דיני ראיות - חלק א

10% העבודה – תוגש בצורת תרגיל

20% בוחן ביניים – הבוחן יהיה על החומר הנלמד בהרצאות ועל דברי חקיקה שנקבל (כמו בבחינת לשכה). כנראה יהיה אמריקאי.

 

 

קביעת עובדות

• אמת משפטית

• אמת עובדתית

• מעבר מ "קבילות" ל "משקל".

• פרוצדורה מול מהות

 

אמת משפטית ואמת עובדתית – האמת המשפטית מוגבלת לדיון הספציפי

בג"צ 152/82 אלון נ' מ"י – רה"מ מנחם בגין החליט להקים ועדת חקירה כדי להגיע לחקר האמת בנושא רצח ארלוזורוב שהתרחש ב-1935. כל זאת לאחר שבית המשפט כבר הכריע בנושא אשמת הרוצח. הייתה עתירה לבג"צ כנגד הקמת ועדת החקירה, בטענה כי בית המשפט כבר הכריע בסוגיה. העניין הוא שועדות חקירה ממלכתיות, לפי החוק, אינן כפופות לדיני הראיות המקובלים בבתי המשפט, הן משמשות לחקר האמת ולא לצורך הכרעה בתיק. הש' אלון אמר שיש הבחנה בין בירור האמת בוועדות חקירה לבין בירור האמת בבית המשפט - "בית המשפט נדרש לבירור האמת במידה שניתן להגיע לחקרה על פי הנורמות המהותיות והכללים הפרוצדוראליים של אותה מערכת משפט שבמסגרתה מתקיים הבירור המשפטי".

 

 

קבילות:

לשופט מוצגת קלטת שבה שומעים את המו"מ בין הנאשמים ומוכיחה את העבירה. הבעיה היא האזנת סתר – חוק האזנות סתר אותר שלא ניתן להגיש האזנת סתר ללא צו שופט לבית המשפט. ראיה כזו לא תתקבל בבית המשפט למרות שהיא משכנעת את השופט באמת העובדתית. לפי האמת המשפטית הוא חייב לפסוק אחרת.

הכלל הפוסל עדות שמיעה קשור למחלוקת עובדתית, אבל האזנת סתר או השגת הודאת אמת באמצעים פסולים מראה בבירור על האשמה.

המחוקק קבע שהזכות לפרטיות חשובה יותר מהוכחת אשמת הנאשם ולכן חסם את הראיות האלה.

 

כשרות :

מתייחסת לעדים, עדויות בין בני משפחה לדוג' אישה אינה יכולה להעיד נגד בעלה.

 

חסיונות:

יש חסינויות אשר מתקבלות בבית משפט לדוג' חיסיון בין פסיכולוג למטופל.

 

מעבר מ "קבילות" ל "משקל" – דיני ראיות מעניינות רק בשלב הבאת הראיות , כאשר מובאת ראיה לבית המשפט , כל צד מושך לכיוונו, הנאשם מושך שהראיה תיפסל, התובע מושך שהראיה תיבחן ותתקבל, קבילות היא מצב של מאזניים.

 

כאשר ראיה נכנסת היא קבילה , אזי היא עוברת לשלב אחר ( שלב "משקל"). היינו משקל הראיה , כמה היא שוקלת וכמה היא משפיעה. בפס"ד מ"י נ' עיזבון סילברמן : "כללי הפסילה אינם חובקים את כל הראיות , המגמה היא לצמצם את הסייגים ומעבר מקבילות למשקל מה שיגרום לצמצום הפערים בין שתי האמיתות. למשל: חקיקה של ראיה שבעבר לא קבילה משום שעדות שמיעה וחוסר דיוק. המגמה היא לצמצם את הפער ע"י מתן אפשרות לשופט לקבוע האם עדות שמיעה פלוני היא קבילה או לא, האם עדות השקר של אלמוני היא קבילה, זאת יקבע השופט ולא סעיף ספציפי בחוק.

 

פרוצדורה מול מהות - דיני הראיות בתוך הדין הפרוצדוראלי

כשהמחוקק קובע את מרכיבי המשפט המהותי (מהו חוזה, מהי עוולה נזיקית, מהם יסודות העבירה וכו') המכותב של החוק הם האזרחים. מלבד האזרחים, בית המשפט מקבל "העתק" של הדין המהותי. הדין הפרוצדוראלי שונה ממנו – המכותב לחוק הוא השופט ולא האזרח.

דיני הראיות הם חלק מהמשפט הפרוצדוראלי – הם ממוענים למערכת המשפט. עורכי הדין לומדים את דיני הראיות כי הם רוצים לדעת מה צפוי להם במשפט, אבל מי שאמור לציית לדיני הראיות הם השופטים.

ההשלכות של זה לתחום הפלילי הן לגבי תחולה בזמן של הוראות חוק פרוצדוראלית והוראות מהותיות – להוראות פרוצדוראליות יש תחולה על משפטים המתנהלים בעת שינוי החוק, בעוד שלהוראות מהותיות אין תחולה (למעט הקלה בעונש או ביטול עבירה, הפועל לטובת הנאשם).

העניין הוא שהצייתן של ההוראה הפרוצדוראלית הוא השופט, והוא קיבל אתמול הוראה כיצד לנהוג ולכן עליו לנהוג אחרת, בהתאם להוראה החדשה. ההוראה לא ממוענת לנאשם, והוא לא מתנהג בהתאם להוראות פרוצדוראליות. המשפט המהותי לא חל רטרואקטיבית בגלל עקרון החוקיות – מה שמחייב את האזרח הוא החוק בעת ביצוע העבירה.

 

ע"א 350/74 מ.ל.ט. בע"מ נ' ממן – שני אחים נסעו יחד ברכב וקרתה תאונה עם נזק משמעותי. בעקבות התאונה אחד מהאחים עמד למשפט בבימ"ש לתעבורה והורשע. לאחר כמה שנים, שניהם הגישו תביעה על הנזקים שנגרמו להם וחברת הביטוח סירבה לשלם להם בגלל האשמה. חב' הביטוח ביקשה להציג בהליך האזרחי את פסה"ד שבו הורשע התובע.

במקרה רגיל הגשת העדות אסורה בגלל הכלל הפוסל עדות סברה – מי שמעיד מעיד לא על מה שהוא יודע אלא על מה שהוא חושב. אדם לא יכול להעיד על מה שראה או שמע אלא מייעץ לשופט מה לדעתו התרחש.

חריג לכלל אפשרי במקרה של עד מומחה – הוא מסייע לשופט.

חריג נוסף – פס"ד מרשיע פלילי במשפט אזרחי. בגלל נטל ההוכחה הגבוה יותר במשפט הפלילי, ניתן להגיש פס"ד פלילי חלוט.

יש תוספת לכלל – הוגש פס"ד פלילי כראיה, אתה שנפגעת מהראיה הזו, מותר לכך להביא ראיות לסתור. הבאת ראיות כאלה היא ברשות בית משפט ומטעמים מיוחדים שירשמו.

 

 

 

תחולה בזמן של דיני הראיות

בפס"ד מלט עלתה שאלת תחולה בזמן של דיני הראיות – הסעיף המאפשר להביא פס"ד מרשיע במשפט פלילי כראיה נוסף לחוק לאחר התאונה. ממן טען שבזמן התאונה הראיה לא הייתה קבילה. בית המשפט קבע שזו הוראה פרוצדוראלית, שחלה בזמן המשפט ולא בזמן האירוע, כי זו הוראה המכוונת לשופט ולא לנאשם. ההוראה הפרוצדוראלית היא ספר ההוראות של השופט בזמן המשפט ולא מכוונת לנאשם.

 

 

המקורות של דיני הראיות

פקודת הראיות היא המקור המרכזי – הכלל הפוסל עדות שמיעה אינו נמצא בדיני הראיות, אלא רק החריגים. הכלל נולד בפסיקה מקום המדינה. דבר זה מעיד על הדינאמיקה בפרוצדורה של דיני הראיות.

השופט שלמה לווין: " יש תחושה שדיני הראיות נועדו לשרת את בית המשפט ולא להיפך. דיני הראיות משרתים מטרה, יש להתאים את דיני הראיות ע"י פסיקה וחקיקה".

 

בפס"ד יששכרוב דן בית המשפט בשאלה האם ראייה שהתקבלה בעת חקירה שבה הנאשם הודה בחקירה מבלי שהחוקר הודיע לנאשם שהוא יכול להיוועץ בעורך דין הינה פסולה.

 

מקום דיני הראיות בהליך - "רלבנטיות" – כאשר בין הצדדים יש מחלוקת על משהו עובדתי. דיני הראיות מתחילים לעבוד כאשר התיק נקבע להוכחות (בירור עובדתי, בירור אשמה).

 

 

 

החובה להעיד

תרגיל:

מתקשרים אליכם שישה ידידים ומבקשים עצה משפטית:

הראשון - קיבל הזמנה לבוא לתחנת משטרה ולתת עדות. שואל אם הוא חייב לבוא.

השני - קיבל מכתב מעו"ד המודיע לו כי עליו להתייצב לעדות בבית משפט ב- 13.11.07 בשעה 17:30. שואל אם הוא חייב לבוא.

השלישי - קיבל הזמנה מבית משפט כי עליו להתייצב לעדות בבית משפט ב- 12.11.07 בשעה 19:00. שואל אם הוא חייב לבוא.

הרביעי - מוזמן להעיד. מעוניין לבוא כדי להסתכל לצדדים ולשופט בעיניים, אך לא מתכוון לומר להם דבר. שואל אם חייב לדבר.

החמישי - מוזמן להעיד. מעוניין לבוא וגם לספר סיפור. אך לא רוצה לספר את כל הפרטים. מבקש לא לענות על חלק מהשאלות. שואל אם יכול לדלג על שאלות מסוימות.

השישי - מוזמן להעיד. מעונין לבוא וגם לספר סיפור, אך לא תמיד לומר אמת. שואל אם יכול פה ושם לשפץ את הסיפור.

 

הכינו תשובה לכל אחד מחמשת הגיבורים. נא לא להסתמך על ידע כללי, אלא על סעיפי חוק (או העדרם)

תשובה:

1. אין סעיף בחוק שמחייב אדם להגיע לתחנת המשטרה לתת עדות. למרות זאת מומלץ שהאדם יתקשר לחוקר המשטרה ולתאם מועד לעדות למשטרה יכולות להיות סמכויות עיכוב כלפיו או הוצאת צו מעצר.

2. אין סעיף בחוק שמאפשר לעו"ד לכפות על אדם להגיע לבית משפט. לעומת זאת, אם עוה"ד מחזיק הזמנה לבית משפט ומודיע לעד שיש בידו צו הבאה, מומלץ לעד להגיע לעדות.

3. חייב להגיע – ס' 73 לחוק בתי המשפט קובע שאם לא יתייצב ניתן להוציא נגדו צו הבאה.

4. העד חייב להעיד – ס' 5 לפקודת בזיון בית המשפט קובע שעד שמסרב להעיד דינו עד חודש מאסר – זו סמכות מנהלית שנתונה בידי השופט. בשילוב עם ס' 241 לחוק העונשין ניתן לפסוק עד שנתיים מאסר לעד המסרב להעיד.

5. העד חייב להעיד על כל מה שנשאל – לפי ס' 5 לפקודת בזיון בית המשפט.

6. ס' 237 לחוק העונשין – עבירת עדות שקר.

   בעצם עד לא חייב להשיב על כל שאלה – יש לו זכות שלא להפליל את עצמו. צריך לזכור שחיסיון יכול להתקיים רק במקום שיש חובה להשיב על כל שאלה.

    

    

   כשרות להעיד

    

   ס' 2 לפקודת הראיות קובע:

הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן-זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש על עבירה.

זהו הכלל הבסיסי במשפט המצוי. אחר כך החוק קובע חריגים.

ס' 1(ב) – בית המשפט רשאי לסרב להזמין אם זה לא רלבנטי ו "השחרת ראיות" – ס' זה מקנה לבית המשפט את החובה להגיע.

 

 

 

שיטות משפט וסוגי "אמת"

יש קורלציה בין שיטת המשפט לבין המונחים הקשורים לראיות – האמת העובדתית והמשפטית. השיטה האדברסרית – מעדיפה את האמת המשפטית. בירור האשמה מופרד מחקירת החשודים, הגשת הראיות לבית משפט כפופה לדיני הראיות.

השיטה האינקוויזיטורית – מעדיפה את חקר האמת העובדתית, שופט חוקר בעצמו כדי להגיע לחקר האמת.

בועדות חקירה (אינקוויזיטורית), כשיש רצון להגיע לחקר האמת, מובטח לעד חיסיון מפני הגשת הדברים לבית המשפט.

 

התנאה על דיני הראיות

ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי – עלתה השאלה האם דיני הראיות הם קוגנטיים או דיספוזיטיביים? הרי מקורות דיני הראיות הם בחוק ובפסיקה, אבל הצדדים במשפט אזרחי רוצים להתפשר – הצדדים מסכימים להתנות בניהם על פקודת הראיות. בסכסוך על חוזה הצדדים הסכימו שהפוליגרף יקבע מי דובר אמת ומי משקר. הם פנו לשופט וביקשו שייתן להסכם תוקף של פסק דין, הניתן לאכיפה. הם מסכימים לדלג על בירור הראיות בבית המשפט. הפוליגרף קבע שביאזי משקר והוא הגיש ערעור כנגד פסק הדין בטענה שלא ניתן להתנות על דיני הראיות. הערעור נדחה.

 

ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי – הצדדים הסכימו על הגשת ראיה לא קבילה לבית המשפט – התבססות על פוליגרף בהסכם פשרה. המחוזי הסכים לקבל את הראיה.

הש' בך – לא מפריע לו שראית פוליגרף הוכנסה לאולם. מפריע לו שהפוליגרף החליף את השופט, משמע שנקבע שתוצאות הפוליגרף יקבעו את התוצאה. הוא מוכן לקבילות הפוליגרף במשפטים אזרחיים, אבל הוא מתנגד לכבילת השופט ל"אמת" הפוליגרף:

"אני מסכים שבין "אותות האמת" במובן סעיף 53, תיכללנה, במשפטים אזרחיים, גם התוצאות של בדיקות הפוליגרף המוגשות בהסכמת הצדדים; משמע, כי רשאי בית המשפט להביא בחשבון במשפטים אלה גם את התוצאות של בדיקות כאלה ביחד עם יתר הגורמים המצוינים בסעיף האמור.

אולם לא נראה לי, כי קיימת הצדקה, מבחינת תקנת הציבור והמדיניות השיפוטית הראויה, לאפשר העברת ההכרעה בעניין מהימנות הגירסאות העובדתיות לחלוטין ובאופן בלעדי לידי מכשיר הפוליגרף והבודק המפעילו, אפילו נעשה הדבר בהסכמת הצדדים עצמם".

 

הש' גולדברג – לדעתו ניתן להסכים על סדרי הדין במשפט אזרחי. אם הייתה הסכמה בין הצדדים, יש לכבד אותה. לדעתו ניתן להתנות על סדרי הדין בהסכמת הצדדים:

"סבורני, כי על-פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות, שבית המשפט "קשור" להן ואינו מכניס ראשו ביניהן, אין מנוס מהמסקנה, כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב החוזה את ההר"".

הגבול היחיד שלדעתו ניתן לקבוע הוא שהאמצעי שיקבע לא יהיה הטלת מטבע או הימורים.

הש' אלון – מסכים עם השופט גולדברג.

 

וחידה:

חמישה שודדי ים חכמים ונבונים על גבי ספינה מחזיקים אתהאוצר - 500 מטילי זהב.

כלל החלוקה הוא כזה: כל שודד בתורו מציע חלוקה. אם הצעתוזוכה לרוב - אזי מחלקים את האוצר לפי ההצעה. אם אין רוב להצעה - משליכים לים אתהשודד שהציע ועוברים לבא בתור. וכך הלאה עד שמתקבלת הצעת חלוקה ברובדעות.

ראשון מציע השודד הצעיר ביותר, אחריו (אם יש צורך) הבא בתורעד הוותיק ביותר.

השאלה - מה יציע השודד הצעיר ביותר במטרה גם להישאר בחייםוגם לזכות בכמה שיותר מטילי זהב? בחידה נשאלת השאלה איך לקבל רוב עם מקסימום כסף? צריך ללכת מהסוף להתחלה ולראות מי יציע מה.

