטענות החדש שהוגש כאמור בתקנת משנה (ב) יבוא במקום כתב הטענות 34 המקורי; לא הוגש כתב טענות חדש, יעמוד כתב הטענות המקורי בעינו.

(ד) כתב טענות לפי תקנה זו יש להגיש תוך שלושים ימים מהיום שבו ניתן הצו, אם ניתן לפי בקשת בעל הדין החדש, או תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו הצו, אם ניתן שלא לפי בקשתו.

כאשר מדובר במוות טבעי של בעל הדין – הוא לא רשאי להגיש כתב טענות חדש מטעמו. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא אם משלב העברת הזכויות אליו יש טענות חדשות, להגיש כתב טענות נוסף, שיתמקד במה שקרה מאז שנפטר ועד עכשיו.

לעומת זאת, כאשר אדם מת משפטית, הנאמן בפש"ר או הכנ"ר רשאי להגיש כתב טענות חדש. אם לא הגיש כתב טענות חדש, כתב הטענות המקורי יישאר בתוקפו.

בכל מקרה, צריך להגיש את כתב הטענות החדש (פשיטת רגל) או הנוסף (ירושה) תוך 30 ימים מיום מתן הצו.

 

 

ההיגיון בשוני בין ההוראות הוא שכאשר מדובר במוות טבעי, אדם פעל בהתאם לחושיו. לעומת זאת, ברגע שאדם נכנס לפש"ר, הוא מזניח את הדברים ולכן כשבא הכנ"ר או הנאמן בנעליו, נותנים לו את האפשרות להתחיל הכל מחדש.

 

תקנה 43 – זכאי שאינו ממשיך:

מת בעל דין ועילת התובענה בעינה עומדת, אך מי שזכאי להמשיך בתובענה אינו עושה כן, רשאי הנתבע או בעל הדין שנגדו אפשר היה להמשיך, לבקש מבית המשפט או מהרשם שיחייב את הזכאי להמשיך בתובענה תוך זמן שיקבע; לא המשיך, מותר ליתן פסק דין לזכות הנתבע או בעל הדין שנגדו אפשר היה להמשיך.

כאשר מדובר בנאמן בפש"ר או בכנ"ר סביר שהוא ימשיך בהליך.

לעומת זאת, כשמדובר במנהל עיזבון או יורש, פעמים רבות האינטרס שלו הוא להזניח זכויות תביעה ואז הדברים נשארים תלויים ועומדים. במקרה כזה הנתבע יכול לבקש מהשופט או הרשם לחייב אותו להמשיך בהליך. אם הוא לא ממשיך בתביעה, בימ"ש רשאי לדחות את התביעה או לתת פס"ד לזכות הנתבע.

 

 

קריאת רשות:

חילופי בעלי דין:

לעיתים חל צורך להחליף בעל דין מפני פטירתו או אם זו חברה, מפני שהתפרקה. אם המוות / פשיטת רגל אירעו בטרם תום התביעה אזי יש להמשיך בדיון בתנאי שעילת התביעה עומדת בעינה. לעומת זאת, אם המוות / פשיטת רגל אירעו לאחר גמר הדיון וטרם מתן פס"ד, הרי שבימ"ש מחויב לתת פס"ד גם אם עילת התביעה לא קיימת יותר.

אם במהלך תביעה בענייני נכס מסוים התחלפו בעליו של הנכס, הרי שהתביעה תימשך כרגיל וזכות התביעה תעבור לבעלים החדש.

 

בעל דין חלופי יכול להיות : 1. מוות: מנהל עיזבון / יורשים. 2. פשיטת רגל: נאמן והוא רשאי להגיש כ"ת חדש.   3. פירוק חברה: כונס נכסים והוא רשאי להגיש כ"ת חדש. 4. חילופי בעלים: הבעלים החדש.

 

צו שמורה על המשך משפט עם בעל דין חלופי יכול להינתן במעמד צד אחד, אך צריך שאותו צד יגיש בקשה לבימ"ש.

בעל דין חלופי יכול להגיש כתב טענות נוסף שנובע מהעברת הזכויות אליו.

כתב טענות חדש / חלופי צריך להיות מוגש תוך 30 יום מיום מתן הצו לבעל הדין החלופי על המשך התביעה.

 

במידה ובעל דין חלופי לא מעוניין להמשיך בתביעה, הנתבע יכול לחייב אותו להמשיך בה ואם עדיין יסרב , יינתן פס"ד לטובת הנתבע.

 

עד כאן.

 

 

שיעור 9:

 

מומחים (תקנות 125-129 ו 130א ו 134)

מומחים

 

שופטים צריכים להכריע בכל סוגי הסכסוכים. חלקם כאלה שאדם רגיל יכול להכריע בהם. יש בעיה עם משפטים שהנושאים שלהם מקצועיים בתחום מסוים, שהשופט לא יכול להיות בקיא בו כמו רשלנות רפואית, שמאות, תכנון ובניה וכו'. את הנושא הזה פותרים באמצעות העדת מומחים.

 

ישנם שלושה סוגים של מומחים:

1. מומחים מטעם בעלי הדין.

2. מומחה במינוי של בית המשפט.

3. מומחה מטעם בית המשפט בתובענה לפי חוק הפלת"ד.

    

    

   מומחה מטעם בעלי הדין

    

   מומחה כללי מטעם בעלי הדין (שאינו מומחה רפואי)

   במידה ובעל דין רוצה להוכיח עניין שבמומחיות, כשמדובר בענין רפואי, הוא חייב להקדים ולהגיש לבימ"ש חוות דעת של מומחה. אם לא תוגש חוות דעת של מומחה רפואי, לא ישמע בית המשפט עדות בענין שבמומחיות, אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.

   אך כשמדובר בעניין לא רפואי צריך להגיש זאת לא יאוחר מ 90 ימים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, אלא אם כן שופט או רשם קבע אחרת.

    

   איך מגישים חוות דעת?

   במידה ואין החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית, וכל העדים יעידו בבימ"ש, חוות הדעת הראשונה תוגש לביהמ"ש לא יאוחר מ-90 ימים לפני הישיבה הראשונה לגופו של עניין (ישיבת ההוכחות הראשונה). בעל הדין שכנגד יוכל להגיש חוות דעת נגדית עד 30 יום לפני הישיבה הראשונה (ישיבת ההוכחות הראשונה) לגופו של עניין. בין חוות הדעת יש פער סביר של 60 יום.

   בעל הדין שכנגד יכול גם לבקש לחקור את המומחה שנתן את חוות הדעת תוך 30 יום לפני ההוכחות או 7 יום מקבלת חוות הדעת, המוקדם מביניהם.

    

130א. הודעה על רצון לחקור מומחה שהגיש חוות דעת [תיקון: תשס"ה(3)]

ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר.

 

 

חריג לכלל – אם בימ"ש קבע מועד להגשת תצהירי עדות ראשית , כלומר שהעדויות ישמעו במסגרת תצהירים, אזי חוות הדעת של המומחים יוגשו במועדים שנקבעו להגשת תצהירי עדות ראשית. חוות הדעת של המומחה היא תחליף לעדות של המומחה, ולכן עליה להיות מוגשת במסגרת תצהירי העדות הראשית.

במידה ורוצים להגיש חוות דעת נוספת מעבר למה שנקבע בכללים, הדבר מצריך רשות מיוחדת של ביהמ"ש.

 

בעל דין שלא הגיש חוות דעת של מומחה כללי מטעמו, בית המשפט לא ישמע עד מומחה מטעמו, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. זאת בשונה מעד רגיל, כלומר, אם לא תגיש חוות דעת במועדים שנקבעו. אזי לא תוכל להעלות לעדות את העד המומחה, אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.

 

 

מומחה רפואי מטעם בעלי הדין

לגבי מומחה רפואי נקבעו כללים מיוחדים – במידה ובעל דין רוצה להוכיח משהו שברפואה, הכוונה היא לנכות לצמיתות שנגרמה לו, צריך לצרף לכתב הטענות את חוות הדעת הרפואית. פטור מצירוף כזה הוא רק מטעמים מיוחדים שירשמו.

אם בעל הדין שכנגד רוצה לחלוק – אזי תוך 30 יום הוא רשאי לזמן את התובע לבדיקה אצל מומחה מטעמו. את חוות הדעת צריך להגיש תוך 60 יום מיום שהומצא לו כתב התביעה עם חוות הדעת הרפואית.

הנתבע יכול לכתוב את כתב ההגנה, שממילא מכחיש את האמור בכתב התביעה, ולהגיש תוך 60 יום את חוות הדעת הרפואית מטעמו.

 

לא הוגשה חוות דעת מומחה – לא תישמע עדות מומחה מטעם בעל הדין. אם לא הוגשה חוות דעת רפואית – לא תישמע טענה לנכות.

 

רואים את הנתבע שלא הגיש חוות דעת נגדית כמי שמסכים לחוות הדעת של התובע.

 

בעל הדין שכנגד יכול, אם הוא רוצה לחלוק על חוות הדעת, לא להגיש חוות דעת מטעמו ולבקש לחקור את המומחה של התובע בחקירה נגדית. הוא לוקח סיכון שבחקירה הנגדית לא יצליח לסתור את חוות הדעת של המומחה, והיא תתקבל.

 

 

מומחה מטעם בית המשפט

 

לעיתים הפערים בין המומחים לא גדולים ואז בית המשפט אמור להכריע ביניהם. הבעיה נוצרת כאשר יש פערים גדולים בין חוות הדעת של המומחים שמוגשות לבית המשפט. לדוגמה – חוות הדעת של התובע מראה על ליקויים קשים בדירה, חוות הדעת של הנתבע – הדירה היא דירה לתפארת. שני המומחים הם מהנדסים ולא מצפים מבית המשפט להכריע ביניהם בקלות, הרי שתי הדעות שלהם היא סברה.

 

 

מומחה כללי מטעם ביהמ"ש

בית המשפט רשאי בכל עת, לאחר שנתן לצדדים זכות עיון, למנות מומחה לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין. המומחה הוא מטעם ביהמ"ש. כמובן שלא ימונה מומחה שיעץ לאחד הצדדים או מקורב להם. המטרה היא שאותו מומחה ישמש כמעין פוסק מקצועי עבור ביהמ"ש.

 

איך ממנים מומחה מטעם ביהמ"ש?

בעלי הדין רשאים להסכים ביניהם על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש. במקרה כזה, יחולו ההוראות הבאות:

לאחר מינוי המומחה לא יוגשו עוד חו"ד מטעם בעלי הדין. יראו את חוות הדעת שכבר הוגשו ע"י בעלי הדין כאילו לא הוגשו. המומחה משמש כפוסק בין הצדדים והוא אמור לקרוא את חוות הדעת של הצדדים ולהתייחס אליהן. הוא יכול לחרוג מהן, אבל הן משמשות לו ככלי עבודה והערכה.

בעלי הדין רשאים להסכים שלא תיערך חקירה של המומחה בבית המשפט.

 

במידה והצדדים לא הסכימו על מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, אזי חוות הדעת שלהם חיות וקיימות. ביהמ"ש יכול למנות מומחה על אפם וחמתם, לאחר שנתן להם זכות עיון. במקרה זה חוות הדעת שלהם נותרות על כנן.

בימ"ש לא כבול לחוות הדעת של המומחה מטעמו. הוא רשאי לסטות בפסיקה שלו מחוות הדעת של המומחה שמינה.

מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש (השופט או הרשם) צריך להגיש את חו"ד תוך 30 יום, אלא אם השופט הורה אחרת.

מי שנושא בעלויות המומחה הם הצדדים, לפי קביעת ביהמ"ש לגבי חלוקת הנשיאה בעלויות.

לאחר שמוגשת חו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש, רשאים בעלי הדין לשלוח למומחה בכתב באמצעות ביהמ"ש שאלות הבהרה בנוגע לחו"ד.

שנית, הם יכולים לבקש לחקור אותו.

מי שרוצה לחקור מומחה בכלל צריך לתת לבימ"ש הודעה על רצונו לחקור את המומחה 30 ימים לפחות לפני מועד ההוכחות או תוך 7 ימים מקבלת חו"ד, לפי המאוחר מביניהם. כאשר בעל דין מבקש לחקור נגדית מומחה, חייבים לאפשר לו. הדבר מקנה לצדדים האחרים זכות לחקירה נגדית. בנוסף, כל העלויות של הבאת המומחה לחקירה יושתו על הצד שביקש.

 

לאחר שמומחה שהתמנה ע"י ביהמ"ש הגיש חו"ד, תהיה לבעלי הדין זכות להגיש כתב טענות מתוקן מטעמם ללא צורך ברשות.

בתי המשפט בד"כ מאוד מתקרבים לחו"ד של המומחה, ולכן לא מומלץ להותיר טענה בכתב הטענות שסותרת את חו"ד. במידה ומחליטים לתקן את כתבי הטענות, יש לעשות זאת תוך 15 ימים מהיום שהומצאה חו"ד המומחה לצדדים. התיקון מוגבל רק לדברים שעלו מחו"ד, כאשר התובע רשאי לתקן גם את הסעד המבוקש.

 

לעניין הוצאות המומחה - בימ"ש קובע את שכרו והוא רשאי להטיל את התשלום על מי מהצדדים או על שניהם. אין מניעה מלהפקיד מלכתחילה את שכר המומחה בקופת ביהמ"ש או לשלם ישירות למומחה.

במידה וצד לא נענה להוראה בדבר תשלום למומחה – בכזה מקרה רשאי בית המשפט למחוק את כתבי הטענות שלו או לדחות את מועד הדיון בתביעה עד שהוא יקיים את ההוראה בדבר התשלום.

 

מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש

ביהמ"ש רשאי בכל עת ולאחר שנתן לצדדים זכות עיון, למנות מומחה רפואי על מנת שיתן הכרעה מקצועית לגבי ההיבטים הרפואיים הקשורים בתביעה. ההבדלים בין מומחה רפואי למומחה כללי הם קטנים מאוד כמדובר במומחה מטעם ביהמ"ש. לדוגמה, מומחה רפואי חייב לבדוק את התובע ולעיתים מתעוררת בעיה שבעל הדין לא מוכן להיבדק ע"י המומחה ולכך יש הוראה מיוחדת – ביהמ"ש לא יזקק להוכחת עובדה שברפואה מטעמו.

 

 

 

 

קריאת רשות:

מומחים:

נושא חשוב, מכיוון שחלק גדול מהמשפטים נערכים בעניינים מקצועיים.

3 סוגי מומחים:

1. מומחים רפואיים ( למעט פלת"ד ) : תקנות 125 - 137 ( פרק י"א בסד"א ).

התקנות קובעות שבעל דין שרוצה להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענותיו, עליו לצרף חוו"ד של מומחה רפואי. זה חובה ! אם לא יצרף את חוו"ד , לא יוכל להוכיח את העניין הרפואי.

