דיני עונשין

מרצה: ד"ר לימור עציוני

דיני עונשין

הרצאה 17/10/07

 

דיני עונשין עוסקים בעיקר בהגדרת עבירות פליליות וגם קובעים מתי התנהגות מסוימת מהווה עבירה אסורה.   זהו משפט מהותי לעומתו, המשפט הדיוני (סדר הדין הפלילי) הוא נספח למשפט המהותי. הוא מסייע לנו להביא את הנאשם לדין.

מטרות דיני עונשין

1. הרתעת הציבור מלבצע התנהגות הפוגעת באינטרסים החיוניים של החברה.

2. סנקציה – הגדרת התנהגות שאינה גוררת ענישה.

3. הגנהעל אינטרסים וערכים יסודיים (בטחון המדינה, טוהר מידות..) ועל אינטרסים של הפרט (צנעת הפרט, חירות, כבוד...).

ברגע שמגדירים עבירה, אנחנו מגדירים כבוד, זכויות פרט וכד'. כמו כן, מגנים על אינטרסים חיוניים.

מחדל = אי עשיה. בעצם אי העשיה שלי, גרמתי נזק.

איום בסנקציה – לאיסור יש להצמיד איום בסנקציה.

מבנה המשפט הפלילי - סעיפים 91-505 לחוק העונשין הן הוראות שקובעות כללי אחריות.

מקורות המשפט הפלילי

1. חקיקה -חוקים שחוקקה הכנסת

2. פסיקה - הלכות ופסיקות של בתי משפט

הרקע לחוק העונשין

1. החוק הפלילי העותומאני

2. פח"פ – פקודת החוק הפלילי. הוא מבוסס על המשפט הבריטי

3. הרובד הישראלי – הייתה חקיקה שהחליפה את הפקודה הפלילית

בתש"ז, 1977 נחקק החוק הפלילי. ב-1994 עבר החוק תיקון גדול, תיקון 39. תיקון 42 לחוק עשה התאמות למונחים החדשים של אחרי תיקון 39. סעיף לחוק קובע את הסמכות להתקין תקנות מכוח חוק.

יש פטור מאחריות פלילית לאדם שאינו מבין את מעשיו. אין פטור למי שאינו שולט בעצמו.

עקרון החוקיות

סילבוס רלבנטי:

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו

סעיפים 1-6 לחוק העונשין

 1. אין ענישה אלא לפי חוק [תיקון: תשנ"ד] אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו.  2. ענישה לפי חקיקת משנה [תיקון: תשנ"ד] (א) הסמכות להתקין תקנות לביצוע חוק, כוללת אף את הסמכות לקבוע עבירות על התקנות ועונשים על עשייתן; ואולם, עונש מאסר שנקבע בתקנה, תקופתו לא תעלה על ששה חודשים, ואם נקבע עונש קנס - לא יעלה שיעורו על הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום. (ב) תקנות שבהן נקבעו עבירות ועונשים טעונות אישור ועדה של הכנסת.  3. אין עונשין למפרע [תיקון: תשנ"ד] (א) חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום פרסומו כדין או יום תחילתו, לפי המאוחר. (ב) חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין או לפני תחילתו, לפי המאוחר; אך אין רואים בעדכון שיעורו של קנס החמרה בעונש. 4. ביטול העבירה לאחר עשייתה [תיקון: תשנ"ד] נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה; ההליכים שהוחל בהם - יופסקו; ניתן גזר-דין - יופסק ביצועו; ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מן ההרשעה.  5. שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה [תיקון: תשנ"ד] (א) נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" - לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה. (ב) הורשע אדם בעבירה בפסק דין חלוט ולאחר מכן נקבע לאותה עבירה בחיקוק עונש, שלפי מידתו או סוגו הוא קל מזה שהוטל עליו - יהיה עונשו העונש המרבי שנקבע בחיקוק, כאילו הוטל מלכתחילה.  6. עבירות שהזמן גרמן [תיקון: תשנ"ד] הוראות סעיפים 4 ו-5 לא יחולו על עבירה לפי חיקוק שנקבע בו או לגביו שיעמוד בתוקפו לתקופה מסוימת, או שנובע מטיבו שהוא נתון לשינויים מזמן לזמן. פס"ד

אש"ד, שבס

 

 

הבסיס שיצר את כל הכללים והאחריות הוא עקרון החוקיות. עקרון החוקיות אומר ש"אין עונשין אלא אם מזהירים" מעקרון זה נגזרים כל מיני כללים משניים.

אין עבירה ואין עונש עליה אלא עפ"י חוק שעמד בתוקפו בעת ביצועה ושחל עליה גם מבחינת מקום וזמן עשייתה.

3 דרישות מרכיבות את עקרון החוקיות:

1. הגדרת העבירה עפ"י חוק

2. רכיב הזמן שעמד בתוקפו בעת עשית העבירה. לא ניתן להעמיד אדם בגין עבירה שלא הייתה קיימת במועד ביצוע המעשה. ס' 3-6 לחוק העונשין (ע' קודם).

3. המקום שחל עליה בעת ביצוע המעשה. ניתן להעניש אדם אשר ביצע עבירה עפ"י חוק במקום שחל עליו דין פלילי. ס' 7-17 לחוק העונשין.

פס"ד ע' 3 בסילבוס

תכלית עקרון החוקיות

1. הגנה על הפרט

2. אי ענישה לשווא

כל מה שאינו אסור עפ"י החוק – מותר.

מצד אחד, העיקרון מגביל את האדם כי הוא אומר מה מותר לו ומה אסור לו. מצד שני, הוא מהווה ערובה לכך שאדם לא יפגע בכבודו או ברכושו, אלא עפ"י חוק.

 

לשיעור הבא – עקרונות היסוד במשפט הפלילי, מטרת המשפט הפלילי ומהותו, 2 פס"ד בסילבוס, 2 מאמרים ראשונים.

 

 

 

-

 

 

תרגיל 21/10/07

 

ההבדל בין הדין הפלילי לדין האזרחי

1. יוזם ההליך: בפלילי – המדינה; באזרחי – מבקש הסעד

2. הסכמה: בפלילי – אין משמעות להסכמת הקורבן; באזרחי – הנתבע הוא ה"אדון" להליך והוא יכול למשוך את ההליך.

3. מטרה: בפלילי – ענישה; באזרחי – ישוב מחלוקות בין אנשים.

יחסי גומלין בין פלילי לאזרחי

אין חפיפה בניהם. ניתן להיות מזוכה בהליך הפלילי ועדיין להיתבע אזרחית ולהיענש.

אבל החוק רוצה לעזור למי שעבר הליך פלילי כקורבן והוא רוצה לתבוע. לדוגמא, הורשעתי בהצתה. החוק יסייע לקורבן לתבוע, ניתן להגיש את פס"ד הפלילי בתיק האזרחי לסיוע.

רף הספק הסביר באזרחי הוא 51% ובפלילי הוא 98%. לכן, אמות המידה של הפלילי עשויות לסייע.

מטרת הענישה בדין הפלילי

1. להרתיע

2. לגמול – לא סומכים על הציבור במתן גמול פרופורציונלי

3. לשקם – ההליך הפלילי עשוי להיות המנוף לשיקום העבריין

4. מניעה – מניעת חזרה על פשע מאותו אדם שנכלא

הליך פלילי

1. חקירה – תיק פלילי נפתח בחקירה. החוק אומר שתלונה במשטרה מחייבת חקירה.   לחילופין, גורם ממלכתי יוזם חקירה (ואז אין צורך בתלונה).

2. העברה לפרקליטות – החלטה לגבי אחת משתיים: א – גניזת התיק:

      * אין סיכוי סביר להרשעה

   * חוסר אשמה – אין ראיה שקושרת את החשוד לביצוע העבירה

   * חוסר עניין לציבור – האינטרס הציבורי לא מצדיק לבוא חשבון עם        החשוד/נאשם

           ב – הגשת כתב אישום:כאשר יש ראיות מספיקות להרשעה וכאשר יש עניין לציבור

1. ניהול משפט

2. הכרעת דין: זכאי / אשם / אי הרשעה

3. טיעון לעונש / גז"ד (במידה והורשע( וקביעת פס"ד

פס"ד = הכ"ד (הכרעת דין) + גז"ד

דיני עונשין נכנסים לתמונה בכדי: 1. להרשיע/לא להרשיע   2. להגיש כתב אישום

הדין הפלילי מורכב מדין מהותי (דיני עונשין) ומשלימים אותו המרכיבים הדיוניים (סדר דין פלילי ודיני ראיות).

המקורות הנורמטיבים של המשפט הפלילי

 

 

 

 

 

 

 

החוק בנוי ברובו מעבירות ובצידן העונש המקסימלי או המינימלי

עקרונות "מרחפים"

1. "אין עונשין על דבר שבלב" – היסוד העובדתי. אם אתפלל שמישהו ימות זה לא משהו שיש בו יסוד עובדתי.

2. "אין עונשין ללא אשמה" – היסוד הנפשי (למה ביצע את העבירה). לא ניתן להעניש אדם שאינו אשם (אין יסוד נפשי).

בקבלת אירוע, יש לשאול אם מתקיימת עבירה או לא. קריטריונים לקביעת עבירה פלילית:

1. יס"ע (יסוד עובדתי)

2. יס"נ (יסוד נפשי)

3. העדר סייג לאחריות פלילית (קטינוּת, חוסר שפיות, הגנה עצמית).

מתחייב ששלושת הקריטריונים יתקיימו יחדיו בכדי לקבוע קיומה של עבירה פלילית.

הרצאה 24/10/07

עקרון החוקיות

עקרון החוקיות נועד לוודא שאדם יידע מה מותר ומה אסור.

חוק – נקבע על ידי הכנסת

פסיקה – נקבעת על ידי בית המשפט

הדרך להגביל אותנו חייבת להיות בחוק של הכנסת או על פי חוק (=תקנות).

תנאי עזר הכרחיים להגשת עקרון החוקיות

1. הצורך בפרסום החוק – לחוק פלילי אין תוקף אם לא פורסם ברשומות. הפרסום צריך להיות פרסום כדין, פרסום בדרך שהחוק מורה עליה. דרישה זו מקבלת משנה חשיבות נוכח הכלל לפיו אי ידיעת החוק אינה פוטרת  ס' 34יט. טעות במצב משפטי [תיקון: תשנ"ד] לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר. מקורות לחובת הפרסום: * כל חיקוק שיוצר עבירה, לא מקבל משמעות לפני שפורסם כדין. ס' 3. אין עונשין למפרע [תיקון: תשנ"ד] (א) חיקוק היוצר עבירה לא יחול על מעשה שנעשה לפני יום פרסומו כדין או יום תחילתו, לפי המאוחר. (ב) חיקוק הקובע לעבירה עונש חמור מזה שנקבע לה בשעת ביצוע העבירה, לא יחול על מעשה שנעשה לפני פרסומו כדין או לפני תחילתו, לפי המאוחר; אך אין רואים בעדכון שיעורו של קנס החמרה בעונש. * ס' 10 לפקודת סדרי השלטון – פקודות (שמקבלות פרשנות של חוקים) יכנסו לתוקף ביום   פרסומן ברשומות. רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' קליין.

2. דיוק ובהירות החוק – עבירה פלילית צריכה להיות מוגדרת על כל פרטיה בחיקוק על מנת שהציבור ידע מה מותר ומה אסור לו לעשות. אין מטרה להכשיל את הציבור. מחד, רוצים למנוע אי בהירות עבור הפרט מאידך, רוצים למנוע מצב שלרשות השופטת יהיה מקום רחב מידי לפרש את החוק ולהגדיר מהי עבירה. גם השופט זילברג בפס"ד אש"ד וגם השופט ויטקון בפס"ד זקצר, הדגישו בפס"ד השונים את העובדה שעל המחוקק להימנע מקביעת עבירות שאינן מפורטות דיין. זאת משום שעבירות שמתירות לבית המשפט שיקול דעת רחב מידי לקביעת מהו האיסור הפלילי – הופכות את השופט למחוקק וזה פוגע בעקרון החוקיות שכן, האדם לא יודע מהו האיסור וזה מתברר לו תוך כדי משפט. ס' 383-384 מגדירים מיהו גונב ומהי גניבה. ס' 405 – מגדיר מהי פריצה ומהי התפרצות. לעומת זאת ס' 198 הוא סעיף סל ולא ברור ממנו מהי "תקלה ציבורית". זהו סעיף שפוגע בעקרון החוקיות.   פס"ד אש"ד ע"פ 53/54 – שופטי ביה"מש העליון בתיק זה קבעו שמעשה של השבתה כללית של חברת קווי אוטובוס מונופולית למשך מס' שעות, מהווה עבירה של תקלה ציבורית. פס"ד גנור 208/53, במקרה זה, קבע ביהמ"ש שאדם שהשיא כהן וגרושה, בניגוד לדין האישי החל עליהם כיהודי, עבר עבירה של תקלה ציבורית. פס"ד: ע"פ 281/69, אנוש; ע"פ 787/79, מזרחי; ע"פ 4596/98, פלונית; רע"פ 3237/99, לוי; ע"פ 228/77 זקצר; ע"פ 2940/94, לוין.

3. הצורך בפרשנות סבירה של החוק – הייתה התפתחות היסטורית בשיטת הפרשנות. הפסיקה הישראלית מתאפיינת בשתי מגמות סותרות: א – גישת הפרשנות התכליתית: גישה על פיה יש לתת להוראת החוק, שמגדירה את העבירה, את המובן שמגשים את תכלית החקיקה (את המטרה שבשלה קיימת החקיקה). ב – גישת הפרשנות הדווקנית (מדויקת/מצמצמת): יש לתת להוראת החוק את המובן המצטייר במוחו של אדם סביר הקורא את ההוראה. זוהי גישה שמצמצמת את היקף האיסור.

   בתחילת הדרך שלטה שיטת הפרשנות המצמצמת. עם כניסתו של השופט ברק, בשנות ה-80, נקבע שאין מקום לפרש פרשנות מצמצמת לחוק הפלילי, אלא תכליתית.

    

   אחרי תיקון 39 לחוק העונשין, נחקק ס' 34כא. פרשנות [תיקון: תשנ"ד] ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין. שמורה לבית המשפט הסמכות כיצד לפרש נורמה פלילית. ואז, ניתן לראות בתהליך הפרשנות של ביהמ"ש 3 שלבים:

1. מהי תכלית הנורמה – ביהמ"ש צריך לברר מהי התכלית. מדוע קיים איסור?

2. פירוש הנורמה – יש לפרש את הנורמה פירוש הגיוני שתואם את המטרה/תכלית.

3. רק אם יש שניים או יותר פירושים הגיוניים אפשריים, אז יש לבחור באותו פירוש מבניהם, המקל עם הנאשם. כלומר, כאשר נוצר ספק, הספק פועל לטובת הנאשם.

דוגמא, פס"ד לוי – המערערת נהגה ברכבה כשלאחת מאוזניה צמודה אוזניה שמחוברת לנייד. היא הועמדה לדין לפי תקנה 169 לתקנות התעבורה: "לא ינהג אדם רכב ולא ילך עובר דרך בכביש כשלאוזניו צמודות אוזניות המחוברות למכשיר להשמעת צלילים או קולות, למעט אוזניות המחוברות למכשיר שמיעה רפואי".

ניתוח ההליך המשפטי

טענות הצדדים:                                                  

1. הנאשמת תטען שמושג האוזניות מתייחס להצמדת שתי אוזניות לשתי האוזניים. לכן, לא חל עליה האיסור כי היא שמה אוזניה אחת באוזן אחת.

2. המדינה תטען שלפי ס' 5 לחוק הפרשנות שקובע "יחיד כולל רבים" ולכן, נקיטת לשון רבים כולל נקיטת לשון יחיד, מכאן שהתנאי מתמלא.

3. ביהמ"ש ניתח את פרשנות הוראות החוק: * תכלית האיסור שקבוע בס' 169 היא למנוע מצב שהנוהג ברכב מתנתק באופן מוחלט מסביבתו. פרשנות המדינה מגשימה את התכלית הזו כי הכנסת אוזניה לאוזן אחת מנתקת אוזן זו באופן מוחלט מהסביבה. * גם פרשנות הנאשמת מגשימה תכלית זו כי מדובר רק באוזן אחת. האוזן השניה נשארת מחוברת לסביבה. * כשמשווים בין פרשנות המדינה לבין פרשנות הנאשמת, הפרשנות שמוצעת על ידי המדינה מגשימה את התקנה טוב יותר מהפרשנות של הנאשמת. עם זאת, שתי העמדות סבירות ואז, מפעילים את ס' 34 כא והולכים עם הפרשנות שמקלה עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית. הואיל והנוסח הקיים של תקנה 169 ניתן לשני פרושים סבירים, מן הדין להעדיף את הפירוש המקל עם הנאשם.

השפעת חוקי היסוד על המשפט הפלילי

בעבר, בראש פירמידת הנורמות, עמדו חוקי הכנסת הרגילים. הכנסת יכלה לחוקק כל חוק שרצתה ולא ניתן היה לתקוף את חוקיותו.

מאז חקיקת חוקי היסוד (1992), השתנה המצב. חוקים אלו השפיעו על מערכת המשפט ועל חקיקתה והם מצויים מעל חוקי הכנסת, בראש הפירמידה.

 

 

 

 

פיסקת ההגבלה

ב-1992 נחקקו 2 חוקי יסוד:

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

1. עקרונות יסוד [תיקון: תשנ"ד]

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

1א. מטרה [תיקון: תשנ"ד]

חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

2. שמירה על החיים, הגוף והכבוד

אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.

3. שמירה על הקנין

אין פוגעים בקנינו של אדם.

4. הגנה על החיים, הגוף והכבוד

כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.

5. חירות אישית

אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.

6. יציאה מישראל וכניסה אליה

(א)כל אדם חופשי לצאת מישראל.

(ב)כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.

7. פרטיות וצנעת הפרט

(א)כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

(ב)אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג)אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

(ד)אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

8. פגיעה בזכויות [תיקון: תשנ"ד] - פסקת ההגבלה

אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

9. סייג לגבי כוחות הבטחון

אין מגבילים זכויות שלפי חוק-יסוד זה של המשרתים בצבא-הגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הבטחון האחרים של המדינה, ואין מתנים על זכויות אלה, אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות.

10. שמירת דינים

אין בחוק-יסוד זה כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק-היסוד.

11. תחולה

כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה.

12. יציבות החוק

אין בכוחן של תקנות שעת-חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 2, מותר להתקין תקנות שעת-חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש.

יצחק שמיר - ראש הממשלה , חיים הרצוג - נשיא המדינה, דב שילנסקי - יושב ראש הכנסת

חוק יסוד: חופש העיסוק

1. עקרונות יסוד

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל 2.

2. מטרה

חוק-יסוד זה מטרתו להגן על חופש העיסוק כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

3. חופש העיסוק

כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד.

4. פגיעה בחופש העיסוק - פסקת ההגבלה

אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

5. תחולה

כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את חופש העיסוק של כל אזרח או תושב.

6. יציבות

אין בכוחן של תקנות-שעת-חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים.

7. נוקשות

אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת.

8. תוקפו של חוק חורג [תיקון: תשנ"ח]

(א) הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה;תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר.

(ב) ההוראה בדבר פקיעת תוקף, כאמור בסעיף קטן (א), לא תחול על חוק שהתקבל לפני תום שנה ממועד תחילתו של חוק-יסוד זה.

9. ביטול

חוק-יסוד: חופש העיסוק 3 - בטל.

10. הוראות שעה [תיקון: תשנ"ז, תשנ"ח]

הוראות חיקוק שאלמלא חוק-יסוד זה או חוק-היסוד שבוטל כאמור בסעיף 9, היו תקפות ערב תחילתו של חוק-יסוד זה יעמדו בתוקפן עד יום א' בניסן התשס"ב (14 במרס 2002), אם לא בוטלו קודם לכן, ואולם פירושן של ההוראות האמורות ייעשה ברוח הוראות חוק-יסוד זה.

11. תיקון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו 4:

(1) סעיף 1 יסומן 1א ולפניו יבוא:

1. "עקרונות יסוד

זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.

(2) בסעיף 8, בסופו יבוא:

"או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

יצחק רבין - ראש הממשלה, עזר וייצמן – נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת – שבח וייס

2 חוקים אלו, הכירו בזכויות אדם מסוימות, שמקובל לכנותן "זכויות יסוד". בנוסף, הם נתנו לזכויות אלו מעמד חוקתי, באמצעות 2 הוראות המצויות בכל אחד מהם: הוראה המחייבת כל אחת מרשויות השלטון לכבד את הזכויות המפורטות בחוק זה.

פיסקת ההגבלה, ס' 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו – הוראה שקובעת שאין פוגעים בזכויות היסוד שמפורטות בחוק זה, אלא: א – בחוק או על פי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו.

ב – ההולם את ערכי מדינת ישראל

ג - שנועד לתכלית ראויה

ד – במידה שאינה עולה על הנדרש

משמעות פסקת ההגבלה – ההגנה של חוקי היסוד על הזכויות המוגנות בהן אינה מוחלטת. פיסקת ההגבלה מבהירה שיש מצבים שבהם נוכל או לא נוכל להגן על זכויות אלו. פיסקה זו קובעת את מידת ההגבלה האפשרית של הזכויות. היא קובעת באילו תנאים הפגיעה של חוק רגיל בזכויות יסוד מותרת ומתי לא. זוהי נוסחה שמאזנת בין 2 צרכים מנוגדים. מחד, הצורך לשמור על זכויות היסוד של הפרט; מאידך, הצורך של החברה לשמור על עצמה מפני פגיעה בפרטים של החברה.

לדוגמא, ניתוח פיסקת ההגבלה ביחס להוראה פלילית. כאשר בית המשפט בוחן הוראת חוק פלילית, האם היא סותרת את 2 חוקי היסוד, הוא שואל 3 שאלות:

1. האם הוראת החוק הפלילית פוגעת בזכות יסוד בסיסית? יש זכויות מנויות בחוק היסוד ויש זכויות בלתי מנויות (חופש התאגדות, חופש דת..) בחוק אבל הן עדיין זכויות יסוד (לא נאמרות במפורש בחוק אך משתמעות ממנו). הוראת חוק פלילית, מעצם טיבה, פוגעת בחירות אישית של אדם (כללית או ספציפית), יוצרת איסור. לדוגמא, בהטלת קנס פוגעים לאדם בכיס וזוהי פגיעה בזכות הקניין שהיא זכות יסוד מנויה.

2. האם הפגיעה בזכויות היסוד של האדם נעשתה ע"י מי שהוסמך לכך בחוק או עפ"י חוק? רק המחוקק שהורה על המעצר בתנאים הקובעים בחוק, הוא זה שמתיר לפגוע.

3. האם הפגיעה בזכויות היסוד, ע"י מי שמוסמך, היא פגיעה כדין? כאן נשאלות 3 שאלות משנה: א- האם הפגיעה היא פגיעה בחוק שהולם את ערכיה של מדינת ישראל? (מקורות    לערכי המדינה: מגילת העצמאות, המשפט העברי, ערכים אוניברסלים, פס"ד).    למשל, פגיעה באדם חולה נפש, אינה הולמת את ערכי מדינת ישראל. ב- האם החוק נועד לתכלית ראויה? למשל, ישנה חקיקה שמטרתה להגן על ערכים      חשובים כגון בטחון המדינה, חיי אדם וכד'.. ג- האם הפגיעה היא במידה שאינה עולה על הנדרש? נדרשת מידתיות בין המטרה      שהמחוקק רוצה להגשים, לבין האמצעי. אסור שהפגיעה בזכות יסוד, לשם השגת    מטרה ראויה, תהיה גדולה מידי ותעלה על הנדרש. המידתיות מהווה מחסום מפני    חקיקה שרירותית. לדוגמא, בעקבות ביצוע פיגועים ועבירות בטחון ובשל הקושי    להשיג ראיות כנגד הפושעים, מחליט המחוקק להטיל אחריות קולקטיבית על כל    תושבי הכפר. הדיון המשפטי בחוק זה ייסוב סביב שאלת המידתיות. זה עומד בשני    הקריטריונים הראשונים (הולם את ערכי הביטחון של המדינה ולתכלית ראויה של    הגנה על ביטחון האזרחים) אך החוק אינו מידתי. באמצעים פחות חמורים ניתן      להשיג את אותה מטרה.

 

 

 

מעמדם של חוקים שנחקקו לפני/אחרי חוק היסוד

יש הבחנה בין פגיעה בזכות יסוד שקדמה לחוק היסוד לבין פגיעה בזכות יסוד בחקיקה שנעשתה לאחר חיקוק חוק היסוד. חוקים שנחקקו לאחר חקיקת חוקי היסוד (1992), אם הם סותרים את הוראת חוק היסוד, ביה"מש רשאי להכריז על בטלותם. אם חוק המעצרים (1996) קבע כללים שאינם מתיישבים עם פיסקת ההגבלה, הוא יחליט שהחוק בטל. חוקים שנחקקו לפני חוק היסוד, ביה"מש לא יכריז על בטלותם, אבל יפרש את החוק שקדם לחוק היסוד, ברוח חוקי היסוד.

 

 

הרצאה 31/10/07

תנאי הכשרות הפלילי

"אין עבירה באין עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה"

זהו כלל בסיסי בדיני עונשין, אחרי עקרון החוקיות. זהו תנאי בסיסי בטרם ניתוח יסודות העבירה.

הגדרת הכשרות הפלילית

עבירה מותנית, בין השאר, בעושה שמבחינת בגרות דעתו ותקינות רוחו, היה מסוגל להבין את המשמעות של התנהגותו. זה, לאור כללי מציאות הטבע והחברה וכן, היה מסוגל להתנהג בהתאם לכללים אלו.

כדי שאדם ייחשב עושה עבירה, צריך שיהיה בעל הכושר להבין את המשמעות הפיזית והחברתית של התנהגותו ולשלוט בה.

מרכיבי/תנאי הכשרות הפלילית

1. גיל– התבגרות טבעית. יש נורמה בחוק לעניין הגיל והוא קבוע לגיל 12.  

   ס' 34ו. קטינות [תיקון: תשנ"ד] לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים.   ע"פ 499/80 ויצמן.   הנחת היסוד החברתית קובעת שבתקופת קטינותו של אדם הוא נעדר כשרות פלילית ואילו הבגיר, עפ"י דיני עונשין, ניחן טבעית בסגולה להבין את המציאות הטבעית והחברתית שסובבת אותו. כיום יש מגמה להוריד את גיל הכשרות אל מתחת ל-12.

2. תקינות רוח/שפיות הדעת – כדי שאדם יהיה בר עונשין, הוא חייב לעבור מבחני סף: א - המישור השכלי: אדם מסוגל להבין את המשמעות של התנהגותו. מה עלולה לגרום לחיצה על ההדק. ההבנה היא בהבחנה בין טוב ורע. להבין שנטילת חיי אדם לא משתווה ערכית לפעולה אחרת. ב – המישור הרצוני: אדם יכול להיות במלוא הכושר השכלי ובכל זאת הוא נעדר כשרות פלילית. אי הכשרות נובעת בשל אי יכולת למנוע את ההתנהגות עקב מחלה. התנהגותו נשלטת ע"י מחלה. הסכיזופרניה הפרנואית שוללת מהאדם את כוח ההתמודדות. הוא מונע ע"י דחף חולני פנימי, בלתי נשלט, הוא מודע לכך שהוא עושה מעשה אסור אבל לא יכול לעצור את עצמו.

   שפיות הדעת עשויה להתבטא בין באי-הבנת הדברים ובין בהעדר שליטה מחמת מחלה. פס"ד מנדלברוט קבע את ההלכה, שקיבלה ביטוי בחוק העונשין במסגרת תיקון 39: אדם עבד במפעל וירה באחת הפועלות על רקע רומנטי. הוא הואשם בהריגה ולהגנתו טען שהוא חולה במחלת נפש. במהלך המשפט הוכח שהוא חולה בפרנויה שיצרה אצלו דחפים שלא יכול לשלוט בהם. הבעיה היא שהוא יודע שמעשיו אסורים והוא מודע לזה שהוא עלול לפגוע באדם. הוא לא זכה בהגנה בשל אי שפיות הדעת. השופט אגרנט היה בדעת מיעוט וחשב שאין לייחס למנדלברוט אחריות פלילית משום שלא הייתה לו התקינות הרצונית לא לגבי המעשה ולא לגבי תוצאתו, עקב מחלתו. דעת מיעוט זו אומצה בפרשות אחרות והפכה להלכה מחייבת. דעת השופט אגרנט בפס"ד זה הייתה הבסיס לתיקון 39 שיצר כללים מדויקים יותר כדי שלא כל אחד יטען למחלת נפש והוא הפך את ההבחנה בין המישור הרצוני למישור השכלי, כפי שמצוין ב  ס' 34ח. אי שפיות הדעת[תיקון: תשנ"ד] לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. ס' קטן 1 מתייחס להיעדרות הכרה בדבר חוקי הטבע, סדרי החברה (=תקינות שכלית); ס' קטן 2 מתייחס לאדם שמכיר בתוצאות אבל לא מסוגל לעצור (=תקינות רצונית).

3. אין עבירה ללא התנהגות מרצון/העדר שליטה – תנאי ליצירת עבירה פלילית הוא שלהתנהגות שמרכיבה את היסוד העובדתי שבעבירה, צריך שתקדם אפשרות בחירה בין עשיית העבירה לבין ההימנעות ממנה. שמעון נוהג ברכבו ובמהלך הנסיעה הוא מאבד הכרה בשל מחלה שעד לאותו רגע לא היה מודע לקיומה. הוא עולה על המדרכה ודורס אדם והורג אותו. האם ניתן להטיל אחריות פלילית? לא ניתן להרשיעו. דרישת העדר השליטה קיימת ומעוגנת בחוק  34ז. העדר שליטה [תיקון: תשנ"ד] לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לעניין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה. ההבדל בין ס' זה לתקינות רצונית הוא שבתקינות רצונית זה העדר שליטה (=חוסר יכולת פיזית לבחור) עקב מחלה; ואילו בסעיף זה מדובר בהעדר שליטה פיזית במשהו שאינו תלוי באדם. נוהגים להתייחס בספרות להעדר שליטה כ"דרישת/עקרון הרצייה" או "אפשרות הבחירה בין החלופות". מדובר באפשרות הפיזית העומדת בפני האדם להימנע מאותה התנהגות. כדי לאתר התנהגות של העדר רצייה: א - צריך לאתר את ההתנהגות הרלבנטית לפי הגדרת העבירה. ב – האם עמדה בפני העושה יכולת הבחירה. למשל, אדם שהיה תחת היפנוזה היה במצב של העדר שליטה. ג - האם העושה היה מודע למצב הדברים האמיתי בעת ביצוע המעשה. לדוגמא, נער התחפש לקאובוי. כשלחץ על ההדק של אחד הצעצועים, הוא גורם למות המוכר. האם יש שליטה או אין שליטה? יש יכולת לבחור את ההתנהגות, אי לכך יש שליטה. יש לבחון את ההתנהגות הרלבנטית לפי הגדרת העבירה. יש לו יכולת לבחור בין אם ללחוץ על ההדק או לא. אבל אין מודעות וכוונה=יסוד נפשי לנסיבות לכך שלא מדובר באקדח צעצוע. אך מבחינת שליטה כתנאי מקדמי יש שליטה. זו הפרדה טכנית רק של המעשה. דוגמא, אדם נתפס בנהיגה במהירות מופרזת. הוא יטען שהספידומטר לא תקין וכי הוא הוטעה ע"י מד המהירות. יש שליטה, הוא יכול לבחור ללחוץ על הגז או לא ללחוץ על הגז. אבל אין מודעות לנסיבה שהספידומטר מקולקל. ד - כפיה ואיום במצב של איום עדיין עומדת האפשרות להימנע מההתנהגות ולהתמודד מול האיום. המחוקק מעודד להיכנע לאיומים ולכן מדובר בסייג אחר שנקרא כורח או צורך. לא מדובר בהעדר שליטה, עדיין ניתן לבחור אבל יקום סייג אחר. דוגמא, שוד בנק שבו מוצמד אקדח לרכת הפקידה. הטלר מואשם בכך שמסר את הכסף לשודד. האם ניתן להעמידו לדין בגין גניבה בידי עובד? לא! משום שיש סייג להעדר שליטה. הכורח הוא זה שייתן לה את ההגנה. דוגמא, אדם מסיע את בנו שהוכש ע"י נחש, בניגוד לחוקי התנועה. יש שליטה. אך הסייג הוא שיש צורך. הוא יכול לבחור בין אם לנסוע בנתיב לבין לא לנסוע. אבל יש גם צורך להציל את חיי בנו.