 

 

המשך כשרות להעיד

 

עדות ילדים

ס' 2 לפקודת הראיות - כל אדם כשר להעיד – עקרונית לפי הכלל הזה גם ילדים יכולים להעיד בכל תיק, עד שיגידו לנו משהו אחר. עם זאת החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) ופקודת הראיות קובעים כללים מיוחדים להעדת ילדים בבית המשפט, שהם שונים מהכללים החלים על מבוגר.

ס' 55 לפקודת הראיות קובע כללים להעדת ילדים:

(א) בית המשפט השומע עדותו של קטין, שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, יזהירו תחילה בלשון המובנת לקטין, שעליו להעיד את האמת, את כל האמת ואת האמת בלבד.

(ב) לא יורשע אדם על סמך עדות יחידה של קטין שאינו בר-אחריות פלילית בשל גילו, אלא אם כן יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה.

קיימת בעיה עם אזהרת העד, שהוא מתחת לגיל 12 ואינו בר אחריות פלילית, שעליו לומר את האמת. הוא הרי לא צפוי לעונשים הקבועים בחוק. עדות ילד בעייתית כי הוא לא בר עונשין, ולכן החוק קובע כלל דיות.הפקודה קובעת שעדות ילד מתחת לגיל 12 זקוקה לחיזוק. המשמעות היא אם ילד העיד והוא העד היחיד בעבירה פלילית, נדרוש חיזוק.

במשפט האזרחי קיים כלל אחר (כללי הדיות לא קיימים במשפט אזרחי) – תביעה אזרחית לא תתקבל על סמך עדות יחידה של ילד מתחת לגיל 14 ללא חובת הנמקה של ביהמ"ש. שופט חייב לנמק מדוע הוא מסתמך על העדות היחידה.

 

 

חוק הגנת ילדים

שלושה תנאים מצטברים נקבעים כדי להיכנס להוראות חוק הגנת ילדים:

1. ילד – מתחת לגיל 14 (מעל גיל 14 חוזרים לס' 2 לפקודת הראיות)

2. עבירה המנויה בתוספת – עבירות מין ואלימות, התעללות בעיקר + עבירות נלוות.

3. הילד במעמד – נפגע או נוכח או חשוד.

    

   ס' 2(א) לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) קובע כלל כשרות להעדת ילדים:

(א) אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים.

חוקר הילדים הוא זה שנותן תעודת כשרות. הנשיא שמגר בדנ"פ 3750/94 פלוני אומר "האיסור על העדת ילד בלי שניתנה לכך רשות מאת חוקר נוער, אין לבית המשפט שיקול דעת בכגון דא הוא אינו יכול לעקוף את האיסור ואין בעלי הדין יכולים לתת רשות..."

כשרות מתייחסת לעד ולא למסמך – ס' 2.

זהו חריג לס' 2 לפקודת הראיות, שקובע שהכל כשרים להעיד. עדות של ילד בבית משפט לא תתקבל ללא רשות של חוקר ילדים. חוקר ילדים הוא עובד סוציאלי ממשרד הרווחה, שאינו קשור למשטרה. חוקר ילדים עבר הכשרה לחקור ילדים והחקירות שלו מוקלטות בוידיאו. קלטת הוידיאו מועברת למשטרה. לחוקר ילדים אסור להדריך את הילד בעדותו – אסור לחוקר להציג לראשונה לילד מידע שהוא לא אמר. רק אם הילד בעצמו מסר את המידע, ניתן לשאול אותו על המידע. החקירה מתועדת בהקלטה ומדווחת בדו"ח נלווה של החוקר. התיעוד המוקלט הוא עדות שמיעה. הדו"ח הוא עדות סברה – חוות דעתו של החוקר אם הילד אכן חווה את הסיפור שאותו סיפר.

חוקר הילדים מעביר את החומר למשטרה. השוטרים לא חוקרים את הילד. בסיום הדו"ח של החוקר הוא מפרט את עמדתו לגבי העדת הילד בבית המשפט – מאשר, מאשר בתנאים או אוסר.

 

בכלל הפוסל עדות שמיעה צריך להבחין בין שתי שאלות:

ראובן אמר לשמעון אחר שלוי זייף צ'קים.

1. האם רוצים להוכיח את תוכן האמרה? זה רלבנטי למשפט הפלילי של לוי לזיוף הצ'קים. כאן שמעון לא יוכל להעיד כי זו עדות שמיעה.

2. האם רוצים להוכיח את עצם מתן האמרה? רלבנטי לתביעת דיבה של לוי נ' ראובן. כאן זו לא עדות שמיעה כי האירוע במחלוקת הוא עצם האמירה של ראובן לשמעון שלוי מזייף צ'קים. שמעון קלט את האמרה בחושיו ולכן זו לא עדות שמיעה.

    

   הכלל הזה מיושם פעמים רבות בתיקים העוסקים בעבירות מין, שמטבען מבוצעות ללא עדים. בחקירת עבירות מין המשטרה תמיד רוצה לבדוק עם המתלוננת למי סיפרה את הסיפור על עבירת המין. זו ששמעה את המתלוננת מוזמנת להעיד בבית המשפט. הסנגור אוטומטית קופץ ומתנגד כי זו עדות שמיעה. צריך לזכרו שלא מדובר בעדות שמיעה - העדות הזו קבילה כי היא לא נועדה להוכיח את אמיתות המעשים אלא את עצם הסיפור של המתלוננת לחברתה.

   נניח שתלמידה מאשימה מורה במעשה מגונה שהתבצע באפריל. המורה טוען שההאשמה באה ביולי כי התלמידה קיבלה את הציון בתעודה וכעסה עליו ולכן העלילה עליו את הסיפור. המשטרה חוקרת את התלמידה ושואלת למי סיפרה התלמידה את דבר המעשה המגונה בסמוך לאירוע. מתברר שהיא סיפרה את הדבר לחברתה הטובה בחודש אפריל, סמוך לאירוע. החברה תוזמן לעדות בבית המשפט, שמטרתה להפריך את גרסת הנאשם כי מדובר בעלילה שנרקמה לאחר שנתן לתלמידה ציון בתעודה. לכן אין כאן צורך לחפש חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה כי זו לא עדות שמיעה.

   כשהעדות מוכיחה את עצם מתן האמרה היא לא עדות שמיעה.

    

   בחוק הגנת ילדים יש חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה – קבוע בס' 9:

ס' 9 ראיות כשרות – "עדות בעבירה המנויה בתוספת, שתועדה בידי חוקר ילדים בהתאם להוראות חוק זה, וכן זכרון דברים או דין וחשבון לענין חקירה שתועדה כאמור, שנרשמו בידי חוקר ילדים בשעת החקירה או אחריה - כשרים להתקבל כראיה בבית משפט". (לדעת המרצה המילה כשרות מבלבלת פה וס' זה מדבר על קבילות).

בס' 9 אנחנו מדברים על חוות הדעת של החוקר – כלומר, האם חוקר הילדים התרשם שהילד דובר אמת או שקר. הרי זאת לא עדות הילד, אלא חוות הדעת של החוקר.

 

החוק נולד עם שתי כללים:

1. הכלל הפוסל עדות שמיעה.

2. הכלל הפוסל עדות סברה.

 

חוקר הילדים בא להוכיח את תוכן אמיתות האמירה של הילד, לא את מתן האמירה, לכן זה חריג לפסילת עדות שמיעה. בנוסף יש כאן חריג לעדות סברה – ביהמ"ש יכול לקבל את זיכרון הדברים ואת הדו"ח של חוקר הילדים המכיל מסקנות לאחר החקירה.

 

מה קורה כאשר הקטין מגיע לגיל 14 והסנגור מבקש להוציא מהתיק את עדות החוקר ואת הקלטת?

אם חוקר הילד מרשה לילד להעיד אז אומר הסנגור : "אישרת לילד להעיד אני לא רוצה לשמוע אותך".

חוקר הילדים העיד ופתאום הילד מגיע לגיל 14, אז לא צריך את אישור חוקר הילדים כי ס' 2 לפקודת הראיות אומר: "הכל כשרים להעיד..."- ולא צריך את חוקר הילדים. אם הסנגור יבקש להוציא את חוות הדעת של חוקר הילדים מהתיק ואת הקלטת מכיוון שהילד כשיר להעיד.

התובע מנגד יכול להתנגד ולטעון כי החוקר קיבל הסכמה מתוקף ס' 9 לחוק הגנת ילדים, הילד קיבל הסמכה מכוח ס' 2 לפקודת הראיות (באף מקום לא כתוב לנו זה או זה – צריך לקבל את הכל).

 

 

ס' 11 לחוק הגנת ילדים קובע כלל דיות במטרה לאזן את עדות השמיעה:

לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9 אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת.

אם העדות היחידה בתיק היא עדות של חוקר הילדים, לא ניתן להרשיע כי חייבים סיוע. צריך לזכור שהמחוקק תמיד קובע איזון מסוים כשהוא קובע כי יש חריג לעדות שמיעה – בדרך כלל ע"י כלל הדיות.

 

מבט לעידן הטכנולוגי:

1. כאשר יש קלטת אז בערעור בית המשפט יכול להסתכל בקלטת ולהתרשם ואז להתערב גם בעובדות, זאת מכיוון שאינו נחות מבית משפט קמא.

2. זכות עיון והעתקה ס' 74 לחסד"פ – בקלטות של חקירת ילדים זכות העיון קיימת וזכות ההעתקה אינה קיימת , הסנגור אינו מקבל לידיו קלטת עם עדות ילד, הוא יכול לבוא לפרקליטות ולראות את הקלטת. יש סייג ס' 5ב לחוק הגנת ילדים – אי אפשר לתת העתק אלא אם יורה על כך בית המשפט מטעמים מיוחדים שיפורטו.

השאלה מה הם נימוקים מיוחדים?

הייתה טענה בפס"ד פלונית כי הקלטת היא בערבית ולכן הם צריכים אותה לידם, בית המשפט אמר כי לא לזה התכוון המחוקק שאמר נימוקים מיוחדים.

 

לסיכום:

1. ילד עד גיל 12 אם מעיד יש דרישת חיזוק – יש בעיה כפולה ולכן דורשים חיזוק.

2. אם חוקר הילדים מעיד יש דרישת סיוע -יש בעיה כפולה ולכן דורשים סיוע.

 

 

פרשת יהודאי – חזית רחבה עוזרת? זוהי דוגמא לתיק שבה נאשם לא הרחיב את היריעה אלא צמצם אותה וזה עזר לו. כלומר, הנאשם הסכים על רוב הדברים והייתה נקודה ממש קטנה שעליה הייתה מחלוקת (הוא הודה שהיה משא ומתן והוא נכנס איתה לחדר).

ע"פ 192/56 יהודאי נ' היועץ המשפטי – הנערה הייתה זונה וכנראה שניהם אנסו אותה. יהודאי טען כי הסיפור אינו נכון. חוקר הילדים לא אישר לה להעיד ולכן מי שהעיד הוא חוקר הילדים. במחוזי הוא הורשע ע"י חוקר הילדים.

מכיוון שלעדות של ילד מעל גיל 14 נדרש סיוע אז טען בית המשפט כי עצם זה שיהודאי הודה בזה שהוא ניהל איתה משא ומתן אז הוא הסיוע. כלומר, עצם זה שהוא הודה בחלק מהעובדות למרות שהוא לא הודה באונס אז זה עולה עד כדי סיוע.

בית המשפט העליון דן בשאלה האם התביעה עמדה בדרישה להביא סיוע ? בית המשפט העליון אמר כי הסיוע צריך להיות בנקודה שנויה במחלוקת. מה שעשה יהודאי הוא סיוע על דבר שלא היה שנוי במחלוקת. ולכן בית המשפט העליון פסק שזה אינו סיוע. בסופו של דבר, הוא זוכה מאשמת אונס אבל הואשם בסיוע לאונס של חברו.

 

פרשת פלוני:

רע"פ 3904/96 מזרחי (פלוני) נ' מ"י – מזרחי הואשם במעשה מגונה בקטין בן 10. הקטין נחקר ע"י חוקרת ילדים. הילד העיד במשפט ובאמצע העדות חוקרת הילדים הפסיקה אותה כי סברה שהילד נמצא במצוקה. מלבד העדות הוגש הדו"ח של חוקרת הילדים. מזרחי הורשע. הוגש ערעור, ובו טען מזרחי שבימ"ש לא יכול לשמוע גם את עדות הילד וגם את עדות חוקר הילדים. ביהמ"ש לא קיבל את הטענה הזו – העובדה שראיה אחת קבילה ואחת כשרה לא אומרת שצריך להכריע בניהן.

סוגיה נוספת שעלתה בערעור קשורה לעדות שהופסקה – ביהמ"ש קבע שניתן לקבל את העדות אבל נדרש סיוע לעדות, כי לא הייתה חקירה נגדית.

סוגיה שלישית שעלתה בערעור קשורה לראיה המסייעת.

 

מהי ראיה מסייעת? קיימות כמה דרישות מצטברות:

1. ראייה מסייעת חייבת להיות ממקור עצמאי, לכן הקלטת לא יכולה להיות סיוע.

2. הראיה צריכה להיות כזו שמסבכת את הנאשם הספציפי במעשה. לדוגמה – עדות על נוכחותו של הנאשם במקום.

3. הראיה צריכה להיות רלבנטית במישרין לנקודה השנויה במחלוקת. אם כתב האישום מייחס לנאשם שהות במקום מסוים בימים ראשון עד רביעי בשבוע ואין מחלוקת שהוא שהה במקום בימים ראשון עד שלישי, הראיה המסייעת צריכה להיות נוגעת רק לשהותו ביום רביעי.

    

   בפס"ד מזרחי הראיה המסייעת הייתה עדות של ההורים ושל שכן על כך שהילד היה במצב נסער לאחר ביצוע העבירה. הבעיה היא שהראיה הזו לא מסבכת את הנאשם אלא רק מוכיח שהיה אירוע.

   הש' בייניש בדעת רוב אמרה שנעשית עבירה בילד ע"י הסביבה הקרובה לו המזוהה לו בקלות (אבא, אימא, שכן, דוד) – לזיהוי של הילד יש משקל רב ולכן לא צריך ראיה שמסבכת את הנאשם במעשה. הנאשם כבר מוכר לילד ולכן הזיהוי שלו ע"י הילד מספיק.

   הש' גולדברג בדעת מיעוט לא הסכים לקבל את דעתה של הש' בייניש – לדעתו אין סיוע לעדות הילד ולכן אין להרשיע את הנאשם. הוא טען שיש כאן כיפוף לכללי הראיות.

    

   הסנגור טען:

1. עדות חוקר הילדים לא קבילה, כי הילד העיד – בית המשפט לא קיבל את הטענה.

2. התרשמות חוקר הילדים לא קבילה כי הילד העיד – בית המשפט לא קיבל את הטענה. בית המשפט טען כי ניתן לשמוע את שתי המסלולים (גם את הילד וגם את חוקר הילדים).

3. העדות שנשמעה לא קבילה בהעדר חקירה נגדית – המרצה טוען כי באופן כללי מתי שיש לנו חקירה ראשית ואין חקירה נגדית מסיבה כל שהיא אז צריך לבדוק מדוע נמנעה החקירה הנגדית ? פה יש לנו כמה גישות:

   1. גישה ראשונה אומרת אם הצד השני מנע את העדות אז נבטל לך את העדות.

   2. גישה שנייה אומרת אם אתה רוצה שהעדות תישאר תוכיח שהצד השני מנע את העדות

   3. בשתי הגישות אם "כוח עליון" מנע מן העד להופיע בחקירה הנגדית אז אף צד לא יכול להוכיח.

*. במקרה שלנו בית המשפט טען כי כוח עליון גרם להפסקת העדות. בית המשפט העליון טען כי המחוקק מאפשר להכניס עדות של ילדים ללא נגדית (יש לכך סימוכין בחוק), הרי חוקר הילדים חוקר את הילד בצורה של חקירה ראשית.

בית המשפט אומר כי למרות שאין חקירה נגדית אני מקבל את העדות. אבל אם אתה מכניס עדות של ילד ללא נגדית אז אני צריך סיוע – זה ע"פ החוק. אותו כלל דיות, כאילו הייתה לי רק עדות חוקר.

(לזכור שחיזוק נמוך מסיוע).

1. אין ראיית סיוע – הנאשם טוען כי עצם זה שהילד בכה אז זה מוכיח שמישהו פגע בו, אך זה לא מוכיח שזה אני. כלומר, הראייה הזאת היא לא מסבכת אותו.