חריג : בימ"ש / רשם לפטור בעל דין מצירוף חוו"ד מטעמים מיוחדים בלבד.

הצד שכנגד רשאי, תוך 30 יום מהמצאת חוו"ד , לדרוש מבעל הדין שהביא את חוו"ד לעמוד בפני בדיקה רפואית מטעם מומחה מטעמו. במידה והאחרון מסרב, מושכים מהתיק את חוו"ד שמסר והוא יהיה מנוע מלהוכיח את העניין הרפואי, אלא אם הציג נימוק סביר לסירובו.

במידה והוא הסכים להיבדק, הצד שכנגד רשאי יהיה להגיש את חוו"ד מטעמו, תוך 60 יום מיום שהומצאה חוו"ד הראשונה.

אם הפער בין 2 חוו"ד אינו גדול, אזי בימ"ש רשאי לפעול על פיהן. אבל, אם הפער גדול מדי, בימ"ש ימנה מומחה רפואי מטעמו. שופט / רשם יכול לאשר את מינוי המומחה, לאחר שנתן לצדדים הזדמנות לטעון בעניין.

המומחה מטעם ביהמ"ש רשאי לדרוש מבעל הדין להיבדק אצלו, הוא יכול לעיין ולשמוע את שאר המומחים והוא יכול לדרוש מהצדדים להעמיד לו את הרשומות הרפואיות שנוגעות למי שטעון בדיקה.

המומחה צריך להגיש את חוו"ד שלו לביהמ"ש, תוך 30 יום מעת המינוי. חוו"ד צריכה להיות ברורה , על המומחה לפנות לאסמכתות, ולצרף העתק של אסמכתות נדירות.

בעקבות חוו"ד המומחה הצדדים יכולים לעשות 3 דברים :

1. לתקן את הסעד. מועד תיקון הסעד מוגבל ל - 15 יום מיום שהומצאה חוו"ד המומחה.
2. לבקש לשלוח למומחה שאלות הבהרה ע"י ביהמ"ש - תקנה 134.
3. ניתן להזמין את המומחה לחקירה נגדית - ס' 26 לפק' הראיות.

* לעניין הוצאות המומחה - בימ"ש קובע את שכרו והוא רשאי להטיל את התשלום על מי מהצדדים או על שניהם. אין מניעה מלהפקיד מלכתחילה את שכר המומחה בקופת ביהמ"ש או לשלם ישירות למומחה.

* יש לציין שביהמ"ש אינו כבול לחוו"ד.

* הצדדים יכולים למשוך את חוו"ד שלהם, או להותירה.

2. מומחים שאינם מומחים רפואיים : "תקנות סד"א ( עדות מומחים ) , תשט"ו - 1954 ".

התקנות פה זהות רק לגבי המומחה מטעם ביהמ"ש.

הגדרת "מומחה" = כל מי שעוסק כבעל ידע בנושא שבמדע / מחקר / אומנות / מקצוע.

* שלב הגשת חוו"ד: בעל דין לא מצרף את חוו"ד לכתב הטענות, אלא מגיש את זה תוך 20 יום לפני המועד שנקבע לשמיעת הראיות. הצד שכנגד יכול להגיש חוו"ד נגדית, תוך 10 ימים מהמועד בו הומצאה חוו"ד הראשונה. יש לו רק 10 ימים, מכיוון שאם העניין שעומד על הפרק הוא לעניין מומחים, הרי ששני הצדדים יודעים שיש להגיש חוו"ד וצד אחד פשוט הקדים את השני, לכן נתנו לו 10 ימים כדי לסיים את חוו"ד ולהגישה.

2 חריגים :1. בקשות ביניים - אפשר לצרף לבקשת ביניים חוו"ד מומחה, אם צד שכנגד רוצה לחלוק

על כך, צריך תוך 10 ימים . 2. בימ"ש רשאי להתיר סטייה מהכללים של התקנות, אם מגיעים למסקנה שזה יועיל לעשיית משפט צדק.

* ביהמ"ש יכול לבקש מהצדדים להגיש את חוו"ד מוקדם יותר.

* בעל דין שלא מגיש חוו"ד מומחה, לא יוכל להישמע במשפט בעניין מקצועי ללא חוו"ד. ישנם חריגים שיאפשרו זאת, רק מטעם מיוחד.

* אם הפער בין חוו"ד גדול מדי, בימ"ש יכול למנות מומחה מטעמו.

3. מומחים רפואיים בפלת"ד : "תקנות פלת"ד ( מומחים ) , תשמ"ז - 1986 ".

בפלת"ד יש אלמנט סוציאלי. המטרה היא פיצוי מהיר.

התובע לא מצרף חוו"ד מומחה, אלא מצרף בקשה למנות מומחה רפואי ולאלו תחומים, עליו לצרף אסמכתות שישכנעו את ביהמ"ש שקיים סיכוי שתיקבע נכות באותו עניין.

הנתבע מגיש כ"ה, ויכול להגיש תגובה על הבקשה למינוי מומחים.

ביהמ"ש בישיבה הראשונה דן בבקשה למינוי מומחים ועל סמך המסמכים הרפואיים יכול למנות מומחה.

יש פה רק את חוו"ד מטעם בימ"ש !

סיכום :

ההבדל בין 3 המומחים הוא באופן הגשת חוו"ד.

חוו"ד מומחה מטעם בימ"ש זהה בכל המקרים.

במומחים רפואיים למעט פלת"ד : התובע מצרף את חוו"ד לכ"ת, בשלב כתבי הטענות.

במומחים שאינם רפואיים : לתובע יש 20 יום, לנתבע יש 10 ימים, לקראת שלב ההוכחות.

עד כאן.

 

 

שיעור 10:

 

המצאת כתבי בי-דין

 

חשיבות ההמצאה

נושא ההמצאה חשוב כי הוא יורד לשורש סמכותו של ביהמ"ש. בימ"ש קונה סמכות מבחינה בינ"ל עם ההמצאה. הדבר נובע מהמשפט הטבעי – לא יעלה על הדעת שאדם לא יודע על דיון המתנהל נגדו בבימ"ש או בית דין. אחד מהכללים של משפט טבעי הוא זכות הדיון – יש לאפשר לאדם לטעון את טענותיו בבימ"ש.

 

זהותו של האדם שאליו ניתן להמציא כתבי טענות

הכלל – ההמצאה צריכה להיעשות לנמען גופו – הנתבע או המשיב.

הדין עוסק במצבים שבגלל כל מיני בעיות לא ניתן להמציא לנמען עצמו – כי לא מאתרים אותו, כי הוא נמצא בחו"ל וכו'.

תקנות סד"א קבעו שלושה תחליפים לנמען לצורך ההמצאה, כשלא ניתן להמציא לנמען את כתב הטענות:

1. המצאה לבן משפחתו של הנמען – שלושה תנאים מצטברים:

   א. הוא בן משפחה (קרבה ראשונה);

   ב. שהוא מתגורר עימו;

   ג. שלפי מראית עין הוא בגיר.

   מניחים שאם מסרנו לבן משפחה, זה יגיע לנמען, אבל יכול להיות מצב שזה לא יגיע אליו. לדוגמה, אם ההודעה הומצאה לאשתו של הנמען, אבל הם מסוכסכים ולכן לא מסרה לו את ההודעה. במידה וניתן כנגד הנמען פס"ד במעמד צד אחד, הוא יכול לבקש ביטול. אם יסתבר שאכן לא קיבל, הביטול יהיה מחובת הצדק ללא שק"ד של ביהמ"ש. ההנחה הבסיסית היא שהוא קיבל את ההודעה, הוא יצטרך להוכיח מדוע לא נמסר.

   כאשר מדובר בנמען שגר בישוב חקלאי שיתופי – ניתן למסור לחבר ועד או למזכיר הישוב.

    

2. המצאה למורשה (מיופה כח) – יש אנשים שמעדיפים שכתבי טענות לא יגיעו אליהם והם ממנים מיופה כח. אין מניעה למנות כל אדם שמתגורר בישראל כמיופה כח. הוא צריך להחזיק בידו כתב מינוי חתום ואז רואים אותו כמיופה כח לצורך המצאת כתבי בי-דין. רואים את ההמצאה למורשה כהמצאה לנמען.

   המצאה להנהלת עסקים – יש נתבעים שהמרכז שלהם נמצא בחו"ל ובארץ יש רק סוכנויות או נציגויות. אם התביעה היא בעניין עסק או עבודה, ניתן יהיה למסור את כתב התביעה לנציג של הנמען בהנהלת העסק. אם מדובר באניות – רואים את קברניט האנייה כבעל האנייה.

    

3. המצאה לעו"ד (בא כח) –במידה ויש לנמען עו"ד שמייצג אותו, ניתן להמציא לעו"ד או למתמחה שלו או באמצעות הנחה במשרד עורכי הדין.

   המחוקק קבע שככל האפשר המצאת כתבי בי-דין תהיה לנמען עצמו. רק אם לא ניתן לאתרו בשקידה ראויה, ניתן להמציא לאדם שהוא במקום הנמען.

    

   כאשר ממציאים, ממנים מועד ושעה של המסירה. לכל כתב בי-דין מצרפים אישור מסירה. אם הנמען מסרב לחתום – מציינים "סירב לחתום" על האישור. אם הנמען מסרב לקבל, מדביקים לו את ההודעה על הדלת.

    

   למועד ההמצאה קיימת חשיבות רבה, שכן, ממועד זה מתחיל מנין הימים לנקיטת הליכים. אם לא ממציא לנתבע כתב תביעה, הוא לא יצטרך להגיש כתב הגנה, ולא יינתן פס"ד נגדו ביום מן הימים. התביעה תמחק מחוסר מעש במקרה זה.

    

   מקרים שבהם יש כללי המצאה מיוחדים:

   המצאה לתאגיד – כאשר מדובר בתאגיד צריך להבדיל איזה משלושה סוגים הוא:

   תאגיד רגיל – חברה, עמותה, אגודה שיתופית, שותפות רשומה – המצאה ע"י הנחת הכתב במשרד או בכתובת הרשומה של התאגיד. כל תאגיד מחויב למסור כתובת לרשם הרלבנטי.

   תאגיד סטטוטורי – שהוקם ע"פ חוק – במקרה זה מניחים את הכתב במשרדו של המנהל.

   שותפות לא רשומה – אין לה כתובת רשומה, ניתן להמציא למקום עסקה הראשי או לאחד מהשותפים.

    

   המצאה לרשות מקומית – כאשר רשות מקומית היא צד להליך, ניתן להמציא באחד משלושה אופנים:

1. לראש הרשות או למי מסגניו.

2. למזכיר או לפקיד הראשי של הרשות.

3. להניח את הכתב במשרדי הרשות.

    

   המצאה למדינת ישראל – כאשר מדובר בבתי משפט או בבתי דין שהם לא ביהמ"ש העליון או ביה"ד הארצי לעבודה – המען להמצאה הוא לפרקליט המחוז.

   כאשר מדובר בהליך שמתנהל בביהמ"ש העליון או במקבילים לו – ההמצאה היא במשרדי פרקליטות המדינה בירושלים. כאשר מתנהל הליך בתל אביב מול פרקליטות מחוז ת"א ומוגש ערעור – ההמצאה תהיה לידיה של פרקליטות המדינה.

    

   המצאה לפסול דין – אם מדובר בקטין ההמצאה תהיה לאחד מהוריו. אם אין הורים או בכל מקרה אחר של אפוטרופסות, הכתב יומצא לאפוטרופוס. רק במקרים חריגים ונדירים בימ"ש רשאי להורות שמסירת כתב בי-דין לפסול הדין עצמו תיחשב כהמצאה כדין. אם אין לו הורים או אפוטרופוס, אזי ההמצאה תהיה למי שפסול הדין מצוי עימו או נתון להשגחתו, בהנחה שכמו שהוא דואג לכל צרכיו, הוא ידאג לו בעניינים המשפטיים.

    

   המצאה בענייני מקרקעין – צריך לעשות כל מאמץ להמציא תביעה במקרקעין לנמען עצמו. אם לא ניתן, לרוב יש על המקרקעין מורשה – שוכר, שומר וכו', ניתן להמציא את הכתב לאחראי על המקרקעין, רואים אותו כמורשה. לעומת זאת, אם התביעה היא תביעה של מקרקעין פנויים ולא מוצאים את הנמען, מסתפקים בהדבקת הכתב על דלת בית המגורים או במקום אחר בולט לעין.

    

   אם מדובר בהליך שבשלב מסוים בעל דין נתן בו מען – כמו בכתב התביעה או בכתב ההגנה, אזי ניתן למסור כל כתב טענות לפי אותו המען. כל עוד לא נתן בעל דין הודעה בכתב לביהמ"ש שהוא שינה את כתובתו, כל מה שימציאו לכתובת הקיימת, יראו זאת כמסירה כדין.

   כיצד ממציאים?

   ישנן כמה דרכים להמציא כתב בי-דין:

   המצאה על ידי שליח בי-דין – לשליח בי-דין יכול להתמנות:

   1. פקיד ביהמ"ש או עו"ד

   2.פקיד של עוה"ד.

   3.שליח מטעמו של עוה"ד

   4. כל אדם שבית המשפט

   5. מנהל בתי המשפט הסמיך אותו לכך בכתב או שליח מטעמו של אדם שהוסמך לכך בכתב.

    

   ההמצאה שהוא מבצע נקראת מסירה אישית – הושטת עותק מהכתב לנמען.

   מי שהומצא לו הכתב במסירה אישית צריך לאשר את קבלתו על גבי אישור המסירה.

   אם השליח לא מצא אדם שיכול למסור לו את הכתב, ההלכה הפסוקה קבעה שיש לבצע שלושה ביקורים בימים שונים ובשעות שונות. דבר זה נקרא: "שקידה ראויה"

   אם אותו אדם מסרב לקבל – השליח מדביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר בולט לעין. כל שליח בי-דין שממציא כתב צריך לציין את זמן ההמצאה ודרך ההמצאה על אישור המסירה.

   אם כתב בי-דין חזר ואישור המסירה מולא ע"י השליח וירצו להיות בטוחים שאכן מסר, בימ"ש או רשם רשאי לחקור אותו על אופן המסירה. אם אישור המסירה הוחזר ללא חתימת השליח, בימ"ש יהיה חייב לחקור אותו אודות המסירה. בתום החקירה רשאי שופט או רשם להצהיר שאכן הכתב הומצא כראוי או להורות על דרך המצאה אחרת.

   זהו בכל הנוגע להמצאה באמצעות שליח בית דין.

    

475. דרכי המצאת כתב בי-דין

כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה:

(1) במסירה אישית על ידי פקיד בית המשפט, על ידי עורך דין, פקידו או שליח מטעמו, או על ידי אדם אחר שבית המשפט או מנהל בתי המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור (לכל אחד מאלה ייקרא שליח בי-דין);

(2) על ידי מוסד כאמור בסימן ב';

(3) בדואר כאמור בסימן ג';

(4) בפקסימילה כאמור בסימן ג'1;

(5) באמצעי אלקטרוני כאמור בסימן ג'2.