דרישת השליטה מהווה תנאי מקדמי. כשאין התנהגות נשלטת, אין מקום לבדוק את העבירה.

יש להבחין בין שאלת העדר השליטה לבין שאלת היסוד הנפשי - דרישת השליטה=היכולת הפיזית לבחור בהתנהגות מסוימת. זוהי הבחנה טכנית שיש לעשות כתנאי מקדמי בבחינת המעשה, עוד לפני בדיקת היסוד העובדתי והיסוד הנפשי.

סייג לדרישת השליטה – "כניסה למצב בהתנהגות פסולה" (ACTIO LIBERIA CAUSA). התנהגות חופשית במקור.  

34יד. כניסה למצב בהתנהגות פסולה [תיקון: תשנ"ד] (א) הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו-34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; ובלבד שענינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף 34יא או בסעיף 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת. (ב) במקרה כאמור בסעיף קטן (א), רואים את האדם כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה; נכנס אדם למצב כדי לעבור את העבירה, והיא מותנית גם בתוצאה, רואים אותו במי שעבר את העבירה בכוונה. סעיף זה הוא העיגון החוקי.   כאשר אדם מכניס את עצמו מתוך שליטה למצב של העדר שליטה, לא יעמוד לו סייג העדר השליטה, גם בשלבים שבהם הוא חסר שליטה למעשה. דוגמא, ראובן מהפנט. שמעון, שיודע שראובן מכניס אנשים להיפנוזה ומשתמש בהם, רוצה שראובן יהפנט אותו ויסייע לו להיגמל מסמים. במהלך ההיפנוזה, מצווה המהפנט על שמעון לבצע עבירת שוד. הוא מועמד לדין. ההתנהגות עצמה של השוד, היא נעדרת שליטה. כשהוא מבצע את היסוד העובדתי של העבירה, אין לו יכולת לבחור בין אם להיכנס לבית המגורים לבין שלא להיכנס. אבל כאשר אדם הכניס את עצמו, כשהוא היה בשליטה, למצב של העדר שליטה, לא עומד לו הסייג לדרישת השליטה. דוגמא, אב שלקח את בנו בתחילת הקיץ לשדה פרוץ שהוא יודע שיש סכנה שהילד יוכש ע"י נחש והגיע אח"כ למצב שנאלץ לנסוע בניגוד לחוקי התנועה. ישנם ערכים חברתיים שאנחנו כחברה מקדשים אותם (טיולים, ספורט וכד') וזו אינה התנהגות פסולה.   פס"ד רופא, נהג במשאית במצב של נמנום, סטה במסלול נסיעתו ופגע ברכב שנסע מולו והרג את הנהג. מגישים כתב אישום על הריגה. בביהמ"ש המחוזי הוא זוכה והוגש ערעור לביהמ"ש העליון שקיבל את הערעור של המדינה. הנימוק: נהג שחש מנומנם חייב לעצור את רכבו, שאם לא כן הוא לוקח על עצמו מדעת סיכון.

פס"ד אייזנברג, קוסמטיקאית שיש לה בן ולו בת זוג. המערערת, חברתו, עשתה טיפול אצל האם. בטרם נכנסה לטיפול נודע לה שהחבר שלה בוגד בה. באמצע הטיפול מרגישה הנערה שהיא חייבת להרוג את הקוסמטיקאית. היא תוקפת אותה בסכין ורוצחת אותה בחניקה. טענת ההגנה הייתה אי שפיות הדעת, ס' 34ח. באתי לבית המנוחה ולא הייתה לי כל כוונה לתקוף אותה, התקיפה הייתה תמוהה בעיני. השופט לוין דחה את הערעור שלה. הנימוק: לא נמצאו סימנים פסיכוטיים לפי ס' 34ח. אין כאן דחף שנובע ממחלה. היא ידעה להבחין בין טוב ובין רע ויש לה תקינות שכלית. היא גם ידעה שהיא פועלת בניגוד לחוק והליקויים הנפשיים ששללו את יכולת הריסון שלה, לא הגיעו כדי מחלת נפש. מחלת נפש זה משהו מאוד מדויק ומצומצם. לכן, נושאת במלוא האחריות הפלילית.

צריך, בניתוח האירוע, לחבר את העקרונות שבוחנים את העבירה.

פס"ד בוֹטל. הנאשמת הואשמה ברצח בכוונה תחילה על שהציתה את בעלה על רקע של התעללות רבת שנים מצד הבעל. היא טענה לאי שפיות הדעת. היא מבינה שזה פסול להצית בעלה ומבינה שהצתה זו תגרום לנזק בלתי הפיך (=תקינות שכלית). נותר לבחון את המישור הרצוני, אין מחלה במקרה זה ולכן לא עומדת לה ההגנה של אי שפיות הדעת. תוטל עליה אחריות פלילית. בפס"ד זה, ביהמ"ש קבע מס' תנאים מצטברים להוכחת הדחף לאו בר כיבוש: א – קיום מחלת נפש עפ"י ההגדרה הרפואית

ב – מחלת הנפש מנביעה את ההתנהגות נשוא האישום. ההתנהגות נובעת ממחלת הנפש.

ג – ההתנהגות עצמה אינה בת כיבוש. לא ניתן לשלוט בה ולא ניתן לעוצרה.

 34כב. נפקותו של ספק [תיקון: תשנ"ד] (א) לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר. (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג.

המחוקק הוסיף ס' לחוק העונשין את  ס' 300א. עונש מופחת [תיקון:תשנ"ה] על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. (ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב. (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו. סעיף זה הוא תוצאה של תופעת הנשים הנתונות להתעללות ממושכת. הסעיף מדבר על הפחתה בחומרת העונש עקב מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת.

ס' 34ה. נטל ההוכחה [תיקון: תשנ"ד] מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית. אם לא חל סייג לאחריות פלילית, הנאשם ישא בתוצאות מעשיו כקבוע בחוק.

 35א. עונש חובה ונסיבות מקלות [תיקון: תשנ"ד, תשנ"ה] (א) הורשע אדם בעבירה שדינה עונש חובה, ניתן להטיל עליו עונש קל מעונש החובה הקבוע לעבירה, אם העבירה נעברה בנסיבות מקלות מיוחדות שיפורשו בגזר הדין. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על אלה: (1) עבירת רצח לפי סעיף 300, למעט במקרים המפורטים בסעיף 300א; (2) עבירה לפי - (א)חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י-1950 4; (ב) חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950 5; (ג) חוק הטיס (עבירות ושיפוט), התשל"א-1971 6." ללמוד ולקרוא את כל הסעיפים שמדוברים בהרצאות

לקרוא את פס"ד הרלבנטים לנושא הכשרות הנפשית

 

תרגיל 04/11/07

 

השוואה בין משפט פלילי לאזרחי

	פלילי	אזרחי
ריבון	מדינה/כתר	אזרח/נפגע
צדדים	מאשימה/נאשם	תובע/נתבע
מטרה	הגנה על אינטרס חברתי	פתרון סכסוך
סדרי דין / נטלים	מעבר לכל ספר סביר	מאזן הסתברויות (51%)
תוצאה	עונש+קלון	פיצוי/השבת מצב לקדמותו/ביצוע מעשה

 

המקורות הנורמטיבים של המשפט הפלילי

1. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו - חולש, מבחינת פרשנות, על כל החוקים.

2. חלק מקדמי/כללי – "כפוף" לחוק היסוד. כל העקרונות המנחים לגבי כלל העבירות הפליליות. תיקון 39 תיקן את החלק הזה והתאימו אותו לתקופה. חל על כל העבירות הפליליות גם אם לא מחוק העונשין ס' 34כג. כלליות החלק המקדמי והחלק הכללי [תיקון: תשנ"ד] באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי גם על עבירות שלא לפי חוק זה. חלק ספציפי – העבירות עצמן. הגדרת העבירות. כולל את הפח"פ (פקודת החוק הפלילי). 1977 הוקם חוק העונשין. למעמד זה, הוקמה ועדה שעברה על כל החוקים והפקודות שהיו קיימים ושינו אותם. הם גם יצרו הגדרות חדשות.

הבעיה - החלק הספציפי לא תוקן כולו ומה שתוקן תוקן ב-77'. כשתיקנו את החלק המקדמי ב-95' נוצר פער בשפה. הפתרון בא ב ס' 90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה [תיקון: תשנ"ה] בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 16 (בפרק זה - חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח - (1) "זדון" או "מזיד" - יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולעניין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות; (2) "בכוונה" - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר; (3) "ביודעין" או מונח בעל משמעות דומה - יתפרש המונח כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א); (4) "יש לו יסוד להניח" או ביטוי בעל משמעות דומה - יתפרש הביטוי כאדם שחשד, כאמור בסעיף 20(ג)(1); (5) "התרשלות" - יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21 ( "הוראות להתאמת דיני עונשין), זה מעין מילון שבא לבצע את ההתאמות עקב הפערים.

עבירה פלילית - צריך שיהיה יסוד עובדתי ויסוד נפשי ובתנאי שאין סייג לאחריות פלילית.

עקרונות היסוד של דיני העונשין

1. עקרון החוקיות – "אין עבירה ואין עונש עליה אלא עפ"י חוק שעמד בתוקפו בעת עשית העבירה ושחל עליה גם מבחינת מקום עשיתה". ההגדרה מכילה 3 רכיבים: א – עפ"י חוק: מתבטא בס' 1 לחוק העונשין. ב – רכיב הזמן: מתבטא בס' 3 לחוק העונשין. אין עונשין למפרע (רטרואקטיבית). ג – רכיב המקום: מתבטא בפרק ג' לחוק העונשין שכותרתו תחולת דיני העונשין לפי מקום עשית העבירה.

   נגזרות נוספות מהעקרון: א - הכל מותר אלא אם כן זה אסור

   ב - אין עונשין אלא אם כן מזהירין

2. אין עונשין על דברים שבלב – המדובר בחופש הביטוי. מתי חופש הביטוי נגמר ונדרשת התערבות המשפט הפלילי.

3. אין עונשין על מעשה בלבד – צריך יסוד עובדתי וגם יסוד נפשי.

4. לכל עבירה עונש ההולם אותה

5. כל עבירה צריכה להלום את תודעת הציבור – צריכה להיות הסכמה ציבורית על העבירה.

6. אין עבירה ללא מידה מינימלית של נזק לציבור

7. אין עבירה בלא עושה בעל כשרות פלילית עובר לעשייתה – כשרות פלילית מוגדרת לגיל 12 ולמצב נפשי.

8. אין עבירה ללא התנהגות מרצון – לכל אדם יש בחירה בין לעשות ללא לעשות.

9. כל אחד נענש על עבירה שביצע בניגוד לכלל של אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

10. כל דרישת האחריות הפלילית היא עניינו של הריבון

 

 

 

כללי עזר ליישום העקרונות

1. פרסום החוק – בעיקר לעקרון החוקיות

2. החוק צריך להיות בהיר ומדויק. לדוגמא, ס' 2 לפקודת הדיג (1937), מגדיר מהו דג.

3. הצורך בפרשנות סבירה של החוק: פרשנות תכליתית מול פרשנות לשונית (דווקנית). לדוגמא, ע"פ 50/71, ברשלום. הורשע בחנית מכוניתו על המדרכה. טען שזו לא מדרכה. השופט עציוני אמר שיש אבני שפה וזה מקום מוגדר (=עָזָרה) להולכי רגל. פס"ד מזרחי 787/79, מזרחי.   אסיר שהיה אמור לחזור מחופשה מהכלא. הוא לא חזר והורשע על בריחה ממשמורת חוקית. סנגורו טען שהוא לא ברח הוא פשוט לא חזר. הנשיא ברק פירש תכליתית את החוק והתייחס לאי חזרתו כבריחה. מילות החוק צריכות להיות מותאמות לשם הגשמת מטרותיו הבסיסיות של החוק. המטרה הבסיסית היא לשמור על המשמורת ולמנוע השתחררות מכבליה. ע"פ 2940/94, צבי לוין, אדם היה צריך למסור מסמכים למשרד עו"ד. הגיע עם רכבו והחנה אותו בקרבת מקום. היה שלט חניה אסורה למעט פריקה וטעינה. כשקיבל דו"ח, טען שהוא כלול במושג פריקה וטעינה. ביהמ"ש פירש תכליתית ולא קיבל את עתירתו.

יישום של עקרון החוקיות - ביהמ"ש לא יכול ליצור עבירות. אין עונשין מכוח היקש וקל וחומר.   ס' 5 לפקודת הראיות, בני זוג לא כשרים להעיד זה לחובתו של זו. בני זוג הם מי שנשואים בזמן מתן העדות. ידועים בציבור לא תקפים.

 

 

 

הרצאה 07/11/07

יסודות העבירה הפלילית

עבירה פלילית – תופעה אנטי חברתית שמעמידה בסכנה את הערכים שהציבור כולו מבקש לשמור עליהם ולציבור כולו עניין חיוני להגן עליהם. במהותה של העבירה הפלילית כרוכים כל עקרונות דיני העונשין. מהות זו של העבירה משתקפת גם במבנה הפנימי של העבירה, על כל היסודות שמרכיבים אותה. לכל עבירה פלילית יש מכנה משותף אחד, ללא הבדל בסוג העבירה הפלילית. בכל עבירה פלילית מתקיימים 4 יסודות עיקריים:

1. היסוד העובדתי/יסוד אובייקטיבי/יסוד מטריאלי/Actus reus– מתבטא בכך שבכל עבירה כלולה התנהגות שמרכיבה את העבירה בתוספת נסיבות או בנוסף לתוצאות שלהן גרמה ההתנהגות (לא בכל עבירה יש נסיבות ותוצאות).

2. היסוד הנפשי/יסוד סובייקטיבי/יסוד מנטלי/Mens rea – מתבטא ביחסו הסובייקטיבי השלילי מבחינה ערכית, של עושה העבירה, אל הערך החברתי המוגן. אין די בכך שעושה העבירה הוא בר עונשין, מעשה העבירה צריך להיות מלווה באשמה. ההתנהגות צריכה להיות נפשעת וצריך שיהיה בה יסוד של אשמה.

3. עושה העבירה – האדם בעל הכשרות הפלילית שביצע את העבירה, על היסוד העובדתי שבה. האדם שהוא בר עונשין מבחינת גילו ותקינות רוחו.

4. אובייקט העבירה – הערך החברתי המוגן ע"י איסור העבירה. ערך מוגן הוא אינטרס חברתי שהחברה מבקשת להגן עליו באמצעות המשפט הפלילי. הפגיעה בערך מוגן זה היא פגיעה במהותה של העבירה. תכלית השמירה על הערכים המוגנים, היא הבטחת התנאים הדרושים לקיומה של החברה. זה נעשה באמצעות איסור. כלל יסוד בדיני עונשין: התנהגות שמוגדרת כעבירה פלילית, תהיה אסורה לא רק משום שהמחוקק מאיים בעונש, אלא משום שהיא איננה מתיישבת עם תודעת וערכי הציבור. ערך מוגן הוא אינהרנטי לכל עבירה. יתכן שיש עבירה אחת שבצידה כמה ערכים מוגנים. לדוגמא, עבירת השוד יש בה כמה ערכים מוגנים: קניין, חיי אדם, חירות, כבוד האדם...

על רקע 4 יסודות אלו ניתן להגדיר מהי עבירה פלילית. ההגדרה האנליטית של מה זה עבירה היא: העבירה היא התנהגות נפשעת של אדם בעל כשרות פלילית. התנהגות נפשעת אסורה עפ"י החוק, בשל הסכנה שנשקפת ממנה לערך חיוני לקיום החברה ולהתפתחותה.  

 

כיצד מטילים אחריות פלילית?

מוודאים שמתקיימים כל יסודות העבירה (לרוב נתייחס רק ליס"ע ויס"נ)

היסוד העובדתי

כלל יסוד הוא ש"אין עונשין על דברים שבלב". יש צורך שאדם יעשה צעד במציאות האובייקטיבית להגשת היחס הפסול שלו לערכים המוגנים של החברה. לדוגמא, ראובן רוצה לגרום למותו של שמעון, אבל לא עושה דבר בעניין. במקרה זה לא מתקיים שום צעד אובייקטיבי שמקרב אותו לביצוע עבירה. מבנה היסוד העובדתי ס' 18. מבנה היסוד העובדתי [תיקון: תשנ"ד] (א) "פרט", לעניין עבירה - המעשה בהתאם להגדרתה, וכן נסיבה או תוצאה שנגרמה על ידי המעשה, מקום שהן נמנות עם הגדרת אותה עבירה. (ב) "מעשה" - לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת. (ג) "מחדל" - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. 1. התנהגות – מעשה או מחדל. רכיב שקיומו תלוי במבצע העבירה. בכל הגדרת עבירה, חייב להיות או מעשה או מחדל. המעשה שיש להוכיח על מנת שתתגבש עבירה הוא רק זה שמופיע בהגדרת העבירה. הגדרת טיב המעשה: במקרים רבים החוק מגדיר את המעשה האסור, הגדרה מיוחדת שנותנת לו משמעות רחבה יותר מההגדרה המילונית או מהמשמעות הרווחת של אותו מעשה. לפעמים ההגדרה שונה לגמרי ממה שאנו מכירים. לדוגמא, המונח 'בעילה' בס' 345, שונה מהמשמעות הטבעית והמקובלת של המונח כי הוא כולל לא רק החדרת איבר מין אלא גם חפץ. מכאן, אפשר להסיק שגם אישה יכולה לאנוס אישה. לכן, הכלל הוא שהמעשה, במובנו הרגיל, בא לידי ביטוי בהתנהגות אקטיבית שיכולה להתבטא בתנועת גוף פיזית. יחד עם זאת, קיימות התנהגויות שאינן באות לידי ביטוי במעשה אקטיבי. אז, הן מהוות את האקטוס ראוס במובן הלא הקלאסי. זה קיים ב-3 סוגי עבירות: (א) עבירות מיצב/סטטוס – היסוד העובדתי שלהן מתבטא בהמצאות אדם במקום מסוים או במצב מסוים ללא מעשה נוסף. סוגי עבירות מיצב: (1) המצאות במקום מסוים – די שהאדם נמצא במקום המוגדר בעבירה. לדוגמא, ס' 215ג, הנמצא במקום שעיסוקו זנות. ההמצאות מקיימת את המעשה שביסוד העובדתי. ס' 143א2, הדרכת אימונים צבאיים. נוכח=מעשה. ס' 406א, המצאות/כניסה=מעשה. (2) המצאות במצב מסוים - ס' 199 א1, סרסרות למעשי זנות. מחייתו=מעשה. הוא נמצא במצב שמגבש את המעשה של העבירה. זהו מצב סטטי שמגבש עבירה של סרסרות למעשה זנות. ס' 200, חזקת סרסרות. גר=מעשה. 410 (3), נסיבות מחשידות במצב פריצה. להיות במצב של פנים מושחרות=מעשה. יש עבירות שמשלבות המצאות במקום עם המצאות במצב. ס' 139 (1), פקודת מסילות הברזל. המצאות במסילת ברזל (=מקום) במצב של שכרות (=מצב) זו עבירה. יש כאן קושי כי לכאורה, עבירות מיצב יוצרות בעיה כי הן אינן דורשות מעשה אקטיבי. באה עבירה שמגדירה מעשה ללא מעשה. כלומר קיומו של מעשה או מחדל הוא רק אם אתה נמצא במצב. הפתרון למצב זה הוא זיהוי נקודה של בחירה חופשית. מייחסים לנאשם אחריות כי ניתן לייחס לו/לזהות נקודת זמן שבה היה לו חופש הבחירה ביחס לאותו מיצב. כדי שזה יתיישב עם ס' 18 הדן במעשה/מחדל, הנחת המחוקק היא שהקביעה כי המצאות במצב/במקום היא עבירה, כמוה כהטלת חובה שלא לעשות מעשה אקטיבי של כניסה מרצון למקום/למצב. כלומר, הכניסה למצב היא כאילו אקטיבית. דוגמא, אדם עולה לרכבת בריא, במהלך שהותו ברכבת גילה שהוא חולה ומאז, טרם הייתה לו האפשרות לרדת מהרכבת. האם ניתן להעמידו לדין על עבירה לפקודת מסילות הברזל שקובע שהמצאות במסילת ברזל (=מקום) במצב של חולי במחלה מדבקת (=מצב), מהווה עבירה. לא ניתן להעמידו לדין בגלל העדר שליטה, ס' 34 ז. (ב) עבירות החזקה – המעשה האסור בהן מתבטא בהחזקת דבר כלשהו ללא היתר. ס' 7א לפקודת הסמים המסוכנים. מדבר על איסור החזקת סם מסוכן. [רפאל יששכרוב. חייל שנפקד מהצבא, הוחזר למתקן כליאה. התבקש להתפשט ואז נפלה שקית סמים. הוגש כתב אישום על החזקת סם ושימוש. בפס"ד זה, יצאה הלכה גדולה בדיני ראיות 'הלכת יששכרוב' שמדברת על פסילת ראיות שהושגו באמצעים לא כשרים]. ס' 204 לחוק העונשין, מדבר על החזקת מקום לשם זנות. ס' 112, החזקת ידיעה סודית. ס' 144, החזקת כלי נשק. סעיף 34כד מגדיר מהי החזקה. **המשך ההסבר בע' 23 שיעור מיום 14/11). (ג) עבירות מחדל – הסבר ע' 24 שיעור מיום 14/11.

2. נסיבות – עובדות אובייקטיביות שמתקיימות/מתלוות אל המעשה/מחדל. חשיבות הנסיבות היא בכך שכל מעשה או מחדל מקבל את משמעותו המיוחדת מן הנסיבות שבהן הוא נעשה. כתוצאה מכך, קיומה/העדרה של נסיבה, גורמים לכך שמעשה/מחדל מקבלים בכל פעם משמעות אחרת. עפ"י ס' 18 לחוק, אין חובה שבהגדרה של עבירה תהיה גם נסיבה, למרות שבמרבית העבירות מוגדרות נסיבות; אם יש בהגדרת העבירה נסיבות, אזי זה מחייב. דוגמא לחשיבות הנסיבות. נאשם ניגש לאישה שממתינה לאישה בתחנת אוטובוס ומתערטל בפניה. להתנהגות זו אנו קוראים בשם "מעשה מגונה", ס' 349. הגדרה זו כוללת שני מרכיבים: מעשה ונסיבות. המעשה הוא התערטלות. הנסיבות: בפומבי, בפני אדם אחר, ללא הסכמתו. דוגמא זו באה להמחיש את חשיבות הנסיבות. אם יש נסיבות בהגדרת העבירה, חייבים לוודא שהן מתקיימות, כדי לקיים עבירה פלילית.

3. תוצאה – לפי ס' 18א, אין הכרח שהגדרת העבירה תכלול גם תוצאה. בחלק מהעבירות די במעשה או מחדל כדי שתוטל אחריות פלילית משום ששם אין צורך בנסיבות ובתוצאה. בעבירות אחרות, המעשה/מחדל מתגבשים רק כאשר יש בהם תוצאה.

בניתוח יסוד עובדתי עלינו לדעת אם אנחנו מסתכלים על עבירה תוצאתית או לא. יש לנו עבירות או התנהגותיות או עבירות תוצאתית. בהתאם לכך, יש להתאים את סוג הניתוח, לשם כך, חייבים תמיד לחזור לחוק.

הבחנה בין עבירות התנהגותיות לבין עבירות תוצאתיות

1. עבירות התנהגות – עבירות שלצורך התגבשותן לא מחייבת התקיימות תוצאה. כך יוצא שיש עבירות שדי במעשה/מחדל כדי שהן תתגבשנה, עם או בלי נסיבות.

2. עבירות תוצאה - לצורך התגבשותן נדרשת גם תוצאה. דוגמא לחשיבות התוצאה, שמעון יורה באקדח ולוי נהרג. ההתנהגות – שמעון גרם למות לוי. לכאורה, ניתן להצביע על 2 מצבים: הירייה (המעשה) והמוות (התוצאה). נניח שהתוצאה הייתה שונה ושמעון פגע בחלון ושבר זכוכית/הרג חתול/רק הבהיל את לוי/לא פגע בדבר. התוצאות השונות משנות לגמרי את מהות ההתנהגות של שמעון ולכן, גם את תיאור ההתנהגות. יש הבדל בין התנהגות של גרימת מות אדם לבין זו של גרימת מותו של בע"ח לבין זו שלא גורמת לתוצאה כלל. דוגמאות לניתוח הגדרה של עבירה. ס' 345א1 דן באינוס: הבועל אישה שלא בהסכמה החופשית. כאשר אדם בועל אישה הוא מבצע את המעשה לצורך התקיימות עבירת האינוס. עם זאת, הבעילה יכולה להיות בהסכמה/שלא בהסכמה. לאור הגדרת העבירה בחוק, בעילה=התנהגות; הסכמה/אי הסכמה=נסיבה. מתקיימת/לא מתקיימת=קובע את משמעות המעשה. כך, קורה שבעילה בהסכמה מותרת ואילו בעילה שאינה בהסמכה אסורה עפ"י החוק ומהווה עבירת אינוס. לגבי גבר יש מינוח אחר של ביצוע עבירת מין כלפי גבר והוא מעשה סדום. ס' 176, עבירת הביגמיה. נשיאת אישה=התנהגות. אישה אחרת=נסיבה. ס' 373, חטיפה ממשמורת. המוציא=התנהגות. ממשמורת/קטין/לא שפוי/לא מלאו 16/לפי דין וכו'=נסיבות. בהעדר אחת מנסיבות אלו, לא מתגבשת עבירה. עבירות המתה אינן מתקיימות אם לא מתקיימת תוצאה של מות אדם. כנ"ל לגבי גרימת חבלה חמורה.

 

 

 

 

זיהוי פרטי האירוע הדרושים לצורך ביצוע עבירה

כשאדם מבצע עבירה, הוא עשוי לבצע שורת מעשים, שחלקם אינם רלבנטים לצורך התגבשות העבירה. כמו כן, עשויות להיות נסיבות/תוצאות שאינן רלבנטיות לצורך התגבשות העבירה. לדוגמא, אדם מואשם בעבירת הריגה. זה לא רלבנטי לגבי התגבשות עבירת ההריגה והטלת האחריות איך הוא הגיע לזירת העבירה. לא רלבנטי היכן התבצע הפשע ואיך.

עלינו לזהות מתוך שלל הפרטים את אותם מעשים/נסיבות/תוצאות הנמנים עם הגדרת העבירה. חוזרים לחוק ולאורו מזהים את הפרטים הרלבנטים. ראובן דוקר את שמעון והורג אותו. יום לפני האירוע הוא מספר לחברו, לוי, שבכוונתו להמית את שמעון. מה מעמדם של הסכסוך והעובדה שהוא סיפר ללוי על העבירה? לא רלבנטי להתגבשות העבירה. מאוד רלבנטי להוכחת האשמה.

כאשר אנו מקבלים סיפור מלא פרטים – הרבה דברים אינם רלבנטים וכדי לדעת מה לא רלבנטי, הולכים לחוק.

 

לשיעור הבא: לקרוא את ס' 34כד

ע' 5-6 בסילבוס לקרוא חקיקה תחת הנושאים הרלבנטים לשעורים.

 

 

 

 

תרגיל 11/11/07

ניתוח עבירה פלילית

היסוד העובדתי

1. התנהגות – מעשה (הפעולה הפיזית) או מחדל (אי עשיה). אין עבירה ללא התנהגות. ההתנהגות מוגדרת בחוק.   ע' 9 ס' 18 מגדיר את מבנה היסוד העובדתי. מקור חובה – אחרי הקביעה של מחדל, חובה להגדיר מקור חובה.

    

2. נסיבה – כל מה שאינו התנהגות ואינו תוצאה. כל נתון/עובדה שמתקיימים בזמן ביצוע העבירה ושהנתון/העובדה אינם תלויים במבצע. הגדרה הפונקציונלית – מה הפונקציה שאותו נתון ממלא? לדוגמא: מתי בוצעה העבירה, איפה, כמה, כלפי מי? כדי לדעת מהי הנסיבה התשובה צריכה להיות לשאלה פונקציונלית לחילופין, מה שאינו מעשה ואינו תוצאה. יכולה להיות עבירה ללא נסיבה, אבל זה נדיר.