חזית רחבה עוזרת? במקרה של פלוני בניגוד ליהודאי חזית רחבה עזרה לו. מכיוון שהילד בכה ואז הוא הכחיש הכל. אם הוא היה מודה על רוב הדברים אז היה לו קשה להסביר מדוע הילד בכה. לדוג' – האם הוא היה אומר כי הוא מסכים עם העובדות כי הילד עלה אליו הביתה ושיחק אצלו בגולות וכו'. היה לו קשה להסביר מדוע הילד בכה כשחזר הביתה. במקרה של פלוני הוא הכחיש הכל. כלומר, הוא טען שהוא לא מכיר את הילד , הילד לא עלה אליו הביתה וכו' . ולכן היה לו יותר קל להתנער מן הטענה שהילד בכה בגללו.

 

לסיכום:

משתי הפרשיות (יהודאי ופלוני)אנו למדים כי סיוע צריך להיות:

1. בנקודה שנויה במחלוקת.

2. מסבכת.

 

*. הנושא הבא בתור הינו ראיות סטטיסטיות. חשבו על השאלה הבאה:

בזירת רצח מצאו שרידי ד.נ.א. השייכים בוודאות לרוצח. סריקה במעבדה לזיהוי פלילי העלתה ששרידים אלה תואמים את הד.נ.א. של שאלתיאל שהיו במאגרי המעבדה בגין אירוע שהיה לפני שנתיים שבו שאלתיאל הותקף בידי בריונים. לפיכך נעצר שאלתיאל והועמד לדין.

ההסתברות שלשני אנשים יהיו אותם סימני ד.נ.א. בבדיקה שבוצעה הינה אחד למיליון.

התובע טוען שבמצב זה קיים ספק של אחד למיליון, וזהו אינו ספק סביר. העמידו עצמכם בנעלי הסנגור. מה תטענו? כעת העמידו עצמכם בגלימת השופט. האם תרשיעו?

 

הסנגור יטען כי התביעה הוכיחה שיש 7 אנשים שאחד מהם הוא הרוצח, רק כאשר כל 7 האנשים יהיו בבית המשפט אנו נדע שהרוצח יהיה בבית המשפט.

יובל טוען כי במקרה כזה הוא לא היה מגיש כתב אישום מכיוון שיש 7 אנשים שיכולים להיות אשמים. יובל טוען שזה הבעיה של רוב המשפטנים שהם אינם מבינים בסטטיסטיקות ולכן אם אתה יוצא מהביטוי "אחד למיליון" ועושה חשבון שיש במדינה 7 מליון אז אתה רואה שהנתונים מראים שהחשוד הוא 1 מ 7.

 

 

ראיות הסתברותיות

 

ראיות סטטיסטיות ודוקטרינת הנזק הראייתי - ממעוף הציפור 

הזמן קצר אך המלאכה לא מרובה. אין משימות קריאה, רק חשיבה מהנה.

סיפור 1

גב' זליגמן נפגעה מאוטובוס בתל-אביב. היא מגישה תביעה כנגד חברת "דן".

בכתב ההגנה כותבת חברת "דן" כי לא בטוח שהיא הפוגעת, שכן יש עוד חברה בשם "מטרופולין" המפעילה אוטובוסים בתל-אביב. גב' זליגמן לא זוכרת שום פרט על האוטובוס שפגע בה. עורך דינה מוכיח כי 68% מהאוטובוסים בתל-אביב שייכים לחברת "דן". לטענתו, בכך עמד בנטל המוטל עליו בתובענה אזרחית, שכן בהסתברות 0.68 הוכחה תביעתו. האם תסכימו עם עמדתו ?

 

לא. מכיוון שחייבת להיות ראיה ספציפית לקייס שנידון. כלומר, אם לא הבאתה ראיה בתיק שלך אז יש לך בעיה.

 

 

פס"ד ע"א 2299/03 יפה טרלובסקי – מקרה של תינוקת שבלידה סבלה מתשניק אשר לו סיכוי רב לגרום לנכות (10% מהנכויות נגרמות ע"י תשניק) המוחה שבדק קבע כי במקרה זה 100% שהנכות נגרמה מתשניק.

 

בפס"ד כרמל נ' מלול נאמר כי אם לא ניתן להוכיח מה תהליך הגרימה בפועל. עדיין נוכל להשתמש בקשר סיבתי הסתברותי ולקבל אומדה סטטיסטית. אבל היא מבהירה כי אין מדובר בזניחה של נטל הראייה הרגיל לגבי כל המקרים שאותם ניתן להוכיח, ולהפעיל את השיטה הסטטיסטית רק במקרה שלא ניתן באופן מובנה להוכיח (סיבתיות עמומה).

 

פס"ד נגר נ' וילנסקי – נקבע כי יש נזק ראייתי נגר לא ידע מי גרם לו לבעיה נפשית. הרופא אשר פגע בו בניתוח לא מאפשר למעשה לדעת מי הוא הגורם לפגיעה הנפשית (הפגיעה הקלה בילדותו או הפגיעה של הניתוח) ולכן הופכים את נטל הראייה ודורשים מהרופא להוכיח כי הוא לא זה שפגע (היפוך נטל הראייה) וכיוון שהרופא לא יכול להוכיח זאת (את נזקו היחסי), הוא ישלם את כל הנזק.

כשאדם גורם לנזק ראייתי אז אפשר להשתמש בדוקטרינת הנזק הראייתי ולהעביר את הנטל אל הנתבע.

 

סיפור 2

יצאתם לציד עם ג'יפ חדש בשווי מליון שקל. עם שובכם לגי'פ ראיתם שהגיפ' הפך לגרוטאה שרופה. לצידה שני ציידים ישרים ותמימים. הם מספרים כי שניהם צדו באזור - כל אחד לחוד - ולא ידעו על הג'יפ. אין להם ספק שאחד מהם הוא שירה בג'יפ באופן רשלני וגרם לדליקה. עם זאת, אין הם יודעים מי היורה. כיוון שלא פעלו בצוותא, הם אינם "מעוולים בצוותא". הם מבשרים לכם כי לצערכם לא תקבלו מהם כל פיצוי, שכן כל תביעה שתגישו תצליח להוכיח חבות רק בהסתברות של 50%, וזו לא תספיק.האם תגישו תביעה או תשלימו עם מר גורלכם ?

ההסתברות שכל אחד מהם פגע ברכב היא 50% ולכן נמוכה מנטל השכנוע במשפט אזרחי.

זו דוגמה לדוקטרינת הנזק הראייתי ואנחנו נעזרים בפס"ד נגר נ' וילנסקי.

 

נטל השכנוע – מי בסיכומים צריך לומר "כבוד השופט, הוכחתי מעבר ל-50%" – זה מי שעליו מוטל נטל השכנוע. בד"כ הנטל הוא על התובע, אבל יש מצבים שבהם התובע הודף את נטל השכנוע אל הנתבע באמצעות שימוש בחזקה שבדין.

הנפקא מינה של נטל השכנוע הוא במקרה שבו כפות המאזניים מאויינות (מאוזנות) – אז נטל השכנוע יקבע את התוצאה.

 

קריאת רשות:

דוקטרינת הנטל הראייתי התקבלה בישראל בעיקר בתביעות של רשלנות רפואית ישנה נושנה – אדם תובע את ביה"ח שהתרשל בלידתו וגרם לו נזק. לתובע אין ראיות, כי שלח בקשה לגילוי מסמכים מבית החולים ונאמר לו שהתיק נעלם. בית המשפט בודק מי הזיק לראיות והתוצאה – היפוך נטל השכנוע. עכשיו בית החולים יצטרך להוכיח שלא הזיק לתובע.

 

עא 6160/99 דרוקמן נ' לניאדו – הש' שטרסברג-כהן קבעה:

"מן המכתב עולה, כי כבר בשנת 1982, סמוך מאוד למועד הניתוח, ידעו בית החולים ורופאיו כי התובעים מעלים נגדם טענות בקשר לטיפול במנוחה. ממועד זה הבינו, או היו צריכים להבין, את החשיבות שבשמירת התיק הרפואי של המנוחה על כל מסמכיו. אף-על-פי-כן לא נשמר התיק הרפואי. בנסיבות אלה יש בהיעדר הרישומים הרפואיים כדי להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעים, ועליהם לשלול קיומה של רשלנות מצדם בטיפולם הרפואי במנוחה".

 

עוד ישום מעניין של דוקטרינת הנזק הראייתי:

אני התובע בתביעה מסחרית ששווייה 1 מליון $, ויש לי עד תביעה מצוין, שנתן תצהיר נהדר. אם הוא יבוא להעיד וייחקר בחקירה נגדית, אני אזכה בתביעה. יום לפני המשפט מתברר שהוא נהרג בתאונת דרכים. הראיה מתה ואין תיק. האלמנה של המנוח תתבע את חברת הביטוח לפי חוק הפלת"ד. אני הולך ותובע את הביטוח בתביעת נזיקין רגילה ולא לפי הפלת"ד, בטענה שהאוטו של המבוטח שלה חיבל בראיה. בתביעת הנזיקין נגד הביטוח אני מגיש כראיה את העובדה שהתביעה המסחרית שלי בשווי 1 מליון $ נמחקה כי העד נהרג.

 

עד כאן.

 

אם נפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי על מקרה הציידים, התובע יטען כלפי כל צייד, שאם הוא לא היה בכלל יורה בצורה רשלנית, ב-50% היה קורה אותו דבר וב-50% לא היה קורה כלום. אם הוא לא היה מתקרב לפארק, יכול להיות שהיה לתובע רכב שלם, או שהיה לו את מי לתבוע, כי היה רק יורה אחד. לכן הוא גרם לנזק ראייתי, ועליו להוכיח שלא פגע ברכב.

 

*. אם נשנה את סיפור הציידים ונוסיף צייד. כלומר, יש לנו עכשיו 3 ציידים. מה יקרה?

כל אחד מהם אשם בשליש. אבל במקרה כזה אם אתה הופך את הנטל אז כל אחד מהציידים יכול להוכיח כי הוא לא אשם (הוא יוכיח זאת בשני שלישים). מכיוון שיש עוד 2 ציידים חוץ ממנו. ולכן פס"ד נגר נ' וילנסקי לא עוזר לנו במקרה בו יש לנו 3 מעוולים מכיוון שגם גם יתהפך הנטל, עדיין יכול הצד שנתבע להוכיח מעל ל 50% שהוא לא אשם (66%).

 

היישום הפחות קונבנציונלי של דוקטרינת הנזק הראייתי הוא היישום של הנזק הראייתי כעוולה בפני עצמה. הרעיון הזה הופיע במאמר של שטיין ופורת. הם הציעו לקחת את הדוקטרינה ולחשב אותה לפי הסתברות.

נניח ויש שלושה ציידים שפגעו ברכב, נלך לכל אחד מהם ונאמר לו – אם לא היית יורה שם, הייתי מתעסק רק עם שניים ואז הייתי מצליח לתבוע. בירי שלו, הצייד ירה בראיה ששווייה 10,000 $, שליש ממחיר הרכב. לכן כל צייד ישלם 10,000$.

 

*.יש מפעל מזהם סמוך לישוב. מאז שהמפעל קיים, חלו 100 אנשים בסרטן. לפני כן חלו 80 אנשים. כל ה-100 באים לתבוע, אבל רק 20 מהם תובעים באופן מוצדק. לא ניתן להוכיח מי חלה בגלל המפעל ומי חלה בגלל תנאים רגילים, ולכן כל אחד מתובעים יקבל רק 20% מהפיצוי.

לכאורה יש כאן הוכחת תביעה רק ב-20%, אבל החולה לא יודע אם הוא חולה באופן טבעי או חולה מהמפעל, כי אין לו ראיה. הגורם לכך שאין לו ראיה הוא המפעל. שווי הראיה הוא 20% ולכן על המפעל לשלם 20%. ההסתברות שהמפעל גרם לי את הנזק הראייתי היא 100% ולכן התובע הוכיח את תביעתו ועמד בנטל השכנוע.

 

 

 

נטלים וחזקות

 

במשפט הפלילי לא ניתן להפעיל את הנזק הראייתי בצורה הרגילה.

תרגום מעניין של הדוקטרינה לפלילי היא שאם המשטרה קלקלה ראיה, זו הבעיה שלה. לדוגמה, אם המשטרה לא ביצעה פעולת חקירה נדרשת במקום שהדבר נדרש, נתייחס אל הפעולה שלא בוצעה כראיה שפועלת לטובת הנאשם.

ת"פ 102/99 (מחוזי י-ם) מ"י נ' אוסמה סאלם – השופט קבע שכשיש מחדלי חקירה של המשטרה, יש להחיל על המשטרה את דוקטרינת הנזק הראייתי.

לדוגמה, אם המשטרה לא ביצעה מסדר זיהוי, נניח לחובת המשטרה שהתקיים מסדר זיהוי והנאשם לא הורשע.

 

נטל השכנוע – השאלה היא על מי נטל השכנוע. מי בסוף ההליך הפלילי צריך לומר הוכחתי. הנטל נח על התובע והוא צריך להגיע לרמה שהיא מעל לספק סביר ( ס' 43כב לחוק העונשין).

 

במשפט האזרחי הנטל רובץ על התובע האזרחי ומשקלו הוא מאזן ההסתברויות. קרי יותר מ 50%.

במשפט האזרחי יש מקרים בהם הנטל עובר לצד השני. לדוג' התובע טוען כי הנתבע לקח הלוואה ולא החזיר. והנתבע אומר לוויתי אך החזרתי בתאריך X . הנטל עובר לנתבע להוכיח כי אכן החזיר.

 

נטל אזרחי מוגבר – במספר תיקים אזרחיים נאמר כי נטל השכנוע צריך להיות מוגבר. לדוג' כאשר חברת הביטוח עונה על תביעה בשריפה. כי המבוטח שרף במזיד את הנכס. זאת אומרת יש פס"ד שיש לו משמעות פלילית, אזי בית המשפט דורש נטל מוגבר (באחד מפסקי הדין אמרו כי הנטל הוא 70%).

 

נטל הבאת ראיות

 

נטל הבאת ראיות : (יש להבדיל בין נטל הבאת הראיות לנטל השכנוע. נטל השכנוע חל על התובע).

• במשפט הפלילי – נטל הבאת הראיות רובץ על התביעה. אבל אם בתשובה לאישום הנאשם טוען להגנה עצמית או טוען שלא היו דברים מעולם אז עובר אליו נטל הבאת הראיות.

  • אם ההגנה רוצה להביא סייג כל שהוא כגון: צורך או כורח, על ההגנה להביא את הראיות והנטל עובד אליה. ס' 43ה לחוק העונשין אומר כי חזקה על מעשה כי הוא נעשה ללא סייג לאחריות פלילית. ולכן הנטל רובץ על ההגנה. העוצמה הנדרשת צריכה להיות מספיקה לספק סביר (ס' 34כב).

  • פרשת זרקא – אדם הואשם ברצח, הדקירה בוצעה ללא עדים אך היו ראיות כי זרקא דקר. ההגנה לא העידה את זרקא. על כן לא היו ראיות אם היה קנטור או לא. לכן אחד ממרכיבי הרצח לא הוכח ולכן הוא הואשם בהריגה. המדינה ערערה לעליון והשופט אגרנט אמר: כי נטל הבאת הראיות בסוגיית הקנטור הוא על הנאשם.

לסיכום:

חובת ההוכחה במשפט (ע"פ 28/49 זרקא נ' היועמ"ש)

נטל השכנוע/ ההוכחה - החובה להוכיח בראיות את קיומה של עובדה ברמת הוודאות הנדרשת על פי הדין.

*. במשפט הפלילי תמיד נטל השכנוע הוא על התובע.

*. באזרחי נטל השכנוע הוא גם על התובע. אך הוא משתנה בהתאם לחזקות שבדין – חזקה שבדין מעבירה את נטל השכנוע.

חובת הראיה - החובה המוטלת על בעל דין להביא ראיותיו (חובה דיונית). מי שנושא בנטל השכנוע יביא ראיותיו ראשון.

"המוציא מחברו עליו הראיה" – מדבר על נטל השכנוע.

 

 

קריאת רשות:

בהקשר של חובת ההוכחה משרתים אותנו 3 מושגים עיקריים גם במשפט הפלילי וגם במשפט האזרחי.

נטל השכנוע/ חובת השכנוע: זו החובה להוכיח בראיות את קיומה של עובדה ברמת הוודאות הנדרשת על פי הדין. כלומר, מי שחייב להוכיח בראיות במידת ודאות שהדין דורש אותה את קיומה של עובדה השנויה במחלוקת הוא זה שנושא על כתפו את נטל השכנוע- החובה לשכנע את ביהמ"ש.