 

חובת ההמצאה שמוטלת על בעל דין שמיוצג ע"י עו"ד - אם ביהמ"ש הורה למסור את הכתב במסירה אישית, אז עו"ד או שליח מטעמו ימציא זאת אישית בהקדם האפשרי. אם בימ"ש לא הורה כן, אז הכתב יכול להימסר תוך 5 ימים בדואר רשום עם אישור מסירה. בעל דין צריך לשמור את אישור המסירה ולהגיש העתק ממנו לביהמ"ש כשהוא בא לבקש סעד נגד הבעל דין שכנגד.

 

המצאה על ידי מוסד – התקנות אפשרו לשבעה בעלי תפקידים שעובדים במוסדות מסוימים להמציא לאחרים. אותם גורמים רגילים לקבל כתבי בי-דין להמצאה, הם מעבירים אותו לצד השני והשולח מקבל אישור המצאה (חשוב לזכור שההמצאה היא ע"י בית המשפט ורק הוא רשאי להמציא):

1. נמען שהוא עובד ציבור – ניתן להמציא לראש המשרד שלו.

2. נמען שהוא עובד של תאגיד – ממציאים למנהל התאגיד או למי שממונה על כתובת התאגיד.

3. נמען המתגורר בישוב חקלאי שיתופי – ממציאים לחבר ועד או מזכיר הישוב.

4. נמען שהוא כהן דת או חבר מסדר דתי – ממציאים לראש המסדר הדתי בישראל.

5. נמען שהוא חייל בצה"ל – ממציאים לקמב"צ מקמצ"ר – קצין המבצעים של מפקדת קצין משטרה צבאית ראשי.

6. נמען שהוא אסיר – ממציאים למחלקת האסיר בשב"ס.

7. נמען שהוא מדינה זרה או דיפלומט – ממציאים למשרד החוץ.

    

    

   המצאה בדואר רשום עם אישור מסירה – פופולארי מאוד. כאשר בית המשפט ממציא בדואר כתב בית דין לאחד הצדדים תמיד בית המשפט עושה זאת עם אישור מסירה (מעטפת דואר רשום שמצורפת לה גלויית אישור מסירה שעליה חותם הנמען והיא חוזרת לשולח. זו האופציה הזולה ביותר).

   כאשר הוא מומצא בדואר ע"י עורך דין אחד לעורך דין אחר, במקרה כזה בית המשפט רשאי לדרוש מעורך הדין ששלח את כתב בית דין, רשאי בית המשפט לדרוש מאותו עורך דין ששלח את כתב בית הדין לאשר בתצהיר את משלוח הכתב בדואר.

   עורך הדין שומר את אישור המסירה וכשהתבקש סעד הוא יגיש העתק ממנו לבית המשפט.

   כאשר ממציאים בדואר עם אישור מסירה אין חובה לרשום הודעה לגבי מועד המסירה ודרך המסירה.

    

   המצאה ע"י פקסימיליה – יוצרת מספר בעיות – לא מקבלים אישור מסירה, לעיתים הפקס יכול לצאת לא ברור, קטוע וכו'. כיום פקסימיליה מאושרת להמצאת כתבי בי-דין אבל באופן מוגבל בגלל הבעיות שלה – ניתן להמציא בפקסימיליה לעו"ד או לבית משפט.

    

   המצאה בפקס לעו"ד – בימ"ש או עו"ד אחר רשאי להמציא כתב בי-דין בפקס לעו"ד מייצג אחר ובלבד שהתקיימו 5 תנאים מצטברים:

1. הכתב נשלח בימי העבודה הרגילים של בית המשפט – בימים א-ה בשעות 9:00 - 13:30 (אם נשלח לאחר מכן אז יראו אותו כמתקבל ביום החול לאחריו).

2. מספר הפקס של הנמען הופיע בכתב בי-דין שהופיע באותה תביעה או בניר המכתבים המשרדי של אותו עו"ד.

3. כתב בי-דין לא עולה על עשרה עמודים. בסיום כל עמוד יש לחתום, כדי למנוע קיטוע.

4. לכתב בי-דין צורף דף משלוח בפקס שבו צוינו פרטי התיק, פרטי השולח, מספר העמודים שנשלחו ומספר הטלפון והפקס שלו.

5. השולח התקשר לנמען בטלפון בתוך 24 שעות מהמשלוח כדי לוודא קבלת כתב בית הדין. כלומר, עורך הדין השולח כתב בי-דין בפקסימילה יודיע לנמען בטלפון, בתוך 24 שעות משעת המשלוח, כי שלח לו בפקסימילה את כתב בי-הדין וכי העתק ממנו מצוי במזכירות בית המשפט, ויערוך תרשומת על ההודעה הטלפונית, שתכלול את פרטי כתב בי-הדין, זמן השיחה ושמו של האדם שלו נמסרה ההודעה

   *.לא ניתן לשלוח בפקס לעו"ד כתב טענות ראשון של אותו בעל דין – לא ניתן לשלוח כתב תביעה או כתב הגנה בפקס לרבות בקשה בכתב שהוגשה לפני הגשת כתב תביעה או ערעור.

    

   המצאה בפקס לבית המשפט – עו"ד שמייצג בעל דין רשאי להמציא לביהמ"ש באמצעות פקס כתב בי-דין שהיקפו לא עולה על חמישה עמודים. שאר ההוראות תקפות. המחוקק קבע שלא ניתן להמציא לבימ"ש בפקס כתב הגנה, כתב תביעה, כתב תשובה, סיכומים בכתב, תצהירים והמרצות פתיחה. ניתן להמציא לבימ"ש רק הודעות ובקשות טכניות.

    

   המצאה באמצעי אלקטרוני – תיקון לתקנות מתשס"ה, לדוא"ל יש יתרונות רבים על פני הפקס.

   המצאה באמצעי אלקטרוני לבעל דין – בית משפט או בעל דין רשאי להמציא אלקטרונית כתב בי-דין לכתובת דוא"ל של בעל דין שנמסרה לביהמ"ש. רואים את הכתב כאילו נמסר במסירה אישית ביום ובשעה שהופיע הדוא"ל במחשב הנמען.

   המצאה באמצעי אלקטרוני לבית המשפט – יש בתי משפט שיש להם יעד הגשה אלקטרוני, שאליו ניתן להמציא כתבי בי-דין. יראו את כתב בי-דין כמומצא ביום ובשעה המצוינים על אישור הקבלה האלקטרוני של בית המשפט.

   אין הגבלה של ימים ושעות של שליחה – רואים את המשלוח בשבת או ביום ו' כאילו הגיע ביום החול הבא.

   לא שולחים בדוא"ל את הכתב הראשון בתיק. מגבלה זו לא חלה על המצאה אלקטרונית לבית המשפט.

    

   תחליף המצאה

   תחליף המצאה נועד לאותם מקרים שבהם לא ניתן להמציא כתב בי-דין בדרך הרגילה, כי הנתבע מתחמק, מסתתר, עבר מבלי להשאיר כתובת או נעלם.

   במקרה שבו נוכח שופט או רשם שלא ניתן להמציא כתב בי-דין בדרך הרגילה הוא רשאי להורות על תחליף המצאה בדרכים הבאות:

1. ע"י הדבקת הכתב במקום בולט בבניין בית המשפט וכן בבית שבו אותו נמען גר או עסק לאחרונה.

2. פרסום מודעה ברשומות ו/או בעיתונים יומיים.

3. בכל דרך שנראית לבית המשפט.

   המצאה שמבוצעת בדרך של תחליף המצאה שאושרה, כוחה יפה כהמצאה לנמען עצמו.

   תחליף המצאה מתבצע כאשר בימ"ש נוכח לדעת שלא ניתן לאתר את בעל הדין לרוב עקב התחמקות שלו. מדובר כאן בהקלה לתובעים לאחר שהוברר שלא ניתן לבצע המצאה לנתבע בדרך הרגילה.

    

   בקשה לתחליף המצאה – מוגשת בכתב וחייבים לצרף לה תצהיר לשם אימות הסיבה המונעת את ההמצאה בדרך הרגילה. המבקש לא צריך להתייצב לדיון בבקשה, היא נדונה בלשכת השופט או הרשם. ביהמ"ש או הרשם רשאי שלא להיעתר לבקשה אם הוגשה באיחור בלתי סביר. אם יש בעיה עם המצאה יש לטפל בה כמה שיותר מהר, לא להתעורר כשבימ"ש רוצה למחוק את התביעה מחוסר מעש. במקרה שהבקשה הוגשה באיחור לא סביר, בימ"ש יהיה רשאי למחוק את התביעה מחוסר מעש.

    

    

קריאת רשות:

המצאת כתבי בי – דין

המצאת כתבי בי דין , משמע מסירה של כל המסמכים שצריך להמציא לבעלי הדין עפ"י הדרישה שבתקנות. ההמצאה היא תנאי לכך שבימ"ש ידון בתובענה.

בנוסף, ע"י המצאת כתבי בי דין, בימ"ש רוכש סמכות שיפוט בינ"ל על בעלי הדין.

* למי ממציאים את כתבי בי הדין ?

1. לנמען עצמו .
2. למורשה של הנמען – מי שמוסמך לקבל את כתבי בי הדין בשם הנמען.

3. האפשרות המקובלת ביותר – לעו"ד של הנמען . ע"י הנחת כתב בי הדין במשרד עו"ד.

הכלל אומר : שההמצאה תהיה ככל האפשר, לנמען עצמו.

החריג : כשא"א למצוא את הנמען, אפשר להמציא את כתב בי הדין לאחד מבני משפחתו שגר איתו, ולפי מראית עין הוא נראה בגיר.

* מי רשאי להתמנות כמורשה לקבלת כתבי בי דין ?

כל מי שגר בתחום המדינה .

* איך ממנים מורשה ?

המינוי צריך להיות בכתב וחתום ע"י המרשה. את כתב המינוי צריך להמציא לביהמ"ש והוא או הצדדים ימציאו את כתבי בי הדין למורשה.

* המצאה לעו"ד – מניחים את הכתב במשרד עו"ד או למתמחה שלו, כדי שיהיו מודעים לכתבים, אלא אם כן בימ"ש יורה על דרך המצאה אחרת.

* אם יש צורך להמציא למס' בעלי דין בתיק, הכלל הוא שהכתב צריך להיות מומצא לכל אחד מהצדדים, אבל אם מדובר במס' בעלי דין שמיוצגים ע"י עו"ד אחד , די בהמצאה לאותו עו"ד.

* בהליך שבו ניתן מען (כתובת למשלוח הכתבים ) , הכתבים יומצאו לאותו מען. וכל עוד בעל דין לא הודיע על שינוי בכתובת, יראו כל כתב שמגיע לאותה כתובת, כאילו הומצא כדין. משמע, אם השתנתה הכתובת ולא יידעו את ביהמ"ש, לא יהיה ניתן להתגונן ע"י טענה שהכתבים לא הגיעו.

* המצאה במקרים מיוחדים :

1. תובענה בענייני עסק / עבודה – כשמדובר בתובענה כזו או באדם שלא גר באזור השיפוט של ביהמ"ש, אפשר להמציא את הכתב למנהל העסק או למורשה מטעם העסק. (דוג: קברניט של אונייה ייחשב כמורשה האונייה) .

2. תובענה בעניין מקרקעין – מספיק להמציא למורשה שממונה על המקרקעין.

אם מדובר בתובענה להחזרת מקרקעין פנויים / נטושים ואין למי להמציא, אזי מספיק להדביק העתק מכתב בי הדין על דלת בית המגורים. אם מדובר בשטח אדמה, אז במקום שנראה לעין.

3. המצאה לתאגיד – ע"י הנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד. כשרוצים להמציא לשותפות שאין לה מען רשום, אז צריך להניח את הכתב במקום העסק הראשי של השותפות, או לידי אחד השותפים. לתאגיד שיש מס' סניפים, ניתן להמציא בכל סניף שהוא.

4. המצאה למדינה – מחולק ל – 2 מצבים :

א. כשהדיון מתנהל בשלום או במחוזי, המען להמצאה יהיה משריד פרקליט המחוז שבאזור השיפוט של ביהמ"ש שדן בתובענה .

ב. אם הדיון מתנהל בביהמ"ש העליון, ההמצאה תהיה למשרדי פרקליטות המדינה.

 

5. המצאה לרשות מקומית – ע"י אחת מ – 4 דרכים :

א. לראש הרשות.

ב. לסגן ראש הרשות.

ג. למזכיר הרשות / לפקיד אחר.

ד. אם שלושת הנ"ל לא נמצאים, אז מניחים את הכתב במשרד הראשי של הרשות.

6. המצאה לפסול דין – ע"י המצאה לאחד מהוריו, או לאפוטרופוס שלו. אם אין הורים או אפוטרופוס, ההמצאה תהיה למי שגר ומשגיח על פסול הדין.

חריג : במקרים חריגים בימ"ש יכול לאשר שההמצאה לפסול הדין תהיה בדרך רגילה.

* הדרכים להמצאת כתבי בי דין :

1. חובת ההמצאה שמוטלת על בעל דין שמיוצג ע"י עו"ד :

אם ביהמ"ש הורה למסור את הכתב במסירה אישית, אז עו"ד או שליח מטעמו ימציא זאת אישית בהקדם האפשרי. אם בימ"ש לא הורה כן, אז הכתב יכול להימסר תוך 5 ימים בדואר רשום עם אישור מסירה. בעל דין צריך לשמור את אישור המסירה ולהגיש העתק ממנו לביהמ"ש כשהוא בא לבקש סעד נגד הבעל דין שכנגד.

2. המצאה ע"י שליח בית דין :

שליח בי"ד = פקיד בימ"ש / עו"ד / שליח של העו"ד שנתמנה ע"י בימ"ש. או כל אדם אחר שהוסמך ע"י בימ"ש, או ע"י מנהל ביהמ"ש. ההסמכה צריכה להיות בכתב.

המצאה של בי"ד – להמציא עותק חתום כדין על הכתב. כשהכתב מופק במערכת ממוכנת, יראו אותו ככתב בי דין חתום כנדרש אם הודפסו בו השם והתפקיד של השליח.

מי שממציאים לו כתב בי דין , נדרש לאשר את הקבלה ע"י בחתימתו.

כשנמען מסרב לחתום ולקבל את כתב בי הדין, השליח ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר בולט לעין, בבית הנמען או במקום עסקו.

* שליח בי"ד ירשום על גבי הכתב או יצרף לו הודעה שמציינת את זמן ההמצאה, דרך ההמצאה, ואם מצא עד שראה את ההמצאה יבקש את שמו, כתובתו וחתימתו של העד.

* המצאה ע"י מוסד :

כשנתבע עובד במסגרת מוסד מסוים ניתן להמציא לו כתבי בי דין ע"י המוסד , ז"א לשלוח את הכתב לאותו מוסד ועל אותו מוסד תוטל האחריות להעביר ההעתק מהכתב לנמען.