    

3. תוצאה –   א - בעבירות התנהגות לא נדרשת תוצאה ב - בעבירות תוצאה נדרשת תוצאה

         קש"ס – קשר סיבתי. אחרי קביעה של תוצאה חובה לציין קש"ס

ס' 34 כד'– סעיף הגדרות.  34כד. הגדרות [א/5] [תיקון: תשמ"ח, תשנ"ד, תשנ"ח(2)] לעניין עבירה - "בית מגורים" - בנין או מבנה או חלק מהם, שבידי בעלו או תופשו לשם מגורים, לעצמו או למשפחתו או לעובדו, גם אם לעתים אין גרים בו; ולעניין זה יראו כחלק מבית המגורים גם בנין או מבנה הסמוך לו, או תפוש עמו או משמש לצורך מסוים שלו, ובלבד שיש קשר ביניהם, בין צמוד ובין דרך מעבר גדור ומכוסה המוליך מן האחד למשנהו; "בעל" ומונחים כיוצא בו, לעניין נכסים - לרבות תאגיד, חבר בני אדם הכשיר להיות בעל נכסים, והמדינה; "דרך ציבורית" - כביש, שוק, ככר, רחוב, גשר וכל דרך שעוברים בה הרבים כדין; "החזקה" - שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד; "הליך שיפוטי" - כל הליך לפני בית משפט, בית דין, רשות שיפוטית, ועדת חקירה או אדם המוסמכים להשביע עדים; "חבלה" - מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים; "חבלה חמורה" - חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים; "חבלה מסוכנת" - חבלה שיש בה סכנת נפשות; "חומר מחשב", "מחשב" - כהגדרתם בחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 "חוק" - לרבות אקט של הפרלמנט הבריטי או דבר המלך במועצתו או חלק מהם, או תקנות לפיהם, כפי תוקפם במדינה;. "ידיעה", לעניין כל ביטוי המציין ניפוק או שימוש - ידיעת טיבו של הדבר המנופק או המשמש; "כסף" - לרבות שטר מטבע, ממשך בנקאי, שיק וכל אסמכתה אחרת לתשלום כסף; "לילה" - משעה 18.30 עד שעה 6.30; "מקום ציבורי" - דרך, בנין, מקום או אמצעי תעבורה שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי או בתנאי של תשלום, וכל בנין או מקום המשמש אותה שעה להתקהלות ציבורית או דתית או לבית משפט היושב בפומבי; "ניפוק", של דבר - לרבות שימוש או עשיה בו, ניסיון של שימוש או עשיה בו, או ניסיון להניע אדם להשתמש או לעשות בו או לפעול על פיו; "נייר ערך" - לרבות תעודה המעידה על זכות או זכות תביעה לנכס; "נכס" - חי או דומם היכול לשמש נושא לבעלות; "עובד הציבור" - (1) עובד המדינה, לרבות חייל כמשמעותו בחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 3; (2) עובד רשות מקומית או רשות חינוך מקומית; (3) עובד מועצה דתית; (4) עובד המוסד לביטוח לאומי; (5) עובד בנק ישראל; (6) עובד ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד - המגבית המאוחדת לישראל, לרבות חבר מועצה או הנהלה במוסדות אלה; (7) עובד לשכת שירות התעסוקה; (8) עובד מפעל, מוסד, קרן או גוף אחר שהממשלה משתתפת בהנהלתם, לרבות חבר מועצה או הנהלה בגופים אלה; (9) בורר; (10) נושא משרה או תפקיד על פי חיקוק, בין במינוי, בין בבחירה ובין בהסכם, אף אם איננו אחד מעובדי הציבור המנויים בפסקאות (1) עד (9); (11) דירקטור מטעם המדינה בחברה ממשלתית, בחברה בת ממשלתית או בחברה מעורבת, כמשמעותן בחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975 , וכן עובד של חברה כאמור או אדם המועסק בשירותה; "פומבי", לעניין מעשה - (1) מקום ציבורי, כשאדם יכול לראות את המעשה מכל מקום שהוא; (2) מקום שאינו ציבורי, ובלבד שאדם המצוי במקום ציבורי יכול לראות את המעשה; "פצע" - חתך או דקירה המבתרים או בוקעים כל קרום חיצוני של הגוף, ולעניין זה קרום חיצוני הוא כל קרום שאפשר לנגוע בו בלי לבתר או לבקוע כל קרום; "פרסום" - כתב, דבר דפוס, חומר מחשב או כל מוצג חזותי אחר וכן כל אמצעי שמיעתי העשויים להעלות מלים או רעיונות, בין לבדם ובין בעזרת אמצעי כלשהו; "פרסם" - (1) בדברים שבעל פה - להשמיע מלים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלויזיה הניתנים לציבור או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב; (2) בפרסום שאינו דברים שבעל פה - להפיצו בקרב אנשים או להציגו באופן שאנשים במקום ציבורי יכולים לראותו, או למכרו או להציעו למכירה בכל מקום שהוא, או להפיצו בשידורי טלויזיה הניתנים לציבור או להפיצו לציבור באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציעו לציבור באמצעות מחשב. "ציבור" - לרבות כל חלק ממנו העלול להיפגע מהתנהגות שעליה מדובר בהקשרו של מונח זה. "קטין" - אדם שטרם מלאו לו 18 שנים. אם לא ברורה לנו הגדרה/מילה, יתכן שנמצא פירושה שם. אם אין הגדרה שם יש ללכת לסביבות הפרק בו מוגדרת העבירה ואם לא - חוזרים לפרשנות.

אם אין "וי" ליד כל הרכיבים הנדרשים במסגרת החוק, העבירה לא מתקיימת.

כדי לדעת מהי ההתנהגות/הנסיבה/התוצאה לשם קביעת עבירה, תמיד הולכים לחוק.

אם לא מצאנו רכיב נדרש, אין עבירה פלילית.

בשלב זה, אנחנו לא מתייחסים כלל ליסוד הנפשי. למילים בחוק כגון: כוונה, במזיד וכד' לא להתייחס בשלב זה. זה יסוד נפשי.

בניתוח עבירה בתרגילים אנחנו קודם כל הולכים לסעיף העבירה בחוק אליו מפנים אותנו ומשם דולים את הפרטים הרלבנטים בלבד – הסיפור לא מעניין אותנו! יש לבצע "רשימת מכולת" של כל מה שמגדיר את העבירה ולחפש את הפרטים במקרה המתואר.

 

 

 

הרצאה 14/11/07

(המשך של פירוט ס' ב+ג בעמ' 18 בסיכום ההרצאות)

עבירות החזקה

(סעיפים רלבנטים: ס34כד – פרשנות להחזקה; ס' 144 – עבירות בנשק; ס' 411 + ס' 412 – נכסים גנובים; ס' 7 + ס' 8 לפקודת הסמים המסוכנים – החזקה ושימוש, דרכי החזקה).

עבירות שהמעשה האסור שבהן מתבטא בהחזקת דבר כלשהו ללא היתר. לדוגמא, החזקת סם מסוכן. ס' 7 א לפקודת הסמים המסוכנים. ס' 204 לחוק העונשין מדבר על החזקת מקום לשם זנות. ס' 112ב, החזקת ידיעה סודית.

החזקה – מוגדר בס' 34כד"החזקה" - שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד; הסעיף מגדיר 2 סוגי החזקה: (1) ברישא של ההגדרה מדובר על החזקה ממשית. המוקד היא שליטה. החזקה ממשית מתקיימת כאשר לאדם יש שליטה על הנכס המוחזק. המבחן לקיומה זה בעצם שליטה. זהו מבחן עובדתי-אובייקטיבי. אין זה משנה אם המחזיק מחזיק בנכס בזכות או לא בזכות. עובדתית הוא מחזיק, אז זו עבירה. אין שליטה לאדם שמחזיק בנכס אם אינו יודע על קיומו. ככלל, צריך שתהיה ידיעה. עם זאת, ישנם סוגים של שליטה: א - שליטה יכולה להתפרש גם כיכולת להגיע לעשייה פיזית בסם. לדוגמא, אדם מטמין בחצר ביתו סמים ורק הוא יודע היכן זה נמצא.

ב – יכולת לקבוע את 'גורלו' של הדבר. לדוגמא, אדם שלא שולט פיזית בנכס, אבל הוא מורה לאדם אחר מה לעשות בסם.

(2) הסיפא של ההגדרה מגדיר החזקה קונסטרוקטיבית. אדם יחשב כמחזיק בנכס אע"פ שאין לו שליטה בנכס אלא אדם אחר שולט בנכס, כאשר ההחזקה ע"י האדם האחר, היא בהסכמת הנאשם, בתיאום איתו ובידיעתו מראש. פס"ד הוכשטט קובע שהחזקה מיוחסת גם לבני הקבוצה, מכוח הידיעה וההסכמה שאחד יחזיק בנכס. אין די בהסכמה בעלמא לצורך קיום החזקה קונסטרוקטיבית, נדרשת הדברות מוקדמת, קביעה משותפת, עסק משותף. לדוגמא, ראובן ושמעון מחליטים שראובן יפיץ כדורי אקסטזי בבתי ספר תיכון. במסגרת ההסכמה הזו בניהם, ראובן מחזיק את הסם. לפי ס' 34 כד, גם שמעון יחשב מחזיק בסם. אם ראובן מעשן סם ושואל את שמעון אם יש לו התנגדות שיעשן ושמעון לא מתנגד, זה לא ייחשב החזקה. פס"ד הוכשטט קובע שאין די בהידברות בעלמא, אלא בהידברות מראש, מוסכמת וכד' לכן אין כאן החזקה. בבדיקת אירוע, צריך ללכת לחוק ואז לחפש בפסיקה אם יש לה מה להוסיף ואז לנתח.

עבירות מחדל

אי עשייה מעשה מסוים ע"י אדם מסוים במקרים שהייתה ציפייה שיעשה את המעשה. זו לא 'אי עשייה' במובן של פסיביות, אלא אי עשייה במקום שהיית צריך לעשות. במובן זה המחדל הוא אקטיבי. מציל ששיחק בכדור ולא ראה ילד טובע. היינו מצפים שאדם יפעל עפ"י מערכת נורמות שמחייבת אותו. אם לא פעל על פיה, הוא חדל. מדובר באי מילוי חובה לעשות מעשה, לכן, כשמדברים על מחדל בנשימה אחת רושמים 'מקור חובה לפעול' (=בסיס בחוק). מקורות חובה לפעול:

1. 'מחדל מקצועי' של איש צבא, מהנדס, עו"ד, רופא וכל בעל מקצוע שעפ"י החובה המוטלת עליו במקצוע, הוא לא ממלא חובתו עפ"י נורמות מקצועיות מחייבות.

2. 'מחדל מוסרי' – כאשר אדם אל ממלא את חובתו עפ"י מערכת נורמות מוסרית.

3. 'מחדל חוקי' – כאשר אדם לא ממלא את חובתו החוקית.

18(ג) "מחדל" - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה.

נורמה אוסרת – המסגרת החוקית: הסעיף של העבירה האוסרת + סעיף נוסף שקשור, לדוגמא ס' 18, או ס' 34 כד וכד'.

הבעיות שנובעות מרעיון יצירת המחדל:

מאז ומתמיד הטילה המדינה על הפרט למלא חובות כלפיה ומענישה כלפי אי מילוי חובות. לדוגמא, החובה לשרת בצבא, לשלם מיסים, לשלוח ילדים לבית הספר... לעומת זאת, החוק לא הטיל על הפרט למלא חובות כלפי אדם אחר, וזה החידוש.

כשמדברים על עבירות של התנהגות מסוג מחדל ניתן להבחין בין 2 קבוצות:

1. עבירות התנהגות מסוג מחדל – עבירות שמענישות על אי עשיית מעשה מסוים. עצם זה שלא עשית מעשה שחובה היה עליך לעשות, זאת עבירת התנהגות מסוג מחדל. בדיוק כמו עבירת התנהגות מסוג מעשה שהמעשה הוא התנהגות אקטיבית ס' 262. אי מניעת פשע [א/1939] [33] מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים. ס' 64א לחוק התעבורה, ע' 185. רשום שלא ראה את תוצאות התאונה, זה לא אומר שזו עבירת תוצאה. נהגת ברכב וידעת שאדם עשוי להיפגע ולא עצרת, זו עבירה. במקרה זה מקור החובה מצוי בסעיף עצמו. יש עבירות שמקור החובה מצוי מחוץ לחוק העונשין. לדוגמא, ס' 1, לחוק לא תעמוד על דם רעך, ע' 141. מגדיר חובה על אדם להגיש עזרה. זהו מקור חובה לפעול! מי שלא עושה את מה שקבוע בסעיף זה, ניתן להרשיעו ע"ס סעיף זה, בעבירות שמוגדרות בסעיפים אחרים כדוגמת ס' 64א לחוק התעבורה. מה שחשוב מכל הדוגמאות הללו הוא שעבירות התנהגות מסוג מחדל אינה דורשות שהפרת החובה לפעול תגרום לתוצאה מסוימת. אי מילוי החובה לכשעצמו הוא העבירה.

2. עבירות תוצאה מסוג מחדל – במקביל לעבירות תוצאה, שניתן לעבור אותן ע"י עשיית מעשה, קיימות עבירות תוצאה שניתן לעבור אותן במחדל. בכך שלא עשיתי מעשה גרמתי לתוצאה. ס' 298 מגדיר ענישה למי שגרם להריגה, בין במעשה ובין באי מעשה. ניתן לגרום להריגה בעצם אי המעשה ס' 303. המתת תינוק [תיקון: תשל"ח] [א/2) ,(1)226)] (א) אישה שגרמה במזיד, במעשה או במחדל, למות ולדה שלא מלאו לו שנים עשר חדשים, ובשעת המעשה או המחדל הייתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה, הרי על אף היות העבירה לפי הנסיבות בגדר רצח או הריגה, דינה - מאסר חמש שנים. . עבירות תוצאתיות אחרות שמאפשרות במשתמע ביצוען במחדל ס' 300. רצח   [א/215 ,214] (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (1) גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו; (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם; (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש. . משתמע מהן שיש תוצאה שיכולה להיות או במעשה או במחדל וזה לא מוגדר. 'גורם ל'...יכול להיות או במחדל או במעשה. כדי שנוכל לומר שהנאשם גרם לתוצאה במחדל, צריך להוכיח שהיה מחדל חוקי ולהצביע על הפרת חובה חוקית שחייבה את הנאשם לפעול. מס' מקורות חובה לפעול:

א – חובות לשמירת החיים והבריאות שהוטלו בס' 322-326. ס' 322. אחריות לחסרי ישע [תיקון: תשמ"ג] [א/228] מי שעליו האחריות לאדם שמחמת גילו, מחלתו, ליקויו הרוחני, מעצרו או כל סיבה אחרת אינו יכול להפקיע עצמו מאותה אחריות ואינו יכול לספק לעצמו את צרכי חייו - בין שהאחריות מקורה בחוזה או בדין ובין שנוצרה מחמת מעשה כשר או אסור של האחראי - חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו ולדאוג לבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של האדם מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.  323. חובת הורה או אחראי לקטין [תיקון: תש"ן, תש"ס(5), תשס"א(3)] הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו, חבלה בגופו או פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.  324. [תיקון: תש"ם] בוטל.  325. חובת הממונה על מעשה שיש בו סכנה   [א/231] הנוטל על עצמו ומבצע, שלא בשעת כורח, טיפול רפואי או כירורגי או כל מעשה חוקי אחר שיש בו או שעלול להיות בו סכנה לחיי אדם או לבריאותו - חובה עליו שתהיה לו לשם כך מיומנות סבירה ושיפעל בזהירות סבירה, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או בריאותו של אדם מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.  326. חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה   [א/232] מי שבאחריותו או בשליטתו נמצא דבר - בין חי ובין דומם, בין נייד ובין נייח - ממין או בתנאים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם, בטיחותו או בריאותו אם לא ינהגו זהירות וקפידה בשימוש או בטיפול בו - חובה עליו לנקוט מידה סבירה של זהירות וקפידה למניעת הסכנה, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חיי אדם או על בריאותו מחמת שלא קיים את חובתו האמורה. סעיפים אלו מטילים חובות ולגבי כל אחד מהם, מציין החוק שיראו את האדם, שמוטלת עליו חובה, כמי שגרם לתוצאות שבאו על חיי אדם מחמת שלא קיים את חובתו. הוראות אלו קובעות חובות אך לא קובעות עבירות. הפרתן של חובות אלו אינה מהווה עבירה לכשעצמה. אתה חודל ובעצם המחדל אתה עשוי לגרום לעבירות אחרות של גרימת מוות, חבלה וכד'. הדרך למעשה היא מחדל ומקור החובה הוא בסעיפים אלו. העבירה תהא בסעיפים אחרים לגמרי. לדוגמא, הורה שלא דאג לילדו והילד מת מרעב ניתן להאשימו בגרם מוות ברשלנות או הריגה=הנורמה האוסרת ס' 298 או 304. העבירה היא עבירת תוצאה. ההתנהגות היא מחדל, כאשר ההתנהגות הגרם למותו של הילד, היא לא במעשה (לדוגמא, ירייה)אלא באי מעשה=מחדל, אי הזנתו. מקור החובה לפעול נמצא בסעיף 323. כך צריך לנתח.

ב – חובות 'עשה' נורמטיביות אחרות מן הדין. לדוגמא הוראות בטיחות שקיימות בחוקים שונים כדוגמת פק' התעבורה, פק' הבטיחות בעבודה, בחוק התכנון והבניה וכד'. הם קובעים סעיפים המחייבים התנהגות בטיחותית. זהו מקור חובה לפעול. לדוגמא, תקנות תעבורה מחייבות נהג אוטובוס לסגור את דלתות האוטובוס בעת הנסיעה. אי לכך, אם נוסע נופל במהלך הנסיעה. ניתוח: נורמה אוסרת= נלך לחוק ונמצא את העבירה, לדוגמא 'גרימת מותו של אדם'. סוג העבירה=עבירת תוצאה נגדיר את ההתנהגות שגרמה לתוצאה והיא המחדל, אי סגירת הדלת. מקור החובה לפעול מצוי בפקודת התעבורה.

ג – חובות 'עשה' הנובעות מחוזה. אדם שהתחייב בחוזה, בתמורה או שלא בתמורה, למלא חובה מסוימת, הרי שאם לא ימלא את החובה שהתחייב עליה בחוזה ואי מילויה יביא לתוצאה אסורה בעבירה מסוימת, אזי ניתן להרשיע אותו בעבירה. לדוגמא, בייביסיטר שלקח על עצמו להשגיח על ילד קטן ובגלל שלא מילא את תפקידו כראוי טיפס הילד לחלון ונפצע. במקרה כזה נאתר את העבירה – 'גרם חבלה חמורה'. ההתנהגות היא מסוג מחדל תוצאתי ומקור החובה הוא ס' 322 וגם מקור מסוג חוזה. זהו חוזה משתמע שהרי הוא לקח על עצמו תפקיד. דוגמא נוספת, תצפיתן במסילות הרכבת המועסק ע"י הנהלת הרכבת. אם מפר את חובתו ולא מוריד את המחסום וכתוצאה עוברת מכונית ונגרמת חבלה. הממונה על המחסום גרם לפגיעה ע"י מחדל אבל גם לא קיים את החובה החוקית שלקח על עצמו כשחתם על החוזה.

ד – חובת 'עשה' שמתחייבת מתפקיד. אדם שממלא תפקיד מסוים ומחויב למלא את חובותיו מכוח תפקידו. אם לא עושה זאת ועקב מחדלו נגרם נזק כלשהו, אזי הוא עבר עבירה.

ה – חובת 'עשה' של אדם שיוצר סיכון. בחובה זו ישנם 3 מצבים שונים:

1. מצב שיש חובה על אדם לנטרל סיכון שהוא יצר בשגגה. למשל, שמעון בשגגה, עושה מעשה שיוצר סכנה ללוי. חובה עליו לעשות כל שביכולתו כדי לנטרל את הסכנה מרגע שעשה אותה. פס"ד פרידמן, נאשם דקר קורבן תוך הגנה עצמית. ביהמ"ש קבע שגם אם הנאשם דקר את הקורבן מתוך הגנה עצמית, מאותו רגע שבו לא נשקפה לו סכנה מצד הקורבן, הוא חב חובה להצילו מתוצאת הדקירה. אם לא עשה זאת, אזי הוא אחראי לתוצאות, ניתן להרשיעו בגרימת מותו של אדם.

2. חובת עזרה הדדית בין אנשים שנכנסו לסיטואציה מסוכנת. שמעון ולוי יצאו למסע בהרים ושמעון רואה את לוי במצב מסוכן, במצב דברים כזה הוא חייב להושיט לו עזרה. ואם לא עשה כן והסכנה התממשה הוא עשוי להיות מואשם בעבירה.

3. אחריות ליצירת סכנה לחיים, לבריאות, לרכוש או לחירות. מי שיוצר באשמתו סכנה לחיי אדם אחר והסכנה הזו מתממשת, יש לראותו כמי שגרם לתוצאה במעשה מחדל. פס"ד לורנס.

חוקים נוספים רלבנטים למחדל: ס' 262 – אי מניעת פשע; ס' 338 – מעשה פזיזות ורשלנות; ס' 339 - הזנחת השמירה של כלי ירייה וחמרים מסוכנים; ס' 340 – סכנה לילדים; ס' 368א – פגיעה בקטינים ובחסרי ישע, ס' הגדרות; חוק לא תעמוד על דם רעך.

** מקורות חובה אלו שכיחים בעבירות תוצאה מסוג מחדל, אבל יכולים להיות תקפים גם לעבירות התנהגות מסוג מחדל **

 

נוסחת ניתוח

1. הולכים לחוק – מגדירים את הנורמה האוסרת. מזהים התנהגות, נסיבות, תוצאה+כל מה שתומך בנורמה (סעיפי הגדרות לדוגמא, ס' 18, ס' 34 כד וכד')

2. סוג העבירה – ניתוח היסוד העובדתי (לפי הנוסחה של יסוד עובדתי) והגדרת סוג העבירה – בשלב זה התנהגות או מחדל.

3. הגדרת מקור החובה

 

 

 

 

תרגיל 18/11/07

ההבדל בין עבירות תוצאה להתנהגות

 

עבירת התנהגות – כאשר העבירה דורשת התנהגות ונסיבה בלבד (לא תמיד) ולא דורשת תוצאה.

עבירת תוצאה – כאשר נדרשת התנהגות, נסיבה (לא תמיד) ותוצאה.

ההבחנה בניהן חשובה מכמה סיבות:

1. זיהוי וקביעת קיום העבירה הספציפית עליה מדברים (יתכן שיש עבירה אחרת).

2. כשיש תוצאה עלינו לחפש קשר סיבתי, מה שלא נדרש בעבירת התנהגות.

3. היסוד הנפשי הוא שונה בעבירות תוצאה מבעבירות התנהגות. לכן הבדיקה שונה.

כיצד נבחין בין עבירת תוצאה לבין עבירת התנהגות:

1. עבירות הגרימה (הגורם ל...) הן עבירות תוצאה.

2. מקום שבו ההתנהגות שלי מגלמת בתוכה גם תוצאה, כאשר אי אפשר להפריד בין ההתנהגות לבין התוצאה – זוהי עבירת התנהגות. כלל אצבע (לא כלל מוחלט! להיזהר ממנו) – האם אפשר לגרום לתוצאה הזאת במס' דרכים, זו עבירה תוצאתית.

 

 

 

 

דוגמאות:

1. ההולך באזור תעשיה בין חצות לשש בבוקר – דינו שנה. באזור תעשיה ו- בין חצות לשש בבוקר הן נסיבות. ההולך – מעשה. זו עבירת התנהגות קלאסית. מספיק שאבצע את המעשה, בלי שום תוצאה, בכדי שתתקיים עבירה (בתנאי שהתקיימו הנסיבות).

2. הסוטר לחברו - דינו שנה. ננתח בשתי דרכים: סוטר=גורם לסטירה. אפשר להתייחס לזה כעבירת תוצאה, אבל זה לא נכון! איננו יכולים לפרש ולפרק את המילה. אפשרות שניה, לנתח כעבירת התנהגות. סוטר=המעשה.

3. הגורם למות חברו – דינו שנה. יש המון דרכים להמית אדם. זו עבירת תוצאה.

4.  397. הריגת חיה כדי לגנבה   [א/282]. ההורג חיה הניתנת להיגנב בכוונה לגנוב את העור או את הגופה או חלק מהם, דינו כאילו גנב את החיה. ההורג=תוצאה. כל התנהגות שמביאה לתוצאה טובה. לא חשוב באיזו דרך היא מתה ולכן החוק לא מגדיר את הפעולות שמביאות להריגה. צריך למצוא את הנסיבות: חיה, שניתנת להיגנב. צריך למצוא תוצאה – חיה שמתה.

5.  334. פציעה   [א/241(א)]. הפוצע חברו שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים.  הפוצע=תוצאה. לא חשוב איך. חברו, שלא כדין – נסיבות.

6. החובל בחברו חבלה זה בדיוק כמו הגורם לחבלה בחברו.

7. המקבל דבר במרמה – זו עבירת תוצאה. מקבל=תוצאה, מִרמה=התנהגות (מעשה מרמה), דבר=נסיבה.

8.  298. הריגה [תשכ"ו] [א/213 ,212]. הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.  

9.  428. סחיטה באיומים [תיקון: תש"ם]. המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים.  הרישא = עבירת התנהגות. הסיפא=עבירת תוצאה.

 

 

הרצאה 21/11/07

היסוד העובדתי

בעבודה – יש לקרוא את העבירה המוגדרת ולהבין אותה. יש לפרק אותו לכל מרכיבי העבירה ורק אח"כ להלביש את הפרטים הרלבנטים בסיפור על הסעיף.

יש לשים לב באיזו עבירה מדובר, האם בעבירת התנהגות או בעבירת תוצאה שמשתכללת כאשר מתקיימת התנהגות, תוצאה וקש"ס.

סיכום עד כה לשם ניתוח העבודה:

1. מומלץ להתחיל בניתוח הסייגים, להתייחס לנושא הכשרות הפלילית.

2. עבירה=הנורמה האוסרת. ציון החוק והסעיף

3. היסוד העובדתי בעבירה: התנהגות, נסיבות(ביישום הסיפור, צריך להפעיל שיקול דעת ולבדוק האם הנסיבה אכן קורית בסיפור המוצג בפנינו), תוצאה

4. קביעת סוג העבירה: התנהגות או תוצאה

5. יישום הסיפור על המסגרת שהוגדרה

6. מסקנה

עד כה סיכמנו את נושא ההתנהגות ביסוד העובדתי. כעת עוברים לנסיבות.

רכיב נסיבות ביסוד העובדתי

נסיבות = עובדות, אשר עפ"י הגדרת העבירה בחוק המסוים, עונים לשאלה כיצד נעשה המעשה. השאלה הזו מתפצלת לשאלות קטנות:

1. מי עשה את המעשה – נסיבה המצויה בסעיף העבירה בחוק. נסיבה המגדירה את זהות עושה המעשה. זהות העושה היא פרט ביסוד העובדתי והפרט הזה מוגדר בחוק.לדוגמא, 284. מרמה והפרת אמונים   [א/140] עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים. עובד הציבור=נסיבה. כנ"ל בסעיפים 117, 390. זה עונה לשאלה מי עשה את מה שעשה. יש סוגים נוספים של נסיבות כגון, שלוּח=נסיבה רלבנטית כאשר מדבר על גניבה בידי מורשה. כנ"ל בעבירה של גניבה בידי עובד. יש הבדל עצום בין ס' 391 לס' 384. ב 384. דין הגונב [תשכ"ו]   [א/270] הגונב, דינו - מאסר שלוש שנים, והוא אם לא נקבע לגניבה עונש אחר מחמת נסיבותיה או מחמת טיבו של הדבר שנגנב. ברישא, הגונב דינו מאסר 3 שנים. זו עבירה שאין בה כלום זולת התנהגות. אם היינו צריכים לנתח את הסעיף הזה, אזי היה צורך לציין גם את סעיף 383 המגדיר מיהו גונב.

   ס' 101. שירות בכוחות האויב [ד/11] אזרח ישראלי וכל אדם אחר החייב בנאמנות למדינת ישראל, בין באשר הוא חייב בשירות ביטחון לפי חוק שירות ביטחון, תשי"ט-1959 [נוסח משולב]17, ובין באשר שירת בשירות המדינה, והוא שירת בכוחות המזויינים של האויב, דינו - מאסר חמש עשרה שנה. אזרח ישראלי....שירות הביטחון=נסיבה.

   בעבירה של המתת תינוק,  303. המתת תינוק [תיקון: תשל"ח] [א/2) ,(1)226)](א) אישה שגרמה במזיד, במעשה או במחדל, למות ולדה שלא מלאו לו שנים עשר חדשים, ובשעת המעשה או המחדל הייתה במצב של ערעור שיקול הדעת, משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או משום תוצאות ההנקה לאחר הלידה, הרי על אף היות העבירה לפי הנסיבות בגדר רצח או הריגה, דינה - מאסר חמש שנים. זהות האישה היא הנסיבה. ברגע שהנסיבה המהותית לא מתקיימת, אין עבירה לפי סעיף זה. הסעיף הרלבנטי במקרה שהממיתה אינה האם, הוא רצח וזו עבירה אחרת.  

2. נגד מי נעשה המעשה – נסיבה המגדירה את זהות קורבן המעשה. זהות הקורבן היא פרט ביסוד העובדתי. נקודת המוצא לזיהוי פרט זה מוגדרת בחוק.  273. תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו. התוקף שוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או אדם אחר העוזר לשוטר, דינו מאסר עד שלוש שנים ולא פחות מחודש ימים. שוטר=נסיבה. נגדו נעשתה העבירה.     ס' 255. זילות בית המשפט [א/131]. האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה.  שופט או דיין=נסיבה. 348. מעשה מגונה [תיקון: תש"ן, תש"ס(5), תשס"א(5), תשס"ד]. (ד) (1) העושה מעשה מגונה באדם שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו - מאסר ארבע שנים. קטין שמלאו לו 14 שנים=נסיבה. 165. אלימות נגד מדינת חוץ [א/1)67)]. העושה בתחומי המדינה ניסיון לארגן, להכין, לסייע או להקל כל ניסיון הנעשה במדינת חוץ להרוס במעשי אלימות את סדרי השלטון של אותה מדינה, דינו - מאסר עשר שנים. מדינת חוץ=נסיבה. 345. אינוס [תיקון: תשמ"ח, תש"ן, תש"ס(5), תשס"א(5)]. (א) הבועל אישה - (1) שלא בהסכמתה החופשית; אישה=נסיבה.

3. אופן עשיית המעשה. (א) האם המעשה נעשה בהסכמת הקורבן או ללא הסכמתו.  383. גניבה - מהי   [א/263] (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע; הסכמת הבעל=נסיבה.(ב) בנוכחות מי נעשה המעשה.  382. תקיפות בנסיבות מחמירות [תיקון: תשמ"ג, תשנ"ו] [א/251א] (א) נעברה עבירה לפי סעיפים 380 ,379 או 381 (א)(1) או (3) כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם דינו של כל אחד מהם - כפל העונש הקבוע לעבירה. שניים או יותר=נסיבה. (ג) האם המעשה נעשה בדרך אסורה. מילים כמו: 'שלא כדין', 'שלא ברשות', 'שלא בהיתר'.  414. הגדרות [ח/1] בסימן זה - "זיוף" - אחת מאלה: (3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני;  ללא סמכות כדין=נסיבה. (ד) מתי נעשה המעשה.   492. עבירות בעלי מלונות   [א/383] בעל מלון או אכסניה שאינו מציג בלילות פנס או מאור בחצריו, בהתאם לתקנות הקיימות אותה שעה, או אינו מקיים פנקס האורחים או הלנים, או אינו מראה את הפנקס לשוטר לשם בקורת לפי דרישתו, דינו - מאסר חודש ימים. בלילות=נסיבה. (ה) היכן נעשה המעשה. האם במקום פרטי/ציבורי...  194. מהומה ועלבון במקום ציבורי [א/102] (א) המקים שאון או מהומה במקום ציבורי, בלי סיבה סבירה ובאופן העלול להפריע לתושבים או להביא להפרת השלום, דינו - מאסר שלושה חדשים.  במקום ציבורי=נסיבה.       (ו) האם התלווה למעשה שימוש באמצעי שנועד למנוע התנגדות.  402. שוד [א/1)288 ,287)] (א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע עשרה שנים.  מאיים לבצע מעשה באלימות=נסיבה. 431. עושק [תיקון: תשס"ז] [ח/13] המנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו - מאסר שלוש שנים: את המצוקה..=נסיבה.   (ז)עבירות שמגדירות נסיבות מחמירות. הנסיבות המחמירות הללו הן רלבנטיות להרשעה לפי ס' ספציפי ולא רק לטיעונים לעונש. בהיבט הדין המהותי נסיבות מחמירות רלבנטיות לאישום אחר מתת סעיף אחר לאותה עבירה. לדוגמא  447. הסגת גבול כדי לעבור עבירה [א/286] (א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה, דינו - מאסר שנתיים: (1) נכנס לנכס או על פניו; (2) לאחר שנכנס כדין לנכס נשאר שם שלא כדין. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף זה כשהעבריין נושא נשק חם או קר, דינו - מאסר ארבע שנים. ההתייחסות לס' ב' שונה לחלוטין מהותית מזו של ס' א'. במצב של נסיבות מחמירות זה כמו עבירה נפרדת. הענישה גם שונה. כדי לכתוב כתב אישום לפי ס' ב' צריך להראות מבחינת הדין המהותי שמתקיימת הנסיבה של נשיאת נשק קר. דבר שלא נדרש לעשות אם מחפשים להאשים לפי ס' א'.   יש מצב של עבירות ללא נסיבות, לדוגמא, 133. מעשי המרדה [א/1)59)(א)] העושה מעשה לשם המרדה, או מנסה, מכין עצמו או קושר קשר עם חברו לעשות מעשה כאמור, דינו - מאסר חמש שנים.  