מה פירוש לשכנע את ביהמ"ש? עליו לעמוד במידת ההוכחה הנדרשת. במשפט הפלילי עליו לעמוד במידת הוכחה של מעבר לספק סביר ובאזרחי- הסתברות גבוהה יותר שטענתו העובדתית צודקת יותר מהטענה שמנגד.

בין חובת ההוכחה למידת ההוכחה ישנו ביטוי נוסף- חובת הבאת הראיה- הש' אגרנט מפס"ד זרקא קורה לה החובה מספר 2 (חובת...היא חובה מס' 1), זו החובה המוטלת על בעל דין להביא ראיות לעמוד בנטל השכנוע. אם פלוני נושא בנטל השכנוע, הוא חייב להביא ראיות להוכיח טענתו.

בכל מצב בו הנושא בנטל השכנוע הביא ראיות לכאורה להוכחת טענות העובדה שלו למעשה עובר אל הצד השני החובה להביא ראיות אם הוא רוצה לממוטט את הבניין של הצד הראשון. כלומר החובה הראשונה אינה בדיוק נטל- תרצה תביא ראיות, לא תרצה אל תביא. ייתכן ותחשוב כי הראיות שהביא התובע הן מפוקפקות, המתגונן אינו חייב להביא ראיות, נטל השכנוע הוא בעיקרון דבר קבוע, הוא קיים אצל צד- התובע/ הנתבע, הוא אינו עובר לצד השני.

כשאנו אומרים "המוציא מחברו עליו הראיה" זהו אותו הצד שעומד בנטל השכנוע כל התביעה, הצד השני אינו נושא נטל השכנוע כלל הוא יכול לשבת בחיבוק ידיים, אלא מה אם הצד הראשון הביא ראיות, הצד השני יהיה חייב להביא ראיות מפריכות אם ברצונו לנצח. הנטל אינו עובר אליו, הוא צריך להביא ראיות שיפגמו בגרסת התובע, עוברת אליו החובה להביא ראיה והיא חלקית.

במשפט פלילי התביעה נושאת כל הזמן בנטל, אך ישנם מצבים בהם החוק מניח הנחות עובדתיות מסוימות- חזקות, שמעבירות הלכה למעשה את נטל השכנוע אל הנאשם.

[כאשר אנו מדברים על הוכחת עובדה, גם יסוד נפשי הוא בגדר עובדה שיש להוכיח אותו, לכן במקרה של אחריות קפידה למשל יש הקלה מסוימת בהיקף היסוד הנפשי.]

 

ראיה לכאורה: יש הבדל בטיבו/ איכותו של המושג ראיה לכאורה בשלבים שונים של ההליך השיפוטי, בעיקר הפלילי.

למשל אין להגיש כתב אישום אלא אם כן יש בידי התביעה ראיות לכאורה שבשלב הזה פירושן הוא שאלו הן ראיות שנשקף מהן סיכוי סביר להרשעה.

לעומת זאת אם הגשנו כתב אישום כי יש ראיות לכאורה לאישום, ואנו מבקשים גם לעצור את הנאשם יש להראות לביהמ"ש שיש ראיות לכאורה שאינן מעוררות ספק. בשלב הזה אלו הן ראיות שלא נובע מהן ספק שיהיה ניתן להסירו במשפט, זהו ספק מוטבע.

דוגמא- מצב שמשפט מתבסס על 2 עדויות אחת מרשיעה ואחת מזכה, יש ראיות לכאורה להגשת כתב אישום שכן יש סיכוי שהוא יורשע. אך אם אנו מבקשם לעצור אותו יש לברר אם יש אפשרות שהספק יוסר במשפט וכאן יש אפשרות שכזו שכן ביהמ"ש יוכל לבחור להאמין לעדות המזכה. אך אם נטען בכתב האישום שהנאשם ביצע פשע, והוא מביא ראיה לכך שבאותה העת שהה בטיסה למשל- זוהי ראיה שמטילה ספק ולכן לא יהיה ניתן לעצרו, הסיכוי שביהמ"ש ידחה ראיה כ"כ בולטת, זוהי ראיה אובייקטיבית, הוא קטן.

 

ראיה לכאורה בהקשר של ס' 158 לחסד"פ- אין להשיב לאשמה: אם דיברנו על תחילת המשפט כסיכוי סביר להרשעה, כשפרשת התביעה הסתיימה והנאשם טוען "אין להשיב לאשמה" כל שעל התובע להראות היא כי הוא הביא ראיות קלושות כדי לחייב את הנאשם לערוך פרשת הגנה שבסיומה ביהמ"ש יצטרך להשתכנע כי אין הוא אשם מעבר לספק סביר.

משפט הוא אחד ויש לקיים פרשת הגנה. מתי לא נקיים פרשת הגנה? כאשר התביעה לא הגישה כלום, למשל שהעדים שהתביעה קיוותה להסתמך עליהם לא הגיעו/ לא עזרו/ שיקרו.

עד כאן.

 

חזקות

• חזקות שבעובדה-

  • חזקת הכוונה - נשאלה השאלה איך מוכחים כוונה? התשובה לכך היא שאם עשית מעשה שמטבעו ממית אז חזקה שהתכוונת לתוצאות הטבעיות של המעשה שלך.

    • פרשת אלימלך – באותה פרשה אלימלך רק עם אדם מסוים ודקר אותו. בבית המשפט המחוזי הוא הורשע ברצח .

    • באותה הפרשה - הוגש ערעור לבית המשפט העליון והוא הואשם בהריגה. הסנגור טען שתי עובדות: א. הוא דקר אותו פעמים ואז הוא קם והלך לביתו. ב. אלימלך התקשר לביתו של האח ואמר לו שפעם הבאה הוא יהרוג אותו ועכשיו הוא ריחם עליו.

       

  • חזקת המודעות-

    • פרשת רפאל – באותה פרשה אדם עקף אוטובוס בעלייה בפס לבן ובשדה ראייה מוגבל. במחוזי האשימו אותו בגרימת מוות ברשלנות. בעליון אמרו שברגע שהוא לא הפריך את ההנחות (פס לבן, אוטובוס, שדה ראייה מוגבל ...) אז הוכחת כל מרכיבי הפעולה יוצרת חזקה שהפעולה נעשתה תוך מודעות לסיכון שיוצרת הפעולה ולאפשרות להריגת אדם (העבירה דורשת מודעות).

    • ס' 203 לחוק העונשין – דוגמא לחזקה שבעובדה והוא הופך את נטל הבאת הראיות.

    • ס' 203 ד לחוק העונשין – "הטוען שלא ידע את גילו של האדם עליו הראייה" – אם אתה טוען שלא ידעת גיל מסוים של מישהו אתה צריך לפחות לתת לנו סיפור. אתה צריך לעמוד בנטל הבאת הראיות.

• חזקות שבדין – מעבירה את נטל השכנוע.

  • ס' 41 לפקודת הנזיקין – "הדבר מדבר בעד עצמו" – זה מעביר לכתפי הנתבע גם את נטל השכנוע.

• "חזקות חלוטות" – חזקה שאי אפשר להפריך אותה (לדעת המרצה אם אנחנו אנשי אמת אז קשה לנו לקבל אותה).

  • תקנה 24(ב) לתקנות הוצאה לפועל – אם אני שלחתי לך מכתב ביום שלישי חזקה עליך שקיבלת את המכתב ביום רביעי. עכשיו אם אתה לא הייתה בארץ באותו הזמן אז עדיין ע"פ הס' רואים אותך כאילו קבלת את המכתב.

  • ס' 3(א) לחוק הסכם ממון - לא עשו בני הזוג הסכם ממון ואם עשו במידה שההסכם אינו קובע אחרת, "יראום כמי שמסכימים" לחלוקת רכוש לפי חוק יחסי ממון. כלומר, לאיזון משאבים. – עכשיו גם אם בן הזוג השני מוכיח שהוא אמר בחתונה ואפילו אם הביא צילום של החתונה בו הוא מוכיח. זה לא עוזר לו מכיוון שיש חזקה חלוטה בחוק.

שאלת מחשבה : מה ההבדל בין חזקת הכוונה (חזקה שאדם התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו) להלכת הצפיות (צפייה ודאית יכולה להחליף את הכוונה)?

חזקת הכוונה (היא חזקה ראייתית) היא חזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו

הלכת הצפיות (היא כלל משפטי) אומרת שמי שצופה בדרגה גבוה קרובה לוודאות דינו כדין מי שהתכוון.

חזקת הכוונה משויכת לדיני ראיות וחזקת הצפיות אינה מדברת על ראיות והיא עוסקת במשפט פלילי מהותי.

איך מוכיחים כוונה ? מראים את המעשה ואת התוצאה הטבעית של המעשה ואז הנטל מועבר אליו.

 

 

 

חסיונות בעלי מקצוע

 

תרשים זרימה – שלבי הבדיקה בחיסיון

העד: לא עונה!

עו"ד 1: נא לחייבו לענות.

עו"ד 2: יש חיסיון.

בית המשפט: 1. האם התקיימו התנאים שיוצרים חיסיון? אם התשובה היא לא אז חזרה לשגרה. אם כן אז נשאל את השאלה השנייה.

2. האם מתקיימים תנאים המאפשרים הסרת החיסיון?

 

"בעלים" – עליו מגנים.

חיסיון לטובת המדינה – הבעלים הוא המדינה.

חיסיון עו"ד-לקוח – הלקוח

חיסיון רופא-מטופל – מטופל

 

"נהנה" – המתבקש לענות וטוען לחיסיון.

חיסיון לטובת הציבור – בד"כ איש המשטרה שמתבקש להעיד.

 

חיסיון מוחלט – לא מתקיימים תנאים המאפשרים הסרת החיסיון.

החסיונות המוחלטים הם חיסיון עו"ד-לקוח וחיסיון כהן דת.

 

חיסיון יחסי – בנסיבות מסוימות, ניתן להראות שיש אינטרס שגובר על החיסיון.

כסנגור פלילי, קל יותר להגיע להסרת חיסיון, כי במשפט פלילי האינטרס של גילוי האמת גובר על החיסיון בגלל החשש של הרשעת אדם חף מפשע. לכן בקשות של נאשמים להסיר חסיונות הן אטרקטיביות.

 

הבחנה בין חיסיון לסודיות

חיסיון – העד על דוכן העדים לא עונה.

סודיות – העד עונה, אבל הדברים לא יפורסמו.

 

חסינות – ניתנת לאזרח שלא ניתן לחקור אותו, להעמיד אותו לדין.

 

יש חסיונות שמקורם בחוק – בס' 44 – 52 לפקודת הראיות, ואז בימ"ש יבדוק האם מתקיימים תנאי החיסיון. חסיונות אחרים נוצרו בפסיקה (כמו חיסיון מקורות עיתונאיים – בג"צ ציטרין). עקרונית ניתן ליצור חיסיון שלא קיים, לבקש מביהמ"ש שיצור חיסיון – כך נוצרו החסיונות יצירי הפסיקה. דוגמאות לחסיונות כאלה – חיסיון מקורות עיתונאיים וחיסיון בנקאי לקוח.

 

 

חיסיון רופא-מטופל

ס' 49 קובע:

(א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף קטן (א).

(ג) נטען חיסיון לפי סעיף זה, יהיה הדיון בטענה בדלתיים סגורות; החליט בית המשפט לשמוע את העדות, רשאי הוא לשמעה בדלתיים סגורות.

הרישא של ס' 49(א) – תנאי החיסיון.

התנאים להסרת החיסיון – "אלא אם..."

 

אדם נסע לשדוד בנק, בדרך עצר אצל רופא כדי לקחת מרשם לכדורי אקמול. לאחר מכן הוא שדד את הבנק. למחרת מגיע מטופל שני לרופא, ומספר לו שזייף כדורים והפר פטנט.

הרופא הגיע לבית המשפט וסירב להעיד בגלל חיסיון רופא-מטופל בשני המקרים. הוא טען שהדברים נמסרו לו תוך כדי עבודתו לרופא. הבעיה היא שהדברים שנמסרו בשני המקרים אינם דברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בד"כ מתוך אמון שישמרם בסוד. לכן הרופא חייב להעיד כי החיסיון לא התעורר לחיים עדיין – לא התקיימו התנאים של קיום החיסיון.

 

תנאים לויתור על החיסיון

1. אם הבעלים, המטופל, מסכים שהרופא יוותר על החיסיון.

2. "או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה" – עו"ד שטוען באיזון האינטרסים צריך להכיר את האינטרסים כדי לשכנע את ביהמ"ש.

 

"והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא" – החיסיון חל גם על עובדים של הרופא, הוא מקיף את כל הצוות של הרופא.

 

"הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות רופא או לעבוד כאמור בסיפה לסעיף קטן (א)" – החיסיון חל על ציר הזמן גם לאחר שהרופא חדל להיות רופא.

 

חיסיון רופא – מטופל: תעודת זהות

1. סוג: יחסי.

2. אורך חיים: בלתי מוגבל.

3. היקף הנהנים: כל הצוות.

   בג"צ 447/42 ישמחוביץ נ' פקיד השומה – רופא שהתמחה בטיפול בבעיות אימפוטנציה ועקרות וטען שלא ניתן לבדוק את הספרים והחשבונות של המרפאה שלו בגלל חיסיון. הוא טען שחשיפת שמות הלקוחות שלו וכמה כל אחד שילם לו כי הדבר חסוי. הוא אמר שרבים מלקוחותיו הם אנשי ציבור והפרסום יפגע בהם. בית המשפט בדק את החיסיון ופסק שהתנאים ליצירת החיסיון לא התקיימו – הוא אמנם רופא, נניח שהפרטים נמסרו דרך טיפול. ישמחוביץ טען שהטיפול שלו הוא טיפול רגיש, שפרסום יכול לפגוע במטופלים כי ידוע שהוא מטפל באימפוטנציה. בית המשפט אמר שהוא לא רק מטפל באימפוטנציה ולכן לא כל מטופל שלו יחשד כאימפוטנט. בית המשפט קבע שאין כאן חיסיון ודחה את העתירה.

   כדברי הש' חיים כהן:

   "דרישת המשיב לעיין בכרטיסיה אינה נובעת מרצון לערוך בדיקה שגרתית גרידא. אילו התכוון המשיב לבדיקת-פתע בלבד, שגם היא בגדר סמכותו, ייתכן שידו של עניין החולה בר-החיסיון היתה על העליונה. בנסיון לאזן בין שני האינטרסים עליהם דיברתי, לא מן הנמנע שאינטרס החולה עדיף מרצונו של פקיד השומה לוודא, כדבר שבשגרה, שהרופא משלם מס אמת. ואולם לא כה הם פני הדברים בעניין דנן. כאן כבר חקר המשיב ודרש ואסף חומר המראה שנתקבלו תשלומים שלא נרשמו ביומן הרופא. ועוד הוא מצא, כי העותר נטל שיקים לפקודת המושך עצמו שהוסבו על-ידו על החלק והעבירם לאחר ללא חתימת היסב. אף אם השיקים האמורים, בהיותם ברי-פרעון למוכ"ז, ניתנים לסיחור במסירה בלבד, בנוהג שבעולם נוטל אדם שיק בהסתמכו על ערך חתימתו של המסחר ממנו נטל, והימנעותו של זה מלחתום אומרת דרשני. החומר שבידי העותר משמש יסוד לחשד שהעותר עבר עבירה על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה שהיא פשע שענשו ארבע שנות מאסר. אם מונעים את המדינה, עקב תביעת החיסיון, מלברר את העניין עד תומו, נמצא, אכיפת דיני המסים מסוכלת. אין להתנחם בכך שעקב אי-ניהול יומן הרופא כיאות, יוכל פקיד השומה לקבוע את המס לפי מיטב שפיטתו, כאמור בסעיף 145 לפקודה. אם אמנם נעברה עבירה של פשע על פקודת מס הכנסה, הצורך להביא עבריין לדין עדיף בעיני מחיסוי שמות החולים".

    

   התייחסו לשאלה הבא:

   רועי הינו רופא המומחה למחלות איידס. כנגד רועי התנהלה חקירה משולבת, ברשויות מס הכנסה ומע"מ. לפי ממצאי החקירה, נהג רועי לקבל חולים פרטיים מבלי לדווח על הכנסותיו ופעולותיו לרשויות המס. במסגרת חקירתו התבקש רועי למסור למשטרה את רשימת החולים בהם טיפל והתאריכים בהם ביקרו במרפאתו. רועי התנגד. דן החוקר פנה לשופט התורן וביקש צו שיורה לרועי למסור את החומר כפי שהתבקש. הנכם מייצגים את רועי. נציגי הרשויות הגישו לבית המשפט כאסמכתא את פס"ד ישמחוביץ. מה תטענו בשם רועי ?