מקרים לדוג :א. כשהנמען עובד ציבור – ההמצאה לראש משרד בו הוא עובד.

ב. כשהנמען הוא עובד תאגיד – ההמצאה תהיה למנהל של התאגיד.

ג. כשהנמען הוא תושב יישוב – ההמצאה תהיה לחבר וועד.

ד. כשהנמען הוא חייל בצה"ל – ההמצאה לקצין המבצעים של מוקד מפקדת המשטרה הצבאית הראשית.

ה. כשהנמען הוא אסיר – ההמצאה תהיה לנציב שירות בתי הסוהר.

ו. כשהנמען הוא כהן דת – לראש המסדר הדתי שלו בישראל.

ז. כשהנמען הוא מדינת חוץ או מישהו עם חסינות דיפלומטית – ההמצאה למשרד החוץ.

כשממציאים את כתבי בי הדין לאותו אדם במוסד ואותו אדם חותם, הדבר מהווה ראיה להמצאה.

* דרכים נוספות להמצאה :

1. בדואר – תמיד דואר רשום עם מסירה.

2. המצאה בפקסימיליה – אי אפשר לשלוח בפקס את כתב בי הדין הראשון , ואי אפשר לשלוח בפקס בקשות בכתב שהוגשו לפני הגשת כתב התביעה או ערעור.

 

קריאת רשות נוספת:

המצאת כתבי בי-דין

המשפט חייב להתנהל בכל כללי הצדק הטבעי. כל מסמך, כל בקשה, כל החלטה, כתבי טענות, כל הזכויות, צריך לעשות זאת בדרך מסוימת.

דבר ראשון הוא שיש להפריד בין המצאה כתבי בי-דין לבין למסירת כתבי בי-דין.

סע' 475 – מונה את כל דרכי המצאת כתבי בי-דין. מסירה היא אחת הדרכים להמצאה כתב בי-דין.

(1) מסירה אישית ע"י שליח בי-דין – הכוונה היא שאדם מוסר מסירה אישית ביד.

נקבע שאם הנמען קיבל את המסמך לידיו לא משנה באיזה דרך, זה נחשב כהמצאה כדין (ביה"מ יכול לשאול את השליח על התצהיר של המסירה).

סע' 489 – דרך נוספת להתמודד עם נמען סרבן. לאחר שהשליח פעל "בשקידה ראויה" וניסה בכל דרך למסור את הכתב , ניתן להדביק על הדלת החיצונית.

בפסיקה נקבע "ששקידה ראויה" = הגיעה שלושה פעמים שימים שונים בזמנים שונים.

אם ביה"מ השתכנע בטענה של הנתבע כי המסירה לא הייתה כדין ניתן להורות על מסירה חוזרת.

(2) המצאה ע"י מוסד – סימן ב': מונה את המוסדות שניתן למסור להם את הכתב. למשל חייל שניתן להמציא את הכתב לקצין המבצעים של המשטרה הצבאית.

(3) המצאה בדואר – סימן ג': סע' 497 ß סע' 490-491 לא חלים. המצאה בדואר היא רק במקרים הבאים: ע"י ביה"מ, עו"ד לעו"ד.

טכנית המצאה בדואר תעשה רק באמצעות דואר רשום. הדוור מחתים את המקבל ומוסיף תאריך.

עו"ד שממציא לעו"ד אחר ורק במקרה זה ניתן לעשות זאת ע"י דואר רשום.

עו"ד לא יכול להמציא כתב בי-דין לצד האחר באמצעות דואר.

(4) המצאה באמצעות פקסמיליה – סימן ג'1: רק במקרים הבאים: המצאה לעו"ד מנגד או המצאה לביה"מ.

סע' 497א(ג): הוראות תקנה זאת לא יחולו על כתב בי-דין הראשון בתיק בין בעלי הדין, לרבות הבקשה בכתב שהוגשה לפני הגשת כתב תביעה או ערעור. דוגמאות לדברים לפני כתב בי-דין: בקשה להיתר המצאה.

(5) המצאה באמצעי אלקטרוני – סימן ג'2: הוראות תקנה זאת לא יחולו על כתב בי-דין הראשון בתיק.

המצאה כזאת תומצא לנמען שאינו ביה"מ אלא נמען שהוא בעל דין.

סע' 497ד: הוראות תקנה זאת יחולו על כתב בי-דין אלקטרוני שניתנה לגביו הודעה כאמור בתקנה 215(א).

 

סע' 484 (המצאה לתאגיד,שותפות): מספיק להניח את המסמך במשרד הרשום של התאגיד, ניתן גם להשאיר את המסמך אצל אדם שמכוח עיסוקו דואג להביא את המסמכים למוסמכים.

סע' 483: (א) כאשר לא יודעים מי הבעלים ניתן להמציא למי שמחזיק במקרקעין (שוכר).

(ב) לגבי תביעות פינוי מקרקעין, דייר שהשאיר חובות או חורבות, מספיק להדביק את עותק המסמך על הדלת או מקום בולט אחר. (כאן הפסיקה לא הוסיפה את ההלכה שחובה להגיע שלוש פעמים בזמנים שונים).

סע' 487: המצאת כתבי בי-דין לפסול לדין, תהיה להוריו או אופוטרופסיו, באין כאלו יומצא הכתב למי שגר איתו או נתון בהשגחתו. ללא קבלת אישור מביה"מ לא ניתן למסור כתב בי-דין לפסול הדין עצמו. ביה"מ לא נוטה לתת אישורים כאילו בכל מקרה.

סע' 481: באין אפשרות למצוא את הנמען, ניתן להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושגילם הוא מעל 18, אם היה הנמען חבר קיבוץ או ישוב אז ניתן להמציא את המסמך למזכיר הישוב או חבר הועד.

סע' 479: כתב בי-דין שיש להמציאו לבעלי דין אחדים, יומצא לכל אחד מהם. אם כולם מיוצגים ע"י עו"ד, די בהמצאת המסמך לעו"ד בלבד.

סע' 498: מפרט את הדברים להמצאת כתב תביעה כאשר לא ניתן להמציא אותו לפי הדרכים המניות בחוק. דבר ראשון הוא צריך לבקש בקשה לתחליף המצאה ואם ביה"מ יאשר ניתן לעשות את אחד מאלו.

(1) הדבקת עותק במקום נראה לעין בביה"מ ובמקום עבודתו או מגוריו האחרונים.

(2) פרסום מודעה ברשומות או בעיתון מקומי (3) בכל דרך אחרת שתיראה לו.

ש: מה קורה אם לא יודעים איפה נמצא הנתבע אך יודעים שהוא נמצא במדינה מסוימת בחו"ל?

ת: שתי בקשות: 1) בקשה להיתר המצאה לחו"ל 2) בקשה לתחליף המצאה

 

עד כאן.

 

 

 

 

שיעור 11:

 

 

מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתובענה לפי חוק הפלת"ד

 

תביעות הפלת"ד שונות ומיוחדות מתביעות רגילות בתחומים רבים, כמו בתחום המומחים. תביעה לפי חוק הפלת"ד שבה התובע בא ואומר שעקב התאונה הוא נותר נכה לצמיתות מחייבת חו"ד רפואית. בפלת"ד לא חלות פרק י"א לתקנות סד"א הרגיל בנושא מינוי מומחים אלא תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986. התקנות קובעות שתובע לפי החוק חייב לצרף לתביעה בקשה למינוי מומחה רפואי בצירוף כתב ויתור על סודיות רפואיות ותצהיר בריאות. הנתבע, במצורף לכתב ההגנה מגיש תגובה לבקשה. השופט מחליט אם למנות או לא למנות מומחה רפואי. בכל תחום שבו השופט מתרשם שיש מחומר הראיות ראשית ראיה לנכות לצמיתות, הוא יורה על מינוי מומחה. אם מדובר בתביעה קלה, לא ימונה מומחה.

המומחה הוא מלכתחילה מומחה מטעם בית המשפט, וחלים עליו כל הכללים של מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש. הוא צריך להגיש חו"ד תוך 30 יום, ניתן לשלוח לו שאלות הבהרה וניתן לבקש לחקור אותו בביהמ"ש.

 

יתרונות:

1. חסכון בזמן.

2. חסכון בהוצאות לבעלי הדין.

3. אין מצב שבו יש בפני ביהמ"ש כמה חו"ד

    

   חסרונות:

   המומחה מטעם ביהמ"ש לא ניתן לביקורת כי לא ניתן להגיש חו"ד נוספת או לערער על ממצאיו. אין למומחה גם חומר קודם או חו"ד רפואיות קודמות. קשה לחקור נגדית כאשר אין בסיס להשוואה. לכן רמת הסיכון כאן היא מאוד גבוהה. הדבר מתאים לגישת חוק הפלת"ד, בו אין שאלה של אשם ואחריות אלא רצון לפסוק פיצוי באופן מהיר.

    

    

   המצאה באמצעי אלקטרוני – תיקון לתקנות מתשס"ה, לדוא"ל יש יתרונות רבים על פני הפקס.

   המצאה באמצעי אלקטרוני לבעל דין – בית משפט או בעל דין רשאי להמציא אלקטרונית כתב בי-דין לכתובת דוא"ל של בעל דין שנמסרה לביהמ"ש. רואים את הכתב כאילו נמסר במסירה אישית ביום ובשעה שהופיע הדוא"ל במחשב הנמען.

    

   המצאה באמצעי אלקטרוני לבית המשפט – יש בתי משפט שיש להם יעד הגשה אלקטרוני, שאליו ניתן להמציא כתבי בי-דין. יראו את כתב בי-דין כמומצא ביום ובשעה המצוינים על אישור הקבלה האלקטרוני של בית המשפט.

   אין הגבלה של ימים ושעות של שליחה – רואים את המשלוח בשבת או ביום ו' כאילו הגיע ביום החול הבא.

   לא שולחים בדוא"ל את הכתב הראשון בתיק (כתב בית הדין הראשון בתיק. לדוג' כתב תביעה בערכאה דיונית או כתב ערעור בערכאת הערעור). מגבלה זו לא חלה על המצאה אלקטרונית לבית המשפט. ולכן לבית המשפט ניתן להמציא באמצעי אלקטרוני גם את הכתב הראשון בתיק.

    

   לזכור את הנושא למבחן.

    

    

   המצאת כתבי בי-דין

    

   חשיבות ההמצאה

   נושא ההמצאה חשוב כי הוא יורד לשורש סמכותו של ביהמ"ש. בימ"ש קונה סמכות מבחינה בינ"ל עם ההמצאה. הדבר נובע מהמשפט הטבעי – לא יעלה על הדעת שאדם לא יודע על דיון המתנהל נגדו בבימ"ש או בית דין. אחד מהכללים של משפט טבעי הוא זכות הדיון – יש לאפשר לאדם לטעון את טענותיו בבימ"ש.

    

   זהותו של האדם שאליו ניתן להמציא כתבי טענות

   הכלל – ההמצאה צריכה להיעשות לנמען גופו – הנתבע או המשיב.

   הדין עוסק במצבים שבגלל כל מיני בעיות לא ניתן להמציא לנמען עצמו – כי לא מאתרים אותו, כי הוא נמצא בחו"ל וכו'.

   תקנות סד"א קבעו שלושה תחליפים לנמען לצורך ההמצאה, כשלא ניתן להמציא לנמען את כתב הטענות:

1. המצאה לבן משפחתו של הנמען – שלושה תנאים מצטברים:

   א. הוא בן משפחה (קרבה ראשונה);

   ב. שהוא מתגורר עימו;

   ג. שלפי מראית עין הוא בגיר.

   מניחים שאם מסרנו לבן משפחה, זה יגיע לנמען, אבל יכול להיות מצב שזה לא יגיע אליו. לדוגמה, אם ההודעה הומצאה לאשתו של הנמען, אבל הם מסוכסכים ולכן לא מסרה לו את ההודעה. במידה וניתן כנגד הנמען פס"ד במעמד צד אחד, הוא יכול לבקש ביטול. אם יסתבר שאכן לא קיבל, הביטול יהיה מחובת הצדק ללא שק"ד של ביהמ"ש. ההנחה הבסיסית היא שהוא קיבל את ההודעה, הוא יצטרך להוכיח מדוע לא נמסר.

   כאשר מדובר בנמען שגר בישוב חקלאי שיתופי – ניתן למסור לחבר ועד או למזכיר הישוב.

2. המצאה למורשה (מיופה כח) – יש אנשים שמעדיפים שכתבי טענות לא יגיעו אליהם והם ממנים מיופה כח. אין מניעה למנות כל אדם שמתגורר בישראל כמיופה כח. הוא צריך להחזיק בידו כתב מינוי חתום ואז רואים אותו כמיופה כח לצורך המצאת כתבי בי-דין. רואים את ההמצאה למורשה כהמצאה לנמען.

   המצאה להנהלת עסקים – יש נתבעים שהמרכז שלהם נמצא בחו"ל ובארץ יש רק סוכנויות או נציגויות. אם התביעה היא בעניין עסק או עבודה, ניתן יהיה למסור את כתב התביעה לנציג של הנמען בהנהלת העסק. אם מדובר באניות – רואים את קברניט האניה כבעל האניה.

3. המצאה לעו"ד (בא כח) –במידה ויש לנמען עו"ד שמייצג אותו, ניתן להמציא לעו"ד או למתמחה שלו או באמצעות הנחה במשרד עורכי הדין.

   המחוקק קבע שככל האפשר המצאת כתבי בי-דין תהיה לנמען עצמו. רק אם לא ניתן לאתרו בשקידה ראויה, ניתן להמציא לאדם שהוא במקום הנמען.

    

   כאשר ממציאים, ממנים מועד ושעה של המסירה. לכל כתב בי-דין מצרפים אישור מסירה. אם הנמען מסרב לחתום – מציינים "סירב לחתום" על האישור. אם הנמען מסרב לקבל, מדביקים לו את ההודעה על הדלת.

    

   למועד ההמצאה קיימת חשיבות רבה, שכן, ממועד זה מתחיל מנין הימים לנקיטת הליכים. אם לא ממציא לנתבע כתב תביעה, הוא לא יצטרך להגיש כתב הגנה, ולא ינתן פס"ד נגדו ביום מן הימים. התביעה תמחק מחוסר מעש במקרה זה.

    

   מקרים שבהם יש כללי המצאה מיוחדים:

   המצאה לתאגיד – כאשר מדובר בתאגיד צריך להבדיל איזה משלושה סוגים הוא:

   תאגיד רגיל – חברה, עמותה, אגודה שיתופית, שותפות רשומה – המצאה ע"י הנחת הכתב במשרד או בכתובת הרשומה של התאגיד. כל תאגיד מחויב למסור כתובת לרשם הרלבנטי.

   תאגיד סטטוטורי – שהוקם ע"פ חוק – במקרה זה מניחים את הכתב במשרדו של המנהל.