נסיבות שלא כדין – דוגמא.  192. איומים [א/100] המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים.  שלא כדין=נסיבה. בפסיקה יש התייחסות לנושא הנסיבה 'שלא כדין', שאומרת שהיא מיותרת. עם זאת, יש שאומרים שהנסיבה הזו אינה מיותרת ושההתייחסות ל'שלא כדין' אומרת שבנסיבות אחרות, ההתנהגות היא כדין. לדוגמא,  377. כליאת שוא [תיקון: תש"ם, תשס"ז]   [א/262] העוצר או כולא אדם שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים; עצר אותו כשהוא מתחזה כבעל מעמד רשמי או מתיימר שיש לו צו, דינו - מאסר חמש שנים.  מעצר ע"י שוטר=כדין. מעצר ע"י אחר, ככתוב בסעיף זה=שלא כדין. בעבירת האינוס, ע"פ כהן, עסק בעבירת האונס. העבירה כללה את האלמנט של 'שלא כדין'. במקרה זה, אדם בעל את אשתו בכוח וטען להגנתו שלא מתקיימת הנסיבה 'שלא כדין' משום שהוא כדין בעל את אשתו וכי הם נישאו כדין. פס"ד זה גרם לשינוי בחקיקה לפיו, גם אדם שאנס את אשתו יואשם בעבירת אונס. פס"ד אלוש, 106/84, הואשם בהצתת רכוש לפי ס' 448 לחוק העונשין שהוא מקביל לס' 321 לפח"פ שמדבר על הצתה שלא כדין. הוא טען שהבעלות בנכס שלו וזכותו להשמיד את הנכס.

רכיב התוצאה ביסוד העובדתי

עבירה יכולה לכלול תוצאה או לא לכלול תוצאה.  428. סחיטה באיומים [תיקון: תש"ם] המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים (=רישא=עבירת התנהגות); נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים(=סיפא=עבירת תוצאה).  זו עבירה שכוללת בתוכה 2 דברים. הרישא של העבירה, מתייחסת למעשים לשם השגת תוצאה מסוימת, אבל אין צורך שהתוצאה תתקיים. זו העבירה עצמה. לא צריך שתהיה תוצאה, זו עבירת התנהגות. רק ההתנהגות הזו, מגדירה עונש מסוים. הסיפא אומרת שאם המעשים או המחדלים נעשו מפני איום כלומר, אם נגרמה תוצאה עקב האיום, נגרמה עבירה חמורה יותר. הסעיף כולל 2 עבירות: הרישא מגדיר עבירת התנהגות והסיפא מגדיר עבירת תוצאה.

יש חשיבות רבה להבחנה בין עבירות התנהגות לבין עבירות תוצאה, זאת מ-3 סיבות:

1. כשהעבירה תוצאתית, אנחנו צריכים תוצאה, כדי שתתגבש עבירה. אם לא התייחסתי לתוצאה, העבירה לא הושלמה.

2. הצורך בקיום קשר סיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה.

3. כשיש קש"ס אנו מנתחים באופן שונה את היסוד הנפשי. קשר סיבתי מושתת על שני שלבי בדיקה: (א) קשר סיבתי עובדתי – הכלל של הקשר הסיבתי העובדתי הוא 'מבחן הגורם שבלעדיו אין'. השאלה שאנו שואלים במבחן הקש"ס העובדתי היא האם אלמלא התנהגות הנאשם, הייתה מתרחשת התוצאה באופן שבו התרחשה?חשוב להבין שאין להפעיל כאן הגיון אלא לפעול עפ"י מבחן זה. כדי להפעיל מבחן זה, אנו נבחין בין שני אירועים: (1)אירוע בעל התנהגות אקטיבית - האם אלמלא האירוע הייתה מתרחשת התוצאה? תשובה שלילית - יש קש"ס, כלומר, האירוע מהווה סיבה בלעדיה אין (על העיקרון של מינוס ומינוס יוצא פלוס). אם התשובה חיובית – אין קש"ס. אם אין קש"ס, לא ניתן להטיל אחריות פלילית ואנחנו לא ממשיכים לבחון את היסוד הנפשי. (2) אירוע בעל התנהגות פסיבית=מחדל – שואלים, אילו מולאה החובה לפי דין לפעול הייתה מתרחשת התוצאה? תשובה שלילית – יש קש"ס כי אם היו עושים את החובה עפ"י דין לא הייתה נגרמת התוצאה. תשובה חיובית – משמע, שבכל מצב הייתה נגרמת התוצאה - אין קש"ס ואין אפשרות להטיל אחריות פלילית.   דוגמאות: (1) ראובן הרעיל את שמעון. הרעל אמור לפעול בעוד מס' דקות אבל לפני שהרעל מתחיל לפעול מגיע לוי, יורה בו והורג אותו. ניתוח – לוי יואשם ברצח. ראובן יואשם בניסיון לרצח משום שהרעל לא גרם לתוצאה. שואלים: האם אלמלא האירוע הייתה מתרחשת התוצאה? כן – בכל מקרה שמעון היה מת, או מהרעל או מהכדורים. לכן, אין קש"ס בין ההתנהגות של ההרעלה לבין המוות. (2) רופא שמסרב להגיע לפצוע שנפגע בירי. הפצוע נפטר תוך שעה מפצעיו ובדיעבד מסתבר שטיפול רפואי לא היה מועיל. במקרה כזה, לא ניתן להרשיע את הרופא, משום שאין קש"ס. גם אם היה ממלא חובתו כדין, הייתה מתרחשת התוצאה. ** בבדיקת הקש"ס, במקרה של קיומה של שרשרת אירועים, יש סוגים של קש"ס (שהזיהוי והאפיון שלהם יכול להשתלב הן באירוע אקטיבי והן באירוע פאסיבי). ישנם מקרים שהתוצאה נובעת לא ממקרה אחד אלא ממס' אירועים נפרדים: במקרים כאלו, אנו טוענים שמדובר בקשר סיבתי מסוג מסוים: (1) 'גורמים משלימים' – מצב שבו רק השתלבותם של שני גורמים או יותר, עלול להביא לתוצאה שבה מותנית העבירה. למשל, א' השאיר את הגז פתוח בביתו. בנו, בא והצית גפרור=נגרם נזק.   רק השתלבותם של שתי הנסיבות גרמו לתוצאה. זהו קש"ס של גורמים משלימים. נאפיין קש"ס ואם נמצא אותו, נזהה אותו כקש"ס מסוג של גורמים משלימים. (2) 'גורמים מצטברים' – שתי סיבות שפעלו בעת ובעונה אחת . מצב שבו כל גורם כשלעצמו, יכול לגרום לתוצאה. למשל: א' ירה ב-ב' ירייה קטלנית, בעודו מתבוסס בדמו, עבר רכב ודרס אותו למוות. במצב זה נאפיין קש"ס ואם נמצא אותו, נזהה אותו כקש"ס מסוג של גורמים מצטברים. 'מבחן הדיות' – די בגורם אחד כדי לגרום לתוצאה. (3) 'גורמים חלופיים' – התוצאה הייתה נגרמת ע"י אדם א' ואם לא הייתה נגרמת ע"י אדם א' הייתה מתרחשת ע"י גורם ב'. לדוגמא, ראובן ושמעון לא מכירים אחד את השני. שניהם הניחו פצצות רבות עוצמה בבניין גדול בשני אזורים שונים שלו. לאחר הפיצוץ, קבע המומחה שכל אחת מהפצצות הייתה גורמת לאותה תוצאה. כאן נניח קש"ס עובדתי מסוג גורמים חלופיים. ההבדל בין גורמים מצטברים לגורמים חלופיים הוא התיזמון. גורמים מצטברים קורים בעת ובעונה אחת; גורמים חלופיים פועלים זה אחר זה, על ציר הזמן. תמיד נשאל את השאלות של ה'סיבה בלעדיה אין'. לעיתים זה לא ייראה לנו הגיוני ובעובדות פרט נוסף גרם לתוצאה. אז, אין לשלול את קיומו של הקש"ס אלא לבדוק אם מתקיים כאן סוג של קש"ס: משלים, מצטבר, חלופי. (ב) קשר סיבתי משפטי – ע"א 23/61, סימון נ' מנשה מורכב מ-3 מבחנים שונים שאת כולם חייבים לבדוק:   (1) מבחן השכל הישר.במסגרתו אנחנו בוחנים האם ישנו אירוע מתערב אשר ניתק את ההשתלשלות הטבעית או המסתברת בין המעשה לבין התוצאה. בדוגמא שבהמשך, הברק או המפגש עם לוי, זה גורם המנתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין ההתנהגות לבין התוצאה ואז, אין קשר סיבתי. זהו מבחן שהוא פחות נפוץ בפסיקה. (2) מבחן הסיכון. במסגרת המבחן הזה, אנו שואלים אילו סיכונים יצר הנאשם בהתנהגותו והאם התוצאה שאירעה בפועל, היוותה התממשות של אחד הסיכונים. בדוגמא שבהמשך, ראובן ירה בשמעון ונוצרו מס' סיכונים: פגיעה, מנוסה ופגיעה תוך כדי וכד'. אבל, בתוך המסגרת הזו לא קיים הסיכון של פגיעת ברק או של הופעתו של לוי. כאן, לא מתקיים הקש"ס המשפטי. מבחן זה גם הוא אינו נפוץ. (3) מבחן הצפיוּת. (לא להתבלבל בין 'מבחן הצפיוּת' לבין 'הלכת הצפיוּת' של היסוד הנפשי). מבחן זה מסביר את תחושת הבטן של המשפטן שיש ניתוק של קש"ס, במקרה של הברק ובמקרה של לוי, כמתואר בדוגמא בהמשך. זאת משום שזה לא צודק לדרוש מראובן לחזות אירועים כאלו, בלתי צפויים. לכן, עפ"י מבחן הצפיות, אנחנו מדברים רק על מה שצפוי. אירוע בלתי צפוי הוא אירוע שסיכוי הופעתו בנסיבות המקרה, היה נמוך ביותר. זהו המבחן הנפוץ ביותר. המבחן הוא סובייקטיבי – האם האדם צפה את התרחשות התוצאות. עם זאת, ישנן אמירות בפסיקה שאומרות שמבחן הצפיות הוא 'האם האדם צריך/יכול היה לצפות' ומתייחסות בכך למבחן כמבחן אובייקטיבי. אמירות אלו חריגות. [עבירות הרשלנות היא סוג מסוים של יסוד נפשי, שם ודאי שמבחן הצפיות הוא מבחן אובייקטיבי]. ראובן ושמעון הלכו ליער לצוד והם התקוטטו. ראובן ירה בשמעון אבל החטיא. שמעון נס על נפשו ובסופו של דבר לפני שמגיע לצוק: אירוע אחד זה שהוא פוגש את לוי שהוא האויב שלו מהעבר. לוי יורה בו והורג אותו במקום. אירוע שני זה שהוא מגיע לאזור ואז ברק פוגע בו והוא מת.   ברור שבמקרה הזה קורה קש"ס עובדתי. קשר עם התוצאה, כי בעצם ראובן ירה בו אבל הוא החטיא ולא הרג אותו. מה שהרג אותו זה הברק או הירי של לוי. כאן נכנס לתמונה הקש"ס המשפטי.

עבירת תוצאה מחייבת שיהיה בה גם קש"ס עובדתי וגם קש"ס משפטי. אם אין את שניהם – אין עבירה.

 

 

סיכום – מצאנו עבירה תוצאתית. זיהינו את כל הרכיבים. כדי לדעת שיש קשר בין מה שביצע עושה העבירה לבין התוצאה, עלינו לבחון קש"ס עובדתי בהתאם למבחנים. בהנחה שמצאנו שמתקיים קש"ס עובדתי, אנחנו ממשיכים לבחון את הקש"ס המשפטי שנותן את ההיבט של הצדק – האם זה באמת צודק לראות קשר בין ההתנהגות לתוצאה וזאת עפ"י המבחנים שהגדרנו את בקש"ס המשפטי.

 

 

 

תרגיל 25/11/07

עבירת האיומים

 192. איומים [א/100] המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים. המאיים=התנהגות; על אדם... אחר = נסיבה

סחיטה באיומים

 428. סחיטה באיומים [תיקון: תש"ם] המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים. המאיים=התנהגות; על אדם=נסיבה; בכתב....שלהם=נסיבה; או מאיים=התנהגות; על אדם...אחר=נסיבה; או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת=התנהגות; כל השאר-יסוד נפשי; נעשו המעשה....תוצאה.

אירוע למחשבה בבית (מצוי באתר) ניתוח אירוע לדוגמא – מצוי גם באתר

כל יש לנתח אירוע!!

האם אפשר להרשיע את דוד ב 307 לחוק העונשין?

 307. איום בכתב לרצוח [א/224]הגורם, במישרין או בעקיפין, שאדם פלוני יקבל כתב איום ברצח, והגורם יודע תכנו של הכתב, דינו - מאסר שבע שנים.

1. הנורמה האוסרת היא ס' 307 לחוק העונשין, התשל"ז, 1977 (להלן: החוק)

2. ההתנהגות: הגורם – מדובר בעבירת תוצאה קרי די בכל התנהגות שגרמה לתוצאה.

   יישום: באומרו לגולית את הדברים אודות יעקב, גרם דוד לגולית לשלוח את המכתב – מתקיים.

3. נסיבות: * במישרין או בעקיפין – דוד גרם בעקיפין לכך שיעקוב יקבל את המכתב. מתקיים

   * אדם פלוני – יעקב הוא אדם. מתקיים * כתב איום ברצח – האם המכתב עם המילות השיר+האקדח הוא בחזקת 'כתב איום ברצח'? יש לציין למה כן ולמה לא: מצד אחד כן (להסביר מתוך האירוע למה). הנסיבה מתקיימת. מצד שני לא (להסביר מתוך האירוע למה) הנסיבה לא מתקיימת. לא מתקיימת – אין עבירה לפי 307. בהנחה שנתלבט אם מתקיימת או לא, יש להניח, לצורך העבודה, שכן מתקיימת ולהמשיך בניתוח.

1. תוצאה – קבלת המכתב. יעקב אכן קיבל מכתב איום ברצח. התוצאה מתקיימת.

2. קש"ס עובדתי – הסיבה בלעדיה אין: האם לולא אמר דוד לגוליית את הדברים האם גולית היה שולח את המכתב? התשובה שלילית - מתקיים קש"ס עובדתי. משפטי – מבחן הצפיות:האם דוד צפה שגוליית ישלח את המכתב? התשובה חיובית בעליל (שהרי זו הייתה כל כוונתו).

בהנחה שהנסיבה כתב איום ברצח מתקיימת –ניתן להרשיע את דוד בעבירה לפי ס' 307 לחוק.

בצפיות יש לבחון את:

1. סוג הנזק – סוג הנזק צריך שיהיה פרופורציונלי.

2. דרך קרות התוצאה – בקווים כלליים. נהיגה מהירה, אני לא אמור לצפות שאתנגש במשאית שתדרדר תעלה באש ויהיה נזק. אני יכול לצפות שאאבד שליטה ותהיה תאונה.

   237. עדות שקר [א/118 ,117] (א) המעיד בהליך שיפוטי, ביודעין, עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה באותו הליך, הרי זו עדות שקר, ודינו - מאסר שבע שנים; עשה כן בעד טובת הנאה, דינו - מאסר תשע שנים. הנורמה האוסרת: 237 א + הסעיפים שהשתמשנו בהם להגדרות ונעזרנו בהם.

התנהגות: המעיד. דני העיד במשפט. מתקיים

נסיבות: הליך שיפוטי. הפניה לס' 34כד לחוק – יש לצטט מסעיף ההגדרות רק את החלק הרלבנטי בהגדרה וליישם על הסיפור

עדות – הפניה לס' 236 לחוק. יש לצטט רק את החלק הרלבנטי מההגדרה וליישם בסיפור.   

 

הרצאה 28/11/07

מבחן הצפיות

פס"ד מלכה – הנאשם נהג במכונית ברשלנות ופגע בילד בן שנתיים. הילד נפל לארץ ונגרם לו שבר סגור ביד. הוא אושפז בבי"ח ובמהלך האשפוז התפתחה בגופו מחלת הטטנוס והוא נפטר כתוצאה מהמחלה. הופעת המחלה הייתה בגדר הפתעה גמורה לרופאים שכן מדובר בשבר סגור ודמו לא בא במגע עם הארץ. עד פרוץ המחלה הילד לא חוסן. ביהמ"ש זיכה את הנאשם מגרימת מוות ברשלנות. ניתוח: הגורם ברשלנות למותו של אדם - דינו....: גורם-מעשה; ברשלנות-יסוד נפשי; למותו-תוצאה; של אדם-נסיבות. אם נבחן בקש"ס את בדיקת קש"ס עובדתי – האם ללא הפגיעה במכונית הילד היה מגיע לבי"ח, חוטף את המחלה ומת? לא – יש קש"ס מסוג של גורמים מצטברים. בדיקת קש"ס משפטי – האם ניתן לצפות שבמכה של שבר סגור, תתפתח מחלה שממנה ימות הילד? לא (בהנחה שדעות המומחים אישרו זאת). אין קש"ס, אין עבירה.

פס"ד סימון נ' מנשה ע"א 23/61. בפס"ד זה מבחן הצפיות קיבל דיון רחב. נהג טנדר ניסה לתמרן על הכביש. נסע בכביש דו מסלולי. בצד הנגדי הייתה פניה לשביל צדדי שהיא בניגוד לכוון התנועה שלו. הוא נוסע ומנסה לעבור לנתיב הנגדי ולהיכנס לשביל הצדדי. כשהוא מסתובב, הוא חוסם את מרבית נתיב הנסיעה (כולל הנגדי). באותו רגע, נוסעת מאחוריו משאית וכשהיא מתקרבת לטנדר היא מנסה ללא הצלחה לעקוף אותו ופוגעת בנוסעי הטנדר שישבו מאחור. היא עשתה עקיפה רשלנית. יש נפגעים. ביהמ"ש קבע שנהג הטנדר הוא זה שגרם לתוצאה, למרות שהגורם המיידי והאחרון היה נהג המשאית. זאת כיון, שבסיס האישום נסוב על מבחן הצפיות. נהג הטנדר היה צריך לצפות את זה שהדרך בה נסע, תסכן את ביטחון נוסעיו.

בליקר, שפך על אשתו נפט וניסה להציתה ואח"כ השליך אותה מהחלון. כתוצאה מהנפילה נגרם למנוחה מוות מוחי והיא חוברה למכשירי הנשמה וכעבור זמן קצר נותקה מהמכשירים. המערער הורשה ברצח בכוונה תחילה. בערעור הוא לא כפר בכך שהנפילה למוות מוחי אלא רק טען שהמוות קרה כתוצאה מהניתוק מהמכשירים ולא כתוצאה מהנפילה. ניסה לנתק את הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה. ביהמ"ש פסק שמוות מוחי נחשב מוות מבחינה משפטית ולכן נחשב כמי שרצח את אשתו וזה בטרם נותקה ממכשירי ההנשמה. חוצמזה, שהניתוק לא היה גורם זר מתערב.

ישנו קש"ס שמפטי מיוחד בעבירות המתה – קבוע בס' 309 לחוק העונשין. כל מיני מצבים שהתעוררו בעיקר הסעיף בא להסביר שגם במצבים מיוחדים בהם לכאורה יש ניתוק קש"ס, לא נראה כניתוק אלא קיומו של קש"ס משפטי.  309. גרימת מוות- מהי [א/219] בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: (1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק; (2) גרם חבלת גוף שלא הייתה מביאה למות הנחבל אילו נזקק לטיפול רפואי או כירורגי נכון או אילו נהג זהירות מספקת באורח חייו; (3) באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות או מן האיומים; (4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה; (5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר.

יתכן מצב שניתקל בעבירות המתה שבהן נתלבט לגבי קיומו/אי קיומו של קש"ס משפטי. אז, ניעזר בס' 309. זהו ס' עזר לעניין היסוד הנפשי.

תרגיל - דניאל הוא אח האחראי על חדר הניתוח בבי"ח. יום אחד, נזקק דניאל לתרופה משככת כאבים לצרכיו האישיים. משלא הצליח להשיגה, החליט לקחת ממדף התרופות שבחדר הניתוח, אמפולה של חומר הרדמה הפועל גם כמשכך כאבים ולשים אחרת במקומה. כדי שהמעשה שלו לא יתגלה, הוא הדביק את תווית האמפולה המקורית, ע"ג האמפולה שהשאיר בחדר הניתוח.דניאל ידע שהחומר שהוא הותיר בחדר הניתוח, ממית תוך 24 שעות, כשהוא ניתן במינון של החומר של האמפולה המקורית. באותו יום מגיע יוסף לניתוח לב פתוח. דינה היא אחות חדר ניתוח, שכנתו של יוסף, שונאת אותו מאוד. היא הכינה את החדר עבור הניתוח של יוסף. במהלך בדיקת התרופות מבחינה באמפולה השונה והקטלנית שהניח דניאל אבל בשל שנאתה העשה ליוסף, היא החליטה להשאיר את האמפולה על המדף. במהלך הניתוח, הוזרק ליוסף החומר במינון הקטלני ומצבו החל להידרדר. בעוד הרופאים תוהים מה פשר ההידרדרות, פרץ לחדר הניתוחים יורם שירה ביוסף מס' יריות קטלניות ויוסף מת במקום.דניאל, דינה ויורם, הועמדו לדין על עבירה לפי ס' 298 לחוק העונשין:  298. הריגה [תשכ"ו] [א/213 ,212] הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.

ניתוח הנורמההגורם במעשה/מחדל-התנהגות, אסורים-תוצאה, למותו של אדם-תוצאה, אדם-נסיבה. זוהי עבירה תוצאתית.דינה-יישום: גורם במעשה או מחדל-דינה חדלה בעצם אי הוצאת האמפולה. מקור חובה לפעול... להגדיר. הוכחת הנסיבות...ליישם. תוצאה-יש תוצאה....קש"ס עובדתי (פאסיבי) אילו הייתה ממלאת את חובתה כאחות, הייתה קורית התוצאה? לא, יש קש"ס עובדתי. מחפשת סוג של קש"ס עובדתי – גם משלימים. גם העובדה שיש אמפולה לא תקנית וגם זה שהיא לא זרקה. הגורם השלישי הוא המנתח שהזריק את החומר. קש"ס משפטי – האם דינה צפתה שמותו יגרם – כן. יש קש"ס משפטי. ניתן להטיל אחריות פלילית.

דניאל-יישום: הגורם-החליף את החומר שבאמפולה לחומר קטלני שניתן באותו מינון. מעשה. נסיבות ....תוצאה .... מנתחים רגיל, כנ"ל. קש"ס – כנ"ל עובדתי. משפטי – ניתן לצפות. יש קש"ס מסוג של גורמים משלימים. רק ביחד עם המעשה של דינה, נגרמה התוצאה.

יורם-יישום: מעשה-יריה; נסיבות ותוצאה מתקיימים....קשר סיבתי עובדתי – קיים. אם לא היה יורה הוא לא היה מת. קש"ס מסוג גורמים מצטברים. קש"ס משפטי – גם מתקיים.

*** סוף נושא היסוד העובדתי***

האשם שבעבירה

המשפט הפלילי האנגלי התפתח מנקודה מסוימת שמסתפקת רק בהתנהגות חיצונית שפוגעת באינטרס חברתי. עם הזמן, הוא התפתח לצורך בדרישת אשם. יחס עם ההתנהגות צריך שתהיה אשמה שנותנת לנו צידוק מוסרי לדרג את חומרת העבירה, את התנהגות הנאשם. ישנם 3 סוגי אשם שבכל אחד מהם, הייתה בידי הנאשם אפשרות להימנע מביצוע היסוד העובדתי שבעבירה. בעצם קיום האפשרות להימנע, טמונה ההצדקה המוסרית להטיל אחריות פלילית.

1. המחשבה הפלילית

2. הרשלנות

3. אחריות קפידה

המחשבה הפלילית

הנאשם מבצע את היסוד העובדתי של העבירה במחשבה פלילית, כאשר הוא מודע לכך שהוא מבצע לכך שהוא מבצע אותו. מחשבה פלילית מייצגת את דרגה החומרה הגבוהה ביותר מבין שלושת סוגי האשם. זאת משום שקיום מודעות אצל הנאשם, פירושה שהוא בחר ביודעין לבצע את ההתנהגות העבריינית. דוגמא, שמחה דיניץ הואשם בכך שלקח את כרטיס האשראי של הסוכנות היהודית ורכש רכישות אישיות שלו. הוגש נגדו כתב אישום. הוא הודה בכל היסוד העובדתי של כל העבירות. אבל, לא הודה במחשבה הפלילית, ביסוד הנפשי הנדרש באותן עבירות. ברגע שלא נצליח להוכיח את היסוד הנפשי – אין עבירה.

רוב העבירות בעונשין, הן עבירות של מחשבה פלילית והן עבירות חמורות יותר.

רשלנות

הנאשם מבצע את היסוד העובדתי שבעבירה ברשלנות, כאשר:

1. הוא לא שם לב לכך שהוא מבצע אותו.

2. בנסיבות בהן אדם מן הישוב במקומו של הנאשם, היה שם לכך והיה נמנע מלעשות אותו.

הנושא של רשלנות הוא בדיוק ההיפך ממחשבה פלילית, שכן אין מודעות, הוא פשוט לא שם לב ולא היה מודע.

אחריות קפידה

הנאשם אמנם לא פעל במחשבה פלילית וגם לא ברשלנות, אבל בכל זאת, ניתן לומר שהוא לא נקט בכל הצעדים שיכול היה לנקוט כדי להימנע מביצוע העבירה. הסוג שקרוי 'אחריות קפידה' ובעבר קראו לו 'אחריות מוחלטת', לא נכנס לתוך המונח 'יסוד נפשי', להיפך, יש פס"ד שאומרים שאחריות קפידה אינה דורשת יסוד נפשי. באחריות קפידה האשם אינו מבוסס על יסוד נפשי, אלא עד אי עמידה באמת מידה אובייקטיבית.

היסוד הנפשי שבעבירה

יש קשר בין המונח אשם למושג יסוד נפשי. המושג יסוד נפשי מתייחס רק למחשבה פלילית ולרשלנות. כפי שצוין, הסוג שקרוי 'אחריות קפידה' ובעבר קראו לו 'אחריות מוחלטת', לא נכנס לתוך המונח 'יסוד נפשי'.

הגדרת יסוד נפשי – היחס הסובייקטיבי הפנימי של העושה כלפי רכיבי היסוד העובדתי של העבירה.

כיצד נזהה את היסוד הנפשי? הולכים לחוק! כפי שאנחנו מעיינים בהגדרת העבירה, כדי לדעת מהו היסוד העובדתי, עלינו לעיין בהגדרת העבירה כדי לדעת מהו היסוד הנפשי, או מהו האשם (שכן, זה יכול להיות גם אחריות קפידה). הבעיה היא שבהרבה עבירות בחוק, לא מציינים מהו האשם הנדרש. דוגמאות -  300. רצח   [א/215 ,214] (א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם; (3) גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה; אלו עבירות קלאסיות של יסוד נפשי כי הן אומרות במפורש מהו האשם: 'בכוונה תחילה', 'במזיד'. לעומת זאת,300(א) (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש. זו דוגמא לעבירה שלא מגדירה את האשם/היסוד הנפשי.  302. שידול או סיוע להתאבדות   [א/225] המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים.

333. חבלה חמורה   [א/238]. החובל בחברו חבלה חמורה שלא בדין, דינו - מאסר שבע שנים. קשה למצוא כאן את היסוד הנפשי. יש כאן יסוד נפשי, אבל הסעיף אינו מציין אותוכיצד נאתר את היסוד הנפשי כשאינו מצוין בעבירה

עד לתיקון 39 לחוק העונשין, לא נכללו הוראות בחוק העונשין ובפח"פ לעניין זה. אי לכך, בתיה"מש פיתחו כללים בפסיקה. לאחר תיקון 39, הכללים שפותחו בפסיקה, הוכנסו אל החוק בדמות ס' 19-21 לחוק, סימן ב'.

סימן ב': היסוד הנפשי שבעבירה  19. "דרישת מחשבה פלילית [תיקון: תשנ"ד] אדם מבצע עבירה רק אם עשה במחשבה פלילית, זולת אם -(1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או      (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". הסעיף קובע, ברמה העקרונית, כי כל עבירה דורשת מחשבה פלילית ורשלנות ואחריות קפידה, הם בעצם חריגים.אם הגדרת העבירה, נוקבת באשם הנדרש, אומרת את סוג האשם (רשלנות, אחריות, קפידה, אחריות פלילית) אז הולכים לפי מה שנאמר בעבירה. ואם יש הגדרת עבירה 'שותקת', שלא אומרת מה האשם, זו עבירה 'שותקת' ביחס ליסוד הנפשי כי היא לא אומרת מה היסוד הנפשי. במקרה כזה, היא עבירה של מחשבה פלילית ולא של רשלנות או אחריות קפידה!! עבירה שותקת=עבירה של מחשבה פלילית.עבירות של מחשבה פלילית - הנאשם בחר במודע לעשות את היסוד העובדתי. מחשבה פלילית מוגדרת בפירוט בס' 20 לחוק העונשין.  20. "מחשבה פלילית [תיקון: תשנ"ד] (א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. (ב) לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. (ג) לעניין סעיף זה - (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם; (2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות". מחשבה פלילית היא התייחסות סובייקטיבית של העבריין, כלפי רכיבי היסוד העובדתי, שמקבלת ביטוי בשני מישורים:

1. מישור הכרתי/תודעתי. בקיום מודעות לכך שהוא מבצע את היסוד העובדתי של העבירה. כלומר, דרישת המודעות מתייחסת לכל אחד מרכיבי היסוד העובדתי:     מעשה – מודעות לטיב המעשה, נסיבות – מודעות לקיום הנסיבות, תוצאה – מודעות לאפשרות גרימת התוצאה, כאירוע עתידי. משמעות הדרישה, שאם אין מודעות להתקיימות כל הרכיבים הללו, אין לומר שהנאשם פעל מתוך בחירה מודעת אי לכך, לא מתקיים היסוד הנפשי;

2. מישור חפצי/רצוני.  21. "רשלנות [תיקון: תשנ"ד] (א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - (1) שלעניין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיבון הסביר. (ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע". לשיעור הבא – ע' 7, מחשבה פלילית ולחזור על השיעור – להגיע מוכנים להרצאה הבא. חיוני להבנת החומר.