   כאן אנו נדרשים לאבחן בין פס"ד ישמחוביץ לבין המקרה כאן, ולקבוע שכאן חל החריג שקובע השופט חיים כהן, שלפיה במקרים רגישים ומיוחדים יחול החיסיון. ברור שכל מי שמטופל במרפאת איידס הוא חולה איידס ולכן יחול החיסיון.

    

    

קריאת רשות:

 

חיסיון עו"ד-לקוח

 

ס' 48 קובע:

(א) דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך-דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח ויש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, אין עורך הדין חייב למסרם כראיה, אלא אם ויתר הלקוח על החיסיון; והוא הדין בעובד של עורך-דין אשר דברים ומסמכים שנמסרו לעורך הדין הגיעו אליו אגב עבודתו בשירות עורך הדין.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם לאחר שחדל העד להיות עורך-דין או עובד של עורך דין.

סוג חיסיון: מוחלט

היקף נהנים: כל המשרד

תוחלת חיים: לנצח

 

החיסיון לא ניתן להסרה אם התקיימו התנאים לקיומו. בשלב א' צריך להוכיח שהוא מתקיים. אם הוכח שהוא מתקיים, לא עוברים לשלב הבא.

חוק לשכת עורכי הדין מטיל על עורך הדין איסור מוחלט לספר על דברים שהוחלפו בינו לבין הלקוח.

בג"צ 744/97 עו"ד סיגל גוזלן נ' השופט אמינוף – ביקשו מעורכת דין שטיפלה בעניינו של לקוח, דוד קדוש, שהורשע בעבירת הצתה. אדם אחר בשם שבו הואשם בכך שהזמין את אותה הצתה. שבו היה הלקוח ששכר אותה כדי ליצג את קדוש. היא יצגה את קדוש במשפט. לאחר מכן התבקשה להעיד במשפט של שבו. היא טענה שהוא לא הלקוח שלה. טענו ששבו הוא לא לקוח שלה. היא טענה שהחיסיון לא חל רק על לקוח אלא גם על מי שבא להתייעץ איתה, ועדיין לא שוכר את שירותיה.

הש' גולדברג הבחין בין לקוח פוטנציאלי שבא להתייעץ עם עו"ד לבין אדם שאינו לקוח פוטנציאלי שלו. הוא קבע ששבו הוא לא לקוח פוטנציאלי ולכן לא יחול חיסיון:

"אין להעניק למי שרק הזמין ייצוג משפטי בעבור אחר, בלי שמסר לעורך-הדין פרטים נוספים, את זכות החיסיון. הרחבת המושג "לקוח" גם על מי שלא ביקש בעבור עצמו שירות כלשהו מעורך-הדין הינה הרחבה מוגזמת של הערך המוגן על-ידי החיסיון על חשבון הערך של גילוי האמת בהליך השיפוטי. החיסיון לא בא אלא לאפשר ללקוח למסור לעורך-הדין מידע שיאפשר לעורך-הדין לייצג את ענייניו ביעילות המרבית ועל הצד הטוב ביותר, בלי לחשוש כי מידע זה ייחשף. רציונל זה לא קיים ככל שמדובר במי שרק הזמין את שירותיו של עורך-הדין בעבור אחר. לתיווך זה אין דבר עם תפקידו האמיתי של עורך-הדין - לייצג את מי שנזקק לשירותיו. פרשנות אחרת רק תהפוך את עורך-הדין ל"עיר מקלט", במנותק מהטעם שמאחורי החיסיון".

 

על"א 17/86 עו"ד פלונית נ' לשכת עוה"ד – עוה"ד עשתה עסקת מקרקעין, ואח"כ התברר שהעסקה היא פיקטיבית. התעורר סכסוך על נושא שכ"ט בעסקה. היא הגישה תביעה נגד הלקוח על שכ"ט המקורי שנקבע בחוזה ובו פירטה את העובדות החסויות. היא הורשעה בבית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד על הפרת החיסיון. בית המשפט העליון פסק שהיא חייבת בגילוי הפרטים כדי להגיש את התביעה.

 

חיסיון מטופל-עובד סוציאלי – ס' 50א חל רק על העו"ס ולא על צוות העובדים שלו.

חיסיון מטופל-פסיכולוג – ס' 50 – היקף הנהנים הוא הפסיכולוג בלבד ולא צוות העובדים.

 

 

חיסיון כהן דת - מאמין

 

ס' 51 קובע:

כהן דת אינו חייב למסור עדות על דבר שנאמר לו בוידוי ואשר גילויו אסור עליו לפי דיני דתו.

בחיסיון זה לא ברור מי הבעלים ומי הנהנה – האם המאמין יכול לוותר על החיסיון או לא. עקרונית שניהם, גם הכהן וגם המאמין לא יכולים לגלות מה נאמר בוידוי.

חיסיון כהן דת חל על כומר נוצרי מוודה.

השאלה האם חיסיון כהן דת חלה על רב או לא נגזרת מהדין העברי – בדין היהודי מותר לרב לספר על דברים שנאמרו בין מאמין לכהן. הדת יכולה ליצור חיסיון, במידה והדין הדתי האישי של כהן הדת קובע זאת.

עד כאן.

 

 

 

אמרות חוץ

 

אמרות חוץ – אמריה של בעל דין שנאמרה מחוץ לכותלי בית המשפט ואינה מקובלת על בעל דין, אך עשויה לשמש כראיה.

לדוג' אדם שהתוודה במשטרה אך הוא טוען כי הוא לא אמר את הדברים, נשאלת השאלה האם ניתן להביא את השוטר להעיד על ההודיה? יש בעיה כי עדות השוטר תהיה עדות שמיעה על כן צריך למצוא חריג בכדי שראיה זו תהיה קבילה.

 

במשפט האזרחי אומר השופט שמגר כי אמרת חוץ תתקבל אך משקלה יהיה נמוך יותר. במשפט פלילי הראיה תהיה כבילה אם התביעה תוכיח כי ההודאה הייתה חופשית ומרצון.

כלומר שני תנאים:

1. חופשית.

2. מרצון.

 

הודאת נאשם

 

ס' 12(א) קובע:

עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודייה ובית המשפט ראה שההודייה היתה חפשית ומרצון.

נושא זה הוא תת נושא בכלל הפוסל עדות שמיעה וחריגיו, כי בעצם כאן מביאים עדות של חוקר או שוטר (לעיתים גם מדובב משטרתי) ששמע את הנאשם מודה בפניו על דברים שעשה. השוטר מעיד עדות שמיעה על מעשי הנאשם.

הכלל קובע שהודאת נאשם בחקירה פלילית קבילה כראיה לאמיתות תוכנה.

 

"חופשית ומרצון" – לשם מה?

ס' 12 דורש להוכיח שני תנאים לשם קבילות הודאת הנאשם:

1. חופשית.

2. מרצון.

    

   איך יודעים שהיא ניתנה חופשית ומרצון? הרי לצורך זה השופט צריך לברר מה קרה בחדר החקירות. הנאשם אומר שהרביצו לו, והשוטר אומר שלא הרביץ. לכן מנהלים משפט נפרד לגבי מה קרה בחדר החקירה בין השוטר לנחקר – זה נקרא משפט זוטא. במשפט זוטא מביאים את החוקרים להעיד, ולאחר מכן מעיד הנאשם (זה חריג, כי במשפט העיקרי הנאשם לא חייב להעיד). משפט זוטא נגמר בהחלטת שופט האם הודאת החשוד במשפט מתקבלת או לא. אם הראיה מתקבלת, ממשיכים במשפט תוך קבלת הראיה. אם הראיה לא מתקבלת, ניתן להמשיך במשפט אך ללא הראיה. לעיתים פסילת ההודאה תביא לסיום המשפט, באין ראיות מספיקות אחרות.

    

   האם לקבל ראיה שהתקבלה באמצעים פסולים?

   בשאלה זו יש שתי עמדות עיקריות במשפט הישראלי:

• עמדה אחת אומרת שיש לפסול את הראיה כי היא הושגה באמצעים פסולים ולכן לא יכולים להסתמך עליה כי היא לא מהימנה.

• עמדה שנייה באה לחנך את המשטרה ואומרת לשוטרים – אם אתם תרביצו, אני לא אקבל את ההודאה כראיה כדי למנוע מכות מנחקרים.

   

  לפי גישת השופט לנדוי יש להרתיע שוטרים מהפעלת אלימות ואמצעי חקירה פסולים כדי להשיג הודאות מחשודים, ולכן הוא קובע כלל פסלות מלבד החשש של השוטר מדין משמעתי. הראיה לא תתקבל בבית המשפט ולכן לשוטר לא יהיה אינטרס להפעיל אלימות על הנחקר.

  לפי גישת השופט חיים כהן, עם כל הכבוד לאינטרס שלא להרביץ לחשוד, אם יש במשפט פלילי הודאה אמיתית, עדיף לקבל אותה ולטפל בשוטר בהזדמנות אחרת. לפי הש' כהן נקבל את הראיה אם היא אמיתית, גם אם נגבתה באמצעים פסולים.

   

  מאי נפקא מינה? נביא מקרה שימחיש לנו את ההבדלים בין הגישות.

  נניח ועצור נחקר במשטרה והרביצו לו מכות והוא הודה. העניין הוא שבכל מקרה התכוון להודות. אח"כ מתנהל משפט זוטא שבו מוכח שהוא קיבל מכות.

  לפי לנדוי, הודאה שנגבתה בכח – פסולה בכל מקרה. הוא בא לחנך את המשטרה.

  לפי כהן – יש לבדוק האם המכות הביאו לשלילת הרצון החופשי של הנאשם. במקרה זה הנאשם התכוון בכל מקרה להודות ולכן הודאתו היא הודאת אמת ולא נבעה מהמכות.

   

  גישת השופט חיים כהן מתבססת על הקביעה של השופט ויתקון בפס"ד מיזאן משנות החמישים, שהסיבה של דרישת "חופשית ומרצון" היא למנוע כניסה הודאה לא נכונה של חשוד לתיק, שנבעה מהמכות. לעומת זאת, אם ההודאה היא הודאת אמת, נכניס אותה לתיק, אבל נטפל במשטרה בנפרד.

   

  ע"פ 115/82 מועדי נ' מ"י – שלושה אחים, בניו של ח"כ, הואשמו ברצח ח"כ בדואי שהיה חבר במפלגה של אביהם. הם הורשעו במחוזי על סמך הודאותיהם. במשפט התברר שההודאות נגבו בתרגילי חקירה, חלקם לגיטימיים וחלקם לא. בין השאר הכניסו שני אחים לחדרי חקירה שונים והצליחו בתרגילי חקירה להוציא מהם הודאות – סיפרו לכל אח שאם יודה, אחיו ישוחררו, איימו עליהם שינקמו את דמם בכפר של הנרצח, איימו עליהם שיביאו את האבא שלהם למעצר ועוד. הם טענו שההודאות שלהם נבעו מהפעלת שיטות חקירה פסולות ולכן אין להסתמך עליהן.

  הלכת מועדי קבעה שבכל מקרה יש לבדוק האם שיטות החקירה שהפעילה המשטרה שללו את הרצון החופשי מהנחקרים, גם אם שיטות החקירה היו פסולות. שיטות חקירה פסולות לא יובילו לפסילת הראיות.

   

  ע"פ 5614/92 מ"י נ' מסיקה - דובר על חולה נפש שיום אחד התייצב במשטרה ומחליט להתוודות על מעשים שהוא ביצע. על סמך ההודאה שלו הוגש כנגדו כתב אישום. כאשר נפתח ההליך נגדו, מסיקה טוען כי הוא חולה נפש ולא ניתן לעשות בעדות שלו כנגדו. ביה"מ: יכול להיות שישנו לחץ פנימי דחף אותו להתוודות אבל הלחץ הפנימי לא פוסל את ההודאה שלו. רק לחץ חיצוני כלשהו יכול לפסול את ההודאה. כלומר מה שאמר בית המשפט הוא כי לא מפריע לו שהנאשם חולה נפש מכיוון שהראיה היא כבילה. זה שהוא לא מבין שהודאתו מפלילה אותו, זה לא אומר שההודאה פסולה. אבל העובדה שההודאה לא פסולה אינה אומרת שהנאשם הזה כשיר לעמוד לדין (אבל זאת סוגיה נפרדת לחלוטין, העדות עצמה תתקבל המשקל שלה הוא פונקציה של המבחנים הפנימיים וחיצוניים).

  יכול להיות מצב שנאשם יודה בביצוע עבירה וההודעה שלו מספקת, אבל באותה עת אותו אדם לא יהיה כשיר לעמוד למשפט ואז במקום שהוא יורשע הוא יופנה לביה"ח לחולי נפש.

  תוספת ראייתית נדרשת להודאת נאשם

  לפי הפסיקה ס' 12 דורש תוספת ראייתית שנקראת "דבר מה נוסף". המטרה היא שחשוד לא יודה סתם בפשעים שלא ביצע. המשטרה צריכה להוכיח דבר מה נוסף כדי לתמוך בהודאת החשוד.

  לצורך התוספת הראייתית פעמים רבות המשטרה משתמשת בפח"מים – פרטי חקירה מוכמנים, מידע שלא מפורסם בתקשורת ונועד לבדוק האם הודאת החשוד היא אמיתית. ההנחה היא שרק מי שביצע את הפשע ידע את הפרטים שלא פורסמו. נניח שאדם רצח אדם אחר, רק הוא והנרצח יודעים את הפרטים האלה ולכן אם החשוד יודע את הפרטים הוא חייב להיות הרוצח. המשטרה מציגה בפני בית המשפט את הודאת החשוד בצירוף העובדה שהוא ידע את הפח"מים ולכן ההודאה מאומתת. זה משמש בד"כ דבר מה נוסף.

  הבעיה עם פח"מים היא שלעיתים הפרטים האלה עוברים כשמועות בין אנשים, ולכן החשוד יודע את הפח"מים. לדוגמה, במקרה של מועדי, פרטי החקירה המוכמנים עברו כשמועות בכפר של חשודים, ולכן הסנגור טען שהעובדה שהם יודעים את הפח"מים לא מעידה על כך שהם הרוצחים.

   

   

  הודאת נאשם – המשך

   

  יישום:

   

  פרשת סולימאן אל עביד – הואשם ברצח של חנית קיקוס, כנראה היה עם מגבלה שכלית, הוא ביקר ביקור חשוד במזבלה הדודאים ואז הודה ברצח חנית קיקוס, הוגש כתב אישום. ובית המשפט מנתח את העובדות שעלו בערכאות השונות.

1. השופט גולדברג מציב מדדים לפח"מ:

1. בקיאות ברורה בפרט

2. הוכחת הפרט כאמיתי במציאות

3. מוכמן מתודעת אחרים

4. נדיר במציאות – לדוג' אם אני אגיש שלאדם שרצחתי היה כובע, במידה והוא זקן זה לא פרט נדיר.

בפס"ד הנאשם אמר כי הנערה עישנה – השופט אמר כי זה לא חוכמה כי כל נערה מעשנת.

הנאשם אמר כי הנערה החזיקה שקית – גולדברג אמר כי כל הנערות היום הולכות עם שקית או תיק.

 

2. השופט אומר מושפע מכמות ואומר כי מכיוון שיש פרטים מוכמנים רבים אז זה משפיע.

המרצה אומר כי כאשר סנגור מקבלי רשימה של פרטים מוכמנים שהנאשם אמר צריך לבדוק כמה מכל פרטים מוכמנים נכונים. לדוג' אם יש 80 פרטים יכול להיות שרק 10 מהם נכונים ואז אתה בתור סנגור יכול לטעון שהנאשם סיפר סיפורים והוא קלע ב 10 מהפרטים במקרה.

 

לאחר שכבר ניתן פס"ד, אז נמצאה הגופה במקום אחר (בביוב ליד המזבלה) הנאשם אמר שהוא קבר אותה במזבלה.

ולכן מוגש ערעור , בסופו של דבר הוא הורשע.

 

יש מדינות בארה"ב שמכירות בפח"מ רק אם החשוד מחדש לשוטרים – כלומר, ידועות רק לנאשם.