   שותפות לא רשומה – אין לה כתובת רשומה, ניתן להמציא למקום עסקה הראשי או לאחד מהשותפים.

    

   המצאה לרשות מקומית – כאשר רשות מקומית היא צד להליך, ניתן להמציא באחד משלושה אופנים:

1. לראש הרשות או למי מסגניו.

2. למזכיר או לפקיד הראשי של הרשות.

3. להניח את הכתב במשרדי הרשות.

    

   המצאה למדינת ישראל – כאשר מדובר בבתי משפט או בבתי דין שהם לא ביהמ"ש העליון או ביה"ד הארצי לעבודה – המען להמצאה הוא לפרקליט המחוז.

   כאשר מדובר בהליך שמתנהל בביהמ"ש העליון או במקבילים לו – ההמצאה היא במשרדי פרקליטות המדינה בירושלים. כאשר מתנהל הליך בתל אביב מול פרקליטות מחוז ת"א ומוגש ערעור – ההמצאה תהיה לידיה של פרקליטות המדינה.

    

   המצאה לפסול דין – אם מדובר בקטין ההמצאה תהיה לאחד מהוריו. אם אין הורים או בכל מקרה אחר של אפוטרופסות, הכתב יומצא לאפוטרופוס. רק במקרים חריגים ונדירים בימ"ש רשאי להורות שמסירת כתב בי-דין לפסול הדין עצמו תיחשב כהמצאה כדין. אם אין לו הורים או אפוטרופוס, אזי ההמצאה תהיה למי שפסול הדין מצוי עימו או נתון להשגחתו, בהנחה שכמו שהוא דואג לכל צרכיו, הוא ידאג לו בענינים המשפטיים.

    

   המצאה בעניני מקרקעין – צריך לעשות כל מאמץ להמציא תביעה במקרקעין לנמען עצמו. אם לא ניתן, לרוב יש על המקרקעין מורשה – שוכר, שומר וכו', ניתן להמציא את הכתב לאחראי על המקרקעין, רואים אותו כמורשה. לעומת זאת, אם התביעה היא תביעת פינוי ולא מוצאים את הנמען, מסתפקים בהדבקת הכתב על דלת בית המגורים או במקום אחר בולט לעין.

    

   אם מדובר בהליך שבשלב מסוים בעל דין נתן בו מען – כמו בכתב התביעה או בכתב ההגנה, אזי ניתן למסור כל כתב טענות לפי אותו המען. כל עוד לא נתן בעל דין הודעה בכתב לביהמ"ש שהוא שינה את כתובתו, כל מה שימציאו לכתובת הקיימת, יראו זאת כמסירה כדין.

    

   כיצד ממציאים?

   ישנן כמה דרכים להמציא כתב בי-דין:

   המצאה על ידי שליח בי-דין – לשליח בי-דין יכול להתמנות פקיד ביהמ"ש או עו"ד או פקיד או שליח מטעמו של עוה"ד. ההמצאה שהוא מבצע נקראת מסירה אישית – הושטת עותק מהכתב לנמען.

   מי שהומצא לו הכתב במסירה אישית צריך לאשר את קבלתו על גבי אישור המסירה.

   אם השליח לא מצא אדם שיכול למסור לו את הכתב, ההלכה הפסוקה קבעה שיש לבצע שלושה ביקורים בימים שונים ובשעות שונות. אם אותו אדם מסרב לקבל – השליח מדביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר בולט לעין. כל שליח בי-דין שממציא כתב צריך לציין את זמן ההמצאה ודרך ההמצאה על אישור המסירה.

   אם כתב בי-דין חזר ואישור המסירה מולא ע"י השליח וירצו להיות בטוחים שאכן מסר, בימ"ש או רשם רשאי לחקור אותו על אופן המסירה. אם אישור המסירה הוחזר ללא חתימת השליח, בימ"ש יהיה חייב לחקור אותו אודות המסירה. בתום החקירה רשאי שופט או רשם להצהיר שאכן הכתב הומצא כראוי או להורות על דרך המצאה אחרת.

    

   המצאה על ידי מוסד – התקנות אפשרו לשבעה בעלי תפקידים שעובדים במוסדות מסוימים להמציא לאחרים. אותם גורמים רגילים לקבל כתבי בי-דין להמצאה, הם מעבירים אותו לצד השני והשולח מקבל אישור המצאה:

1. נמען שהוא עובד ציבור – ניתן להמציא לראש המשרד שלו.

2. נמען שהוא עובד תאגיד – ממציאים למנהל התאגיד או למי שממונה על כתובת התאגיד.

3. נמען המתגורר בישוב חקלאי שיתופי – ממציאים לחבר ועד או מזכיר הישוב.

4. נמען השייך לנצרות – ממציאים לראש המסדר הדתי בישראל.

5. נמען שהוא חייל בצה"ל – ממציאים לקמב"צ מקמצ"ר – קצין המבצעים של מפקדת קצין משטרה צבאית ראשי.

6. נמען שהוא אסיר – ממציאים למחלקת האסיר בשב"ס.

7. נמען שהוא מדינה זרה או דיפלומט – ממציאים למשרד החוץ.

    

   המצאה בדואר רשום עם אישור מסירה – פופולרי מאוד. מעטפת דואר רשום שמצורפת לה גלויית אישור מסירה שעליה חותם הנמען והיא חוזרת לשולח. זו האופציה הזולה ביותר.

    

   המצאה ע"י פקסימיליה – יוצרת מספר בעיות – לא מקבלים אישור מסירה, לעיתים הפקס יכול לצאת לא ברור, קטוע וכו'. כיום פקסימיליה מאושרת להמצאת כתבי בי-דין אבל באופן מוגבל בגלל הבעיות שלה – ניתן להמציא בפקסימיליה לעו"ד או לבית משפט.

   המצאה בפקס לעו"ד – בימ"ש או עו"ד אחר רשאי להמציא כתב בי-דין בפקס לעו"ד מייצג אחר ובלבד שהתקיימו 5 תנאים מצטברים:

1. הכתב נשלח בימי העבודה הרגילים של בית המשפט – בימים א-ה בשעות 9:00 - 13:30.

2. מספר הפקס של הנמען הופיע בכתב בי-דין שהופיע באותה תביעה או בניר המכתבים המשרדי של אותו עו"ד.

3. כתב בי-דין לא עולה על עשרה עמודים. בסיום כל עמוד יש לחתום, כדי למנוע קיטוע.

4. לכתב בי-דין צורף דף משלוח בפקס שבו צוינו פרטי התיק, פרטי השולח, מספר העמודים שנשלחו ומספר הטלפון והפקס שלו.

5. השולח התקשר לנמען בטלפון בתוך 24 שעות מהמשלוח כדי לוודא קבלת כתב בית הדין.

   לא ניתן לשלוח בפקס לעו"ד כתב טענות ראשון של אותו בעל דין – לא ניתן לשלוח כתב תביעה או כתב הגנה בפקס.

    

   המצאה בפקס לבית המשפט – עו"ד שמייצג בעל דין רשאי להמציא לביהמ"ש באמצעות פקס כתב בי-דין שהיקפו לא עולה על חמישה עמודים. שאר ההוראות תקפות. המחוקק קבע שלא ניתן להמציא לבימ"ש בפקס כתבי טענות, תצהירים וסיכומים. ניתן להמציא לבימ"ש רק הודעות ובקשות טכניות.

    

    

   תחליף המצאה

   תחליף המצאה נועד לאותם מקרים שבהם לא ניתן להמציא כתב בי-דין בדרך הרגילה, כי הנתבע מתחמק, מסתתר, עבר מבלי להשאיר כתובת או נעלם.

   במקרה שבו נוכח שופט או רשם שלא ניתן להמציא כתב בי-דין בדרך הרגילה הוא רשאי להורות על תחליף המצאה בדרכים הבאות:

1. ע"י הדבקת הכתב במקום בולט בבניין בית המשפט וכן בבית שבו אותו נמען גר או עסק לאחרונה.

2. פרסום מודעה ברשומות ו/או בעיתונים יומיים.

3. בכל דרך שנראית לבית המשפט.

המצאה שמבוצעת בדרך של תחליף המצאה שאושרה, כוחה יפה כהמצאה לנמען עצמו (דין תחליף המצאה כדין ההמצאה עצמה).

תחליף המצאה מתבצע כאשר בימ"ש נוכח לדעת שלא ניתן לאתר את בעל הדין לרוב עקב התחמקות שלו. מדובר כאן בהקלה לתובעים לאחר שהוברר שלא ניתן לבצע המצאה לנתבע בדרך הרגילה.

 

בקשה לתחליף המצאה – מוגשת בכתב וחייבים לצרף לה תצהיר לשם אימות הסיבה המונעת את ההמצאה בדרך הרגילה. המבקש לא צריך להתייצב לדיון בבקשה, היא נדונה בלשכת השופט או הרשם. ביהמ"ש או הרשם רשאי שלא להיעתר לבקשה אם הוגשה באיחור בלתי סביר. אם יש בעיה עם המצאה יש לטפל בה כמה שיותר מהר, לא להתעורר כשבימ"ש רוצה למחוק את התביעה מחוסר מעש. במקרה שהבקשה הוגשה באיחור לא סביר, בימ"ש יהיה רשאי למחוק את התביעה מחוסר מעש.

 

 

 

מועדים ופגרות

הארכת מועדים

 

שאלה כמעט בטוחה במבחן

תקנה 528 מבדילה בין שני מצבים שונים:

מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הסוג הראשון – מועד שנקבע ע"י השופט או הרשם – בימ"ש רשאי להאריך את המועד מעת לעת. דבר זה נעשה בקלות יחסית.

הסוג השני – מועד שנקבע ע"י המחוקק בחוק או בתקנה – בימ"ש צריך להראות טעמים מיוחדים שירשמו. הכוונה היא לנימוקים יוצאי דופן שירשמו בפרוטוקול, כך שהדברים יכולים לעבור בקרה של ערכאת ערעור. קשה יותר לקבל הארכת מועד כזו, במיוחד אם הצד השני מתנגד. במקרה זה בד"כ הדבר יוליד ערעור.

 

חשוב לציין שניתן להאריך מועד בשני הסוגים לא רק מלכתחילה אלא גם בדיעבד. ניתן לבקש הארכת מועד לא רק בתוך פרק הזמן אלא גם לאחר שהמועד המקורי עבר.

 

להיכן מגישים בקשה להארכת מועד? ביהמ"ש העליון קבע שהבקשה תוגש תמיד לביהמ"ש המוסמך לדון בהליך שלגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד, בין אם ההליך כבר החל ובין אם ההליך טרם החל.

דוגמה: ניתן פס"ד בבימ"ש שלום כנגד בעל דין ועברו 45 היום להגשת ערעור. בעל הדין מעוניין להגיש ערעור למרות האיחור. למי מגישים בקשה להארכת מועד? לביהמ"ש המחוזי, שצריך לדון בערעור עצמו, למרות שהמחוזי לא התחיל לדון בערעור.

 

 

חישוב תקופות

 

נושא חישוב תקופות מופיע בשני דברי חקיקה שונים:

ס' 10 לחוק הפרשנות:

(א) מקום שנקבעה תקופה קצובה במספר ימים או שבועות מיום פלוני, אותו יום לא יבוא במנין.

(ב) תקופה קצובה במספר חדשים או שנים לאחר אירוע פלוני תסתיים בחדשה האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום - ביום האחרון של החודש.

(ג) במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה.

 

תקנה 4 לתקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות) קובעת את יום ו' כפגרה:

במנין ימי תקופה שנקבעה בחיקוק, או שנקבעה בידי בית משפט, בידי רשם או בידי ראש הוצאה לפועל, יראו את יום ו' בשבוע כיום פגרה, אם הוא היום האחרון לפתיחת הליך או לביצועה של פעולה במהלך הליך בבית משפט או בלשכת הוצאה לפועל.

נקבעו מספר כללים בחוק:

1. כאשר נקבעה תקופה קצובה למספר ימים או שבועות, החל מיום מסוים, לא יבוא אותו יום במניין הימים. לדוגמה – היום ניתן פס"ד ורוצים להגיש ערעור. התקופה תתחיל להיספר ממחר.

2. תקופה שקצובה במספר חודשים או שנים לאחר אירוע מסוים תסתיים בחודש האחרון ביום שמספרו כמספרו של יום האירוע. אם היה החודש חסר את אותו יום – ביום האחרון של אותו חודש. לדוגמה – ביום נקבע מועד תוך 3 חודשים. התקופה מסתיימת בחודש השלישי באותו מספר יום (למרות שהתקופה כבר הסתיימה יום לפני כן).

3. בחישוב תקופה יבואו הימים גם ימי מנוחה או שבתון – גם ימי שישי, שבת, שבתונים, וגשרים אלא אם כן זהו היום האחרון שבתקופה. לדוגמה – צריך להגיש ערעור תוך 45 ימים, התקופה כוללת את כל סופי השבוע והחגים באמצע, כולם נספרים אלא אם כן היום האחרון נופל ביום שבתי המשפט לא פתוחים בו – שישי, שבת, חג. במקרה זה רואים את היום האחרון כפגרה מאושרת – התקופה מוארכת עד היום הראשון שבו בית המשפט פתוח.

    

    

   פגרות ומשמעותן

   שאלה למבחן על בטוח

   פגרות בתי המשפט הן חריג לחישוב התקופות. תקנה 1 לתקנות הפגרות קובעת שלוש תקופות פגרה:

1. פגרת סוכות.

2. פגרת פסח.

3. פגרת הקיץ – מ-16.7 ועד 31.8.

    

   המחוקק קבע שישנם ארבעה סוגי מקרים שבהם תקופת פגרה לא תבוא במניין בחישוב התקופה (ימי הפגרה לא יבואו בחשבון, דהיינו אתה מרוויח עוד זמן):

1. כאשר המועד נקבע בתקנות סד"א. תקנה 529 רישא לתקנות סד"א קובעת שאם המועד נקבע בתקנות סד"א, אזי פגרת בתי המשפט לא תיחשב בחישוב התקופות. לדוגמה – כתב תביעה הומצא נתבע ביום 1 ביולי. הנתבע יכול להגיש כתב הגנה עד 16 בספטמבר – יש לנתבע 30 יום –מתחילים לספור בין 2.7 ואז עוברים עד הפגרה 14 יום. מ-16.7 ועד 31.8 לא סופרים. נשארו 16 ימים ולכן המועד הוא 16.9.

2. כאשר המועד נקבע בידי בימ"ש(שופט) או רשם לפי תקנות סד"א – הכלל קבוע בתקנה 529 סיפא.

   לדוגמה – ביום 6.7 הורה בימ"ש להגיש תגובה לבקשה תוך 20 יום. ניתן להגיש את התגובה עד 12.9.