    

    

    

 

 

תרגיל 28/11/07

ניתוח אירוע – יסוד עובדתי

 195. השחתת מודעות [א/103]המוריד, משחית או משמיד, במזיד וללא רשות כראוי, הודעה, מודעה או תעודה שהודבקו, או נועדו להיות מודבקים, אל בנין או במקום ציבורי על פי דין או על פי הוראת עובד הציבור, דינו - מאסר שלושה חדשים. ניתוח

שאלה 1

1. נורמה אוסרת: ס' 195 + סעיף 34כד לחוק העונשין התשל"ז – 1977.

2. התנהגות: "המוריד, משחית, או משמיד". מדובר בהתנהגויות חלופיות ודי בקיום אחת מהן לקיום העבירה. 'המוריד' – כשזו החלופה הרלבנטית, מדובר בעבירת התנהגות. (התוצאה מודבקת להתנהגות, לפעולה הפיזית). יישום – משה הוריד את המודעה. ההתנהגות מתקיימת. 'משחית' / 'משמיד' – כשאלו החלופות הרלבנטיות מדובר בעבירת תוצאה בה היסוד ההתנהגותי אינו מוגדר, קרי כל התנהגות שגרמה לתוצאה הספציפית (להשחתה / להשמדה). כלומר, בעבירה זו, יש שתי אפשרויות התנהגותיות, של התנהגות או של תוצאה. יישום – משה קרע את המודעה לגזרים והשליכה לפח. השחתה והשמדה מתקיימים.

3. נסיבות: 'ללא רשות כראוי' – משה ודאי לא קיבל רשות לעשות את המעשה – מתקיים. 'הודעה' – יונית תלתה הודעה – מתקיים. 'מודעה' – כנ"ל – מתקיים. 'שהודבקו' – יונית תלתה את ההודעה. האם תליה=הדבקה (נדרש לפרט אודות כללי הפרשנות-מילולית או תכליתית). נניח שמתקיים. לעניין זה, למרות שיש הבדל בין הדבקה לתליה, זה אותו דבר. 'אל בניין' – קיים ספק עובדתי: האם יונית תלתה את המודעה בכניסה על הקיר הבניין או שמא תלתה על לוח מודעות או מקום אחר בכניסה שאינו קיר הבניין? ספק פרשני – האם המודעה נתלתה בכניסה על קיר הבניין מבחוץ. או שמא על קיר הבניין מבפנים (בכניסה לבניין)? יישום: אם מתקיים על קיר חיצוני בכניסה לבניין – הנסיבה מתקיימת. אם המודעה נתלתה מבפנים, הרי שהתקיימות הנסיבה תלויה במיקום התליה (האם על קיר או על גבי מקום אחר) בהנחה שחלופה זו מתקיימת (קרי, לא מתקיים 'אל בניין'), יש לבחון את החלופה הבאה: 'או מקום ציבורי' – הפניה לסעיף ההגדרות, 34כד: מכיניסים רק את החלק הרלבנטי מההגדרה: "מקום ציבורי" - מקום שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי";  יישום – 'מקום' – מתקיים. 'שיש אותה שעה שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי" – האם יש לציבור זכות או רשות של גישה ללא תנאי לבניין ההנהלה הראשית של 'שירות התעסוקה'? מצד אחד, הציבור יכול להגיע למשרדים, מצד שני, מדובר במשרדי ההנהלה הראשית ולא בור אם הציבור יכול לגשת לשם. גם אם כן, ודאי שאין המדובר ב'גישה ללא תנאי'. לאור הספק, נפנה שוב ל-ס' 34כד. שם מוגדר ציבור כך: "ציבור" - לרבות כל חלק ממנו העלול להיפגע מהתנהגות שעליה מדובר בהקשרו של מונח זה. מכאן שעפ"י ההגדרה גם חלק מהציבור שעלול להיפגע מקיים את הנסיבה. יישום – עובדי ההנהלה הם חלק מהציבור. היה ולא יקראו את המודעה, הם עלולים להיפגע (כלכלית) מכך שכן לא יקבלו את תלושי החג. מצד שני, לא מתקיימת פגיעה שכן לא נאמר שעובד שלא יבחר בין שתי האופציות יאבד זכותו למתנת החג. נניח שמתקיים. 'עפ"י הוראת עובד הציבור' – האם מדובר ב'הוראה'? מצד אחד – גדי ביקש מיונית (להבדיל מהורה לה). בנוסף, יונית בכלל עובדת במחלקה המשפטית ולא במחלקת כ"א. מצד שני, ברור, כי לנוכח מועמדו של גדי וההירארכיה ביניהם, מדובר ב'הוראה'. נסיבה מתקיימת. 'עובד ציבור' גדי עובד ב'שירות התעסוקה'. מחד גיסא, מפניה לסעיף 34 כד' עולה כי 'עובד ציבור' הוא גם מי שהנו 'עובד לשכת שרות התעסוקה' (ר' הגדרת 'עובד ציבור' ס"ק 7). מאידך גיסא, גדי הוא עובד ההנהלה הראשית והוא אינו עובד 'לשכת שירות תעסוקה'. גם כאן לפרט מעט בניין פרשנות. נראה שמתקיים.

4. תוצאה: ראה לעיל. פורט למעלה (השחית/השמיד).

קש"ס: קש"ס עובדתי: אלמלא קרע לגזרים האם המודעה הייתה מושחתת מושמדת? התשובה חיובית=מתקיים. קש"ס משפטי : "מבחן הצפיות" – האם משה צפה את ההשחתה / השמדה עקב מעשיו ? התשובה חיובית בעליל (הוא אף התכוון לכך).

שאלה 2

1. נ"א - ר' לעיל.

2. התנהגות - החלופות הרלוונטיות כאן הן "משחית או משמיד" שכן ברור שאהוד לא "הוריד" את המודעה שתלתה יונית.

   -        "משחית" – כאמור, מדובר בעבירת תוצאה בהקשר של חלופות אלה.

   יישום – האם הביטוי "משחית" מתייחס להשחתה פיזית או להשחתה מהותית? תכלית החוק : התכלית היא להביא לידיעת הציבור את המודעות ולא לאפשר לאדם למנוע את קריאתן. מצד אחד, תליית מודעה אחרת על המודעה הראשונה, כפי שעשה אהוד, מונעת מהעובדים יכולת לקרוא את המודעה ולכן אם מדובר ב"השחתה מהותית" כי אז הדבר מתקיים. מצד שני, לפי הפרשנות הצרה והמילולית יש צורך בהשחתה פיזית ובענייננו אהוד לא עשה כן קרי ההתנהגות לא מתקיימת ע"פ חלופה זו.

   [בונוסים –כותרת הסימן בו מופיעה העבירה ("בריונות ותקלות לציבור") מעיד על הפרשנות הצרה, קרי שנדרשת השחתה פיזית. בנוסף, סעיף 196, למשל, ה"צמוד" לסעיף הנדון, מעיד אף הוא על פרשנות זו ("השחתת פני מקרקעין - הכותב, מצייר, משרטט או חורת על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט...".

   - "משמיד" – כל התנהגות שמביאה לתוצאה הספציפית של השמדה. האם הכוונה להשמדה מבחינה מילולית (במובן כליה) או במובן זה שלא ניתן יהיה לקרוא את תוכן המודעה? לאור הפרשנות התכליתית וההקשר, נראה שמדובר באפשרות השניה– מתקיים

3. נסיבות – ר' לעיל + התוספות הבאות :

      "ללא רשות כראוי" – מצד אחד אהוד קיבל רשות לתליית מודעת האימוץ. מצד שני, לא ניתנה לו רשות לתלות המודעה על המודעה שתלתה יונית – לא מתקיים.

4. תוצאה – קיים ספק פרשני, כאמור, בנוגע ל"משחית". בנוגע למשמיד– מתקיים (ר' לעיל)

5. קש"ס – קש"ס בין ההתנהגות לתוצאה – ר' פירוט לעיל - מתקיים.

   תרגיל 02/12/07

   עבירות מחדל

    

   מחדל – . מבנה היסוד העובדתי [תיקון: תשנ"ד] (ב) "מעשה" - לרבות מחדל, אם לא נאמר אחרת. (ג) "מחדל" - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה. התנהגות יכול שתהיה או במעשה או במחדל. אפשר שתהיה גם עבירת תוצאה במחדל. מחדל גם הוא יכול להיות או בעבירת התנהגות או בעבירת תוצאה. די בכך שהיה מחדל כדי שתהיה עבירה. לעומת זאת, עבירת תוצאה שהיא מחדלית, חייב שהתוצאה תקרה כמו בעבירת התנהגות מסוג תוצאה – צריך לזהות את המחדל ותוצאה. ההבדל הוא בקש"ס.

    

   דוגמאות לעבירות התנהגות שניתן לבצען במחדל:  262. אי מניעת פשע [א/1939] [33] מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים. מספיק שלא עשיתי כלום, כדי שהעבירה תתקיים עבירת ההתנהגות. דוגמא נוספת, השבת אבידה. אי השבת אבידה מהווה עבירה. בעבירות מחדל מטילים עליי חובת 'עשה' ובכך, מגבילים את חירותו של אדם יותר מאשר בחובת 'אל תעשה'. חיוב מעשה אקטיבי, פוגעת יותר בחירות, אי לכך, יש מעט חובות 'עשה'. חוק איסור הלבנת הון, לפי החוק (התיקון החדש), מי שלא מדווח דינו 5 שנות מאסר ובנסיבות מחמירות, 7 שנים. זו דוגמא לעבירת מחדל.

    

   דוגמא למקרה שננתח על פיו, בהמשך, עבירת מחדל

   בפס"ד, אם ל-6 ילדים, אחד בגיר ואחת בת 7 עם פיגור קל. היא תופסת את הבגיר מבצע מעשה מגונה בקטינה. נוזפת בו ולא מדווחת. חודשיים אחרי, במלחמת המפרץ הם היו במלון בת"א, משאירה את הבגיר והקטינה במלון לא כל מצרכים וצרכים בסיסיים ועוברת לגור עם בן זוגה בת"א. כשהיא חוזרת מספרת לה הילדה על עבירות מין שביצע בה אחיה ושוב, לא עושה דבר בעניין. בהמשך, הצטרף חבר של הבגיר למלון והם ביצעו בה מעשי אונס. אורחי המלון מזעיקים את המשטרה והאם מועמדת לדין. היא הואשמה ב-2 עבירות:  368ד. חובת דיווח [תיקון: תש"ן, תשנ"א, תש"ס(5), תשס"ז, תשס"ז(4)] (ג) היה לאחראי על קטין או חסר ישע יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על קטין או חסר ישע עבר בו עבירה, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר ששה חדשים.  

   362. הזנחת ילדים ומושגחים אחרים [תיקון: תש"ם]   [א/185] הורו של ילד שלא מלאו לו ארבע עשרה שנים או של מי שאינו מסוגל לדאוג לצרכי חייו (בסעיף זה ובסעיף הבא - מושגחים), וכל המחוייב על פי דין או הסכם לדאוג לצרכי חייו של מושגח הנתון להשגחתו, והוא אינו מספק מזון, לבוש, צרכי לינה וצרכי חיים חיוניים אחרים במידה הדרושה לשמירת שלומו ובריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים, זולת אם הוכיח שנקט אמצעים סבירים לפי הנסיבות להשגת הדרוש כדי לספק את הצרכים ואין בידו לספקם.

    

   מקורות החובה לפעול

   א - 'לפי כל דין' (לפי ס' 18ג') - ס' 1 לחוק הפרשנות מציין ש'דין' אינו כולל פסיקה. אי אפשר ליצור מקור חובה מכוח הפסיקה:

1. בהגדרת העבירה עצמה. 262. אי מניעת פשע [א/1939] [33] מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים. במקרה זה, נאמר שמקור החובה הוא הסעיף עצמו.

2. סעיפי חובה כלליים. 322-326 לחוק העונשין.  322. אחריות לחסרי ישע [תיקון: תשמ"ג] [א/228]מי שעליו האחריות לאדם שמחמת גילו, מחלתו, ליקויו הרוחני, מעצרו או כל סיבה אחרת אינו יכול להפקיע עצמו מאותה אחריות ואינו יכול לספק לעצמו את צרכי חייו - בין שהאחריות מקורה בחוזה או בדין ובין שנוצרה מחמת מעשה כשר או אסור של האחראי - חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו ולדאוג לבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של האדם מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.  323. חובת הורה או אחראי לקטין [תיקון: תש"ן, תש"ס(5), תשס"א(3)] הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו, חבלה בגופו או פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.  324. [תיקון: תש"ם] בוטל.  325. חובת הממונה על מעשה שיש בו סכנה   [א/231] הנוטל על עצמו ומבצע, שלא בשעת כורח, טיפול רפואי או כירורגי או כל מעשה חוקי אחר שיש בו או שעלול להיות בו סכנה לחיי אדם או לבריאותו - חובה עליו שתהיה לו לשם כך מיומנות סבירה ושיפעל בזהירות סבירה, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או בריאותו של אדם מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.  326. חובת הממונה על דבר שיש בו סכנה   [א/232] מי שבאחריותו או בשליטתו נמצא דבר - בין חי ובין דומם, בין נייד ובין נייח - ממין או בתנאים שיש בהם כדי לסכן חיי אדם, בטיחותו או בריאותו אם לא ינהגו זהירות וקפידה בשימוש או בטיפול בו - חובה עליו לנקוט מידה סבירה של זהירות וקפידה למניעת הסכנה, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חיי אדם או על בריאותו מחמת שלא קיים את חובתו האמורה.

3. בהגדרת עבירה אחרת בחוק העונשין. לדוגמא,  344. סיכון דרכים ונתיבי שיט [א/247] העושה מעשה או אינו נוקט זהירות סבירה בנכס שבהחזקתו או בפיקוחו וגורם בכך סכנה, מכשול או נזק לאדם בדרך ציבורית או בנתיב שיט ציבורי, דינו - מאסר שלוש שנים. ס' זה עונה גם על ההגדרה של העבירה עצמה אבל גם אם ארצה להרשיע בעלים של שדה תעופה פרטי בחבלה ברשלנות, לדוגמא. המקור חובה לחבלה החמורה ימצא בס' זה.

4. הוראות חיקוק מחוץ לחוק העונשין. לדוגמא, פקודת התעבורה מחייבת נהג לסגור את הדלתות במהלך הנסיעה. אם נגרמה לילד חבלה חמורה עקב אי סגירת הדלתות, הנהג יורשע בגרימת חבלה חמורה כשמקור החובה לפעול יהיה הסעיף הרלבנטי בפקודת התעבורה.

5. חוקים שאינם פליליים. בראשם, פקודת הנזיקין, עוולת הרשלנות, ממנה שואבים מקורות חובה.

ב - 'או חוזה' (לפי ס' 18ג') – החוזה יכול להיות חוזה בכתב, בע"פ או חוזה משתמע.

ג - 'מכוח תפקיד' – חובות הנובעות מתפקיד הרלבנטי לסיטואציה. המקור של מקור חובה זה הוא במשפט האנגלי לפי פס"ד.

ד – 'חובת אדם שיוצר סיכון'

1. יוצר סיכון. פס"ד לורנס, רולטה רוסית. האדם נאשם מכיוון שהוא יצר את הסיכון, בכך שיזם את המשחק וגם השתתף, המחדל היה באי עצירת המשחק.

2. חובת עזרה הדדית לשניים שנכנסו לסיטואציה מסוכנת. 'מבחן ההולכים במדבר'. לדוגמא, שניים שעושים צלילה ואחד מהשניים מצוי בסכנה והשני לא עוזר לו.

 

 

הרצאה 12/12/07

עבירות של מחשבה פלילית

מרבית העבירות בחוק העונשין הן עבירות של מחשבה פלילית. הגדרת המחשבה הפלילית היא שהנאשם מבצע את היסוד העובדתי של העבירה במחשבה פלילית, כאשר הוא יודע מה הוא עושה ואעפ"י כן הוא עושה זאת. הנאשם בוחר לבצע את העבירה. ס' 20 לחוק מגדיר את המחשבה הפלילית ואומרת שזו התייחסות סובייקטיבית של הנאשם כלפי רכיבי היסוד העובדתי של העבירה כלפי ההתנהגות, הנסיבות והתוצאה, כפי שהוגדרו בחוק.

למחשבה הפלילית יש ביטוי בשני מישורים:

1. מישור הכרתי/תודעתי. בקיום מודעות לכך שהוא מבצע את היסוד העובדתי של העבירה. כלומר, דרישת המודעות מתייחסת לכל אחד מרכיבי היסוד העובדתי: מעשה – מודעות לטיב המעשה, נסיבות – מודעות לקיום הנסיבות, תוצאה – מודעות לאפשרות גרימת התוצאה (גם האפשרות מספיקה, לא חייבת להתקיים התוצאה), כאירוע עתידי. משמעות הדרישה, שאם אין מודעות להתקיימות כל הרכיבים הללו, אין לומר שהנאשם פעל מתוך בחירה מודעת אי לכך, לא מתקיים היסוד הנפשי. במישור ההכרתי, דרישת המודעות של ס' 20 מתייחסת לכל רכיבי היסוד העובדתי. לדוגמא, פלוני לוקח את הפלסמה מביתו של חברו. כאשר אנחנו מבססים את יסוד העובדתי, אנחנו בודקים את המישור ההכרתי ביחס לרכיבי היסוד העובדתי. אם אין לנאשם מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי ברמה המצטברת, לא ניתן להעמידו לדין לפי ס' העבירה הרלבנטי. המישור ההכרתי, זה בעצם לשאול את השאלה, האם הנאשם חזה את הנולד? אם הוא לא היה מודע, הוא גרם לתוצאה ללא מחשבה פלילית. אם הוא כן היה מודע, הוא גרם לתוצאה במחשבה פלילית. הידיעה מראש שיש לנאשם שהצעד שהוא הולך לעשות עלול לגרום לתוצאה פלונית, נותנת בידיו את יכולת הבחירה בין גרימת התוצאה לבין ההימנעות ממנה.

2. מישור חפצי/רצוני. לפי ס' 20 מתרכז רק בתוצאה. אחרי שנוכחנו לדעת שבשעת המעשה הנאשם מודע למהות המעשה שעשה, מודע להתקיימות הנסיבות, מודע לאפשרות גרימת התוצאה, ס' 20 בודק מה היו כוונותיו/מה הוא רצה בעת עשיית המעשה. הנאשם לא רק מודע למעשהו, אלא אחת משתי אפשרויות: (א) הוא רוצה בתוצאה – הנאשם עשה את מעשהו בכוונה שאותן תוצאות תיגרמנה (ס' 20א1). (ב) הוא אדיש/קל דעת ביחס לאפשרות שהתוצאה האסורה תקרה. הנאשם לא התכוון להגיע לתוצאה האסורה, אבל הוא היה פזיז ביחס לאפשרות שהיא תיגרם. כלומר, הוא קיבל על עצמו, ביודעין, את הסיכון שהתוצאה תיגרם ע"י מעשהו. יתכן שהוא עושה משהו ומודע לכך אך עושה כי הוא אדיש – הוא לא רוצה שהתוצאה תקרה ולא אכפת לו אם היא תקרה, או שהוא קל דעת - הוא קיווה שהתוצאה לא תקרה ואם היא תקרה הוא יוכל למנוע אותה. כאן, נבדוק מדוע הנאשם ביצע את המעשה. נבדוק את דרגת החומרה: (1) רוצה בתוצאה – יש כוונה (2) אדיש/קל דעת – לא רצה לגרום לתוצאה, הייתה לו מטרה אחרת שהייתה כ"כ חשובה עד כדי התעלמות ביודעין מהסיכון שהתוצאה תתרחש. מסעיף 20 אנחנו מסיקים שבעבירות ההתנהגות המחשבה הפלילית נבחנת רק במישור ההכרתי ובעבירות תוצאה, המחשבה הפלילית נבחנת הן במישור ההכרתי והן במישור החפצי והמישור החפצי הוא ביחס לתוצאה בלבד. אין עבירה ללא יסוד עובדתי ואין עבירה ללא יסוד נפשי.

   עבירה שותקת – כאשר אין בעבירה הגדרה מהו היסוד הנפשי, אזי היסוד הנפשי יהיה המחשבה הפלילית וזה יכול להיות או מסוג של כוונה או מסוג של פזיזות. לדוגמא, ס' 390. גניבה בידי עובד הציבור [תיקון: תשמ"ח]   [א/274]. עובד הציבור הגונב דבר שהוא נכס המדינה או דבר שהגיע לידיו מכוח עבודתו, וערכו עולה על אלף שקלים חדשים, דינו - מאסר עשר שנים.    379. דין תקיפה סתם [א/249]. התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה. 330. חבלה חמורה   [א/238]החובל בחברו חבלה חמורה שלא בדין, דינו - מאסר שבע שנים. בעבירה שותקת שהיא תוצאתית, מספיק להוכיח שהמחשבה הפלילית נעשתה מסיבה של פזיזות, כדי להטיל אחריות פלילית. עבירה תוצאתית בה יש התנהגות ותוצאה (החובל), נסיבות (בחברו, שלא כדין). עד כאן היסוד העובדתי. כעת, יש לאתר את היסוד הנפשי. איננו יודעים מהו היסוד הנפשי משום שלא מוגדר לנו בעבירה. אי לכך, היסוד הנפשי יהיה מחשבה פלילית (עבירה שותקת). מאחר וזו עבירת תוצאה, איננו יודעים מה מבקש המחוקק, האם היחס לנאשם צריך להיות של כוונה לתוצאה או של פזיזות לתוצאה. לכן, די לנו בפזיזות, כלומר, מספיק שנמצא שהנאשם מודע להתנהגות, לנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה ולקח את הסיכון מבלי שתהיה לו כוונה ותוך גילוי אדישות לאפשרות התקיימות התוצאה. כל זה מספיק כדי להטיל אחריות פלילית.

   הביסוס בחוק לנושא העבירה השותקת התוצאתית הוא בס' 19 לחוק.

   19. דרישת מחשבה פלילית [תיקון: תשנ"ד] אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה. דרישת הכוונה

   יש עבירות שנוקבות ביסוד הכוונה, אך המונחים שמוגדרים בעבירה, אינם מופיעים בס' 20. אלו מילים שמופיעות בהגדרת העבירה ולא מופיעות בסעיפי החוק שמגדירים לנו יסוד נפשי. הסיבה לכך היא תיקון 39. התיקון הגדיר מחדש את המינוחים הכלליים לחוק, אך לא שינה בהתאמה את סעיפי העבירה עצמה ולכן, יש בעיה של התאמה. לצורך זה נחקק ס' 90א שדן בפרשנות הדין על היסוד הנפשי של העבירה.

   פרק ו'1: הוראות להתאמת דיני העונשין  90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה [תיקון: תשנ"ה] בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39)(חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 16 (בפרק זה - חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח - (1) "זדון" או "מזיד" - יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה - מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולעניין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה - גם פזיזות; (2) "בכוונה" - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר; (3) "ביודעין" או מונח בעל משמעות דומה - יתפרש המונח כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א); (4) "יש לו יסוד להניח" או ביטוי בעל משמעות דומה - יתפרש הביטוי כאדם שחשד, כאמור בסעיף 20(ג)(1);  (5) "התרשלות" - יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21. ס' 90א, הוא המילון שלנו ליסוד הנפשי וחשוב לציין אותו כאחד הסעיפים בתוך הנורמה האוסרת תוך וגם לבצע, בניתוח העבירה, הפניה לסעיף לשם פירוש המונח הרלבנטי לעבירה.

    411. קבלת נכסים שהושגו בפשע [תשכ"ו] [תיקון: תשל"ח] [א/309] המקבל במזיד, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בפשע.... בניתוח עבירה כזו נאמר שהנורמה האוסרת תהא 19, 90א, 20, 34כד.

   מדרג החומרה של היסוד הנפשי: כוונה תחילה, כוונה, קלות דעת, פזיזות.

    

   כללים ביחס לדרישת הכוונה בס' 20א1

   אם הס' אומר שהכוונה במטרה לגרום לתוצאה, עכשיו נראה שהכוונה שקבועה בס' זה, אינה רק במטרה לגרום לתוצאות אלא עוד כמה דברים:

1. כוונה מותנית (conditional intent). כוונה מותנית, כמוה ככוונה מיידית. אם הנאשם עושה עכשיו פעולה פלונית, בהתכוונו שאם התקיים תנאי מסוים (תנאי עתידי שלא תלוי בו) תיגרם תוצאה פלונית, רואים אותו כאילו הוא עכשיו עושה את פעולתו בכוונה, ללא תנאי, לגרום לתוצאה האסורה או לעשות את המעשה האמור. דוגמא, אדם מציב בביתו מלכודת נגד פורצים שכאשר פורץ ינסה להיכנס לביתו, הוא יגע בדלת יתחשמל וימות. הוא לא רוצה לקיים את התוצאה האמורה. אין לו מטרה לגרום לתוצאה, אלא אם מישהו יפרוץ לביתו. כלומר, ראובן חפץ בכך שאם אדם יפרוץ לביתו ויתקל במלכודת, הוא ימות. במקרה כזה, אם נתקל פורץ במלכודת ומת, ניתן לראות את אותו אדם כמי שהתכוון במעשה שלו להמית אדם, למרות שכוונת הקטילה שלו הייתה מותנית בהופעתו של פורץ. הכלל מרחיב את המשמעות של כוונה כי הוא מוסיף את ה'אילו'. הפסיקה קבעה שכוונה מותנית, כמוה ככוונה מיידית.  372. חטיפה לשם רצח או סחיטה [תיקון: תש"ם] החוטף אדם כדי לרצחו או כדי להעמידו בסכנת רצח, או חוטף אדם כדי לסחוט או לאיים, דינו - מאסר עשרים שנים.  נניח שראובן מואשם בחטיפת לוי לשם סחיטה. הוא טוען להגנתו שאמנם, הוא חטף את לוי, אבל התכוון לסחוט ממנו כסף, רק אם יתברר שהוריו עשירים. כשהתברר לו שהם לא עשירים, הוא החזיר אותו לביתו. ראובן יטען שלא הייתה לו כוונה לתוצאת הסחיטה, אלא אם התקיים התנאי ולכן, לא ניתן להטיל עליי אחריות פלילית ואפילו החזרתי אותו לביתו. התשובה שתינתן בנסיבות כאלה היא שגם במקרה כזה, תוטל עליו אחריות פלילית, כאילו הייתה לו כוונה מיידית, למרות שכוונת הסחיטה שלו הייתה מותנית בכך שלוי יהיה בן להורים עשירים.

2. דוקטרינת זיהוי הידיעה הוודאית עם הכוונה (הלכת הצפיות הוודאית). אם הנאשם עושה מעשה פלוני כדי להשיג מטרה מסוימת והוא יודע שכתוצאה מהשגת המטרה שלו תיגרם בוודאות או בהסתברות קרובה לודאי התוצאה האסורה הנקובה בהגדרת העבירה, רואים אותו כמי שעשה את המעשה בכוונה להשיג את התוצאה האסורה. דוגמא, רופא חסר מצפון שעוקר את ליבו החי של אדם כדי לערוך עליו ניסויים. מאשימים אותו בגרימת מותו של אדם בכוונה. הוא יטען שלא הייתה לו כוונה לגרום למותו של אדם ומה שהוא בסה"כ רצה זה לערוך ניסויים על הלב. הוא יורשע לפי הלכת הצפיות כי הואיל והוא יודע שכאשר מוציאים מאדם חי את הלב גורמים בכך למותו. להלכת הצפיות יש עיגון בחוק בס' 20. מחשבה פלילית [תיקון: תשנ"ד] ...... (ב) לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן.

 

הוכחת הכוונה - כל הכללים שדנו בהם עד כה עונים על השאלה מהי, בעיני החוק, כוונה. עם זאת, יש גם להוכיח את הכוונה, את הדברים שבלב. חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות שנובעות מעשיו. אם ראובן דקר אל לוי בליבו, חזקה עליו שהוא יודע שהתוצאה הטבעית המסתברת ממעשיו, זה מוות. לכן, חזקה עליו שהוא התכוון לתוצאות. זה, ב'טעימה', כדי להבין כיצד מוכיחים כוונה על עניין שבלב. נלמד על זה בשנה ג'.

כלל עצימת העיניים – כאמור, כאשר נדרשת מחשבה פלילית, פירוש הדבר, לפי ס' 20, שנדרשת מודעות לטיב המעשה ומודעות לקיום הנסיבות. כלומר, ידיעה כי נעשה מעשה שטיבו מוגדר בהגדרת העבירה ושקיימות נסיבות שמוגדרות בהגדרת העבירה. אבל ישנם מצבים שבהם האינפורמציה שבידי הנאשם בדבר קיום העובדה לא שלמה, לא וודאית ולא מושלמת. במקרים כאלה, שיטת משפט חייבת להכריע מה נחשב בעיני החוק 'ידיעה'. זה שבן אדם מצית גפרור וגורם לדליקה זה פשוט, יש מודעות להתנהגות לנסיבות ולתוצאה האפשרית. אבל יש מקרים מורכבים יותר ששם אין בהכרח מודעות. דוגמא, ראובן בא מהונג קונג ובתור למזוודות ניגש אליו אדם ששואל אותו אם הוא מוכן להעביר מזוודה בשבילו, שמכילה חפצים אישיים, כדי שלא ישלם משקל-יתר. ראובן מהסס, אבל מסכים. בהגיעו לארץ, נתפס שהעביר סמים. אין כאן מודעות להתנהגות ולנסיבות. החברה צריכה לדעת מה לעשות במקרים כאלו. השאלה שעולה, מהי רמת החשד הנדרשת, כדי שהנאשם יחשב כמי שידע? כיצד מתרגמים את החשד, לידיעה. התשובה מצויה בס' 20(ג) לעניין סעיף זה - (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם; הוראה זו ידועה, בשפה המשפטית, כ'עצימת עיניים'. הוראה זו תדחה את הטענה 'לא ידעתי'. האדם חשד כי בא אדם זר שביקש ממנו לעשות מעשה ועוד נתן לו כסף על כך. בישראל, כל חשד מתבטל מכוח כלל עצימת העיניים. באנגליה, יש מדרג מוגדר. פרופ' פלר, מאדריכלי תיקון 39 לחוק העונשין, חשב שכל חשד צריך להיכנס לכלל עצימת העיניים.