 

פרשת קוזניצוב – מרק קוזניצוב, עולה מרוסיה כבן 40, חסר-בית מבת ים, מהנדס בהכשרתו ואב לנערה בת 15, הודה שרצח חסר בית אחר בדקירות סכין. החשוד הודה שהוא דקר את המנוח בערך 20 פעם, השוטר ידע שהגופה נדקרה 23 פעם ולכן בית המשפט לא התרשם מהפח"מ והוא זוכה לאחר משפטו ושוחרר לאחר כ-15 חודשים בהם שהה במעצר.

בית המשפט רואה כאפשרות סבירה שהוא לקח על עצמו תיק שהוא לא עשה.

 

בית המשפט מנתח האם קוזניצוב מחדש לנו פרטים שהוא יודע?

הסנגור נתן תשובה לגבי כל אחד מהפרטים, למשל:

א. איפה מצאו את הגופה? אחד מחסרי הבית סיפר לנאשם איפה מצאו את הגופה.

ב. באיזה תנוחה הגופה שכבה? אחד מחסרי הבית סיפר לכולם.

ג. מספר הדקירות? התביעה טענה כי זה פרט מוכמן , אך הסנגור טען כי לא נראה כי בשעת הרצח הנאשם דקר וספר את הדקירות. כלומר, גם אם הוא דקר, זה לא נשמע סביר שהוא נשאר וספר את הדקירות. צריך לזכור שהוא שיכור ויש סיכוי קלוש שהוא ספר את זה.

 

שקרים:

בפרשת סולימן אל עביד – אחת הדברים שסיבכו אותו היו השקרים שלו. השקרים מחזקים את התביעה. סולימן אל עביד שיקר בקשר להיותו במזבלה. ולכן אם הנאשם שיקר הוא צריך לתת הסבר סביר מדוע הוא שיקר. בפרשת סולימן הוא לא נתן.

                                                                                                          

סנגור- עדיף שיעמיד את השקר וייתן לו רגליים- דהיינו ייתן לו סיבה אלטרנטיבית-למשל הנאשם

תובע- להעלות את השקרים ולהקצין אותם-כמו שיובל אומר תיק מלא שקרים.

 

למה אדם מפחד לספר להגיד שלא היה במקום הרצח על אף שלא רצח? סנגור טוב ייתן הסבר טוב למשל, שיקר כי סחר סמים, סנגור טוב חייב לשים את השקר על השולחן!

סובייקטיביות-יש אנשים שלא יפחדו לספר שישבו עם בחורה יש לו ולאשתו יחסים פתוחיםלמשל, יש כאלה שישקרו (פוחדים מהאישה שלהם)- אלו יכולים ליפול ולהיאשם אף שלא ביצעו את המעשה המפליל.

ברגע שסנגור מוכיח כאמור כי הנאשם מהטבע שלו משקר אז למה שישקר לגבי האונס?

 

 

סיכום:

לגבי הודאה - היו שנים שהתייחסו אליה כמלכת הראיות , היום מסתכלים על כל הודאה כראייה חשודה.

 

 

ראיה שהושגה שלא כדין

נושא הראיה שלא הושגה שלא כדין עוסק בשאלת קבילות הראיה. יש להבחין בין נושא הראיה שהתקבלה שלא כדין לבין ראיה שהושגה שלא כדין. ראיה שהתקבלה שלא כדין – ראיה פסולה שנכנסה בהיסח הדעת לתוך תיק ביהמ"ש, ואז ס' 56 לפקודה מטפל בפס"ד שבוסס על ראיה כזו. בראיה שהושגה באמצעים פסולים אנחנו שואלים איך הראיה הגיעה לתיק התביעה, לא לתיק בית המשפט. למה מתעניינים איך הגיעה הראיה לתיק ביהמ"ש?

ס' 12 קובע תנאי להודאת נאשם, ומחייב שהיא התקבלה בצורה חופשית ומרצון. אם התקבלה חופשית ומרצון – קבילה. אם לא – לא קבילה.

 

האזנת סתר ופגיעה בפרטיות

סעיפים בחוק הגנת הפרטיות או חוק האזנת סתר קובעים שראיה שהושגה תוך פגיעה בחוקים אלה לא תכנס לבית המשפט, אלא בנסיבות מיוחדות.

 

 

ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' מדינת ישראל – יששכרוב היה חייל שהואשם בהחזקת סמים מסוכן לצריכה עצמית. הוא זוכה בביה"ד הצבאי והורשע בביה"ד לערעורים. הראיה להרשעה הייתה הודאתו של יששכרוב. הבעיה הייתה שלא הוסברו זו הזכויות שלו בחקירה. הוסבר לו שהוא זכאי לשתוק אבל לא הוסבר לו שהוא רשאי להיוועץ עם עו"ד. העניין הוא שהעובדה שהוא לא נועץ בעו"ד לא קשורה להודאה שלו. סנגורו של יששכרוב טען בביהמ"ש העליון שהעובדה שלא הזהירו אותו שהוא יכול להיפגש עם עו"ד, גורמת לכך שהודאתו פסולה לפי ס' 12, לטענתו היא לא חופשית ומרצון. פגיעה בזכויות הדיוניות של החשוד פוגעת בתנאים של ס' 12.

בית המשפט הבין את הטענה והבין את השלכותיה – ס' 12 חל על עבירה של גניבה פעוטה וגם על עבירת רצח עם. אם מחר אדם יודה ברצח עם, אבל הודאתו נגבתה בכוח, לא ניתן להגיש אותה. אם תתקבל הטענה שהופר ס' 12 לא תוגש הראיה. אם לא הסבירו לו שיש לו זכות להיוועץ עם עו"ד, ואז יקבע שזה לא לפי ס' 12, נצטרך לשחרר רוצח עם.

לכן בית המשפט לא קיבל את הטיעון שנאשם שלא הודיעו לו על זכותו להיוועץ עם עו"ד, הודאתו פסולה לפי ס' 12.

סנגורו של הנאשם ביקש ליצור דוקטרינה מיוחדת למקרים כמו זה. העניין הוא שאין בחוק כלל בנושא ראיה שהושגה שלא כדין, וביהמ"ש ביקש כאן ליצור חקיקה שיפוטית.

ביהמ"ש קבע הלכה חדשה – ניתן לחסום ראיה לפי הדוקטרינה החדשה – "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" , אבל יש לעשות זאת לתכלית ראויה, באיזון בין זכויות הנאשם לאינטרס הציבור ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

 

כשמובאת לביהמ"ש ראיה שהושגה שלא כדין על ביהמ"ש לשקול את הדברים הבאים:

1. חומרת אי החוקיות של המערכת בהשגת הראיה.

2. השפעה על מהימנות ומשקל הראיה.

3. נזק מול תועלת לאינטרס הציבורי.

    

    

   דוקטרינת העץ המורעל

   מדובר כאן על גישה חינוכית למשטרה שאומרת – לא במישרין ולא בעקיפין יצא למשטרה שכר מפעילות לא חוקית. נניח שנתפס מחשב עם מידע. החיפוש במחשב נערך לפי צו. עד כאן הכל חוקי. הבעיה היא שהצו הושג לפי הודאה שהושגה במכות. העובדה שהצו הושג במכות גורמת לכך שכל השרשרת בדרך נופלת.

   דוקטרינה זו לא התקבלה מעולם בישראל.

    

   השפעות הלכת יששכרוב – ניסיונות ישום ההלכה

   הלכת יששכרוב גרמה להתנפלות על בית המשפט של נאשמים וסנגורים שטענו שלא הוסברו להם זכויותיהם כדין.

    

   דוגמאות:

   תפ"ח (ת"א) 1084/06 מדינת ישראל נ' פרחי (מחוזי) – פרחי נעצר כחשוד במעשי אונס. הוא זוהה לפי דנ"א שמסר למשטרה בדגימה לפני שנים, שהייתה אמורה להיות מושמדת לפי החוק אבל נשמרה. הוא טען לפי הלכת יששכרוב, שהראיה הושגה שלא כדין. בית המשפט הסכים לקבל את הראיה בגלל חומרת המעשה והנזק של מעשה המשטרה מול התועלת לאינטרס הציבורי בהרשעת הנאשם.

    

   ע"פ (ת"א) 70487/04 טולדנו נ' מדינת ישראל (מחוזי) – ליליאן טולדנו הואשמה ביחד עם שותף בשם דוד משה במרמה נגד הביטוח הלאומי בהוצאת תלושי משכורת פיקטיביים לפני חופשת לידה. היא טענה שנחקרה ע"י חוקרי ביטוח לאומי ונאמר לה שהדברים שנאמרים בחקירה לא מחייבים, כי לא מדובר בעניין פלילי משטרתי.

   החוקר שחקר אותה לא עצר את החקירה להזהיר אותה. האזהרה ניתנה רק לאחר שהיא הפלילה את עצמה. נקבע שאופן ניהול החקירה מעמיד בספק האם היא הייתה מודעת לזכויותיה.

   בבית המשפט הם הורשעו. אך בערעור בשאלת הנזק מול תועלת לאינטרס הציבורי לפי הלכת יששכרוב, פסק כאן בית המשפט שהנזק מהתנהגות החוקרים גדול מהתועלת לאינטרס הציבורי בהרשעת הנאשמת ולכן זיכה אותה. ביהמ"ש קבע שהתנהגות החוקרים גבלה כאן במרמה ולכן יש לזכות את הנאשמת.

   לדעת המרצה הפגיעה בגברת ליליאן יותר חמורה מהפגיעה ביששכרוב מכיוון שגברת ליליאן לא זכתה לזכות המינימאלית שיששכרוב קיבל. כלומר ביששכרוב הוא ידע שהוא חשוד ופה היא לא ידעה שהיא חשודה ולכן גם לא התייעצה עם עורך דין שהוא השלב השני.

    

   לגבי שותפה של טולדנו, השתמש בית המשפט בהודאה שלה כדי להרשיע אותו לפי 10א – עדות כתובה של עד המעיד בבית המשפט. אין בישראל את דוקטרינת פרי העץ המורעל ולכן העובדה שהראיה נפסלה לגבי טולדנו כנאשמת, לא פוסל את הראיה כנגד דוד משה.

    

   תובנת טולדנו – לדעת המרצה במקרה של גברת טולדנו אם היא הייתה לבד היו מרשיעים אותו, ומכיוון שהיא הייתה עם בעלה ו "היה את מי לתלות" ולכן וויתרו לה. כלומר, המרצה טוען שבית המשפט יסכים לרדת ממך אם אתה נותן לו כתובת אחרת.

    

    

    

   ראיות נסיבתיות

    

קריאת רשות:

אדם נכנס למחסן ירקות. רואים אותו נכנס למחסן, רואים אותו יוצא ומוצאים בכיסו מלפפונים. העו"ד שלו אומר – "לא הוכחתם שחסרים לכם מלפפונים במחסן, אפילו לא ספרתם את המלפפונים במחסן". האם מהעובדה שמצאו אותו עם מלפפונים בחוץ ניתן להוכיח שהוא גנב?

 

יש ויכוח בין שתי דעות לגבי ראיות נסיבתיות

דעה אחת – אחרי שהוכחה העובדה שהייתה גניבה (הוכח הקורפוס דליקטי), מספיקות ראיות נסיבתיות כדי להוכיח שאדם גנב, אבל את הגניבה עצמה תראה לי שחור –לבן.

דעה שנייה – כל מרכיב בעבירה ניתן להוכיח באמצעות ראיות נסיבתיות.

 

רואים אדם רודף אחרי אדם אחר עם סכין. הם נכנסים למערה ולאחר מכן אחד מהם יוצא עם הסכין. השני נמצא מת במערה. לפי המשפט העברי לא ניתן להרשיע אותו ברצח כי רק ע"פ שני עדים יורשע אדם. למרות זאת גם הש' אלון פסק שלמרות ההלכה במדינה מודרנית ניתן להרשיע את האדם הזה על סמך הראיות הנסיבתיות.

עד כאן.

 

מה בין "ישירה" ל"נסיבתית":

ראיה ישירה זה מצב שבו עד מעיד על כך שהוא ראה את הנאשם קונה קפה, לעומת זאת אם אף אחד לא ראה את הנאשם שהוא קנה קפה, אך הנסיבות מראות שהוא קנה קפה-כמו למשל חזר עם עודף שמתאים לקניית קפה,או רישום של בעל הקיוסק שמעיד על כך שבכול יום שני בשעה 17:00 הוא קונה קפה, או יצא ללא קפה וחזר עם קפה,וכו'... כול אלו "תופרים" את האשמה על הנאשם, במקרה דנן מדובר על "רשת" שכול דבר הולך לכיוון סגירת הרשת על הנאשם ועל הסנגור למצוא חורים ברשת כול עוד אפשר לפני סגירתה, וכול נסיבה מחזקת את השנייה הבאה אחריה.וככול שהרשת צפופה יש קושי למצוא חורים.

העובדה לעומת המסקנה:

עובדות:יצא ללא קפה,חזר עם קפה, וכו'.. מעובדות אלו ואחרות אנו צריכים למצוא מסקנות-בתיק של ראיות ישירות העדים מעידים על מסקנות והתובע צריך להפוך את זה לעובדות.

 

לעומת זאת בתיק ראיות נסיבתיות העדים מעידים על עובדות ובימ"ש מסיק מכך מסקנות.כשמורשע אדם עפ"י הודאה אזי המשענת היא על הנאשם אך כאשר מורשע נאשם עפ"י ראיות נסיבתיות המשענת היא לקראת העדים.

• בשלב 1 בוחנים את המניע עם הראיות הנסיבתיות למרות שהמניע לא מורה על הרצח בעצמו או על הירי או על הגופה, המניע בה בצורת עובדות כלשהאם העובדות יוכחו ע"י העדים שמעידים על כול עובדה ועובדה.

• בשלב 2 מסקנה/מסקנה עובדתית-האם אפשר מתוך העובדות בשלב 1 ניתן להסיק שהנאשם ירה/דקר/וכו'.... במנוח/קורבן/נפגע/וכו'...נשאלת השאלה מדוע יש לאחר זה את שלב 3 משום שאם העובדות מעלות מסקנות ע"י בימ"ש אזי שכבר הנאשם מורשע? כלומר בעובדות מוכחים ע"י העדים את: "כתמי הדם" "העידרות הנאשם" וכו'...

• שלב 3 האם קיימת אפשרות אחרת שמשתלבת עם כול העובדות בשלב 1 – וישנם מקרים שהסנגורים מראים שהאפשרות האחרת מקיימת חצי מהעובדות וחצי אחר לאו, דהיינו הסנגור בוחר בשבילו עובדות נוחות ומוצא להם אפשרות אחרת שמשתלבת איתם.

 

 

קריאת רשות:

 

לעיתים גם עדות ראיה, שלכאורה היא ראיה ישירה הופכת להיות ראיה נסיבתית – במשפט דמיאניוק, לדוגמה, היו עדי ראיה שזיהו את הנאשם. בית המשפט אמר שבשלב מסוים עדות ראיה הופכת להיות ראיה נסיבתית. העד שמזהה את הנאשם מעיד שהוא ראה את דמיאניוק לפני 45 שנה, שהוא זיהה אותו אז וכעת הוא רואה את הנאשם ומזהה אותו. השופט אמור להסיק מכך ראיה נסיבתית כדי להסתמך על העדות כדי להרשיע – החיבור בין העובדה שהעד זיהה את הנאשם בעבר ושהוא מזהה אותו כעת.

 

כבר במאה ה-19 נאמר ע"י השופט הבריטי בסט (BEST):

"חלילה לנו לשער השערות שאין הוכחה בצדן. אל לנו להניח קיום אשמה, אם אין עובדה מוכחת, אשר תעורר את ההנחה. ואולם אם עובדה אחת או יותר הוכחו, ונסיון החיים מלמדנו כי ודאי אירעה עוד עובדה אחרת, אשר לא הוכחה, מניחים אנו כי אמנם אירעה עובדה זו,הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, ואין מן ההכרח, כי העובדהאשר לא הוכחה, תוסק כדרך שאין לפרכה כלל (IRREFRAGABLE INFERENCE) די לה (לעובדה זו) שתהא מציאותה נראית מאד קרובה (HIGHLY PROBABLE) ביחודכאשר הצד שכנגד היה בידו לסתרה בעדות, והוא לא עשה כן'. .( (BURDETT (1820.REX V )"

עד כאן.