3. כאשר המועד נקבע בחיקוק שקובע כי תקופת פגרה לא תבוא במניין הימים. לדוגמה – תקנות סדר הדין בבג"צ או תקנות סדר הדין בבית הדין לעניינים מנהליים או תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין). לדוגמה – ניתן פס"ד בעתירה מנהלית בבימ"ש לעניינים מנהליים ב-8.7. ניתן לערער על פסה"ד תוך 30 יום – עד 23.9.

4. בשלושה סוגי הליכים –

   1. בהליך של הגשת התנגדות לביצוע שטר או בהליך של הגשת התנגדות לתביעה על סכום קצוב בהוצל"פ.

   2. בהליך של הגשת בקשה לרשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות (הלכה פסוקה)

   3. בהליכי בוררות (הלכה פסוקה).

       

      מלבד הפגרות יש שני סוגים נדירים של תקופות שלא מתחשבים בהם:

1. שביתה או השבתה של בתי המשפט.

2. תקופה של מצב חירום.

   יש הכרזה של מנהל בתי המשפט המתפרסמת ברשומות וקובעת איזו תקופה לא נספרת.

    

   ישנם מקרים שבהם הפגרה כן באה במניין הימים:

1. כאשר ביהמ"ש או הרשם הורה מפורשות כי הפגרה תבוא במניין הימים – תקנה 529 לתקנות סד"א סיפא.

2. בהליכי אימוץ ילדים – תקנה 271א לתקנות סד"א קובעת שאין פגרות בהליכי אימוץ ילדים.

3. המועד נקבע בחיקוק שאינו כולל הוראה כי תקופת הפגרה לא תבוא במניין הימים. לדוגמה –

1. חוק בתי המשפט.

2. חוק סדר הדין הפלילי.

3. חוק ההתיישנות.

4. תקנות סדר הדין בדיון נוסף.

5. חוק ההוצל"פ (למעט לעניין התנגדות לביצוע שטר ותביעה על סכום קצוב).

    

   דוגמה – מועד לתיקון טעות בפס"ד מופיע בס' 81 לחוק בתי המשפט – תוך 21 יום. פס"ד ניתן ביום 10.7. התגלתה טעות בפסה"ד – עד מתי ניתן לבקש את תיקון הטעות? 1.8 כי פגרת בתי המשפט באה בחישוב התקופה.

   בפלילים – ערעור תוך 45 יום ללא התחשבות בפגרות.

    

    

   הוצאות ושכ"ט עו"ד

    

   תקנה 511 - הטלת הוצאות:

(א)   בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן - הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו.

(ב)   החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512.

(ג)   בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות.

(ד)   ניתן צו להוצאות בהליך פלוני, לא ייפגע הצו על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך של ערעור על הצו הראשון.

512. קביעת סכום ההוצאות (476(א) סיפה, 476(ג), 475(ב)) [תיקון תש"ן, תשנ"ו, תשנ"ז(2)]

(א)   קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו , הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 51 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

(ב)   בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

(ג)   פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה )א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף ששולם עליו, זולת אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת;לענין תקנות אלה, דינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק.

513. חישוב והוצאות [476(ב)] (תיקון תש"ן, תשנ"ח(2))

הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט בלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)   אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין

(2)   שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט.

514. הארכת דיון שלא לצורך [475(ג)]

ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם.

515. אכיפת צו הוצאות [477]

צו לתשלום הוצאות שסכומן נקבע בידי בית המשפט או הרשם או בידי המזכיר הראשי של בית המשפט, ניתן להוצאה לפועל בדרך שמוציאים לפועל פסק דין של בית המשפט.

516. בעל דין הטוען לעצמו [480] (תיקון תש"ן)

(א)   בעל דין שטוען לעצמו, יראו אותו, לענין הוצאות המשפט, כעד שהוזמן מטעמו בכל יום שהופיע למשפטו.

(ב)   היה בעל דין עורך דין והוא טוען לעצמו, הוא גופו או באמצעות משרדו זכאי הוא לשכר טרחת עורך דין ולשאר הוצאות המשפט שהיה מקבל אילו העסיק עורך דין.

517. תיאום ההוצאות בין בעלי הדין [481]

כשבעל דין הזכאי לקבל הוצאות חייב גם לשלם הוצאות, רשאי הרשם לשום את ההוצאות שאותו בעל דין חייב בתשלומן ולהורות על תשלום היתרה.

518. בדיקת שומה [482]

(א)   בעל דין הרואה עצמו מקופח על ידי קביעת המזכיר הראשי של בית המשפט לפי תקנה 1)513), רשאי לבקש, תוך שבוע מיום הקביעה, שהרשם יבדוק אותה.

(ב)   הבקשה יכול שתוגש בעל פה ויפורטו בה פריטי ההוצאה שהבקשה מתייחסת אליהם.

(ג)   הרשם ידון בבקשה והוא רשאי ליתן כל צד שייראה לו צודק, ובלבד שלא יתן צו המשנה את קביעת המזכיר הראשי אלא לאחר שניתנה הזדמנות לבעלי הדין האחרים הנוגעים בדבר להשמיע את דברם.

(ד)   משהוגשה הבקשה, תעוכב כל פעולה של הוצאה לפועל ביחס להוצאות השנויות במחלוקת עד לאחר הדיון בבקשה, זולת אם הורה הרשם אחרת.

519. ערובה לתשלום הוצאות [483]

(א)   בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)   לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה;נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות.

 

דגשים בנושא הוצאות:

1.כל נושא ההוצאות הוא בשיקול דעת.

2. חייבים לתת לבעלי הדין לטעון טענות לעניין הוצאות, בכתב או בע"פ. אך בערכאת ערעור אין חובה לאפשר לצדדים לטעון בנושא הוצאות.

3. בעל הדין הוא עו"ד בעצמו וטוען לעצמו – לכאורה הוא יכול היה לשכור עו"ד מטעמו, התקנות קבעו שהוא יכול לקבל שכ"ט והוצאות כאילו העסיק עו"ד.

4. בעלי דין שאינם מיוצגים וטוענים לעצמם – לא ניתן לפסוק להם שכ"ט עו"ד, במקרה כזה רואים אותם כאילו היו עדים. עד מקבל מבימ"ש שכר, וכך גם אדם שאינו מיוצג.

5. ברגע שניתן צו או החלטה לתשלום הוצאות ניתן להוציא את זה לפועל באופן מידיי.

6. ערובה לתשלום הוצאות משפט – שופט או רשם רשאי לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע כדי למנוע מצב שאנשים יגישו תביעות בלי שיהיה ניתן לגבות מהם הוצאות אם התביעה שלהם תידחה.

במידה ולא ניתנה ערובה במועד אז זה עלול להביא למצב של דחיית תביעה. אלא אם כן התובע ביקש וקיבל אישור להפסיקה.

 

 

 

בתום הדיון, בכל הליך, צריך בית המשפט או הרשם שדן בהליך להחליט האם הוא מחייב בעל דין בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט לטובת בעל דין אחר אם לאו. ההחלטה יכולה להיות 'אין צו להוצאות'.

בדרך כלל, אם יחליט בימ"ש לעשות צו להוצאות, אזי ישלם המפסיד לזוכה, אולם אם ביהמ"ש או הרשם ראה שהיה פגם בהתנהלות הזוכה – האריך את הדיון שלא לצורך לדוגמה, הוא יכול לחייב בהוצאות את הזוכה לטובת בעל הדין שכנגד או אוצר המדינה או שניהם. הוצאות הן מכשיר עונשי של ביהמ"ש לחנך ולגמול בגין דיון שנוהל שלא כפי שצריך.

כאשר מדובר בערכאה ראשונה, חייבים לתת לבעלי הדין לטעון טענות לעניין ההוצאות, בכתב או בע"פ. זה נעשה בד"כ בשלב הסיכומים. בערכאת ערעור אין חובה לאפשר לצדדים לטעון בנושא ההוצאות.

 

ישנם שני מצבים בעייתיים:

1. בעל הדין הוא עו"ד בעצמו וטוען לעצמו – לכאורה הוא יכול היה לשכור עו"ד מטעמו, התקנות קבעו שהוא יכול לקבל שכ"ט והוצאות כאילו העסיק עו"ד.

2. בעלי דין שאינם מיוצגים וטוענים לעצמם – לא ניתן לפסוק להם שכ"ט עו"ד, במקרה כזה רואים אותם כאילו היו עדים. עד מקבל מבימ"ש שכר, וכך גם אדם שאינו מיוצג.

 

 

נושא ההוצאות והשכ"ט הוא נושא של שק"ד. המחוקק נתן לבתי המשפט שיקול דעת רחב בנושא. הפסיקה לא חייבת להלום את ההוצאות בפועל. בנושא זה יש כמה שיטות:

1. השיטה הגלובלית – לא מבקשים לראות כמה שולם לעו"ד או קבלות על הוצאות. בימ"ש עושה אומדנא דדינא, הערכה של השופט. ההלכה הפסוקה די מעודדת את זה.

2. שיטה חלוקתית – את הוצאות המשפט לקבוע בצורה מדויקת ע"פ קבלות ואסמכתאות, שופט יכול להחליט שהרשם יקבע את הסכום. מצד שני לקבוע את שכ"ט עוה"ד בצורה גלובלית.

3. החזר מדויק של ההוצאות –גם בנושא עוה"ד וגם בנושא ההוצאות – לקבוע לפי קבלות ואסמכתות על ההוצאות בפועל. בתי המשפט לא אוהבים את השיטה הזו.

   התעוררה תרעומת אצל עוה"ד, כי חלק גדול מהשופטים מעולם לא היו עו"ד פרטיים או שהיו עו"ד לפני שנים רבות ולא מעורים בפרקטיקה. עלתה טענה שלפיה נושא השכ"ט שנפסקים בבימ"ש מנותקים מהמציאות. לכן יצאה הנחיה של הנשיא ברק שאומרת שאפשר לסיכומים לצרף העתק של הסכם שכ"ט וקבלות על התשלום. לא שהדבר מחייב את השופט במדויק, אבל לפחות זה נותן לשופט אינדיקציה מסוימת.

    

   פרמטרים שהשופט אמור לשקול בפסיקה הוצאות

   א' תבע את ב' על מליון ₪. נפסק שב' צריך לשלם 50,000 ₪ לא'. מצד אחד התביעה לא נדחתה ומצד שני אין פרופורציה בין הסכום שנתבע לבין הסכום שנפסק. בית המשפט אמור לבדוק את הקורלציה בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק. אם אין התאמה, אמור ביהמ"ש לא לפסוק הוצאות לזוכה או לחייב את התובע שזכה בהוצאות. הרי יכול להיות שאם א' היה תובע 50,000 ₪, יתכן שב' היה משלם לו בלי המשפט. למעשה בוזבז כאן זמן של כל הצדדים וזמן של ביהמ"ש.

   בית המשפט יכול לקחת בחשבון את התנהגות בעלי הדין בניהול הדיון.

   לכלל זה בכל זאת רצפה מסוימת – שכ"ט כעקרון לא יפחת מהתעריף המינימלי שנקבע לענין שכ"ט, אלא אם כן בימ"ש הורה מטעמים מיוחדים שירשמו לפסוק סכום נמוך מכך. התעריף המינימלי נקבע ע"י לשכת עוה"ד ומעודכן כל שנה.

   כשבימ"ש פוסק שכ"ט עו"ד, חייבים להוסיף לסכום שנפסק מע"מ כחוק. גם אם שופט כותב 20,000 + מע"מ או 20,000 חייבים להוסיף מע"מ אלא אם כן הורה ביהמ"ש במפורש אחרת.

    

   הטלת חבות אישית בהוצאות על עו"ד

   כשמטילים הוצאות, בעל הדין הוא זה שצריך לשלם. הטלת חבות אישית על עו"ד אינה מעוגנת בתקנות סד"א אלא בפסיקת ביהמ"ש מכח סמכותו הטבועה. ככלל, הנטייה היא להימנע מכך. חיוב כזה יישקל רק כתגובה על מעשה זדוני או רשלני חמור של עוה"ד שנועד לגרום או שגרם בפועל להכשלה של הליך משפטי, לבזבוז זמן של ביהמ"ש.

    

   הוצאות לדוגמה

   ביהמ"ש רשאי לפסוק במקרים המתאימים הוצאות לדוגמה – הוצאות משפט הכוללות מרכיב 'עונשי' בסכום העולה על ההוצאות הממשיות שהיו לצד שחייב בהן, וזאת עקב התנהגות בלתי ראויה של אותו צד.

    

   הוצל"פ של צו לתשלום הוצאות - צו לתשלום הוצאות ניתן להוצאה לפועל בדיוק באותה דרך שבה מוציאים לפועל פס"ד של בימ"ש אם החיוב לא שולם.

    

   ערובה לתשלום הוצאות הנתבע – תקנה 519 לתקנות סד"א קובעת שביהמ"ש או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה או בטוחה לתשלום הוצאות הנתבע. במידה והערובה את התביעה, התביעה תידחה, אלא אם כן השופט או הרשם הרשה לתובע לעשות הפסקת תובענה. אחת ממטרות התקנה היא למנוע תביעות סרק, במיוחד כאשר נראה לבימ"ש שהסיכויים להצלחת התביעה הם קלושים.

   תקנה זו נדונה רבות בפסיקה – מצד אחד הפסיקה אמרה שלא צריך לחסום את דרכם של תובעים עניים, אך מצד שני לא יתכן שתובעים שלא ניתן לגבות מהם יגישו תביעות – חברות עם קופה מרוקנת, תושבי חוץ וכו'. לא ניתן יהיה לגבות הוצאות ביום מן הימים מגורמים אלה, ולכן בימ"ש יכול לחייב תובעים שכאלה בערובה.

    

   עד לכאן עשיתי הקלטה.

   עצרנו פה – עד לפה למדנו את החומר של הסמסטר.

    

   הבחינה תהיה מ 64 שאלות – 32 שאלות של חמי ו 32 שאלות של שפרבר.

   המרצה מציע לתרגל מבחינות לשכה.

   סוף סמסטר

    

    

    

    

   גישור

    

   גישור – הליך שבו נועד מתווך עם בעלי הדין כדי להביאם לכדי הסכמה לישוב הסכסוך בינהם, מבלי שיש לו סמכות הכרעה בינהם.

   ס' 79ג לחוק בתי המשפט קובע:

(א) בסעיף זה, "גישור" - הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו.

"הסדר גישור" - הסכם בין בעלי הדין על יישוב סכסוך שביניהם שהושג בסיומו של הליך גישור;

"מגשר" - מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור בדרך של ניהול משא ומתן חופשי; (ב) בית המשפט רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר תובענה לגישור.

(ג) בהליך הגישור רשאי מגשר להיוועד עם בעלי הדין, יחד או לחוד, ועם כל מי שקשור לסכסוך; ורשאי הוא להיפגש עם בעל דין, בהסכמתו, בלי עורך דינו.

(ד) דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי.

(ה) העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.

(ו) לא הגיעו בעלי הדין להסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה.