 

 

 

 

 

תרגיל 12/12/07

מחדל – המשך

הקושי להבחין מתי ניתן להטיל אחריות מלאה, עפ"י מקורות החובה, ומתי עפ"י חוק על תעמוד על דם רעך:

 

1. מישהו אחר יצר את הסיכון ניתן לפעול רק עפ"י חוק אל תעמוד על דם רעך. במידה ומדובר בארוע מסוכן שלא יצרתי וכל חטאי בזה שלא הגשתי עזרה, עפ"י חוק לא תעמוד על דם רעך, אי אפשר לייחס לי את העבירה אלא רק עבירת קנס.

2. אני יצרתי את המצב המסוכן, יש לפעול עפ"י מקורות החובה לפעול והאחריות היא עליי. (יוצר מצב מסוכן). פועלים עפ"י מקורות החובה, מוטלת אחריות פלילית מלאה.

3. מי שנטל על עצמו אחריות כלפי הזולת – יהיו אחראים על מקרה שיקרה לאחר במידה ולא עמדו במקורות החובה לפעול (נוטל על עצמו אחריות מכוח תפקיד או חוזה). פועלים עפ"י מקורות החובה, מוטלת אחריות פלילית מלאה.

 

הקושי שעשוי להתעורר באבחנה בין עבירת מחדל לבין עבירה אקטיבית

צריך לבחון מה גרם לנזק. ע"פ 286/62, סמין נ' מדינה ישראל. ביהמ"ש העליון אומר שבמצבים כאלו שתי האופציות אפשריות, גם עבירת מחדל וגם עבירת התנהגות.

לדוגמא, במידה ונהג אמבולנס מגיע לאותה כתובת אך בעיר אחרת והאדם בעיר האחרת מת. זה מעשה (נסע למקום אחר ולא למקום שהיה אמור) או מחדל (לא נסע למקום האמור)? זה מחדל, משום שאי הגעה למקום היא שגרמה לתוצאה. יש להיות ממוקדים במה בדיוק גרם לנזק. דוגמא נוספת, ע"פ 1713/95, בוריס פרידמן, מגיע לביתו ורואה את אשתו משוחחת עם גבר כשהם בבילוי אינטימי ומסיק שהיה רומן. הוא נשאר עם אשתו והגבר הזר הולך הביתה. האישה מביאה סכין והגבר טוען שבניסיונות להגן על עצמו, היא נדקרת בירך ומבקשת ממנו שילך ושהיא לא רוצה טיפול רפואי. הבעל הולךוכשהוא חוזר היא מתה. ביהמ"ש קבע שזה יכול להיות גם מחדל וגם מעשה.

 

קשר סיבתי משפטי בעבירות תוצאה

קשר סיבתי עובדתי - זה קשר של סיבה ותוצאה. המבחן הוא מבחן פיזי אובייקטיבי. האם אירוע מסוים בשרשרת היה אירוע הכרחי שהביא לתוצאה.

קשר סיבתי משפטי – להבדיל ממבחן שהוא פיזי אובייקטיבי, בודקים האם יש אחריות משפטית למה שקרה. פרופ' פלר חושב שזה צריך להיות בכלל בתחום הנזיקין ואחרים חושבים שזה בכלל צריך להיות בנפשי.

 

ע"א 23/61, סימון נ' מנשה. ביהמ"ש מדבר על 3 מבחנים לקיומו של קש"ס משפטי:

1. מבחן הסיכון – שואלים אילו סיכונים יצר הנאשם בהתנהגותו. אם התוצאה היא בהתממשות אחד הסיכונים, אזי יש קש"ס. לדוגמא, פצעתי אדם וגרמתי לאשפוזו ובמהלך הטיפול הרפואי הוא מת. אפשרות שניה, במהלך הטיפול פורצת שריפה והוא מת. טיפול רשלני זה חלק מהסיכונים של להיות מאושפז בבי"ח, אי לכך, במקרה הראשון יתקיים קש"ס ובמקרה השני לא. זאת משום שהעבריין לא יצר סיכון לקיומה של שריפה.

2. מבחן השכל הישר – זהו מבחן סובייקטיבי בעין המשפטן. ביהמ"ש מייחס אחריות לפי איך שנראה לו. אין הגדרה מדויקת על כך.

3. מבחן הצפיות - המבחן הדומיננטי. כאן יש ויכוח אם הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי. לגבי עבירות הרשלנות, שהעושה לא היה מודע אך אדם מן היישוב במקומי, יכול היה להיות מודע. ברור שזה מבחן אובייקטיבי. עם זאת, בעבירות המחשבה הפלילית, כאן צריך מודעות בפועל של העושה.   יש אומרים שלא יתכן שבמבחן הצפיות נשתמש במבחן אובייקטיבי, כי הכל זה המודעות הסובייקטיבית של המבצע. המבחן האובייקטיבי שואל האם הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התוצאה? שמים את הדגש על היכולת של הנאשם לצפות וחובתו לצפות. כיצד נדע מי יכול ומי לא? התשובה היא 'האדם הסביר' כפי שהוגדר בע"פ 196/64, היועמ"ש נ' מרדכי בש (לקרוא את פס"ד). אדם זרק מקרר לחצר, נכנס לשם ילד ומת. ביהמ"ש שלום הרשיע אותו בגרם מוות ברשלנות, המחוזי זיכה, העליון הרשיע אותו תוך שהוא קובע שהאדם הסביר זה רף נורמטיבי שביהמ"ש מציב, ולא משהו שהוא בפועל (הסנגור של הנאשם הביא את כל שכניו שהעידו שהם לא היו עוקרים את הדלת של המקרר אלא פשוט זורקים לחצר, בניסיון להראות מה היה האדם הסביר עושה). במבחן זה צריך לצפות: (א) את סוג הנזק (ב) את דרך קרות התוצאה בקווים כלליים. לדוגמא, אני יורה ואדם נהרג אחרי שהכדור פוגע בתקרה, ניתז על מכונית ופוגע באדם. אני אמור לצפות שיכול להיות נזק לחיים/גוף ולרכוש. זה צפי של סוג נזק. לגבי דרך קרות התוצאה, ברור שיש לצפות שבאיזושהי דרך מישהו עשוי להפגע.   דוגמא נוספת, אדם מכה באגרוף אדם אחר, גרם לדימומו באף והלך. מסתבר שהקורבן חולה המופיליה (דמו לא נקרש) והוא מת. ביהמ"ש קבע את מבחן 'הגולגולת הדקה' לפיה יש אנשים בעולם שיש אנשים שהם חלשים יותר מאחרים, חולים, פגיעים יותר וכד'. כשאתה פוגע במישהו אתה לא בוחר את הקורבן, אתה מקבל אותו איכשהו על כל מגרעותיו וחולשותיו. פס"ד פטרומיליו, נער שהתחביב שלו לחטוף תיקים של קשישות. הוא מבצע עבירת גניבה מבלי לגעת בהן, לכן אין כאן שוד משום שאין תקיפה. יום אחד הוא חוטף תיק לקשישה שמהאירוע מקבלת התקף לב ומתה. לפי מבחן הגולגולת הדקה עליך לקבל את הקורבן כפי שהוא. ביהמ"ש העליון אומר שהתוקף לא יכל לצפות את סוג הנזק. הוא צפה את נזק הרכוש, אך לא נזק לגוף, היות שלא היה כאן שוד (=תקיפה). ביהמ"ש אומר שמדובר ב'גולגולת דקיקה', משמע, זה כ"כ נדיר שהוא לא יכול היה לצפות. ע"פ 47/56, מלכה נ' היועמ"ש. נהג נוהג בצורה רשלנית, פוגע בילד היד שלו נשברת ובגלל טטנוס, הוא מת. ביהמ"ש זיכה את הנהג. ביהמ"ש אמר שזה כ"כ לא נורמלי למות משבר ביד, שאין להטיל אחריות פלילית על הריגתו. כאן בודקים את הגורם הזר המתערב (גז"מ) שגרם ל'ניתוק השרשרת' בין העבריין לבין התוצאה. כאשר יש גורם שלישי שנכנס בשרשרת האירועים, בין המעשה הראשון לבין התוצאה. הוא גורם זר היות שמקורו לא בעבריין עצמו. המבחן בקיומו של גז"מ הוא האם יכולת לצפות את התקיימותו של הגז"מ. אם ניתן היה לצפות, אזי יש אחריות, אם לא יכולת לצפות, זה מנתק את הקש"ס והגז"מ, לצורך העניין, משתלט על הליך הגרימה באופן כזה שמנתק את הקש"ס. דוגמאות: (א) בטיול שנתי עושה הקבוצה סקי. כאשר מכנסים את התלמידים, מנחים אותם שלא לעבור את הכביש בגלישה. בכביש כמעט ולא נוסעות בו מכוניות והוא נחשב כביש נטוש. אחד התלמידים בכ"ז עובר ובעודו באויר (בקפיצה מעל הכביש) עוברת משאית ופוגעת בו. (ב) ע"פ 180/61, אלפרט, רופא רושם מרשם שגוי והרוקח ברשלנות מכבד את המרשם. אומר הרופא, הרוקח התרשל, אומרים לרופא שהיה צריך לצפות שרוקח יכול להיות רשלן ולכבד את המרשם. זה דוגמא לגז"מ שהוא אנושי. (ג) ע"פ 70/60, סטרול, לבורנט מכין מנת דם 'מקולקלת'. הרופא נותן אותה כעירוי והחולה מת. אומרים שהלבורנט היה צריך לצפות את הגז"מ שהוא הרופא. דוגמא נוספת לגז"מ שהוא אנושי. (ד) דוגמא לגז"מ שמקורו בטבע. נחש נכנס לתוך המנוע של הרכב ובאמצע הדרך גורם לתאונה עקב השבתת המנוע. (ה) דוגמא לגז"מ שקשור לקורבן. ע"פ 403/65, ביטון מצמיד לצווארו של ניסים סכין, על רקע רומנטי, כדי להזהירו. ניסים מנסה לברוח ולהשתחרר ובתזוזה נחתך. אומר העבריין, אם לא היה זז, לא היה נפצע. מצפים מהעבריין שיצפה את המצב. (ו) דוגמא לגז"מ שקשור לקורבן. המאבטח שהרים חזיז במלחה. העבריין טוען שלא צפה שיזרוק חזיז ומישהו ירים אותו. (ז) דנ"פ 983/02, יעקובו. אדם שנוהג להכות את אשתו. האישה מזמינה משטרה. עם הגעת המשטרה מתחיל לקלל ולצעוק ולשכנע אותה לבטל את התלונה. היא מבטלת והוא מקבל אזהרה מהשוטרים. כשהם הולכים, הוא ממשיך לאיים ומתחיל לזרוק רהיטים מהחלון, לוקח סכין וקורע את הרהיטים. האישה מסתגרת בחדר של הבן ומתאבדת מהקומה הרביעית. הנאשם טוען שהוא לא קשור למוות שלה. הגז"מ הוא הקורבן עצמו, הוא לא צפה שתקפוץ. ביהמ"ש בוחן אם יכל לצפות את התערבותו של הגז"מ הזה. התשובה היא חד משמעית כן.   ביהמ"ש מאשים אותו במוות שלה.

ס' 309לחוק העונשין מונה שורת מצבים בהם יש סוג של גז"מ ולמרות זאת יש קש"ס.  309. גרימת מוות- מהי [א/219] בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: (1) הסב נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי והטיפול גרם למותו של הניזוק, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות, שאם לא נעשה כן - לא יראו את מסב הנזק כמי שגרם למותו של הניזוק; (2) גרם חבלת גוף שלא הייתה מביאה למות הנחבל אילו נזקק לטיפול רפואי או כירורגי נכון או אילו נהג זהירות מספקת באורח חייו; (3) באלימות או באיום באלימות הביא אדם לעשיית מעשה שגרם למותו, כשהמעשה נראה לנפגע כדרך טבעית בנסיבות המקרה להימלט מן האלימות או מן האיומים; (4) במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה; (5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר.

 

תרגיל 23/12/07

היסוד הנפשי

ס' 19 לחוק העונשים מגדיר את האשם או האשמה המסייעים לדרג את חומרת העבירה.

19. דרישת מחשבה פלילית [תיקון: תשנ"ד] אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.

לשם מציאת היסוד הנפשי אנו זקוקים ל:

1. אשם/אשמה

מס' 19 אנו למדים שיש 3 סוגים של אשמה:

1. מחשבה פלילית – זהו יסוד נפשי. מודעות של העושה עצמו לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה. מחשבה פלילית מוגדרת בס' 20 לחוק העונשין (מפורט בהרצאה של לימור בשיעורים הקודמים). מרגע שסיווגנו את המחשבה הפלילית עלינו לבדוק, במישור ההכרתי, את הגורמים הבאים [לפי ס' 20(א)]:

1. מודעות לטיב המעשה – כדי לחדד את נושא טיב המעשה נדגים. ניקיתי את הנשק ונפלט כדור. אני מודעת לכך שאני מנקה את הנשק, אך האם אני מודע לטיב ההתנהגות, משמע פליטת הכדור? אני מקישה על המחשב. אני מודעת לכך שאני מקישה עליו. נניח שהמחשב מחובר למערכת בליסטית של שחרור טילים, אני לא מודעת לטיב המעשה לפיו נורה טיל. יש להתייחס כאן גם ל"עקרון הסימולטניות" או "עקרון המזיגה". עקרון זה אומר שהמודעות לטיב ההתנהגות צריכה להיות בזמן ההתנהגות. אם דרכתי למישהו על הרגל והוא צועק "איי" ורק לאחריו הבנתי מה עשיתי, אי אפשר להטיל עליי אחריות.

2. מודעות לקיום הנסיבות – אם העבריין אינו מודע לקיום כל הנסיבות המוגדרות בעבירה, אין עבירה. לדוגמא, היורה בנשק חם, באזור מגורים, ללא הסבר סביר. אני יורה, אך אם לא הייתי מודע שאני בתוך העיר, אין עבירה לפי ס' זה. חשוב להתייחס לעקרון הסימולטניות. אי ידיעת הדין, לא אומרת שלא הייתי מודע לקיום הנסיבות ואיננה פוטרת מעונש. החריג היחיד לכך,  34יט. טעות במצב משפטי [תיקון: תשנ"ד] לעניין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.

3. מודעות לאפשרות גרימת התוצאה – נדרשת מודעות לאפשרות גרימת התוצאות הנמנות בהגדרת העבירה. חשוב להתייחס לעקרון הסימולטניות. בהנחה שיש תוצאה, נמשיך לנתח בהקשר זה את המישור החפצי (לפי ס' 20א). נחשב כוונה או פזיזות. כוונה – המישור החפצי הגבוה ביותר. יש סוג אחד של 'מתכוון' וזה האדם שרוצה שהתוצאה תקרה. כאן הסיכון הוא לא בלתי סביר אלא לא מוצדק. לדוגמא, אישה רוצה לרשת את הונו של בעלה ולשם כך משכנעת אותו להעביר את משרדיו מת"א לירוחם. זאת כדי שיסע כל יום יותר שעות על הכביש. באחד הימים הוא מת מתאונה. קש"ס עובדתי קיים אבל לא משפטי שכן הסיכון שטמון בתאונת דרכים הוא יומיומי ולא כזה שאפשר לייחסו לכוונה. השאיפות שלה ומאוויה הם לא כוונה. פזיזות – אדם שיש לו שני כובעים: אדישות – אומר שאם יקרה אני אדיש ושווה נפש לתוצאה ; וקלות דעת – לוקח סיכון בלתי סביר ומתפלל שלא יקרה כלום. לדוגמא, אני יורה לתוך המון, יהיה לי 'כובע' של 'כוונה', כי אני רוצה להרוג מישהו. דוגמא אחרת, אני רוצה לנסות נשק חדש שיש לי ואני רוצה לבדוק אותו ויורה לתוך המון, כאן ה'כובע' הוא של 'פזיזות מסוג אדישות'.   דוגמא נוספת, רודף אחרי אדם שגנב תיק לזקנה והוא נכנס להמון, אני יורה בו ומתפלל שאף אחד לא יפגע, זה אדם עם ה'כובע' של 'פזיזות מסוג קלות דעת'. הוכחת הכוונה נדרשת רק כאשר עבירת התוצאה דורשת זאת במפורש. בין אדישות לקלות דעת, אשאף להוכיח את הקל ביותר וזה קלות הדעת.

1. רשלנות (negligence) –זהו יסוד נפשי. מודעות בכוח. כלומר, העושה עצמו לא היה מודע, אך אדם מהישוב, במקומו, היה מודע.

2. אחריות קפידה (strict liability) – איננה יסוד נפשי. כאשר העושה, מבצע מעשה מסוים או לא עומד בסטנדרט מסוים, לא משנה אם היה מודע או יכול היה להיות מודע, התכוון או לא..מספיק שנמצא בסיטואציה מסוימת ומבצע התנהגות מסוימות – אם העבירה מוגדרת כאחריות קפידה – כי אז עברת את העבירה. לדוגמא, רע"פ 2929/04, מדינת ישראל נ' אוחנה. תקנה 308(ד), נהיגה ברכב שהוצא לגביו איסור שימוש. האדם שנוהג לא יודע. ביה"מש אומר שלא משנה מה ידעת, זו עבירה במצב של אחריות קפידה.

ישנה הבחנה בין היסוד ההכרתי לבין היסוד החפצי

1. המישור ההכרתי – נבחנת השאלה למה העושה מודע. המילה השגורה היא מודעות.

2. המישור החפצי – מה העושה רוצה, ביחס לתוצאה. מישור זה רלבנטי רק כאשר יש תוצאה.   אם אין תוצאה, לא מדברים על היבט חפצי.

 

כאשר העבירה 'שותקת' ביחס ליסוד הנפשי הנדרש, כלומר, אין בהגדרת העבירה שום מילה שקשורה ליסוד הנפשי, הכלל הוא שזוהי עבירה של מחשבה פלילית, אלא אם נאמר במפורש שזו עבירה של רשלנות או אחריות קפידה. לדוגמא, ס' 243. ידיעות כוזבות [א/123]המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע - מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו.

יש כאן אמירה על היסוד הנפשי, זו דוגמא לניסוח לא טוב. היה צריך להיות כתוב "המוסר לשוטר ידיעה כוזבת". אנו אמורים לדעת שזו מחשבה פלילית. אם זו הייתה עבירת רשלנות, זה צריך להיות מוגדר בעבירה, כנ"ל לגבי אחריות קפידה. אבל, עבירות שלפני תיקון 39, נקבע שהן מסוג אחריות קפידה, ימשיכו להיות אחריות קפידה, גם אם לא נאמר במפורש.

ע"פ 3158/00, מגידיש, תאונה קטלנית ביבנה שבה אופנוען נוסע בתוך העיר ב 95 קמ"ש. בזמן הפגיעה הוא נוסע לפחות 49 קמ"ש ופגע בקשישה, הולכת רגל. שם דנו בס' 298, עבירת הריגה שהיא עבירה 'שותקת'. שם דיברו על מחשבה פלילית, הסיקו את המודעות שלו לאפשרות גרימת התוצאה שהרי הוא נסע במהירות מופרזת וצריך היה לצפות את הדבר. זה במישור ההכרתי.

 

הרצאה 26/12/07

ס' 20(ג)(2),(ג) לעניין סעיף זה -  20. מחשבה פלילית [תיקון: תשנ"ד] (1) ...... (2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות. קובע את דוקטרינת המחשבה הפלילית/הכוונה המועברת – העברת המחשבה הפלילית שהתקיימה ביחס לאובייקט שהנאשם מתכוון לפגוע בו, אל עבר האובייקט שנפגע בפועל. כלל זה חל גם על עבירות התנהגות וגם בעבירות תוצאה. יש 2 סוגי מקרים של העברת המחשבה הפלילית: (1) טעות בזיהוי האובייקט. לדוגמא, אדם התכוון לפגוע בשמעון ובסוף פגע בלוי. זו טעות. אנחנו נראה, לצורך העניין, את לוי כאילו הוא שמעון, למרות שלא התכוונו לפגוע בו בכלל. הרציונל הוא שמדובר בערך חיי אדם, עצם זה שפגעת באדם שהוא ערך מוגן, מאפשרת להעביר את האחריות של כוונתך לפגוע באחד, לאחר.   (2) סטיית הפעולה – ראובן יורה לכוון שמעון, אבל לא ממש מקצועי ולא מכוון טוב ופוגע בלוי. במקרה זה, הכוונה להרוג את מי שרצית לפגוע בו, עוברת לנפגע בפועל, מכוח ס' 20(ג)(2).

דוגמא: פס"ד משנת 1611, אנגליה, אישה ערבבה רעל בתרופה ומסרה אותו לבעלה. הבעל חלה. הרוקח שהואשם בכך שרקח תרעלה, רצה להוכיח שלא יצר משהו מסוכן ושתה מהתרופה. כתוצאה, הוא מת. האשימו את האישה בגרימת מותו של הרוקח. היא טענה שהיא לא התכוונה לפגוע בו, אלא רק בבעלה. בכ"ז הואשמה ברצח מכוח יישום דוקטרינת המחשבה הפלילית המועברת.

האם כוונה תחילה, ניתנת להעברה? הדין בעבר הוא שזה בלתי אפשרי בשל אופייה של הכוונה תחילה, שהוא משהו יותר ספציפי שאומר שזו לא כוונה סתם לפגוע במישהו אלא בפרמטרים יותר מדויקים כפי שמוגדר בס' 301. כוונה תחילה   [א/216] (א) לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו. (ב) לעניין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא מינה אם החליט להמית את האדם או את מישהו, מסוים או בלתי מסוים, מבני משפחתו או מבני גזעו.     (ג) כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסוים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה. התפישה העדכנית של היום, הביאה לשינוי ואומרת שניתן להעביר את המחשבה הפלילית גם במצבים של רצח בכוונה תחילה.

עקרון המזיגה – העבירה מתגבשת, רק אם היסוד הפיזי והיסוד הנפשי מתקיימים בו זמנית. ראובן נוטל בטעות חפץ ששייך לשמעון וכשהוא מגיע הביתה הוא רואה שהחפץ לא שייך לו, אבל מחליט את החפץ לעצמו. במקרה כזה, לא מתקיימת עבירת הגניבה, כי אין סימולטניות, לבין היסוד הנפשי. יתכן כמובן שיתכנו עבירות אחרות. דוגמא נוספת, קבלת נכסים שהושגו בעוון, ס' 412. קבלת נכסים שהושגו בעוון   [א/310] המקבל, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בעוון נלקח, הושג, נשלחה בו יד או נעשה בו, והנוטל עליו בעצמו או על ידי שלוח, לבדו או ביחד עם אחר, את השליטה או העשיה בנכס כאמור, דינם כדין מבצע אותו עוון. גם כאן, צריך שדרישת הידיעה, המחשבה הפלילית, היסוד הנפשי, תתקיים בעת קבלת הנכס ואם התמלאה הדרישה הזו של הידיעה, לאחר מועד קבלת הנכס, כאשר הנכס כבר מוחזק בידיו, אין זה מספיק כדי לבסס הרשעה בעבירה זו. כשמנתחים עבירה, חשוב לזכור שיש בו זמניות בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. לעניין עבירות תוצאה, עשוי להתעורר קושי לעניין הסימולטניות, שכן, כשמדובר בעבירות תוצאה, התוצאה במקרים רבים מתרחשת זמן רב אחרי שהמבצע עשה את הפעולה.   התוצאה לא חשובה בסימולטניות, כי מה שבודקים הוא את המעשה והיסוד הנפשי שמביא לתוצאה ולא התוצאה עצמה. חריג לעניין זה, פס"ד ג'מאע,הנאשם היכה את המנוחה במקל וחנק אותה. הוא חשב שהיא מתה וזרק אותה לבאר. בפועל היא לא מתה ממעשה החניקה, אלא מטביעה. הוא טען שההשלכה לבאר לא לוותה בכוונת קטילה אלא בכוונה להסתירה. ביהמ"ש קבע שהייתה כוונה להרוג כוונה שמומשה בסדרת מעשים, לכל הפעולות הללו יחד, התלוותה המחשבה הפלילית ולכן יש סימולטניות (אבל לצורה היסודית הבסיסית של עקרון המזיגה, לכאורה, לא הייתה דרישת סימולטניות). אי לכך, אין נפקא מינה (=אין משמעות) לכוונה. כל סעיפי הרצח, זולת סעיף 300א(2) הם סעיפי רצח במזיד. אנחנו יודעים שבמזיד, לפי ס' 90א. כשאנחנו מחפשים להרשיע ברצח בכוונה תחילה, הנורמה המשפטית תהיה ס' 300א+301 שמגדיר את הכוונה התחילה. יש הבדל בין רצח לרצח בכוונה תחילה. כוונה תחילה מצב ספציפי שמוגדר בסעיף בס' 301 וכוונה זו המחשבה הפלילית שמוגדרת ב 90א.

דרישת הסימולטניות בעבירות נמשכות – עבירות נמשכות הן עבירות שההתנהגות בהן מתמשכת על פני זמן ולא ברגע מוגדר. לדוגמא, החזקת סם, החזקת נשק. בעבירות בהן ההתנהגות נמשכת על פני זמן, יתכן מצב שבו היסוד הנפשי נוצר, לאחר תחילת ההתנהגות. במקרה כזה, העבירה תתגבש ברגע שנוצר היסוד הנפשי. אם ראובן קיבל קופסא ובתוכה סם מסוכן אך הוא לא ידע שיש שם סם. כעבור יומיים פתח את הקופסא ונודע לו מה הוא מחזיק. היסוד הנפשי הנדרש להתהוות העבירה, נוצר רק כעבור יומיים,לכן, במועד הזה, הושלמה העבירה.

הוכחת המודעות – כיצד מוכיחים את המודעות לרכיבי היסוד העובדתי אם הנאשם לא מודה? חזקת/הנחת המודעות – לפי כלל זה, חזקה על אדם שהוא מודע לטיב התנהגותו ולנסיבות הסובבות אותו, אם אדם רגיל (אדם מן הישוב) היה מודע להן. על הנאשם מוטלת החובה לסתור את החזקה הזו. זה אחד המקרים הבודדים שבו עובר נטל ההוכחה לצד הנאשם זאת משום שבמשפט הפלילי נטל ההוכחה מוטל כמעט תמיד על התביעה.

עבירות של מחשבה פלילית מיוחדת

הכלל הוא שמטרה ומניע, לא נמנים עם יסודות העבירה. החריג לכך הוא עבירות מטרה:

עבירות מטרה מסוג עבירת התנהגות – לדוגמא, ס' 406. כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה או ממנו   [א/296 ,295] (א) הנכנס למקום המשמש למגורי אדם או לתפילה, או הנמצא בהם, בכוונה לבצע גניבה או פשע, דינו - מאסר חמש שנים. "בכוונה לבצע גניבה או פשע" – זה לא יסוד נפשי מסוג כוונה. ראשית, אין תוצאה וזה הרמז הראשון לכך שאין זה יסוד נפשי. יש לנו כאן יסוד עובדתי שלא דורש תוצאה, כי מדובר בעבירה התנהגותית. העבירה נשלמת מעצם זה שהאדם נכנס למקום. לכן, הכוונה שקבוע בס' 406 לא מסתדרת עם ההגדרה שאנחנו מכירים עד היום ביחס ל'כוונה'. לכן, לפי ס' 20, המונח כוונה זה לכאורה, הוא לא במקום. זאת משום שב 406 הכוונה בד"כ מבטא יחס סובייקטיבי מסוים (=יסוד נפשי) כלפי היסוד העובדתי ופה זה לא המצב. לכן, המשמעות של הכוונה היא אחרת לגמרי. פעם אחת כוונה=יסוד נפשי מסוג חפץ ותוצאה ופעם אחרת כוונה=מטרה ל... וזה לא יסוד נפשי. כשזה יסוד נפשי של מחשבה פלילית יש יחס סובייקטיבי שלי כלפי התוצאה זאת לעומת מצב שהמילה 'כוונה' היא לא במובן של מחשבה פלילית משום שאין יחס נפשי של האדם לרכיב תוצאתי, אלא מטרה להגיע למשהו מסוים. ס' 406 הוא ס' של עבירת מטרה. המשמעות של הכוונה שקבועה בס' 406 היא לא משמעות של ס' של המחשבה הפלילית, לכן, נפנה לס'  90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה [תיקון: תשנ"ה] (1)... (2) "בכוונה" - מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר; הכוונה מהסוג הזה=מטרה אינה חלק מיסודות העבירה, לכן יהיה לה ביטוי בשלב הטיעונים לעונש. נשתמש במניע, במטרה לביצוע העבירה כטיעון לעונש.   דוגמא נוספת,  371. חטיפה לשם כליאה [תיקון: תש"ם] החוטף אדם בכוונה שייכלא שלא כחוק, דינו - מאסר עשרים שנים. הכוונה כאן היא במטרה. הרמז הראשון הוא שאין כאן תוצאה וצריך להיזהר שלא ליפול למלכודת ולייחס לעבירה זו משמעות של עבירת תוצאה ('שיכלא' לא נחשב תוצאה). המטרה, במקרה זה אינה נסיבה, היא יוצאת מרכיבי היסוד העובדתי בעבירה. בניתוח נגדיר שזו עבירת התנהגות מיוחדת מסוג עבירת מטרה.נשאלת השאלה, האם ניתן להכיל את הילכת הצפיות (ס' 20) על עבירות מטרה?עד היום יש חוסר הסכמה בעניין והתשובה שנויה במחלוקת. יש מס' מונחים בעבירות שמבטאים את המונח "מטרה": בכוונה; במטרה; כדי; לשם;הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון...זו ל' המטרה.   יתכן מצב שתהיה עבירת מטה, עם עבירה תוצאתית עם יסוד נפשי של כוונה? 329. חבלה בכוונה מחמירה [תיקון: תש"ס(4), תשס"ב(5)]   [א/235] (א) העושה אחת מאלה (המוגדרים בס' קטן 1-תוספת של לימור) בכוונה (=במטרה) להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור. דינו - מאסר עשרים שנים: (1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין; זו עבירה תוצאתית, זו עבירה שותקת=מחשבה פלילית. במחשבה פלילית צריך יסוד עובדתי (התנהגות, נסיבות, תוצאה), יסוד נפשי (מודעות להתנהגות ולתוצאה) בנוסף, כל הרישא של הסעיף זו מטרה. המטרה כאן היא לגרום נכות או מום. התוצאה היא חבלה חמורה (גם חבלה חמורה ברישא וגם לחבלה החמורה בסעיף קטן 1). חשוב להבין שלעבירה אין משמעות ללא ס' קטן 1.   פס"ד עג'מי - הנאשם הורה לאנשים מטעמו לפרוץ דלת של דירה כדי להיכנס פנימה, כדי לתפוס את אשתו מקיימת יחסי מין עם מישהו אחר. הוא הורשע בעבירת השגת גבול. הוא טען שלא הייתה לא כוונה להקניט. הוא לא רוצה להקניט את אשתו, אלא רק לצלם אותה. ביהמ"ש אמר שהואיל והקנטת האישה הייתה תוצאה בלתי נמנעת של השגת מבוקשו, הרי שרואים אותו כמי שחפץ להשיג את המטרה הזו, לכן הילכת הצפיות מתקיימת שכן הכעס הוא בלתי נמנע מההתנהגות שלו. הוא חפץ בהקנטה. מפס"ד עג'מי החלו להחיל את הילכת הצפיות על עבירות המטרה ובנוסף, יש לנו גם את ס' 20ב שמאפשר זאת מכוח חוק. לעניין הכוונה, ראיה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגורמן. כיום אנו יכולים להחיל את הילכת הצפיות על עבירות מטרה.