 

 

קריאת רשות:

ע"פ 543/79 נגר נ' מ"י - נגר ושותפו הואשמו ברצח של יוסף ארביב שהטריד את אחותו של נגר. גופתו של ארביב מעולם לא נמצאה. הוכח במשפט שנאשמים יצאו עם ארביב ברכבם, אמרו לאחותם שהוא לא יטריד אותה יותר, חזרו רק שניהם ואמרו לאדם אחר בשם דדה "הוא התבזבז". בנוסף היו הודאות של שני השותפים, שבהן כל אחד מהם האשים את השני. במחוזי שני שופטים הרשיעו ואחד זיכה. השופטים שהרשיעו הסתמכו על הודאות הנאשמים שהיו ראיות חלשות, אבל לדעתם הראיות הנסיבתיות היו מספיקות להרשעה.

הנשיא שמגר והש' בייסקי בעליון קיבלו את דעת הרוב של המחוזי.

הש' אלון הרשיע על בסיס ההודאות של הנאשמים, ואומר שאם רק הראיות הנסיבתיות היו כאן, הוא לא היה מרשיע.

 

יש כאן שלושה שלבים:

שלב ראשון – מוכיחים עובדות באמצעות ראיות ישירות.

לדוגמה:

מוכיחים שא' רדף אחרי ב' עם סכין.

מוכיחים שהם נכנסו למערה.

מוכיחים שהם היו לבדם במערה.

מוכיחים שא' יצא מהמערה עם הסכין.

מוכיחים שב' נמצא מת במערה.

 

שלב שני– מתוך העובדות בשלב הראשון, האם ניתן להסיק (לוגית) את המסקנה- כלומר, בעזרת ניסיון החיים מגיעים למסקנה X שמרשיעה על סמך העובדות – הראיות הנסיבתיות יוצרות את המסקנה באמצעות ניסיון החיים.

המסקנה: א' רצח את ב'.

 

שלב שלישי –האם קיימת אפשרות אחרת שמשתלבת עם כל הראיות הנסיבתיות. כלומר, בודקים האם אפשר למצוא בכל העולם כולו מסקנה Y, שונה ממסקנה X, שהיא תוצאה של העובדות שהוכחו בשלב הראשון. כאן צריך גם ניסיון וגם יצירתיות. אם הסנגור מצליח למצוא מסקנה Y מזכה שמשתלבת עם העובדות ולשכנע את בית המשפט בכך, הוא יצליח לזכות את הנאשם ע"י יצירת ספק סביר.

 

לדוגמה, אלה הקביעות של המחוזי בפס"ד נגר והמסקנה שלאחריהן:

• אנו קובעים כעובדה כי שני הנאשמים חזרו לדירתו של דדה עמר לאחר מספר שעות כאשר יוסקה איננו אתם וגם האקדח איננו אתם.
• אנו קובעים כעובדה כי שני הנאשמים סיפרו לדדה עמר כי הם חיסלו את יוסקה ארביב ביריות אקדח.
• אנו קובעים כעובדה כי נאשם 1 אמר לריטה גיסתו שאין לה מה לפחוד יותר מיוסקה כי הוא לא יטריד אותה ולא יטריד עוד אף אחד אחר.
• אנו קובעים כעובדה שיוסקה היה קשור למשפחתו, לאמו ולאחיו, והיה נוהג להגיע לביתו, בתקופות שלא היה אסור או עצור, כל יומיים שלושה.
• אנו קובעים כעובדה שמאז יום 6.6.77 ועד עצם היום הזה לא נראה יוסקה, על ידי אף אחד, כל סימן חיים לא נשמע ממנו, כל מכתב, טלפון או סימן אחר לא הגיע ממנו, לא לבני משפחתו ולא לאחרים ואין איש יודע את מקום הימצאו (ואיש לא הגיב גם לפרסומים שנעשו בציבור בדבר העלמו).
• אנו קובעים כעובדה כי הנאשמים היו האנשים האחרונים שהיו בחברתו של יוסקה לפני שנעלם".
• מסקנה: השניים רצחו את יוסף ארביב.

עד כאן.

 

 

פרשת עקירוב – איך מקיזים דם?

 

שלב ראשון- מוכיחים עובדות באמצעות ראיות ישירות:

1. המנוח חייב 30 אלף ₪.

2. שניהם יצאו יחד לרכב, המנוח היה חבול לא ראו דם.

3. המנוח נמצא מת עם פגיעת ראש.

4. כתמי דם המנוח נמצאו במכונית הנאשם.

5. כתמי דם המנוח נמצאו בחולצת הנאשם.

 

שלב שני- מתוך העובדות בשלב הראשון, האם ניתן להסיק (לוגית) את המסקנה. האם ניתן להסיק ע"ס העובדות שהנאשם רצח את המנוח-תשובה לכך נענה ע"י מס' שאלות:

החוב - כמה זמן החוב קיים,מה מצבו הכספי לאור החוב,מה היו יחסי המנוח והנאשם,האם היו דברים שמעיבים על החברות,מה התנהגות הנאשם בערב הרצח,מה התנהגות המנוח בליל הרצח (האם שמע על כוונה לרצוח אותו וכו'..)

כתמי הדם - האם המנוח סבל מדימומים בגוף, המנוח היה חבול אך ללא דם-האם מכות שהמנוח ספג הוציאו דם ולכן כול עד שראה את המכות הם חשובים (המנוח הלך מכות כ-3 שעות לפני הרצח), איזה מכה קיבל, ממי קיבל אותה, דהיינו אם קיבל מכה בראש ודמו טפטוף ברכב של הנאשם- האם דם שנמצא ברכב הוא מכוח ירייה מעורף המנוח (התזה), או דימום מאפו של המנוח (עדות המומחה שמעיד על צפיפות הדם), המנוח נראה עם הנאשם בסמוך לרצח.

 

 

שלב שלישי –האם קיימת אפשרות אחרת שמשתלבת עם כל הראיות הנסיבתיות (1+2+3+4+5).

1. המנוח חייב 30 אלף ₪ - אם מספרים שהמנוח התקוטט בסמוך למוות אבל הנאשם גונן עליו אז העובדה הזאת נחלשת.

2. שניהם יצאו יחד לרכב, המנוח היה חבול לא ראו דם.

3. המנוח נמצא מת עם פגיעת ראש.

4. כתמי דם המנוח נמצאו במכונית הנאשם – מז"פ לא הצליחו להוכיח שהדם הוקז מהנאשם אז העובדה נחלשת.

5. כתמי דם המנוח נמצאו בחולצת הנאשם.

 

לסיכום- בית המשפט מזכה את עקירוב מאשמת רצח מרמת הספק. מכיוון שכתבי הדם לא ברור מאיפה הם והמניע לא היה קיים. ולכן גרסת הנאשם הסתדרה עם העובדות ולמרות שהוא שיקר, השקרים שלו לא יכלו להחליף את החורים שהיו קיימים בתיק התביעה.

כלומר, אם מלכתחילה היו חורים ברשת זה שהנאשם שיקר, זה לא ישמש נגדו. אבל אם לא היו חורים והנאשם משקר אז זה יכול היה לשמש נגדו.

 

 

פרשת חרמון :

א. שלב ראשון - הראיות הנסיבתיות הם:

1. כרמלה הייתה בחודש הרביעי להריון.

2. היא טענה שחרמון האבא.

3. מנעול הגנה נעלם מהרכב.

4. למחרת הרצח ב 6 בבוקר מנקה את הרכב כולל מושבים.

5. החליף 4 צמיגים ברכב מתוכן 2 תקינים.

6. זרק את המחצלת לפח.

7. כתם דם בתא המטען.

 

הטענות של התובע והסנגור לעובדות:

1. כרמלה הייתה בחודש הרביעי להריון.

2. היא טענה שחרמון האבא.

3. מנעול הגנה נעלם מהרכב.

4. למחרת הרצח ב 6 בבוקר מנקה את הרכב כולל מושבים.

5. החליף 4 צמיגים ברכב מתוכן 2 תקינים – התובע טען כי הנאשם הוא חסכן ולכן זה לא סביר שהוא יחליף צמיגים שהם תקינים בגלל שהוא טס לחו"ל ורוצה לצפר את חברו. המרצה אומר שזה תיק שבו אתה צריך להוכיח שהנאשם הוא קמצן.

6. זרק את המחצלת לפח.

7. כתם דם בתא המטען – הסנגור טען כי חברה שלו לשעבר ירד לה דם מהאף ולכן היה כתם של דם בתא המטען.

 

הייתכן רצח בלי גופה?

במקרה זה יש לעשות המבחנה בין עצם העבירה לבין אשמת הנאשם - פס"ד נגר נותן הזדמנות להכיר שני מושגים חשובים והם: עצם העבירה ואשמת הנאשם. יכול להיות מצב שבו הנאשם נמצא בעצם העבירה ובאשמת הנאשם, אך לא יכול להיות מצב שהנאשם נמצא בלבד באשמת הנאשם (טענת עקירו).

 

הנגר עד היום לא נמצאה גופה - אך נפסק שהאדם ללא רוח חיים לא מפי הרבנות, אלא מפי בית המשפט.

 

קורפוס דליקטי CORPUS DELICTI – העובדה שנעשתה עבירה פלילית. קובץ המרכיבים ההופכים עובדה נתונה להפרה של חוק נתון. את החלק העובדתי הדרוש לקורפוס דליקטי יש להוכיח באמצעות ראיות ישירות. את המסקנה שפלוני ביצע את העבירה ניתן להוכיח באמצעות ראיות נסיבתיות.

לכאורה יש תדמית "גרועה" יותר לראיות הנסיבתיות, אבל זה לא נכון בהכרח. ראיות נסיבתיות יכולות להיות חזקות מאוד, וליצור וודאות מעבר לכל ספק סביר, ולהיות אפילו חזקות יותר מעד ראיה שזיהה את הנאשם.

 

בנגר נקבעו הראיות הנסיבתיות הבאות (עובדות):

1. שני הנאשמים יצאו עם יוסקה וחזרו ללא יוסקה.

2. אמרו לריטה "הוא לא יטריד אותך יותר"

3. יוסי היה קשור בנימי נפשו לבני משפחתו (שומר על קשר יום יומי)

4. מאז הרצח לא נראה יוסקה עד עצם היום הזה.

5. הנאשמים האחרונים שנצפו עם המנוח.

6. סיפרו: יוסקה "התבזבז"

 

מלומד בריטי בשם HALE כתב:

"לעולם לא הייתי מרשיע אדם באשמת רצח או הריגה, אלא אם כן הוכח ביצועה של עובדה כאמור ('... THE FACT WERE PROVED TO BE DONE ...') או לפחות נמצאה הגופה".

החשש של בתי המשפט היה ממקרים שבהם הורשע אדם ברצח אדם פלוני, ופלוני נמצא חי לאחר כמה שנים.

הבעיה היא שגישה כזו תגרום לרוצח להשמיד את הגופה לגמרי כדי שלא תימצא והוא יחמוק מעונש.

לכן תוקן החוק במדינות שונות ונקבע שניתן להרשיע במקרים מסוימים גם אם אין גופה:

לדוגמה, בית המשפט בניו זילנד קבע:

"באישומים של רצח או הריגה, אין, ככל הנראה, להרשיע אלא אם כן נמצאה גופתו של האדם אשר בהריגתו מואשם הנאשם או אם ישנן ראיות ישירות או נסיבתיות בדבר מותו של האדם לגביו נטען, כי נהרג".

 

האם יכול להיות במשפט נטל הוכחה שהוא גדול יותר ממעבר לספק סביר?

בפסיקה מוצאים מונח כמו "וודאות מוסרית שאינה מותירה יסוד לספק סביר". למה צריך את זה? בפס"ד נגר ניתנה הדוגמה לגבי המקרים שבהם הואשם אדם ברצח ולא נמצאה גופה. לכן צריך וודאות מוסרית שלא מותירה יסוד לספק סביר, כדי שהשופט יהיה בטוח שלאחר ההרשעה ברצח לא תימצא הגופה.

 

הש' אלון אומר בפס"ד נגר מתייחס לתיקון האנגלי לחוק שקבע שניתן להרשיע ברצח ללא גופה:

"גם אם נאמץ לנו חידוש זה, היינו שיש בכוחן של ראיות נסיבתיות להביא לידי הרשעה ברצח, אף אם לא נמצאה הגופה ולא הוכח בראיה ישירה כי אירע כאן מוות, צריך שתחילת כל דבר יוכח, על-ידי הראיות הנסיבתיות, עצם אירוע המוות, ורק משהוכח המוות במידה של "ודאות מוסרית" ובלי השאר ספק סביר כל שהוא, רק אז יש מקום להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות - נוספות או במצורף עם אלה, שעל פיהן הוכח המוות - המוכיחות את הפליליות שבמוות וקשרו של העבריין עם מעשה הרצח. לשון אחרת: הוכחת המוות, כשם ששימשה עד עתה תנאי ראשוני ואלמנטרי להרשעה על רצח, תמשיך לשמש מכאן ואילך תנאי ראשוני להרשעה כזו, וכל ההבדל אינו אלא בדרך ההוכחה, אם ישירה או נסיבתית היא. ומאחר שכך - מידת ההוכחה שבראיה הנסיבתית בדבר אירוע המוות צריך שתהא כזו, שכוחה יעמוד בפני עצמה, בנפרד ובמבודד, מהראיות הנסיבתיות בדבר מידת הפליליות שבמוות וזהותו של העבריין. ומשום כך - לא די שיוכח מותו של אדם על-ידי ראיה נסיבתית, שהיא כולה שלילית במהותה, של אדם פלוני, אלא צריך שיוכח על-ידי ראיה נסיבתית שהימנה יש להסיק, בדרך החיוב מותו של האדם, כגון: שכפי אותו אדם בוצע מעשה של אלימות (גם אם אין הוכחה שכתוצאה מכך אירע מוות), או שהנאשם עצמו ידע והכיר בעובדת המוות. חומרתה של עבירת הרצח מחד גיסא, והאלמנטריות שבקביעת עובדת המוות כתנאי ראשוני לכל דיון שהוא בעבירה זו מאידך גיסא, מחייבות מידה מיוחדת זו של הוכחה גם מהראיה הנסיבתית".

 

אלון היה סבור שעל פי הראיות הנסיבתיות לא היה ניתן להרשיע. אלון דורש "עובדה חיובית" כדי להרשיע ברצח על פי ראיות נסיבתיות. העובדה שהמנוח לא התקשר ולא חזר הביתה היא עובדה שלילית ולא חיובית. דוגמה לעובדה חיובית – אדם ראה אדם אחר זורק את המנוח למים, כתם דם, אנשים שראו אותו גוסס/ פצוע.

גם אם יש אינסוף ראיות שליליות, לא ניתן לדעתו להרשיע.

 

בפס"ד נגר - בסופו של יום בית המשפט הרשיע אותם מכיוון שהם סיפרו שהוא "התבזבז". כלומר, אלון אמר אילו הם לא היו מודים הוא היה מזכה. שאר השופטים אמרו שהם היו מרשיעים ללא ההודאה.

 

חשוב לזכור כניתן להרשיע רק על סמך ראיות נסיבתיות אם הם טובות, זאת מכיוון שלדעת המרצה ראיות נסיבתיות לא משקרות לעומת עדים שמשקרים (ולכן לעיתים עדיף ראיות נסיבתיות על ראיות ישירות).

 

קריאת רשות:

 

השלכות מעשיות

ע"פ 1888/02 מ"י נ' מקדאד – מכונית אחת עקפה את השנייה, מהמכונית העוקפת נורו יריות. המכונית העוקפת נגנבה וננטשה. מצאו במכונית כובע גרב, שבו שלושה חורים. על אחד מהחורים נמצא רק עם דנ"א של הנאשם. הנאשם היה צריך לספק לבית המשפט סיפור חלופי לגרסת התביעה. הש' גרוניס קבע:

"כאשר בראיות נסיבתיות מדובר, צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. אבל אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם [...] על בית-המשפט לשאול עצמו אם הנסיבה או הנסיבות שהוכחו פותחות פתח למסקנה שונה מזו שהתביעה טוענת לה, קרי מסקנה שאינה מפלילה, לפיכך נאמר כי כאשר מוצגות ראיות נסיבתיות של ממש לחובתו של הנאשם, עליו ליתן הסבר תמים, שאינו מסבכו בעבירה

בענין מקדאד ההגנה לא הצליח לספק גרסה שתוכיח מסקנה חלופית לגרסת התביעה ולכן הורשע.

עד כאן.