(ז) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין.

(ח) הגיעו צדדים לסכסוך להסכמה על יישוב הסכסוך שביניהם בגישור שנערך לפי חוק זה, רשאי בית המשפט המוסמך לדון בתובענה נושא הסכסוך לתת להסדר הגישור שהושג ביניהם תוקף של פסק דין, אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך.

 

בית המשפט רשאי בהסכמת בעלי הדין להעביר תביעה לגישור. ההצעה של ביהמ"ש להעביר ענין לגישור יכולה להיעשות בכל שלב של הדיון, עד פסק הדין. גישור תחילתו בהסכמה וסופו בהסכמה.

בטרם ביהמ"ש מעביר את התביעה לגישור, הוא חייב להסביר לצדדים שני דברים:

1. דברים שימסרו במסגרת הגישור לא ישמשו ראיה במשפט.

2. אי הסכמה של בעלי הדין לגישור או הפסקת הגישור לא משפיעים על תוצאות המשפט.

    

   הליך הגישור

   בהליך הגישור, רשאי המגשר לפעול כמעט לפי ראות עיניו – הוא יכול לשבת עם שני הצדדים יחד או אם כל אחד מהם לחוד. הוא יכול לשבת גם עם כל מי שקשור לסכסוך. הוא יכול להפגש עם בעל הדין בהסכמתו ללא עורך דינו. יש גמישות רבה בהליך.

   הגישור יכול להסתיים רק בהסכמה בין הצדדים. אם אין הסכמה בין הצדדים, הם מוחזרים לבית המשפט. בזמן הגישור, ההליך בבית המשפט מעוכב עד שיגיעו הצדדים להסכמה. מקציבים זמן לגישור, אם הוא מתקדם ניתן להאריך את עיכוב ההליך. אם לא – מחזירים את הצדדים לדיון.

   עוכבו ההליכים בביהמ"ש – ההכרעה שתהיה רק בהסכמה עוברת למגשר.

   בתחילת הגישור, חייב המגשר להסביר לצדדים את מהות ההליך, את חובותיהם להתנהג בהגינות ובת"ל. בכל שלב יש לצדדים אפשרות לעשות הפסקה לצורך התייעצות והוא צריך לומר לצדדים את שכר טרחתו.

   מטרת הגישור היא להגיע להסדר גישור. במידה והצדדים הגיעו להסדר, המגשר מודיע לביהמ"ש וביהמ"ש יתן להסדר תוקף של פס"ד, לאחר שיבחן את ההסדר. המגשר מעביר לביהמ"ש את ההסדר ומוסיף את חתימתו. השופט נותן להסדר תוקף של פס"ד. אם ההסדר לא מקוים, ניתן לפנות להוצל"פ.

   פעמים רבות רוצים לעודד גישור בין הצדדים ללא הזדקקות לבימ"ש כלל – לפני שהוגשו תביעות. לעיתים הצדדים קובעים בהסכם חובה לפנות למגשר לפני הגשת תביעה. הבעיה היא שאם יגיעו להסדר גישור לא ניתן יהיה לאכוף אותו בהוצל"פ כי אין פס"ד. המחוקק פתר את הבעיה – ניתן להגיש את הסדר הגישור בהליך של המרצת פתיחה ולתת לו תוקף של פס"ד. הצד השני רשאי להשיב, אבל אם מדובר בהסדר גישור הוא יצהיר שהוא מסכים וינתן תוקף של פס"ד להסדר. בקשה כזו תוגש לבימ"ש שלו הסמכות הענינית והמקומית לדון בענין אם היתה מוגשת תביעה.

    

   הפסקת הגישור

   הליכה לגישור היא בהסכמה – בכל שלב של הגישור יכולים הצדדים וגם המגשר להפסיק את הגישור. במקרה זה חוזרים לבימ"ש וההליכים מתחדשים. בעל הדין שרוצה להפסיק את הגישור חייב לתת הודעה על כך לצדדים ולמגשר.

   המגשר יכול להפסיק את הליך הגישור אם התקיימה אחת מ-7 עילות המופיעות בתקנה 8 לתקנות בתי המשפט (גישור):

1. הענין אינו מתאים לדעתו לגישור.

2. בעלי הדין או מי מהם אינם נוהגים בהגינות או בת"ל או שאינם משתפים פעולה עימו.

3. בעלי הדין או מי מהם אינם מגלים את המידע הדרוש לגישור.

4. אין לדעתו סיכוי סביר שבעלי הדין יגיעו להסדר גישור.

5. הסדר הגישור שבעלי הדין מגיעים אליו הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי, בלתי הוגן, סותר תקנ"צ או עומד לפגוע בקטין או פסול דין שקשור לסכסוך.

6. אם כתוצאה מהסדר הגישור עלול להגרם נזק של ממש לצד ג'.

7. בעלי הדין לא משלמים את השכ"ט או הוצאותיו של המגשר.

   אם המגשר מחליט להפסיק את הגישור הוא צריך להודיע לבית המשפט בהודעה לאקונית, הוא לא מפרט את סיבת ההפסקה כדי לא ליצור דעה קדומה של השופט. כל הליך הגישור הוא חסוי, בימ"ש לא יודע מה היה בגישור.

    

   איסורים המוטלים על המגשר

   למגשר אסור להמצא במצב של ניגוד ענינים – אם יש לו קשר לאחד מבעלי הדין או קשר אישי קודם, אסור לו להיות מגשר בתיק.

   הוא יכול לגלות לצדדים אם יש לו קשר מקצועי או אישי להם, והם רשאים להסכים למינוי המגשר חרף קיומו של קשר מקצועי או אישי לצדדים או מי מהם. הם לא יכולים להסכים במצב של ניגוד ענינים.

   למגשר אסור לעשות שימוש במידע שהגיע אליו בהליך הגישור לכל מטרה מלבד הגישור. הוא מחויב בסודיות. בעלי הדין מתחייבים בהסכם בינם לבין המגשר לא למסור לביהמ"ש מה שעלה בגישור.

   המגשר אינו צד להסדר הגישור ולא ניתן להטיל עליו חובות או להקנות לו זכויות בהסדר.

   רק לאחר הפסקת הגישור, ניתן להסכים שהמגשר יהיה בורר או יתן חוו"ד לצדדים. כל עוד הוא מגשר אסור לו לתת שום חוו"ד.

   המגשר מתחייב בהסכם בינו לצדדים שלא יתן בעתיד שירות מקצועי למי מהם בענין שקשור לגישור ללא הסכמת כל הצדדים האחרים.

    

   שכר טרחת המגשר

   שכר הטרחה שהצדדים משלמים למגשר אסור להיות אחוז מהסכום נשוא הסכסוך ואסור להתנות את השכ"ט בתוצאות הגישור. השכר ישולם למגשר גם אם הצדדים יגיעו להסדר וגם אם לא.

    

   שיעור 12 7.1.08

    

   בוררות

    

   נושא הבוררות מוסדר בשני דברי חקיקה:

1. ס' 79ב לחוק בתי המשפט.
2. בנוסף מסדיר את הנושא חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, כאשר לחוק יש תוספת שעוסקת באופן ניהול הבוררות ותקנות.

 

סמכות בית משפט בהליכי בוררות

סמכות ענינית:

ס' 1 לחוק הבוררות קובע שביהמ"ש המוסמך לעניני בוררות הוא המחוזי.

צדדים רשאים להסכמים בינהם שסכסוך שהתגלה או יתגלה בינהם ימסר להליכי בוררות. לאחר שמונה בורר, כל בקשה שרוצים להגיש לבימ"ש בענין זה (ביטול פסק בוררות, סעד זמני, אישור פסק בוררות) תוגש למחוזי.

לכלל הזה יש שני חריגים:

חריג 1: ס' 79ב לחוק בתי המשפט:

בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין שלפניו, כולו או מקצתו, לבוררות, וכן רשאי הוא, בהסכמתם, להגדיר את תנאי הבוררות.

במקרה זה ביהמ"ש המוסמך לדון בבוררות הוא בית המשפט ששלח את הצדדים לבוררות ולא בית המשפט המחוזי.

לחריג זה שלושה חריגים:

1. בג"צ – בית המשפט העליון קבע בפס"ד שטריקר נ' רשם האגודות, שאם בג"צ שלח את הצדדים לבוררות, בית המשפט המוסמך לדון בבוררות הוא המחוזי.

2. במידה ובין הצדדים היה הסכם בוררות, ואחד מהצדדים פנה לבימ"ש בהתעלמות מההסכם, ובא הצד שכנגד ומבקש לעכב את ההליכים בבימ"ש ולהפנות את הצדדים לבוררות לפי הסכמתם, אם בימ"ש מעביר את הענין לבוררות הוא לא יחשב כבימ"ש ששלח את הצדדים בהסכמתם, אלא ביהמ"ש המחוזי.

3. אם במהלך דיון בערעור, ביהמ"ש שלערעור העביר תיק לבוררות, קבע בית המשפט העליון בפס"ד שרבט נ' שרבט, שבמקרה כזה תהא סמכות מקבילה גם לבימ"ש שלערעור והן לערכאה הדיונית שעל החלטתה הוגש הערעור. עם זאת, קבע פסה"ד, ערכאת הערעור תיזקק לבקשות לפי חוק הבוררות רק לעיתים נדירות.

   חריג 2: בתי משפט מיוחדים

   בחוקים שונים מוקנית לבתי משפט שונים סמכות לדון בבוררות. בעניני עבודה – ביה"ד לעבודה, בעניני משפחה – בימ"ש למשפחה. במקרה כזה ביהמ"ש המוסמך לדון בכל עניני הבוררות הוא ביהמ"ש שמוסמך בחוק.

   סייג – חריג זה לא חל כאשר נושא הבוררות מורכב הן מענינים הקשורים בסמכות יחודית של בימ"ש מיוחד, לדוגמה ענינים הקשורים ביחסי עובד-מעביד והן מענינים אחרים. במקרה זה קבע העליון בפס"ד ל.ה.ט.מ. נ' בר כוכבא – הסמכות תהא של ביהמ"ש המחוזי ולא של ביהמ"ש המיוחד.

   סמכות מקומית

   בקשה לפי חוק הבוררות יכול מי שרוצה להגיש אותה לאחד מארבעה מקומות:

1. מקום מגוריו או מקום עסקו של המשיב.

2. המקום שבו התנהלה הבוררות או נועדה להתנהל בו.

3. המקום שבו אירע המעשה שעליו דנו בבוררות.

4. בית המשפט שעליו הסכימו בעלי הדין בהקשר של הבוררות.

   במידה ואין חלופה מתאימה, תביעה שאין לה מקום סמכות מבחינת הסמכות המקומית, תוגש לביהמ"ש בירושלים.

    

   עיכוב הליכים לצורך העברה להליכי בוררות

   ס' 5 לחוק הבוררות קובע:

(א) הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.

(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.

כאשר ניתן צו לעיכוב הליכים מכח ס' 5 לחוק, הוא משמש לבעל דין אמצעי לכפות על בעל דין אחר להישפט בפני בורר. ביהמ"ש המעכב את ההליכים הוא ביהמ"ש שבפניו הוגשה התביעה.

המבקש חייב לשכנע את ביהמ"ש שהוא היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות או להמשכה ועדיין הוא מוכן לעשות כן.

את עיכוב ההליכים יש להעלות בהזדמנות הראשונה –לפני שהמבקש טען לראשונה לגופו של ענין בתביעה. ניתן להגיש ביחד עם כתב ההגנה. אם היא לא מצורפת לכתב ההגנה, יש להגיש אותה בכתב בנפרד.

החלטה של בימ"ש בדבר עיכוב הליכים והפניית הצדדים לבוררות ניתנת לערעור ברשות כמו כל החלטה אחרת. הערעור ידון בבימ"ש שלערעור בדן יחיד.

בעל דין שלא ערער על החלטה לעיכוב הליכים לצורך העברה לבוררות מיד לאחר שניתנה, לא יוכל לערער עליה במסגרת פסה"ד כולו, זאת בשונה מכל החלטה אחרת בסכסוך אזרחי, שעליה ניתן לערער גם בסוף ההליך.

 

סמכויות הבורר

1. הזמנת עדים – כדי לתת עדות או להציג מסמכים.

2. דיון בהיעדר בעל דין – אם הוזמן ולא התייצב. בנוסף ניתן לפסוק פסק בוררות בהיעדר.

3. ביטול פסק בוררות שניתן במעמד צד אחר – בעל דין שניתן נגדו פסק בוררות בהיעדר, רשאי לבקש את ביטול הפסק בתוך 30 יום מאז שהומצא לו הפסק. במקרה כזה הבורר רשאי לבטל את הפסק אם שוכנע שהיתה לו סיבה מוצדקת.

4. תיקון פסק הבוררות – מוגבל לענינים טכניים ולא מהותיים. הוא צריך להחליט על התיקון תוך 30 יום.

5. אי מילוי צו הבורר – דחיית התביעה או מחיקת ההגנה. במידה והצדדים לא ממלאים אחר צווי הבורר, יש לבורר סמכויות. אם הצו ניתן כנגד התובע, הבורר רשאי לדחות את התביעה, אם הצו ניתן כנגד הנתבע, רשאי הבורר למחוק את ההגנה ולפסוק בסכסוך כאילו הנתבע לא התגונן.

6. סדרי דין וראיות – אם הצדדים לא הסכימו אחרת, הבורר יפעל בדרך הנראית לו כמועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו. אם הצדדים לא קבעו אחרת, הבורר לא יהיה קשור לדין המהותי, לדיני הראיות או לסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט.

7. ניהול הבוררות – הבורר רשאי להורות לבעלי הדין להשיב לשאלונים, לגלות ולהמציא מסמכים ולעשות כל דבר אחר הכרוך בניהול הבוררות, כפי שרשאי היה לעשות ביהמ"ש בתובענה שהוגשה בפניו.

8. מינוי מומחה – כאשר הכרעה בסכסוך כרוכה בעניין הדורש מומחיות, הוא רשאי למנות מומחה מטעמו.

9. הבעיה – הבורר רשאי להביא שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות או את פסק הבוררות בפני ביהמ"ש שמינה אותו בדרך של הבעיה לשם מתן חוו"ד.

10. מועד מתן פסק הבוררות – הבורר צריך לתת את פסק הבוררות תוך 3 חודשים מהיום שהחל לדון בבוררות, אולם הוא רשאי להאריך את התקופה עד ל-3 חודשים נוספים.

11. סמכות לתת כל סעד שבימ"ש מוסמך לתת.

12. שכר הבורר – בעלי הדין חייבים לשלם לבורר את שכרו והוצאותיו בסכומים, בחלקים ובמועדים שקבע הבורר, אלא אם כן יש הוראות אחרות בהסכם הבוררות. ביהמ"ש רשאי ע"פ בקשת בעל דין להפחית שכר שקבע בורר שלא בהסכמת הצדדים אם ראה שהשכר מוגזם. בימ"ש לא יטפל בבקשה כזו אם הוגשה סמוך לפסק הבוררות או לאחר שחלפו 45 ימים ממועד מתן פסק הבוררות.