עבירת הרשלנות

יש לנו רשלנות כיסוד נפשי. היסוד הנפשי הזה הוא פחות מהיסוד הנפשי של המחשבה הפלילית מסוג כוונה ועוד יותר פחות מהיסוד הנפשי מסוג פזיזות.

רשלנות –

1. אדם לא צפה מראש את התוצאה האסורה, כאשר אדם מן היישוב היה נותן דעתו לאפשרות זו.

2. סטייה מנורמת התנהגות סבירה. אדם סוטה מרמת זהירות של אדם סביר שהיה מתנהג אחרת בנסיבות אותו עניין.

3. הפרת חובת זהירות כלפי אדם מסוים ברמה הנזיקית.

המשותף לכל המובנים הללו הוא שבכולם נבדק הנאשם באמת מידה אובייקטיבית (להבדיל מסובייקטיבית, בכוונה ובמחשבה). כל שלושת המובנים, מבטאים את הרעיון שהנאשם לא חשב או לא התנהג כאדם מן היישוב בנסיבות שבהן החוק דורש ממנו לחשוב או להתנהג כאדם מן היישוב כדי למנוע תוצאה אסורה. כל עוד לא נאמר אחרת בעבירה, יש צורך להוכיח מחשבה פלילית. עבירת רשלנות, היא בגדר חריג זאת משום שהיא תספק את היסוד הנפשי של הרשלנות רק כאשר בהגדרת העבירה נאמר במפורש 'רשלנות'. כלומר, רק כאשר העבירה מגדירה 'רשלנות' יסוד המחשבה יהיה רשלנות.  21. רשלנות [תיקון: תשנ"ד] (א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - (1) שלעניין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא הייתה בגדר הסיבון הסביר. (ב) רשלנות יכול שתיקבע כיסוד נפשי מספיק רק לעבירה שאיננה מסוג פשע. 90ב. עונש על עבירת רשלנות [תיקון: תשנ"ה] בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין תיקון מס' 39, ושבו היסוד הנפשי הנדרש להתהוות העבירה הוא רשלנות, ולאותה עבירה נקבע עונש מאסר העולה על שלוש שנים - יהיה העונש בשל אותה עבירה, מאסר שלוש שנים. 90א. פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי שבעבירה [תיקון: תשנ"ה] (1) .. (2) ... (3) .. (4) ..           (5) "התרשלות" - יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21. רשלנות חלה רק על עבירות מסוג עוון או חטא.

עבירת הרשלנות מתקיימת גם בעבירת התנהגות וגם בעבירת תוצאה.

ברשלנות קיימת אי-מודעות, להבדיל ממחשבה או כוונה שם מדובר על מודעות.

רשלנות בעבירות תוצאה קיימת רק כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים:

1. הנאשם גרם סיכון בלתי סביר לתוצאה. למשל, לא גידר את הבור שכרה בכדי ליצור בריכה.

2. הנאשם לא היה מודע או לא היה ער לכך שהוא יוצר את הסיכון מקום שבו אדם מן היישוב כן היה מודע.  

רשלנות בעבירות התנהגות קיימת רק כאשר:

הנאשם לא מודע לטיב ההתנהגות או לקיום הנסיבות במקום שאדם מן היישוב כן היה מודע. בודקים רק את אי מודעותו לטיב ההתנהגות או לקיום הנסיבות. במקרה זה, לא בודקים את גרימת הסיכון.

 21. רשלנות [תיקון: תשנ"ד] (א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - (1) שלעניין הפרטים הנותרים הייתה לפחות רשלנות כאמור; רשלנות מתקיימת ברגע שהנאשם לא היה מודע לחלק מפרטי העבירה. כשלא היה מודע לפרט אחד, לא יהיה מדובר במחשבה פלילית, אלא ברשלנות. לדוגמא, סוכן שב"כ, במסגרת התפקיד שלו, מעביר מידע לאויב, כדי להטעותו. באחת הפעמים ראובן החליף בטעות את המסמך הכוזב במסמך אמיתי עם מידע ביטחוני והעביר אותו לאויב. במקרה זה, ראובן מודע לרוב פרטי העבירה: הוא מודע לכך שמדובר באויב ושמוסר מידע. לעומת זאת, אינו מודע לכך שהמידע שהוא מוסר הוא אמיתי. לכן, לא מתקיימת מחשבה פלילית כי אין לו מודעות לפרט אחד מיסודות העבירה. לכן, זו רשלנות.  111. מסירת ידיעה לאויב [ד/21] מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו - מאסר עשר שנים; הייתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו - מאסר חמש עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו - מאסר עולם; גרם ברשלנות שתימסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו - מאסר שלוש שנים.

 

 

 

 

 

תרגיל 30/12/07

 

לפי ס' 20, כוונה מתגבשת רק במקום שבו המחוקק דורש יסוד חפצי (לעניין התוצאה) של כוונה, כי רק אז יש עבירה. כלומר, בעבירה תוגדר המילה 'כוונה'.

כוונה רלבנטית רק לעבירת תוצאה ורק למישור החפצי. לדוגמא, עבירת ההריגה נבדלת מעבירת הרצח בכך שעבירת ההריגה היא עבירה שותקת, משמע שהיא של מחשבה פלילית ודי לי בפזיזות ואפילו מסוג קלות דעת. בעבירת רצח, נדרשת כוונה.

אם יש עבירת תוצאה והסעיף שותק, הנוסח הנכון להגדיר הוא: עבירת ההתנהגות שותקת, קרי נדרשת מחשבה פלילית ובהיבט החפצי, היבט חפצי מסוג פזיזות ודי בקלות דעת.

דוגמא, החובל בחברו חבלה חמורה. זו עבירה שותקת. יסוד עובדתי חובל=התנהגות; חברו=נסיבה; חבלה חמורה=תוצאה; מישור הכרתי: מודעות לטיב התנהגות=היה מודע לזה שהוא חובט="גורם" (חובל=גורם לחבלה-זו אחת הדרכים לגרום לחבלה) - מתקיים; מודעות לנסיבות= היה מודע לזה שזה אדם – מתקיים; מודעות לאפשרות גרימת התוצאה=מתקיים. מישור חפצי: החוק דורש מחשבה פלילית (עבירה שותקת) לכן די לי בפזיזות מסוג קלות דעת. הוא נתן מכה והתפלל שזה לא יפגע בו, אבל חבט בכדור שהונף לעברו כשברור שזה עשוי לפגוע=היה קל דעת.

סעיף 90א הוא המילון של היסוד הנפשי – זדון או מזיד=מחשבה פלילית. ביודעין, כנ"ל, מחשבה פלילית.

מישור הכרתי

טיב התנהגות וקיום הנסיבות – אדם עוצר בקו התפר ומסיע אדם לתל אביב. מסתבר שה'טרמפיסט' הוא מחבל שעשה פיגוע. כשרוצים להעמיד את המסיע לדין בודקים את טיב ההתנהגות=הסעה, הוא מודע לכך שהוא מסיע – מתקיים; קיום הנסיבות=מחבל. האם היה מודע לכך שהוא מסיע מחבל? נניח שזה יום קיץ חם והאדם לבוש במעיל חורף, שהסכים לשלם על ההסעה 100 ₪ כשהיא אמורה לעלות 10 ₪. ככל שנרבה בפרטים, ברור שתחושת הבטן היא שהוא היה צריך להיות מודע לנסיבות. כאן יפעל 'כלל עצימת העיניים' 20 מחשבה פלילית (ג) לעניין סעיף זה - (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;

מס' הערות לגבי כלל עצימת העיניים:

1. רלבנטי רק לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות (כפי שמוגדר בחוק). זאת משום שהתנהגות ונסיבות זה משהו שמתקיים עכשיו. תוצאה זה משהו עתידי, קשה לברר אותו. אני יכול להיות מודע לאפשרות גרימת התוצאה אך אין הכרח שהיא תיקרה.

2. החשד הוא חשד סובייקטיבי של העושה עצמו. 'אדם מן היישוב' לא מעניין. חייבים להוכיח שהעושה הוא סובייקטיבית חשד. הבחינה של החשד היא לפי הנסיבות.

3. ברגע שהתנאים לקיום עצימת עיניים, מתמלאים, כלומר יש חשד סובייקטיבי לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות מדובר בתחליף מהותי (אי אפשר לסתור אותו) ורואים אותך כאילו היית מודע. אם ביהמ"ש יחליט להפעיל את כלל עצימת העיניים והנאשם לא מודה במודעותו לקיום הנסיבות, אזי כלל עצימת העיניים מהווה תחליף מהותי למודעות לקיום הנסיבות. לדוגמא, ייבוא סם. נגיד הוא מודע להתנהגות אך הוא לא מודע לקיום הנסיבות. אז, אחפש תחליף מהותי לכך שלא היה מודע לקיום הנסיבות. כלל עצימת העיניים מספק תחליף זה.

ע"פ 538/89, ורשבסקי. מואשם בסיוע להדפסת חומר להתאגדות בלתי חוקית. הוא טוען שהביאו את החומר, הוא לא קורא ערבית, ידעתי שאני מדפיס אך לא ידעתי מה אני מדפיס. כלומר מודה במודעות לטיב ההתנהגות ולא מודע לקיום הנסיבות. אבל, הוא הכיר את המזמין כפעיל פוליטי ובנוסף ע"ג הספר היה לוגו של ארגון טרור. זה הספיק כדי להפעיל את כלל עצימת העיניים.

 

 

הרצאה 02/01/08

עבירות של אחריות קפידה

אלו עבירות שבעבר נקראו עבירות של אחריות מוחלטת.   אלו עבירות שאינן מחשבה פלילית ואינן רשלנות. יש בהן משהו שהוא מוחלט. יש ציפייה מהאדם לנקוט את כל האמצעים להימנע מהעבירה. אלו עבירות שדורשות איסור מוחלט. מצויות בעיקר בפקודת התעבורה. המושג 'אחריות קפידה' מעוגן במפורש בחוק.

הניסיון

מה קורה עם אדם שרק זומם לעבור עבירה? הוא לא נושא באחריות פלילית, היות ש'אין עונשין על דברים שבלב'. אבל, מי שעושה מעשה לקראת הגשמת תוכניתו, הוא עובר את שלב המחשבה ועשוי לעבור עבירה שקרויה 'ניסיון'. 'עשוי' כי עדיין לא עשה. בין שלב התכנון לשלב הביצוע מצוי שלב ה'הכנה' שבו הנאשם מכין עצמו לקראת ביצוע העבירה. שלב ההכנה אינו עניש. אנחנו נבדוק אם העושה עבר משלב ההכנה לנקודה מסוימת של ביצוע העבירה. האם עבר משלב המחשבה, לשלב ההכנה לשלב ביצוע העבירה.

המנסה לעבור עבירה, הוא מי שעבר, לא רק את שלב המחשבה, אלא גם את שלב ההכנה.

ס' 25 לחוק, מגדיר ניסיון.  25. ניסיון מהו [תיקון: תשנ"ד] אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה.

שלושה תנאים מקדמיים לעניין עבירת הניסיון:

1. הניסיון לעבור עבירה, מהווה עבירה בפני עצמה. אבל, כשהנאשם מנסה לעבור עבירה ומצליח, אזי, הניסיון נבלע בעבירה המושלמת. לכן, כשהביצוע לא מצליח, אזי הניסיון הצליח והוא העבירה.

2. אדם לא יכול להיות מורשע בעבירת ניסיון סתם. יש רק עבירת ניסיון לעבור עבירה ספציפית.

3. ככל עבירה אחרת, לעבירת הניסיון יש יסוד עובדתי ויסוד נפשי. יסודות אלו נבדלים לחלוטין מן היסוד העובדתי והיסוד הנפשי שנדרשים מהעבירה המושלמת.

היסוד העובדתי של עבירת הניסיון

הקושי המרכזי הוא ההבחנה בין 'ניסיון' לבין 'הכנה'. ס' 25 לא מגדיר מהו שלב ההכנה. דוגמאות:

1. ניסיון לקבלת דבר במרמה. אדם מנסה להוציא כסף לשווא מחברת ביטוח. מנסה לטעון שהייתה לו תאונה ולא הייתה לו תאונה באמת. לשם כך, עליו לעשות מס' פעולות מקדמיות כדי להעביר את הדיווחים הכוזבים לשם קבלת הדבר במרמה. מתי זה הכנה ומתי זה ניסיון?

2. ראובן רוצה להרוג את חברו שמעון. הוא רוכש מס' רעלים, מגיע לביתו, דופק בביתו, אוכל איתו א.ערב מוזג את הרעל לכוס השתיה... מתי זה הכנה ומתי זה ניסיון?

3. טרוריסט שרוצה לעשות פיגוע. רוכש את אמצעי החבלה, מכין אותם, מגיע לשוק, מסתובב בשוק ויוצא ממנו ובסוף מוצא דוכן ומניח את הלבנה מתחת לדוכן. מתי זה הכנה ומתי זה ניסיון?

כדי לדעת מתי זה הכנה ומתי זה ניסיון, אנחנו מסתייעים במס' מבחנים שנקבעו בפסיקה:

מבחני היסוד העובדתי

1. מבחן טרנר- כדי להחליט אם התנהגות של נאשם מהווה ניסיון או לא, צריך לשאול האם התנהגותו מקיימת שני תנאים:

1. האם ההתנהגות מהווה צעד אפקטיבי לקראת ביצוע העבירה המוגמרת.

2. האם היא מלמדת באופן חד משמעי, על הכוונה לבצע את העבירה.

1. . 'הלכת רובינסון'/'כלל המעשה האחרון' - הביקורת על מבחן טרנר אמרה שהוא עשוי להביא למצב בו ההחלטה על המעבר מהכנה לניסיון יכולה להתקבל בשלב מאוחר. פס"ד רובינסון מדבר על מבחן זה. מדובר על אדם שביים התפרצות לחנות תכשיטים שלו, קשר עצמו וקרא לעזרה. הוא הודע שביים את הפריצה כדי להונות את חברת הביטוח. בערעור, קבע ביהמ"ש שפעולותיו נותרו בשלב ההכנה. אז, קבע ביהמ"ש את כלל המעשה האחרון. זהו הרקע של דין שלפני תיקון 39. לפי כלל זה, כדי שאדם יצא משלב ההכנה, אל שלב הניסיון, אדם צריך לעשות את הפעולה האחרונה שתלויה בו. 'הלכת רובינסון'/'כלל המעשה האחרון' מעולם לא נקלט בישראל. חשוב להכיר אותו משום שביהמ"ש לא רצה להגיע לנקודה כ"כ קרובה למעשה ורצה ללכת אחורה בציר הזמן.

2. מבחן הקרבה - לפני תיקון 39 היה ס' 33 לחוק העונשין שקבע שלא חשוב אם הנאשם עשה את כל הדרוש מצידו כדי להפסיק מעשיו. ניסיון נפשי מבשיל כדי ניסיון ברגע שהנאשם מתחיל להוציא את כוונתו אל הפועל. לכן, בשורה ארוכה של פס"ד נבחנו כללים בפסיקה הישראלית שיעזרו לנו להבחין בין הכנה לבין ניסיון. פס"ד שקבע מבחנים בין הכנה לבין ניסיון הוא פס"ד שמש. אדם שהחנות שלו נשרפה. חברת הביטוח שלחה שמאי להערכת הנזק. המערער מסר לשמאי רשימה כוזבת של דברים כדי להגדיל את הפיצוי. הוא הואשם בניסיון לקבל דבר במרמה. בשלום, היה ניסיון להסתמך על הלכת רובינסון שלבסוף דחו אותה. התיק הגיע למחוזי נקבע שזה כן רובינסון. בעליון, עשו אבחנה (כלי בסיסי לשימוש בפס"ד). אבחנו את הלכת רובינסון במקרה זה. ברובינסון לא בא שמאי ולא הייתה פניה לחברת הביטוח. לכן, רובניסון לא מתאים כאן. המעשה שמהווה את תחילת הביצוע, לא חייב להיות המעשה האחרון. גם שלבים ראשונים של הביצוע יכולים להיות ניסיון ובלבד שהם קרובים קירבה מספקת להשלמת המעשה הפלילי. ע"פ 180/83, סרור. המערער גנב 2 רימונים מהצבא. הלך לבית המתלונן, שחיזר אחרי חברתו. הם החליטו ליישב את ההדורים בדו קרב. בעודם יורדים במדרגות, שלף הנאשם את הרימון מהמעיל, שלף את הנצרה והחזיק אותו ביד. המתלונן, שלא ידע מהרימון, הפתיע את הנאשם, הסתובב לעברו ונתן לו אגרוף. הרימון התפוצץ ופצע 4 אנשים ביניהם המתלונן. ביהמ"ש המחוזי קבע שהתקיימה עבירה של ניסיון לרצח. הסנגור טען שכל מעשי המערער היו בשלב ההכנה. ביהמ"ש קבע מס' דברים: (א) הלכת רובינסון לא חלה בארץ; (ב) כדי שהמעשה יהווה ניסיון, יש ליישם את פס"ד שמש. יש ליישם את מבחן הקרבה ומחפשים מס' מעשים שקרובים להשלמת העבירה ולא בהכרח המעשה האחרון בטרם השלמת העבירה. פס"ד זה מחזק וחוזר על הנאמר בצורה מהוססת בפס"ד שמש.

3. מבחן הסרט האילם - פס"ד סריס. המערער תפס את המתלוננת משך אותה לעבר הסלעים ובטרם הפשיטה ונגע בה, נאלץ לעזוב אותה כי לפתע הגיחה מכונית והאורות של המכונית הבהילו אותו. הוגש כתב אישום בגין ניסיון אונס. האם יש כאן ניסיון? תקיפה בטוח יש. השופט ברק קבע שכאשר נאשם רוכש אמצעים, אוסף מידע, מתכנן, עושה פעולות שמכוונות ליצירת תנאים לביצוע העבירה, הוא מצוי בשלב ההכנה; לצורך ניסיון, נדרשות פעולות שהן חלק מסדרת פעולות שלולא הופרעו, היו מקיימות את היסוד העובדתי של העבירה המושלמת. השופט מדבר על סדרת פעולות. השופט קדמי אמר שכדי שמעשה ייחשב ניסיון, אין צורך בתחילת ביצוע המעשה האסור של העבירה המושלמת, אלא בתחילת הגשמת הכוונה. למרות שהמעשה האסור בעבירת האינוס הוא הבעילה, לא צריך בעילה כדי שיהיה ניסיון לאונס, היסוד העובדתי של עבירת האינוס הוא רחוק, ושונה מהיסוד העובדתי של העבירה המושלמת המוצמדת. הניסיון לאינוס הוא בלקחת אותה לחורשה.

4. פס"ד מנבר, הנאשם יוצר קשר לסחר בנשק. הוא הואשם בעבירה של ניסיון לסיוע לאויב. הסנגורים טענו ל הכנה ולא לניסיון. ביהמ"ש קבע שמעשיו של הניסיון היו בגדר סדרת פעולות מתמשכת שאילולא נקטעה הייתה העבירה מושלמת. האם תיתכן עבירת ניסיון במחדל?  28. פטור עקב חרטה [תיקון: תשנ"ד] מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריותו הפלילית בשל עבירה מושלמת אחרת שבמעשה. תיאורטית הדבר אפשרי, אבל זה לא פשוט להוכיח.

היסוד הנפשי

לפי ס' 25, מעשה אינו מהווה ניסיון עניש, אלא אם נעשה מתוך יסוד נפשי של מטרה/כוונה לבצע את העבירה המושלמת. כדי להרשיע בניסיון, נדרש יסוד נפשי של מטרה לבצע את העבירה המושלמת גם אם העבירה המושלמת מסתפקת בדרגה נמוכה יותר של יסוד נפשי. לדוגמא, אם העבירה המושלמת מסתפקת ביסוד נפשי של פזיזות, כדי להוכיח ניסיון לעבירה המושלמת אנו צריכים להוכיח כוונה לביצוע העבירה המושלמת.

יסוד נפשי של ניסיון בעבירת התנהגות- היסוד הנפשי של מטרה מתייחס להתנהגות שמוגדרת בעבירה המושלמת. אדם מנסה לעבור עבירת התנהגות אם הוא פועל במטרה/בכוונה לבצע את הרכיב ההתנהגותי שמוגדר בעבירה תוך שהוא מודע לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות. ניסיון לאונס (שהיא עבירת התנהגות) זה ניסיון לעבור עבירה התנהגותית. זה מחייב מטרה לאנוס. האדם פועל במטרה לבצע אינוס של אישה שלא בהסכמתה החופשית.  383. גניבה - מהי   [א/263] (א) אדם גונב דבר אם הוא - (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע; אנחנו צריכים להוכיח את הכוונה לבצע את המעשה שמוגדר בעבירה מתוך מודעות לנסיבות המוגדרות בה.יסוד נפשי של ניסיון בעבירת תוצאה – היסוד הנפשי של המטרה מתייחס לתוצאה בעבירה המושלמת. אדם מנסה לעבור עבירת תוצאה, אם הוא פועל במטרה להשיג את התוצאה שמוגדרת בעבירה תוך שהוא מודע לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות. לדוגמא,  333. חבלה חמורה   [א/238]החובל בחברו חבלה חמורה שלא בדין, דינו - מאסר שבע שנים.  ע"מ להרשיע בניסיון לחבלה חמורה, נדרש שהנאשם יעשה מעשה מתוך מטרה/כוונה לחבול חברה חמורה מתוך מודעות לגרום לתוצאה וחפץ לקרות התוצאה, האדם רוצה שהתוצאה תיגרם. זאת, גם אם בעבירה המושלמת הרצון הזה לא נדרש.

אין ניסיון לבצע עבירת רשלנות. אדם לא יכול לנסות להיות רשלן. רשלנות היא מחוסר תשומת לב, אי לכך, אין ניסיון בעבירת רשלנות.

 

 

חרטה

מה קורה אם הנאשם מפסיק את ביצוע העבירה והתחרט לאחר שלב ההכנה? לפני תיקון 39, לא היה בכך כדי להסיר ממנו את האחריות הפלילית. עם זאת, עונשו היה קל יותר. לאחר תיקון 39, נכנס ס'  28. פטור עקב חרטה [תיקון: תשנ"ד] מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריותו הפלילית בשל עבירה מושלמת אחרת שבמעשה. מי שניסה לעשות עבירה אבל חדל, עשוי להיות פטור מאחריות בשני מקרים:

1. התחרט לפני שהשלים את משימתו – אם נמנע מלסיים את הביצוע של מה שתלוי בו, זכאי לפטור מאחריות. לדוגמא, אדם פרץ לבית כנסת במטרה לגנוב ספר תורה. פורץ לבית הכנסת אך ברגע שפותח את ארון ספר התורה, מתחרט. יחד עם זאת, ניתן על בסיס ס' 28, סיפא, להרשיעו בעבירה מושלמת של התפרצות.

2. הנאשם התחרט אחרי שהשלים את משימתו בכל מה שתלוי בו כדי – עליו לתרום תרומה ממשית למנוע את העבירה המושלמת כדי ליהנות מהפטור מאחריות פלילית. כדי שיהיה פטור מאחריות פלילית לניסיון לביצוע העבירה. לשם כך, מתחייב שהעבירה לא תושלם. אדם שולח מעטפת נפץ. הוא מתחרט. כדי להיות פטור מאחריות הוא צריך לעשות כל פעולה אפשרית כדי למנוע את התממשות התוצאה. להודיע למשטרה, לנמען וכד'... אם הפעולה של הסיכול לא מצליחה והנמען נהרג, יש עבירה מושלמת. אם הוא נחבל יש עבירה מושלמת של חבלה אבל נלך על ניסיון לרצח.

טיב החרטה – בשני המקרים צריך שהחרטה תנבע מחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה. מחבל שלא ביצע פיגוע והתחרט משום שחשש מהמצאות שוטרים, לא התחרט מחפץ נפשו. אם החרטה היא אמיתית, זה לא משנה לנו אם היא נובעת כתוצאה משידול או הטפת מוסר. ע"פ נחושתן, ביהמ"ש קבע שחרטה לפי ס' 28 לא חייבת להיות מטעמים מוסריים של המתחרט, זה יכול להיות מכל מיני טעמים אחרים. בפס"ד מצראווה , ביהמ"ש קבע שהביטוי שהמחוקק שם בס' 28 'מחפץ נפשו בלבד' מלמד שהחרטה צריכה להיות מתוך שכנוע פנימי ולא מתוך שכנוע חיצוני. חשוב להדגיש שאין דבר כזה פטור מעבירה מושלמת, אלא רק מניסיון. נטל שכנוע החרטה מוטל על כתפי הנאשם.

הניסיון הבלתי צליח

ס'  26. חוסר אפשרות לעשיית העבירה [תיקון: תשנ"ד] לעניין ניסיון, אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו. זהו ניסיון במקרה שבו מלכתחילה לא ניתן היה להשלים את העבירה, אם בשל מגבלה חוקית ואם בשל מגבלה עובדתית. יש סוגים של ניסיון בלתי צליח ויש 2 קבוצות עיקריות:

1. חוסר אפשרות להצליח בשל היעדר נסיבות חיוניות להשלמת העבירה. בקבוצה זו, הנאשם משתמש באמצעים שמתאימים בד"כ להשלמת העבירה שלו, אך מחמת נסיבות מסוימות, שאינו מודע להן, ביצוע העבירה לא יכול לעלות בידיו. לדוגמא, נכנס לבית ורוצה לרצוח מישהו. יורה ומגלה שבמיטה אין אף אחד. ניסיון מהסוג הזה הוא עניש.

2. חוסר האפשרות להצליח אם התקיימו התנאים שהנאשם האמין בקיומם. בקבוצה זו, העובדות שהנאשם מאמין בהן מתקיימות, אף על פי כן לא יתכן שהעבירה המושלמת תתבצע משום:

1. הנאשם נוקט אמצעים שמטבעם לא מתאימים להגשמת מטרתו. לדוגמא, מנסה להרוג מישהו במילות קסם.

2. חוסר אפשרות לבצע את העבירה מחמת חוסר אפשרות חוקית. לדוגמא, ראובן מייבא ארצה מכשיר חשמלי וסבור שהוא טעון תשלום במכס. הוא מטמין את המכשיר במזוודה ועובר במסלול הירוק כדי להתחמק מתשלום. אם מוצאים את מכשיר, אין עבירה משום שאין עבירה חוקית כזו. הוא מאמין שהוא עובר ניסיון לביצוע עבירה של הברחה אבל לא קיימת עבירה כזו. מצב אינו עניש.

דינו של המנסה – בעבר, עונשו היה מחצית עונשה של העבירה העיקרית. כיום, לאחר תיקון 39, יש את ס'  34ד. תחולת דין העבירה [תיקון: תשנ"ד] מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על ניסיון, שידול, ניסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה. דינו של המנסה לבצע העבירה כדין מבצע העבירה העיקרית.

 

 

 

 

תרגיל 06/01/08

כלל עצימת העיניים

בפס"ד הר שפי, קבע חשין כי כלל עצימת העיניים חל על כל העבירות, למעט עבירה לפי ס' 262, 'אי מניעת פשע'. זאת למרות שס' 34כג אומר שאם אין הוראה אחרת כל מה שמצוי בחלק המקדמי והכללי חל על כל העבירות. זה לא מתיישב עם החלטת חשין לגבי ס' 262, אבל בגלל שההחלטה שלו מצמצמת, לא הייתה ביקורת בעניין.

כיצד מוכיחים את 'הדברים שבלב'?

1. כללים ראייתיים – חזקה (=הנחת עבודה, מסקנה מתחייבת) היא שאדם מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו. הנטל לסתור את החזקה, נופל לכתפי הנאשם.

2. כללים מהותיים - כלל שברגע שיסודותיו מתקיימים, זה סוף הסיפור. לדוגמא, כלל 'עצימת עיניים'.

עבירות מטרה ועבירות מניע הן חריגות בדיני עונשין והן קשורות ליסוד הנפשי. בד"כ לא מעניין את המחוקק למה עשית משהו אסור. ברגע שעשית אותו, עברת את העבירה. אבל, כשהסעיף אומר לנו לחפש מניע או מטרה, העבירה תיעבר רק במידה ונוכיח קיומם. לדוגמא, אדם מצית חנות של חברו. המעשה הוא הצתת החנות. המניע הוא שנאתו לחבר. המטרה שלו היא למנוע תחרות עסקית ביניהם. זה ממחיש את ההבדל בין מטרה ומניע.  

כוונה – רצון לגרום לתוצאה שמנויה בסעיף עצמו. אי לכך, רק בעבירות תוצאה יכולה להיות כוונה. יכולות להיות עבירות תוצאה, שלא מגדירות כוונה אלא משהו אחר, למשל, פזיזות. המילה כוונה מגיעה מהעולם החפצי. אם העבירה היא תוצאתית ויש בה את המילה כוונה, אז המשמעות היא יחס חפצי מסוג כוונה, קרי, כוונה לגרום לתוצאה (90א). מטרה - יעד שהוא רחוק יותר ושלרוב, הוא לא מוגדר בסעיף עצמו. בחלק מהעבירות, יבקשו להוכיח מטרה. דוגמא,  255. זילות בית המשפט   [א/131] האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו .... אומר=התנהגות; דבר, על שופט, לעניין כהונתו=נסיבה; בכוונה (עד הסוף)=יסוד נפשי. זו יכולה להיות עבירת כוונה או מטרה (כוונה שהיא מטרה). לפי ס' 90א, במקום בו המילה כוונה מתייחסת לתוצאה שנמנית עם פרטי העבירה הספציפית, היא כוונה במובן של יחס חפצי מסוג כוונה.עבירה זו היא עבירת התנהגות, אין כאן תוצאה שנמנית עם פרטי העבירה. משמע, כשהעבירה היא עבירת התנהגות, לפי 90א(2) והמילה כוונה מופיעה, אזי המשמעות היא 'מטרה'.

מניע – מה הניע את האדם לבצע את העבירה. דוגמא, ס'  144ו. עבירות ממניע גזענות או עוינות כלפי ציבור - נסיבה מחמירה [תיקון: תשס"ה] (א) העובר עבירה מתוך מניע של גזענות כהגדרתה בסימן א'1 או של עוינות כלפי ציבור מחמת דת, קבוצה דתית, מוצא עדתי, נטיה מינית או היותם עובדים זרים, דינו - כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכול לפי העונש הקל יותר.

 

הרצאה 09/02/08

צדדים לעבירה (צורות נגזרות)

ראובן פוטר מהעבודה במפעל וכדי להתנקם במעבידו, הוא מייעץ לשמעון, ללוי ויששכר, להתפרץ למפעל וליטול כספת. הם מתפרצים לבניין, מרתכים יחד את הכספת, פורצים בה חור, לוקחים את הכסף ויוצאים מהמפעל. יששכר אמור להתגבר על השומר במפעל ולהתריע במידה ומישהו אמור להגיע. בתמורה לתשלום נכבד, גד מביא אותם למפעל, מחכה שיסיימו ומחזירם לאן שיורו לו, עם הסיום. הם מגיעים ליעדם, עולים לבית, שם נמצא זבולון והם מבקשים שיסתירם שלא יתפסו. כולם, בדרך זו או אחרת, שותפים לעבירה. השאלה היא באיזו דרך.