 

• בתיק נסיבתי, חשיבות התכנון האסטרטגי עולה שבעתיים. הסנגור צריך לדעת כבר בחקירה הנגדית של עובדה 1 לדעת מהי מסקנה Y שלו, כדי שהחקירה הנגדית תוביל ל-Y. התובע צריך להוכיח את X ולהפריך את Y בתכנון של פרשת התביעה.

   

  עשיתי הקלטה עד לפה.

   

   

   

   

   

   

  תוספות ראיתיות

   

  תוספות ראייתיות קשורות לנושא הדיות.

  הנושא של התוספות הראייתיות עולה במשפט הפלילי.

   

  השאלה היא האם ניתן להרשיע ע"פ עדות יחידה במשפט פלילי ? התשובה היא כן, אבל צריך לזכור שישנם מקרים שבהם נדרוש תוספת ראייתית.

   

  התוספות הראיתיות הן 3 :

  1. סיוע.

  2. חיזוק.

  3. דבר מה נוסף.

   

  השאלה היא מה זה ? סיוע/ חיזוק/ דבר מה נוסף.

  שאלה נוספת היא מה יכול לשמש סיוע/ חיזוק/ דבר מה נוסף?

  שאלה נוספת היא מתי נדרוש סיוע/ חיזוק/ דבר מה נוסף?

   

קריאת רשות:

חובת הנמקה

פרק חובות הנמקה נהוג להיכלל בתוספות הראייתיות. הבעיה היא שחובת ההנמקה היא לא בדיוק תוספת ראייתית. כשרוצים תוספת ראייתית, אומרים שראיה לא תתקבל ללא תוספת. חובת הנמקה אומרת שכששופט רוצה בפסק הדין להתבסס על ראיה ללא תוספת ראייתית, יש עליו חובת הנמקה.

כלל זה חל בפלילי ובאזרחי. בפלילי חובת ההנמקה באה בעיקר בנושא עדות יחידה של נפגע עבירת מין. אם אין תוספת ראייתית לעדות היחידה, ניתן להרשיע אבל השופט חייב חובת הנמקה מדוע הרשיע ללא תוספת ראייתית.

בהליך אזרחי אין תוספות ראייתיות, אבל יש מקרים שבהם השופט חייב בחובת הנמקה:

1. עדות יחידה של קטין מתחת לגיל 14.
2. עדות בעל דין בעצמו או קרובו.
3. עדות בעל עניין.
4. הנתבע "חלש".
5. נסיבות אחרות מחייבות זאת.

עד כאן.

 

הסיוע

מרכיבי הסיוע הראייתי

1. ראיה עצמאית – ממקור חיצוני לראיה שיש איתה בעיה.

2. מסבכת.

3. בעובדה שנויה במחלוקת.

   רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מ"י – חוקר הילדים העיד, הילד לא העיד לצורך העניין. נדרש סיוע.

   התוספת הראייתית הייתה עדות על מצבו הנפשי של הילד לאחר המעשה.

   לכאורה זו תוספת ראייתית שלא עומדת בדרישות הסיוע, כי היא לא מסבכת את הנאשם ß לכאורה מחייבת שהנאשם יזוכה.

   הדרישה לראיה מסבכת היא הדרישה הקשה ביותר לראיית הסיוע, כי לא מספיק שהראיה שדורשת סיוע מסבכת את הנאשם, צריך להוכיח שהראיה הזו דוברת אמת על הנאשם. במקרה של מזרחי בית המשפט מתלבט קשות בעניין המצב הנפשי של הילד. המצב הנפשי של הילד מוכיחה שמאן דהוא עשה את העבירה, לאו דווקא מזרחי. בית המשפט נע בחוסר נוחות בפס"ד ועושה לוליינות משפטית כדי לומר לנו שהוא מרשיע את הנאשם על סמך העובדה שהוצגה ראיה שהילד דובר אמת, במקרים של עבירות מין שבהם קרוב לילד פוגע בו והילד מסמן דמות מוכרת בצירוף מצב נפשי, ולכן זה יחשב כראיית סיוע גם אם היא לא מסבכת.

   זו חקיקה שיפוטית שמנוגדת לחוק הגנת ילדים, כי המחוקק היה מודע למשמעות הסיוע כשחוקק את החוק. הנימוק של ביהמ"ש – אם לא נעשה זאת, יש מקרים רבים שלא נוכל להרשיע בהם.

   ההלכה – בעבירות מין בילדים, כשהחשוד הוא מהמעגל הקרוב של הילד, נוותר על דרישת הראיה המסבכת לצורך הסיוע.

    

   מתי נדרשת ראיה מסייעת?

1. עדות חוקר ילדים.

2. עד מדינה – שותף לעבירה שמקבל טובת הנאה תמורת עדותו המפלילה את שותפיו.

   ע"פ 6021/95 אוקטביו נ' מ"י – נאמר לאוקטביו שאם יספר על השותף שלו תובטח לו טובת הנאה – יוצג בפני השופט שהוא שיתף פעולה ועזר למשטרה וגם שהשופט יתחשב בו. הוא העיד במשפט והתעוררה השאלה האם הוא עד מדינה או לא עד מדינה – יש תוספת ראייתית מסוג חיזוק שאינה עומדת בדרישות הסיוע. אם הוא עד מדינה – צריך סיוע, אם הוא שותף – מספיק חיזוק. בית המשפט קבע שטובת הנאה שממילא יש לנאשם בכיסו לא נחשבת לטובת הנאה ולכן הוא לא עד מדינה. השאלה היא אם הנאשם חושב שטובת ההנאה שמציעים לו היא אכן טובת הנאה הושארה בצריך עיון.

3. עדות על עדות שקר – אם מגישים כתב אישום על עדות שקר על סמך עדות יחידה צריך סיוע.

4. עבירות ספציפיות – המרדה ס' 133 לחוק העונשין.

    

   דוגמאות לראיות מסבכות:

1. נוכחות מחשידה בזירת העבירה.

2. ראשית הודאה – לדוגמה שהנאשם גישש לגבי הסדר טיעון.

3. שקרים חדים ובולטים של נאשם יכולים להוות סיוע.

    

    

   החיזוק

    

   חיזוק – ראיה מאמתת.

   עדות שותף לעבירה צריכה חיזוק. נניח ושותף הפליל שלושה חברים. הצלחנו להוכיח ש-1 ו-2 עשו את המעשה איתו כי יש ראיות חיזוק נגדם – מצלמה וטביעות אצבע שלהם בזירה. מה קורה אם נאשם 3? הוא טוען שסתם מפלילים אותו. צריך חיזוק כדי להרשיע אותו. החיזוק נגד 3 הוא המצלמה וטביעות האצבע של 1 ו-2, שמאמתות את עדותו של השותף.

   אם ביהמ"ש מאמין אמונה מוחלטת לעד ויש חיזוק לעדותו בצורה של ראיה שמאמתת את העדות, מבחינת הדיות העדות מספיקה כדי להרשיע.

    

   מתי נדרש חיזוק?

1. עדות שותף.

2. ס' 10א – העד שבא לבימ"ש להפליל וחזר בו, נדרש חיזוק.

אם שותף חוזר בו מהודאתו, ומבקשים להגיש אותה לפי 10א, יש כאן נכות כפולה – שותף צריך חיזוק גם אם מעיד בע"פ, 10א צריך חיזוק גם אם מדובר בעד ראיה. הפסיקה קבעה שלמרות הנכות הכפולה לא צריך סיוע, מספיק חיזוק, אבל "חזק" יותר.

1. עדות ילד מתחת לגיל 12.

2. עבירת מין בקטין לאחר שנים רבות.

    

    

   דבר מה נוסף

    

   דבר מה נוסף נדרש בפסיקה רק כשהראיה היחידה היא הודאת הנאשם.

   דבר מה נוסף – דבר המאמת את ההודאה וחיצוני לה, אבל משקלו קל מאוד – "קל כנוצה".

   לדוגמה – פריטים מוכמנים, שחזור. שתיקת הנאשם לא יכולה להוות דבר מה נוסף (לא מדויק ראה פס"ד סמל מילשטיין).

   הרציונל של דבר מה נוסף – לא רוצים להציף את בתי הסוהר באנשים ש"מתנדבים" להודות בעבירות מסיבות שונות.

    

    

    

   פתרון מבחן לדוגמא:

    

   פתרון בחינה בראיות – מועד א' תשס"ח

    

   הבחינה תהיה בנויה מאירוע מסתעף. החוכמה היא לפרק אותו לשאלות קטנות.

   בחלק השני של הבחינה יהיו שאלות קטנות, חלקן שאלות אמריקאיות.

    

   לפני שעונים על השאלה, נרשום נקודות כדי לסדר את האירוע:

עדים	קבילות	דיות	חסיון	שונות
קסטנר – ראה                שמע	V ס' 12	דבר מה נוסף
קפקא				לא יכול להעיד
המינגווי – ראה                  שמע	V ס' 10 – הקורבן נעדר -			משקל, רלבנטיות האם זו עבירת אלימות? זו תאונת דרכים – שאלה שיש לדון בה.
שייקספיר – לא אותר			בטחון המדינה לפי ס' 44 תעודה משר הבטחון עתירה לעליון
רכב – לחפש עד	עד			משקל הראיה הנסיבתית
לוחית רישוי – לחפש עד	עד			משקל הראיה הנסיבתית
גובה: אמרת פושקין הכופר	ס' 11	דבר מה נוסף		סיוע או חיזוק
גובה: אמרת פרל            הודאה                הפללה	ס' 12? *משפט זוטא X פח"מ – שם הפאב V	דבר מה נוסף פח"מ
מדובבת – מודה                  מפלילה	12 10א X– בעיית כתב.	דבר מה נוסף חיזוק
דויל	כתב?

 

קסטנר – שמע שיחה של שני חשודים שמדברים על ביצוע עבירה – "אני שיכור, לא יכול להכנס לאוטו" – זו עדות מפי השמועה והיא משמשת להוכחת תוכן האמירה, לא לנכונותה – הוא שמע אותם אומרים שהם שתו, לא יודע אם אכן הם שתו – ס' 12 – הודאת נאשם של פושקין. דיווח על ספרה במספר הרכב – ראה.

המינגווי - עד נוסף, מספר על מה שראה (קפקא שרוע על הכביש), ושמע את דבריו של קפקא – מעיד על אמיתות תוכנה לפי ס' 10 – אמרה של קורבן אלימות.

שייקספיר – לא אותר

רכב – צריך לבדוק ראיות נסיבתיות? אולי התנהגות מפלילה.

לוחית זיהוי – חייבים לחפש עד שיעיד שראה את ה

פושקין – נתן אמרה למשטרה, אם גובה ההודאה יעיד ניתן להגיש לפי ס' 11

פרל – נתנה אמרה למשטרה, אם גובה ההודאה יעיד ניתן להגיש לפי ס' 12. יש בעיה עם החופשית ומרצון – ינוהל משפט זוטא.

אם האמרה נפסלה נגד פרל אולי ניתן להשתמש בה נגד פושקין (ס' 10א אך צריך לבדוק את כל התנאים).

מדובבת – שמעה את פרל נותנת אמרה, שהיא גם הודאה וגם הפללה, כנגד נאשם אחד זו הודאה, כנגד נאשם שני זו הפללה. יש בעיה שהיא לא כתבה את הדברים.

דויל – גבה את עדותה של המדובבת והעלה אותה על הכתב.

 

מה קרה במשפט?

עו"ד יונית הודיעה שהיא מתנגדת לכל עדות שמיעה.

קפקא עזב את הארץ ולא מעיד. הוא היה אמור להעיד על הדריסה שלו, ולכן קסטנר יעיד על אמרתו כאמרת קורבן שלא ניתן להביא אותו להעיד בגלל שהוא נעדר.

המינגווי – מגיע להעיד על מה שראה ושמע. הסנגור מתנגד בגלל עדות מפי השמועה – כל מה שראה קביל לגמרי, לגבי הפרטים ששמע מקפקא – צריך להעביר אותם במבחנה של ס' 10(קורבן אלימות, הזדמנות ראשונה וכו').

קסטנר – העיד על מה שראה ושמע – לגבי מה ששמע – דיון לגבי ס' 12.

שייקספיר – התביעה הודיעה שהזהות שלו חסויה – הסנגור מבקש שהמודיע יגיע לעדות. אין תעודת חסיון ולכן זהות המודיע לא חסויה . השופט לא יכול לדון בחסיון, כי רק בימ"ש עליון יכול לדון בזה.

הוצג רשיון הרכב – איך מגישים רשיון רכב?

התביעה הגישה ללא התנגדות את האמרה של פושקין – כפירה.

הסנגור מתנגד להגשת אמרת פרל – לכן יש לנהל משפט זוטא. השופט החליט מיד לקבל את ההתנגדות – כשמתנגדים להגשת הודאת נאשם לפי ס' 12 והתובע מתעקש להגיש והטענה היא חופשית ומרצון, יש לערוך בירור עובדתי לגבי מתן האמרה.

זיזי המדובבת – העידה ומסרה את פרטי השיחה עם פרל.

פושקין - בחר לא להעיד, יכול להיות סיוע או חיזוק.

פרל – מעידה וכופרת.

 

המינגווי וקסטנר – מה שהם ראו קביל בכל מקרה. ככל שהיא נוגעת לפרטים שהם שמעו, צריך לבדוק האם ניתן להגיש אותן במסגרת החריגים בס' 10 או 12.

האמרה של קפקא – האם היא נחשבת אמרה של קורבן אלימות שעומד למות? זו הייתה תאונת דרכים, האם זו אלימות? כן .

 

 

 

חלק שני:

שאלה 1

חסיון עו"ד לקוח:

נעם -------- יוני              האם נוצרו כאן קשרי עו"ד לקוח?

נעם --------- אמיר           לא נוצר קשר עו"ד לקוח.

 

שאלה 2

במשפט אזרחי הנטל הוא על התובע.

ברגע שהנתבע אומר שהוא החזיר חלק מהחוב אז עובר אליו נטל השכנוע, כדי שיוכיח שהוא השיב 40,000 לתובע. כלומר, ברגע שהוא חידש והביא טענת פרעתי (הודאה והדחה) עבר אליו נטל השכנוע.

צריך לזכור שאתה לא יכול להתלות על אי הבאת ראיות ברגע שהוא עצמו לא הביא ולכן הנתבע רק הנתבע יכול לטעון שלא הובאו ראיות ולכן צריך לדחות את התביעה.

 

תובע: הנתבע לא החזיר לי הלוואה של 50,000 ₪

נתבע: פרעתי חלק מהחוב כ 40,000 ₪

הודאה והדחה – העברת "נטל השכנוע" אל הנתבע.

הנתבע מחדש ומעלה טענה חדשה, ולכן עליו לשכנע בנכונותה.

זו חזקה שבדין – מעבירה את נטל השכנוע. חזקה שבעובדה – מעבירה את נטל הבאת הראיות.

נטל השכנוע לא עובר לעולם במשפט הפלילי, רק באזרחי.

 

רחבעם הנתבע מבקש צו גילוי מסמכים לבנק להביא את המסמכים. הבנק טוען לחיסיון בנקאי – חיסיון יציר הפסיקה שהוא יחסי.

 

שאלה 3

השאלה עוסקת רק בקבילות:

חווה אומרת: שמעה את שם אומר: חם, תן כסף.

עדות שמיעה – להוכיח שתוכן הדברים נכון.

שם – ס' 12

חם – 10א ? לא עומד בתנאים – אין כתב.

א. לפרט את נימוקי השופטת – יש כאן אומרה שאומר שם לשפופרת שמסבכת את שניהם. בית המשפט אומר שהחריג היחידי שיכול להיות הוא 10א אבל אין לנו כתב ולכן היא נופלת.

ב. אמת עובדתית ואמת משפטית -

 

שאלה 4

ילד: אבא ואחר תכננו...

הסנגור –

1. ילד לא יכול להעיד נגד אביו ושותפו– לכאורה מתקיים כאן סייג של בן משפחה, אבל מתקיים כאן סייג לסייג של עבירת אלימות ולכן הוא כשיר לעדות. ניתן גם לכפות עליו להעיד נגד השותף.

2. חוקר הילדים מתנגד לעדות – האם חוק הגנת ילדים חל? 1. מדובר בילד מתחת לגיל 14. 2. הילד לא נוכח בעבירת האלימות הוא רק שמע את התכנון, לא נפגע ולא קורבן, בנוסף העבירה לא מנויה בתוספת

    

   ניתן להכניס לבחינה את ספר החקיקה.

    

    

   סוכם: ע"י עו"ד ניר והב – ניר והב משרד עורכי דין ראש העין.