     

    סמכויות ביהמ"ש והרשם לפי חוק הבוררות

    לביהמ"ש סמכויות עזר בלבד בנושא הבוררות:

1. כפיה על עדים להתייצב – הוצאת צו הבאה.

2. סעדים זמניים – בורר לא מוסמך לתת סעדים זמניים לתקופת הבוררות או מיד לאחריה, רק ביהמ"ש.

3. מינוי בורר – כאשר התגלה סכסוך בין הצדדים בענין שהוסכם למסרו לבוררות, אולם הצדדים לא הסכימו על זהות הבורר, רשאי ביהמ"ש למנות את הבורר, אך זאת אך ורק לאחר שהמבקש נתן לצד שכנגד הודעה בכתב הדורשת ממנו להסכים למינוי בורר וזה לא נענה תוך 7 ימים מהיום שנמסרה ההודעה.

4. הארכת תקופות לפעולות הבורר – אם נקבע בהסכם הבוררות או בחוק הבוררות תקופה למתן פסק הבוררות או לפעולה אחרת של הבורר, אזי ביהמ"ש רשאי להאריך את התקופה, גם בדיעבד.

5. כל הסמכויות שיש לרשם ביהמ"ש נתונות לו גם לפי חוק הבוררות. כל הסמכויות שהן רק ביד שופט יהיו רק בסמכותו גם לפי חוק הבוררות. כל הסמכויות יש לרשם אם במקום הבוררות היתה תביעה בביהמ"ש ובנוסף לכך – מינוי בורר, הארכת מועדים ואישור פסק הבוררות ומתן סעד זמני לאחר מתן הפסק כאשר לא הוגשה בקשה לביטולו.

6. פסק בוררות מחייב את הצדדים והן חליפיהם כמעשה בית דין.

7. כל בקשה לפי חוק הבוררות מוגשת בדרך של בקשה בכתב.

    

   בקשה לאישור פסק בוררות או בקשה לביטולו

   פסק בוררות אין לו תוקף אופרטיבי, לא ניתן לממש אותו דרך הוצל"פ. כדי שהפסק יהיה אכיף הוא צריך לעבור הליך של אישור הפסק. ביהמ"ש המוסמך לפי כלל הסמכות הענינית הוא זה שיאשר את הפסק.

   ניתן להגיש בקשה לביטול פסק בוררות תוך 45 יום מיום שהומצא הפסק, כמו המועד להגשת ערעור על פס"ד. לא הוגשה בקשה בתוך התקופה הזו – הפסק הופך להיות חלוט וכל מה שצריך לעשות הוא הגשת בקשה טכנית לאישור הפסק, וזה יאשר את הפסק כמבוקש.

   לעומת זאת, מי שרוצה לאשר את הפסק לא חייב לחכות 45 יום. הוא יכול, בסמוך למתן הפסק, להגיש בקשה לבימ"ש לאשר את פסק הבורר.

   אם הוגשה בקשה לאישור הפסק, והצד שכנגד רוצה לבטל, הוא יהיה חייב להגיש בקשה לביטול תוך 15 יום מאז שהומצאה לידיו הבקשה לאישור הפסק. במידה ולא יגיש תוך 15 יום, הפסק הופך להיות חלוט. הבקשה לביטול יכולה להיות מוגשת בתנאי שלא עברה התקופה של 45 יום, אין הארכה בתקופה.

    

   מקרים שבהם ההוראות האלה לא יחולו:

1. בקשה לביטול פסק בורר על יסוד עילה שלא היה הסכם בוררות תקף ניתן להגיש בכל עת.

2. מנין הימים להגשת בקשת ביטול (45) על יסוד העילה שעל פיה ביהמ"ש מבטל פס"ד חלוט (לדוגמה: מרמה) יחל מיום שהתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

3. כאשר הוגשה לבורר בקשה לתיקון פסק הבוררות יחל מנין הימים מיום שהבורר החליט בבקשה. מירוץ הזמנים יחל מיום ההחלטה בבקשה לתיקון פסק הבוררות ולא מיום מתן פסק הבוררות.

    

   אישור פסק הבוררות או ביטולו

   אין ערעור על פסק בורר. הדרך היחידה להשיג על פסק בוררות הוא ע"י בקשה לביטולו.

   העילות לביטול פסק בוררות – ס' 24 לחוק:

בית-המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת-ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:

(1) לא היה הסכם-בוררות בר-תוקף;

(2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;

(3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות;

(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;

(5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;

(6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;

(7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;

(8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;

(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;

(10) קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד.

הרשימה הזו היא סגורה, לא ניתן להוסיף עילות נוספות.

נימוקי התקיפה מתייחסים בעיקרם להתנהגות הבורר, לשמירה על כללי הצדק הטבעי ולחריגתו של הבורר מהסכם הבוררות או מהסמכה שניתנה לו ע"י הצדדים. בימ"ש לא יתערב בתוכן (למעט תקנ"צ) הפסק ולא בשיקולי הבורר. לא ניתן לטעון שהבורר טעה.

 

דגשים לגבי ביטול פסק בורר:

1. גם אם התקיימה אחת מעילות הביטול רשאי בימ"ש לדחות בקשת ביטול אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין.

2. בימ"ש ידון בטענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו רק אם בעל הדין שלח לבורר הודעה בכתב לפני מתן הפסק, בה שמר לעצמו את הזכות לטעון את הטענה הזו.

3. ביהמ"ש לא יבטל פסק בוררות אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר.

4. אם נדחתה בקשת ביטול, בימ"ש יאשר את הפסק, גם אם לא הוגשה בקשה לאישורו.

5. אם הוגשה בקשה לאישור הפסק והמשיב לא הגיש בקשה לביטולו, בימ"ש יאשר את הפסק.

6. לאחר שאושר פסק הבוררות, לא ניתן עוד להגיש בקשה לביטולו, אלא אם מדובר בבקשת ביטול על יסוד עילה שעל פיה בימ"ש היה מבטל פס"ד סופי שלו.

    

   ערעור בעניני בוררות

   החלטה של בימ"ש לפי חוק הבוררות ניתנת לערעור אך ורק ברשות ולא בזכות בפני ביהמ"ש שלערעור.

   הערעור יוגש לפי המועדים הקבועים להגשת בר"ע בענין אזרחי – בקשה לרשות ערעור תוגש תוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה. אם ניתנה רשות, יוגש הערעור תוך 30 ימים מיום שניתנה הרשות.

   דיון בבקשת רשות ערעור – בדן יחיד.

   דיון בערעור על החלטה בפסק בוררות – לפי פס"ד שועלי נ' המועצה המקומית תל מונד – נקבע שערעור על החלטת בימ"ש בבקשה לאישור או לביטול פסק בוררות תידון בפני בימ"ש שלערעור במותב של שלושה. שאר הענינים בנושאי בוררות ידונו במותב של דן יחיד.

    

   שיעור 13 14.1.08

   תשלומים

   אגרות

    

   נושא האגרות עבר שינוי לאחרונה. ביולי 2007 נכנסו לתוקף תקנות בית המשפט (אגרות) תשס"ז-2007.

    

   החובה לתשלום אגרה כתנאי להליך משפטי

   בימ"ש לא יזקק לכל הליך אזרחי אלא אם שולמה האגרה בעדו או שמגיש ההליך פטור מאגרה.

   כאשר מדובר באגרות, המונח 'בית משפט' כולל הן שופט והן רשם.

   אגרה שלא שולמה דינה כדין חוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, אם יש כספים שהופקדו בביהמ"ש יגבו את האגרה מתוכם, אבל אם אין כספים הם יגבו באמצעות הוצל"פ. אם בימ"ש שם לב מראש שלא שולמה האגרה, כולה או חלקה, תנתן דרישת תשלום לחייב. במידה והאגרה לא שולמה תוך 20 יום מהמצאת הדרישה, רשאי בימ"ש למחוק את ההליך. מה שכבר שולם לא יוחזר.

    

   איך משלמים אגרה?

   יש להבדיל בין כמה סוגי הליכים:

   1. תביעה על סכום קצוב (רוב התביעות) –בימ"ש בשום מקרה לא יפסוק מעל סכום זה, זהו הסכום שעל פיו תשולם האגרה. האגרה משולמת בשני חלקים שווים – מחצית ראשונה משולמת בהגשת ההליך, המחצית השניה משולמת עד 20 יום לפני מועד הדיון לגופו של ענין – שמיעת ראיות בע"פ או שמיעת טענות הצדדים גם אם הם בחרו לא להביא ראיות (לא במסגרת קדם משפט).

   גובה האגרה – 2.5% מסכום התביעה, משוערך ליום הגשת התביעה. משלמים 1.25% ביום הגשת התביעה, ו-1.25% 20 יום לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, משוערך ליום התשלום.

    

   2. תביעה שאינה ניתנת לביטוי בכסף – תביעות שהסעד הניתן בהן אינו ניתן לכימות כספי. במקרה זה תשולם האגרה בשלמותה בתחילת ההליך בסכום חד פעמי. הסכום הוא סכום קבוע המופיע בתוספת לתקנות האגרות – יש תעריפים קבועים לפי סוג התביעה.

    

   3. תביעה שהיא גם כספית וגם לא ניתנת לביטוי בכסף – תביעת פיצויים בשל נזקי גוף. מצד אחד זו תביעה כספית, מצד שני בתביעה כזו אין צורך לבטא אותה בסכום כספי. כל מה שקשור לנזק הכללי (עתידי), כאב וסבל לא חייב להיות מפורט בכסף. אם התביעה הוגשה לשלום – מוגבלת בסכום של 2.5 מליון. למחוזי – לא מוגבלת. הסכום הוא סכום קבוע שמופיע בתוספת לתקנות האגרות. בשל הגשת התביעה התובע משלם סכום על החשבון, שהוא סכום לא גבוה יחסית. יתרת האגרה משולמת בסוף הדיון, לפי התוצאות. אם התביעה תידחה, התובע ישא בכל יתרת האגרה. אם התביעה תתקבל, הנתבע ישלם את כל הוצאות תשלום האגרה.

   נוצרה בעיה – ניתן להגיש תביעת נזקי גוף גם בשלום וגם במחוזי. הערכאה קובעת את הסכום המקסימלי. נוצר חשש שתובעים בתביעות של מה בכך בנזקי גוף יגישו תביעות למחוזי. החשש הזה נפתר ע"י הקביעה שבמידה ותוגש תביעת נזקי גוף למחוזי ובסופו של דבר יפסק סכום שהוא נמוך מ-60% מרצפת הסמכות אזי מי שישא באגרה הוא התובע. הנתבע ישא בהחזר של האגרה בבימ"ש השלום.

   לדוגמה – הוגשה תביעה למחוזי בגין נזקי גוף. נניח שהאגרה היא 30,000 ₪, ושולמו רק 3000 על החשבון. אם ביום מן הימים נפסקו לתובע 2 מליון ₪, הוא יקבל מהנתבע את כל האגרה. אך אם יפסק 1 מליון, התובע ישא בכל הוצאות האגרה, והנתבע ישלם רק כחמישית מהסכום - האגרה שהיה צריך לשאת בה אילו היתה מוגשת התביעה בשלום.

    

   החזר אגרה ופטור חלקי מאגרה

   מתי חובה להחזיר לתובע את מלוא סכום האגרה? באחד מהמקרים הבאים:

1. אם ההליך בוטל או נמחק ע"י מי שהגיש אותו לפני סיום ישיבת קדם המשפט השלישית.

2. ההליך הסתיים בפשרה או עבר לבוררות או בגישור לפני תום ישיבת קדם משפט שלישית.

   החזר אגרה ברשות – אם ההליך הסתיים בפשרה או עבר לבוררות או בגישור יש שק"ד לבימ"ש להחזיר את מלוא האגרה. המטרה היתה לעודד גישור, פשרה או בוררות.

   האגרה תוחזר בקיזוז של דמי פתיחת הליך.

    

   מתי יש פטור מהמחצית השניה של האגרה?

1. אם ניתן פס"ד בהיעדר הגנה או אם לא ניתנה רשות להתגונן בתביעה בסד"מ.

2. ההליך בוטל, נמחק, נדחה או הסתיים בפשרה לפני תחילת הדיון לגופו של ענין.

    

   פטור מלא מאגרה

   בנושא זה יש שלושה סוגי ענינים:

   1. פטור מאגרה בשל חסרון כיס

   תקנה 14 לתקנות האגרות מפרטת את ההליך שבובעל דין יכול לטעון שהוא לא יכול לשלם אגרה. במקרה כזה הוא צריך לצרף להליך בקשה לפטור מתשלום אגרה, שתיתמך בתצהיר שבו הוא יפרט את רכושו ומקורות הכנסתו. אם ביהמ"ש מגיע למסקנה שאכן אין ביכולתו לשלם אגרה ובנוסף הוא מגיע למסקנה שההליך מגלה עילה, הוא יכול לפטור את התובע מאגרה. המשיב כאן הוא המדינה באמצעות הפרקליטות, ביהמ"ש יכול לצרף כמשיב את בעל הדין שכנגד. לרוב מתחשבים בדעת המדינה, שבד"כ מסכימה. כמדיניות, בתי המשפט לא פוטרים בקלות מאגרה.

   כאשר מי שקיבל פטור מאגרה בשל חסרון כיס זכה בתביעתו, ביהמ"ש רשאי לחייב את בעל הדין שכנגד לשלם את האגרה למדינה.

    

   2. בעלי דין פטורים מאגרה

   תקנה 19 לתקנות האגרות מפרטת רשימה של בעלי דין פטורים – בעיקר המדינה או מוסדותיה ומקרה פטירה עקב פעולת מלחמה, איבה או שירות צבאי.

    

   3. ענינים הפטורים מאגרה

   תקנות 18 ו-20 קובעות רשימה של ענינים הפטורים מאגרה. בגדול מדובר בקבוצות הבאות:

1. הליכים לפי דברי חקיקה שעוסקים בגורמים חלשים בחברה.

2. בקשות ביניים בהליך אזרחי – ממילא שולמה אגרה על ההליך עצמו.

3. הליכים פליליים.

4. הליכים חילופיים – בקשה לתת תוקף של פס"ד לפסק בוררות או הסכם גישור.

5. כמה סוגים של הליכי ערעור כמו ערעור על החלטה של ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד.

    

   מה קורה אם הליך כולל כמה סעדים?

   פעמים רבות כוללת תביעה מספר סעדים, לעיתים סעדים חילופיים. בעבר היה צריך לשלם אגרה על כל סעד. תקנה 2(ב) קובעת שברגע שההליך כולל כמה סעדים, משולמת אגרה אחת לפי הגבוה מבינהם.

    

    

   מסכם: עורך דין ניר והב – ניר והב משרד עורכי דין ראש העין