1. ראובן – פוטר מעבודתו, מדבר עם חבריו ומציע להם לשדוד. הוא המשדל.

2. לוי ושמעון – פרצו למקום, ריתכו את הכספת ולקחו את הכסף. הם המבצעים בצוותא, העבריינים

3. יששכר – כבל את השומר ושמר בחוץ. הוא מבצע.

4. גד – מסיע אותם אל המקום וממנו. הוא המסייע.

5. זבולון – הסתתרו אצלם. הוא המסייע לאחר מעשה.

לגבי הצדדים, הכלל הוא שכל מי שביודעין תורם לביצוע העבירה, נושא באחריות כצד לעבירה. האבחנה ביניהם היא לפי סוג התרומה שלהם. לפי הפסיקה, גם תכנון, נחשב תרומה לסיוע העבירה. לכן, צד לתכנון הוא גם צד לעבירה. בכך, כאשר עוסקים בעבירה רבת משתתפים יש כל מיני תפקידים:

המבצע

ס' 29. מבצע [תיקון: תשנ"ד] (א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר. (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. (ג) מבצע באמצעות אחר הוא אדם שתרם לעשיית המעשה על-ידי אדם אחר שעשאו ככלי בידיו, כשהאחר היה נתון במצב כגון אחד המצבים הבאים, כמשמעותם בחוק זה: (1) קטינות או אי שפיות הדעת; (2) העדר שליטה; (3) ללא מחשבה פלילית; (4) טעות במצב דברים; (5) כורח או צידוק. (ד) לעניין סעיף קטן (ג), אם העבירה מותנית בעושה מיוחד, יהיה אדם מבצע אותה עבירה גם כאשר הייחוד מתקיים באדם האחר בלבד. נחשב לשותף ראשי בביצוע העבירה. יש סוגים שונים של ביצוע. המבצע, הוא לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר. כלומר, מהוראת ס' 29א, אנו למדים שהמבצע יכול להיות אחד משלושה:

1. מבצע יחיד – ראובן. הוא המבצע של היסוד העובדתי בעבירה ויש בליבו את היסוד הנפשי של העבירה.

2. מבצע באמצעות אדם אחר – ס' 29ג', יכול לבצע את העבירה כאשר הוא מפעיל את האדם האחר כמכשיר בידיו. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, מתקיים אצל המבצע באמצעות אחר ואילו היסוד העובדתי בעבירה, מתקיים אצל האדם האחר.

3. מבצע בצוותא יחד עם מבצעים אחרים – ס' 29ב. היסוד העובדתי - כאשר יש שורת תפקידי תכנון וביצוע שבד"כ אדם אחד היה עושה אותם, אך הם מתחלקים בין מס' אנשים שחברו יחד למטרה מסוימת. היסוד העובדתי של ביצוע בצוותא קבוע בס' 29ב. ההגדרה היא רחבה וגמישה. היא מאפשרת לנו לקבוע ביצוע בצוותא במקרים רבים כדוגמת: ביצוע של מעשים מקבילים, אם שניים מבצעים יחד את היסוד העובדתי והנפשי; עזרה הדדית או חלוקת תפקידים, שניהם מבצעים את היסוד העובדתי. אחד פורץ את הכספת והשני גונב. ביצוע חלקים שונים של העבירה. אחד עושה הכל והשני עושה פעולת עזר. אם אחד מחזיק את הקורבן והשני דוקר, ואז, המחזיק את הקורבן ייחשב כמבצע בצוותא. מכל הדוגמאות הללו ניתן להסיק שכדי להוכיח שאדם ביצע בצוותא אין הכרח שיבצע בעצמו חלק מפרטי העבירה, את היסוד העובדתי. לכן, די בכך, שתרומתו תתבטא בהגשת עזרה למבצע בצוותא אחר שמבצע בעצמו את היסוד העובדתי. ואז, כיוון שהם מבצעים בצוותא, מעשהו של כל אחד מהם, מיוחס גם לשותפו. לדוגמא, ראובן ושמעון שחברו לביצוע שוד. הם מסכימים ביניהם שראובן יכנס ויגנוב את הכסף ושמעון ימתין בחוץ ויאבטח. שמעון ייחשב מבצע בצוותא, למרות שלא עשה שום פרט מהיסוד העובדתי.   מי שמוגדרים כמבצעים בצוותא, אם האדם שהיה ברכב ורק הסיע את העבריינים, יישא במלוא האחריות על העונש, גם אם לא לקח שום חלק מהיסוד העובדתי. זה חלק מתיקון 39 שמרחיב את האחריות הפלילית. זאת בהנחה שיוגדר כמבצע ולא כמסייע. אדם יכול להיות במקרה אחד מסייע ובאחר מבצע, הכל תלוי בנסיבות. פס"ד משולם, השופטת דורנר ציינה שס' 29ב נוקט בלשון 'המשתתפים בביצוע העבירה'. היא אומרת שהוראה זו חלה על השתתפות בביצוע של התכנית הפלילית שיכולה להיות מורכבת ממעשים שונים. ביצוע העבירה זה משהו מאוד רחב ואינו מוגבל בהכרח למי שביצע את היסוד העובדתי. עקרון נוסף, אין צורך בנוכחות בזירת העבירה כדי שייחשב מבצע בצוותא. זה המקרה של פס"ד משולם, למרות שהוא יישב בכלא וכל פעיליו עשו את העבירה, הוא נושא באחריות פלילית. סיכום היסוד העובדתי של המבצעים בצוותא, לפי 29ב, מבצע בצוותא הוא מי שנוטל חלק בביצוע העבירה, כאשר למושג הזה, יש משמעות רחבה מאוד, גמישה מעבר לעשיית מעשה שמהווה את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה. המבצעים בצוותא הם שותפים ראשיים, שמשמשים צוות אחד, עם חלוקת תפקידים פנימית ביניהם בדרך לביצוע משימה עבריינית, שב"כ כוללת לא רק את העבירה עצמה אלא גם מעשי תכנון, תרגול מוקדם, הכנה שיש לבצעם כדי להגיע למטרה הסופית. החוק רואה בשותפים בצוותא, גוף אחד שמגשים את המשימה העבריינית באמצעות זרועות שונות. כל פעולה של כל זרוע משויכת לגוף כולו. לכן, לא נדרש שכל אחד יבצע בעצמו את היסוד העובדתי ואפילו לא נדרש שיבצע חלק מהיסוד העובדתי. היסוד הנפשי – בנוסף ליסוד הנפשי של העבירה, נדרשת מודעות בצוותא. יחד עם זאת, אין צורך שכל שותף יידע לפרטי פרטים מה יעשה כל שותף וכיצד בדיוק יבוצע היסוד העובדתי של העבירה. די בכך שהוא פועל בצוותא עם אחרים.

המשדל

ס' 30. משדל [תיקון: תשנ"ד] המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. נחשב לשותף ראשי ובלתי ישיר. יש לו תרומה גדולה להתרחשות העבירה, אך לא מבצע בפועל.התרומה שלו מתבטאת בכך שהוא מביא את המבצע של העבירה לקבלת החלטה לעשות את המעשה.

המסייע

ס' 31. מסייע [תיקון: תשנ"ד] מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע.  32. עונש על סיוע [תיקון: תשנ"ד] הסיוע לעבור עבירה, עונשו - מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה - (1) עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנה; (2) מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; (3) עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; (4) עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי. הוא נחשב שותף משני ובלתי ישיר. הוא משני, משום שהוא מחוץ למעגל הפנימי של התכנון ושל הביצוע.המסייע הוא לא יוזם אך הוא תורם באופן עקיף לעבירה והוא תורם בכך שהוא יוצר תנאים לביצוע העבירה. הסיוע היא עבירה בפני עצמה. המאפיין התנהגות מסייעת זה שהיא מהווה תרומה עקיפה ומשנית לביצוע העבירה. התרומה עקיפה משום שהסעיף מגדיר: [1] יצירת תנאים לביצוע העבירה; [2] אינו תורם להגשמת התוכנית העבריינית בשום דרך. וזה ההבדל הגדול בינו לבין המבצע העיקרי. ייתכן שגם תפקידו של המבצע בצוותא הוא יצירת תנאים לביצוע העבירה אבל, המבצע העיקרי נמנה על צוות הזוממים, על הפיקוד. המסייע אינו נמנה על צוות הפיקוד. וזה ההבדל המהותי ביניהם. ההתנהגות של המסייע והעבודה שעושה המבצע יכולות להיות אותה עבודה בדיוק, אך ברגע שאתה חלק מהפיקוד, ראש התמנון, זה יהיה מבצע.

כללים של מסייע:

1. המסייע עובר עבירה מיוחדת שהיא עבירת סיוע לעבירה פלונית שהיא העבירה העיקרית;

2. יש צורך בקיום עבירה עיקרית. עבירת סיוע היא נגזרת של העבירה העיקרית ולכן צריך שתהיה עבירה עיקרית או ניסיון לביצוע עבירה עיקרית;

3. סיוע הוא בעצמו נגזרת של עבירה עיקרית ותלויה בה.   לכן, אין נגזרת לנגזרת. לכן, אין ניסיון לסיוע משום שניסיון זה נגזרת וסיוע זה נגזרת. כנ"ל אין שידול לסיוע, סיוע לסיוע, סיוע לשידול וכד'. עם זאת, יש סיוע לניסיון כי ניסיון זו עבירה בפני עצמה.

4. ס'  34ג. סייג לניסיון, לשידול ולסיוע [תיקון: תשנ"ד] הניסיון, השידול, הניסיון לשידול או הסיוע, לעבירה שהיא חטא אינם בני עונש.סיוע לעבירה שהיא חטא אינו עניש. אם עזרת למישהו לחנות את האוטו באדום לבן, לא תקבל עונש על כך;

5. העונש על סיוע קבוע בס'  32. עונש על סיוע [תיקון: תשנ"ד] הסיוע לעבור עבירה, עונשו - מחצית העונש שנקבע בחיקוק בשל ביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה - (1) עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנה; (2) מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; (3) עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; (4) עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי.

היסוד העובדתי – השופט ברק אמר, שכמו בכל עבירה אחרת, גם בעבירת הסיוע יש יסוד עובדתי ויסוד נפשי. זו עבירת התנהגות ועצם הסיוע הוא ההתנהגות.

המעשה

יש מס' מעשים שיחשבו מעשי סיוע:

1. יש צורך בהתנהגות שמסוגלת במהותה לתרום לעשיית העבירה. מדובר אפילו על יכולת פוטנציאלית לתרום. לכן, מעשה של פולסא דנורא לא ייחשב סיוע, משום שזה לא יכול לסייע לרצח, לדוגמא.

2. אין צורך בקשר סיבתי בין הסיוע לבין ביצוע העבירה. לא צריך להוכיח שבלי הסיוע הביצוע לא היה מתקיים. למשל, שמעון משאיר דלת פתוחה בבית מעבידו כדי שפורץ יפרוץ פנימה. אבל הפורץ פרץ דרך החלון. לא מעניין אותי שהוא לא השתמש בדלת, זה עדיין ייחשב סיוע.

3. אין צורך שהסיוע יהיה אפקטיבי. גם הבטחה היא סיוע, כלומר, אם אדם מבטיח למישהו הבטחה שקשורה לביצוע הפשע, זה סיוע. למשל, אדם מבטיח לחברו את ההאנגר להחביא סחורה גנובה. לבסוף הסחורה הוחבאה במקום אחר. עדיין מדובר בסיוע. כך, גם בריון שרירי שמתלווה לאדם שסוחט באיומים, נוכחותו מספיקה לשם סיוע לביצוע העבירה, גם אם לא אמר ועשה דבר.

סוגי סיוע

1. סיוע פיזי – מעשה שמאפשר את הסיוע. מתן אינפורמציה, מתן אמצעי לעבריין, נטרול שוטרים.

2. מעשה שמקל על ביצוע העבירה. לדוגמא, הסחת דעתו של הקורבן. בנסיבות מסוימות, זה עשוי להיות מעשה בצוותא. צריך לשים לב כי מה שיקבע זה המהות.

3. די בנוכחות בזירת העבירה כדי להוות סיוע. זה מהווה סיוע פסיכולוגי למבצע העיקרי.

עיתוי עשיית המעשה

יש הבדל בין סיוע למבצע להימלט, להעביר שלל, בהלנתו וכד'. ס'  31. מסייע תיקון: תשנ"ד] מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע.לכאורה, סיוע לאחר המעשה, לא יכול להיחשב כסיוע לביצוע המעשה. למרות מה שכתוב, לפי הפסיקה, יש להבחין בין מצב שבו הפעולות סוכמו מראש, לבין מצב שבו הפעולות לא סוכמו מראש.   כאשר יש סיוע לאחר מעשה, שלא סוכם מראש והמסייע אינו חלק מהפיקוד, מדובר בסיוע לאחר מעשה שהוא לא נגזרת של העבירה, אלא ס' 260, עבירה בפני עצמה. אבל, אם סיוע לאחר מעשה סוכם מראש, למרות שמדובר במעשים שנעשו לאחר ביצוע העבירה, מדובר בסיוע לביצוע העבירה, מדובר בנגזרת וזאת כי הם סיכמו מראש, נפעל לפי ס' 31.

הנסיבה – הנסיבה היא העבירה העיקרית שמתבצעת ע"י המסייע. עבירת המסייע לא מתקיימת אם המסייע ביצוע עבירה או עיקרית או ניסה לבצע עבירה עיקרית. כלומר, אם המבצע העיקרי לא ביצע שוד או לא ניסה לבצע שוד.

האם יש סיוע במחדל? ס' 31 אומר: "...עשה מעשה" ס' 18 מגדיר מעשה=לרבות מחדל. לכן, ניתן לסייע במחדל. לדוגמא, יומנאי, חבר של המבצעים והוא מסכים מראש, עם חבריו המבצעים שלא לענות לקריאות אזרחים ממקומו, בקרות העבירה. הוא מסייע באי העשייה. למרות שאנחנו אמורים לחפש מיידית מקור חובה לפעול, במקרה זה, הפסיקה התלבטה מאוד בעניין. אבל, ישנם מס' תקדימים. פס"ד אברמוב, המערערים הסיעו עצורים בג'יפ משטרתי. חלקם ישבו מקדימה וחלקם מאחור. אלו שישבו מאחור הפליאו מכות בעצורים ואלו שישבו קדימה לא עשו כלום. ביהמ"ש פסק שניתן לסייע גם במחדל ובאותו מקרה, העדר המחאה שימש סיוע. פס"ד דן בסוגיית המקור חובה לפעול וביהמ"ש מרשיע ללא ציון מקור חובה לפעול. אפילו שלא ציינו את מקור החובה לפעול, ברור שזה מכורח התפקיד כשוטר וכד'.

סיכום היסוד העובדתי - סיוע יכול להיות בכל מיני דרכים. הם מקלים, מסייעים ועוזרים בזמן ביצוע העבירה או לאחריה כל עוד זה סוכם מראש. מה שחייב להיות זה התקיימות העבירה או ניסיון לקיימה.

 

 

היסוד הנפשי – נדרשת מודעות לדברים הבאים:

1. לעצם המעשה שהוא עושה.

2. מודעות לסגולת הסיוע שיש במעשה. ליכולת של המעשה לסייע, הטיב של המעשה שלך ליצור תנאים לביצוע העבירה.

3. מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה העיקרית. זה בעצם המודעות לנסיבות. צריכה להיות מודעות לעבירה הקונקרטית. ניתן להרשיע בסיוע לביצוע עבירה קונקרטית. כלומר, לא מספיק שנאשם ידע או שהוכח שהנאשם ידע שהוא מסייע למשהו, הוא יואשם בסיוע לעבירה, כאשר יוכח שהוא ידע למה הוא מסייע. מעבר לכך שצריך שהוא ידע שהוא מסייע לעבירה קונקרטית הוא צריך לדעת עד כמה קונקרטית. אם המסייע לא מודע לאחד מפרטי העבירה, שבוצעה ע"י המבצע העיקרי, לא ניתן להרשיע אותו בסיוע לעבירה זו אלא בסיוע לעבירה אחרת. אם ראובן מסייע לשמעון לפרוץ לבניין ולגנוב משם דבר מה. הבניין הוא מקום עבודתו של שמעון, כלומר הגניבה מהמעביד של שמעון. אולם ראובן לא יודע זאת. הוא יודע רק שהוא מסייע לגניבה. את שמעון שפרץ וגנב ממעבידו, נאשים בגניבה ממעביד. את ראובן, שסייע לפריצה ולגניבה, נאשים בסיוע לפריצה ובסיוע לגניבה סתם ולא ממעביד. לסיכום, צריך להיות מודע לכך שהמבצע עומד לבצע עבירה או שהוא מבצע עבירה קונקרטית ואם לא יודע בדיוק את כל הנסיבות של העבירה, נאשים אותו בסיוע לעבירה אחרת.

4. נאשם שסיפק אמצעים לביצוע עבירה, מבלי לדעת בכלל לאיזו עבירה הוא מספק את האמצעים, אז יחול עליו ס'  498. מתן אמצעים לביצוע פשע   [א/33א] (א) הנותן לאדם כלים, חמרים, כסף, מידע או כל אמצעי אחר כשהוא יודע שהדבר עלול לשמש, במישרין או בעקיפין, לביצוע פשע או להקלת ביצועו, דינו - מאסר שלוש שנים. (ב) לעניין סעיף זה אין נפקא מינה אם הדבר ניתן לצמיתות או לשעה, בתמורה או שלא בתמורה, ואם בוצע פשע ואם לאו. (ג) אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות יתר סעיפי פרק זה ומהוראות פרקים ד' ו-ה' וסעיפים 260 עד 262, אלא להוסיף עליהן. אדם מספק טנדר למישהו אבל לא יודע למה. זו עבירה ספציפית. לכן, עצימת עיניים יכולה להיכנס כאן.  

5. היחס החפצי לסיוע – המסייע צריך לרצות שמעשיו יועילו לביצוע העבירה. יש לו כוונה (במובן של מטרה) לסייע לביצוע העבירה.

אבחנה בין המסייע למבצע העיקרי

1. העונש – עונשו של המסייע, מחצית עונשו של המבצע

2. חרטה – הדין לגבי מבצע זה שגם אם הוא התחרט, הוא יישא באחריות המלאה. לעומת זאת, המסייע עשוי להנות מס'  34. פטור עקב חרטה [תיקון: תשנ"ד] (א) משדל או מסייע לא יישא באחריות פלילית לשידול או לסיוע, או לניסיון לשידול, אם מנע את עשיית העבירה או את השלמתה, או אם הודיע בעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה או השלמתה ועשה למטרה זו במיטב יכולתו בדרך אחרת; ואולם, אין באמור כדי לגרוע מאחריות פלילית לעבירה מושלמת אחרת שבמעשה. (ב) "רשויות", לעניין סעיף זה - משטרת ישראל, או גוף אחר המוסמך על פי דין למנוע את עשיית העבירה או את השלמתה. המסייע לא יישא באחריות מלאה לעבירה בשני מקרים: [א] כאשר מנע את עשיית העבירה או את השלמתה; [ב] מודיע לרשויות מבעוד מועד ועשה כמיטב יכולתו למנוע את העבירה.  

3. אחריות לעבירה שונה או נוספת - גם המבצע וגם המסייע אחראים לעבירות נוספות או שונות שביצעו שותפיהם לעבירה. אבל, היקף האחריות של כל אחד שונה.

מסייע לאחר מעשה

ס' 260. מסייע לאחר מעשה [א/27 ,(1)26] (א) היודע שפלוני עבר עבירה ומקבל אותו או עוזר לו בכוונה שיימלט מעונש, הריהו מסייע לאחר מעשה, זולת אם היה בן זוגו, הורהו, בנו או בתו של העבריין; אולם אישה שבנוכחותו ובמרותו של בעלה קיבלה עובר עבירה שבעלה השתתף בה או עזרה לו, כדי שיימלט מעונש - אינה בגדר מסייעת; לעניין סעיף זה, "עבירה" - למעט חטא. (ב) מסייע לאחר מעשה אפשר להעמיד לדין ולהרשיע, אף אם מבצע מעשה העבירה לא הורשע תחילה או שאי אפשר לנקוט הליכים נגדו או לאכוף עליו ענישה בשל העבירה.  261. דין מסייע לאחר מעשה [א/2)26)] מסייע לאחר מעשה, דינו - (1) אם העבירה הייתה פשע - מאסר שלוש שנים; (2) אם העבירה הייתה עוון - מאסר מחצית תקופת העונש שנקבע לאותה עבירה.  מי שנתן מחסה למבצע לאחר ביצוע העבירה ונתן להם סיוע לחמוק מעונש. הוא לא שותף לדבר עבירה, לא נגזרת של העבירה, הוא עבריין בפני עצמו ש'מוקדשת' לו עבירה ספציפית.

 

 

 

 

 

 

תרגיל 13/01/08

עבירות מטרה ועבירות מניע - המשך

ישנן שתי עבירות שהן עבירות כוונה

1. עבירות תוצאה עם יחס חפצי מסוג כוונה – כוונה זו היא רק בעבירות תוצאה. אם היסוד העובדתי של העבירה דורש תוצאה ויש את המילה כוונה, אזי זה יחס חפצי מסוג כוונה. דוגמא  427. סחיטה בכוח [ח/11](א) המשתמש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; הביא השימוש בכוח לידי עשיית המעשה או המחדל, דינו - מאסר תשע שנים. כדי=כוונה. זו עבירה שמתחילה בהתנהגות (הרישא) ונגמרת בתוצאה. ברישא אנחנו מראים שימוש בכוח ובזה זה מספיק. כאן, ה"כדי" הוא מטרה. מהחלק של "הביא השימוש..." הוא עבירה תוצאתית ואז, אותו "כדי" הופך להיות כוונה. הדרך לנתח עבירה כזו: כעבירת התנהגות - מתחילים ביסוד העובדתי, ממשיכים ביסוד הנפשי (מראים מודעות לטיב ההתנהגות וקיום הנסיבות). מסמכים את הניתוח בשורה בה העושה עשה את *** במטרה ל***. כעבירת תוצאה – מתחילים ביסוד עובדתי, ממשיכים ביסוד נפשי בהיבט הכרתי (מודעות לטיב ההתנהגות, טיב הנסיבות, אפשרות גרימת התוצאה), ממשיכים להיבט החפצי – אם העבירה שותקת כותבים – "יחס חפצי, העבירה שותקת, ע"כ נדרשת מחשבה פלילית ודי בהוכחת קלות דעת" אם למשל מוצאים אדישות מוסיפים של מספיק שהייתה קלות דעת, הוא היה גם אדיש.   אם זו עבירת כווונה, נרשום "יחס חפצי, נדרשת כוונה.." וממשיכים לנתח רגיל.

2. עבירות כוונה מסוג מטרה – יכולה להתקיים בכל סוגי העבירות, הן בתוצאתית והן בהתנהגותית.   תוצאה חייבת להתקיים והמטרה לא חייבת להתקיים. לדוגמא  258. סיוע לבריחה [א/134] העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שבע שנים: (2) מכניס, או גורם שיוכנס, דבר לבית סוהר כדי להקל על בריחתו של אסיר או עצור.  זוהי עבירת התנהגות מסוג מטרה. די שאכניס משהו לבית סוהר שיש בו כדי (=מתוך מטרה) להקל על הבריחה. לא צריך שהתוצאה תתקיים, כלומר שהאסיר יברח. אין כאן תוצאה שצריכה להתקיים.     113. ריגול חמור [תיקון: תשס"ב(2)] [ד/23] (ב) מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך והתכוון לפגוע בביטחון המדינה, דינו - מאסר עולם. כשרואים כזו עבירה צריך להקפיד ולשים לב אם הכוונה היא תוצאה או מטרה. אין כאן תוצאה, כל שנדרש זה למסור ידיעה סודית. אי לכך, הכוונה היא מטרה.   יכול להיות מצב שבו הרישא של העבירה היא עבירת התנהגות והרישא היא עבירת תוצאה ואז זה ניתוח של שתי עבירות שבו פעם הכוונה היא מטרה ופעם היא כוונה חפצית. לדוגמא  428. סחיטה באיומים [תיקון: תש"ם] המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים.

 

 

 

ניתוח לדוגמא

 98. גרם למלחמה [ד/8] מי שעשה, בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי להביא לכך, דינו - מאסר חמש עשרה שנה; התכוון לסייע לאויב, דינו - מיתה או מאסר עולם.

רישא - "מי שעשה, בכוונה לעשות מעשה שיש בו כדי להביא לפעולה צבאית נגד ישראל" - לא צריכה לקרות שום תוצאה. זו עבירת התנהגות מסוג מטרה.

נורמה אוסרת – ס' 98 לחוק העונשין

יסוד עובדתי: התנהגות=עשה. יישום – הפעולה שנעשתה. מתקיים.

                  נסיבות="יש בו כדי להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל". יישום – ירי טיל..מתקיים.

יסוד נפשי: מישור הכרתי – מודעות בפועל לטיב ההתנהגות – האם פלוני מודע לכך שירה טיל? כן.                      מתקיים. מודעות לקיום הנסיבה – כן. מתקיים.

העבירה דורשת מטרה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל. יישום לפי הסיפור. מתקיים/לא מתקיים.

סיפא – "התכוון לסייע לאויב"

מוסיפים לסיכום הניתוח: מטרה נוספת, התכוון לסייע לאויב. כשכמובן מכניסים את הנסיבה של ה'אויב'. זה יסוד נפשי שמחמיר את העונש.

(בפועל, לא נקבל לנתח עבירה שיש לה גם סיפא וגם רישא ונידרש לנתח רק את הסיפא או רק את הרישא).

 

ראיות והוכחה

יש שני סוגי ראיות

1. נטל השכנוע – במשפט פלילי, מעבר לספק סביר, סביב ה-98% והוא תמיד מוטל על התביע. באזרחי סביב 51% (מאזן ההסתברויות).

2. נטל הבאת הראיות – במשפט פלילי, עובר מצד לצד. התביעה מביאה ראיות והנאשם אמור להביא את ראיותיו הוא.

יש 2 סוגי חזקות:

1. חזקות עובדתיות – "חזקה על אדם שמודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו". חזקה זו, מעבירה אליו את הנטל להסביר את מה שעשה.

2. חזקות שבדין – באזרחי, החזקות הללו מעבירות את נטל השכנוע מכתפי התובע לכתפי הנתבע. בפלילי, בגלל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובגלל העיקרון הבסיסי ביותר, לפיו נטל השכנוע הוא תמיד על התביעה, אז גם אם החוק קובע איזושהי חזקה בדין, ביהמ"ש מחליש מעוצמתה. לדוגמא, באחד הסעיפים נאמר: "חזקה על אדם שידע שאדם שמולו הוא בגיל כזה וכזה". ביהמ"ש אומר שלמרות שזה כתוב בחוק, זה לא באזרחי ועדיין הנטל יהיה על כתפי התביעה.

במישור הראיתי, יש חזקה שהאדם מודע למה שהוא עושה וזה משמש אותנו ביישום. כשקוראים את המקרה, אנחנו לומדים את הנתונים וככה מניחים את הכוונה, עפ"י החזקה העובדתית. כשמקבלים מקרה ומגיעים ליחס החפצי, מסוג כוונה – ביישום נכתוב שלפי הסיפור לדוגמא, אם דקר בלב 3 פעמים ברור שהתכוון להורגו ואז נכתוב: חזקה על אדם שאם .... היה מודע ל... ולכן התכוון ל...". במישור המהותי יש 2 כללים: (המישור המהותי 'מציל' אותנו מהמישור הראייתי, כאשר לא מצליחים להוכיח לפיו)

1. "זיהוי הידיעה הוודאית עם כוונה / כלל זיהוי הצפייה הוודאית עם כוונה / הילכת הצפיות" – ס' 20ב.   לדוגמא, "הגורם לרעש בכיתה, במהלך שיעור, בכוונה להפריע דינו – 20 נקודות פחות במבחן". נניח שיש תלמיד שהוא בד"כ שקט גורם לרעש ללא כוונה. זאת עבירת תוצאה (גרימה). יסוד עובדתי: ההתנהגות=גורם. כל התנהגות שמביאה לתוצאה שהיא רעש. יישום – התלמיד נתן מכה על השולחן. מתקיים. נסיבות=במהלך שיעור, בכיתה. מתקיים. תוצאה=רעש והפרעה לשיעור. יישום – מתקיים. קש"ס עובדתי – מבחן סיבה בלעדיה אין. לולא המכה היה מתקיים רעש? לא. מתקיים. קש"ס משפטי – מבחן הצפיות, מתקיים. יסוד נפשי: היבט הכרתי - מודעות בפועל לטיב ההתנהגות. מתקיים (חזקה שאדם מודע לתוצאות מעשיו...). מודעות לקיום הנסיבות. מודעת שזה במהלך שיעור ובכיתה. מתקיים. מודעות לאפשרות גרימת התוצאה – מתקיים. היבט חפצי: העבירה דורשת יחס חפצי מסוג כוונה. הכוונה היא להרעיש ולהפריע בשיעור. אין כוונה כזו ולכן לא ניתן, לכאורה, להרשיע. זאת משום שכאן נכנסת הלכת הצפיות, שאומרת שאם נאשם עשה מעשה כדי להשיג מטרה א'/לגרום לתוצאה א', אך כפועל יוצא מהמעשה, בהכרח או בהסתברות מאוד גבוהה, תקרה גם תוצאה ב' יראו בו כמי שמלכתחילה התכוון לגרום לתוצאה ב'. הלכה זו, החלה לפני תיקון 39, בע"פ 63/58, עג'מי. בחור שהיה נשוי ועזב את הבית. השאיר את המפתח והלך. יום אחד ראה שהיא נכנסת הביתה ולאחר כמה דק' נכנס גבר זר אחריה. עג'מי הביא 2 חברים שלו וצלם. הם מצלמים אותה כדי להוכיח שבגדה. הם עומדים לדין על: כניסה לדירה מתוך כוונה להרגיז את הבעלים. עג'מי טען שלא רצה להרגיז אותה, אלא לצלם אותה. ביהמ"ש קבע שמעצם עשיית הפעולה, ברור שתרגיז אותה, לא ניתן להפריד בין התוצאה הראשונה לשנייה. קרוב לוודאי שגם התוצאה השנייה תיגרם, אי לכך – רואים אותו כאילו מלכתחילה רצה לגרום לתוצאה השנייה.   הלכת הצפיות, היא תחליף מהותי לכוונה. היא מחליפה רק את הכוונה (לא מסוג מטרה). תתקיים רק בעבירות תוצאה ורק ב"כוונה".

2. כוונה מותנית/על תנאי – גרימת התוצאה תלויה באירוע עתידי שאוכל לצפות אותו אבל הוא לא בתחום שליטתי והנאשם לא חפץ בהתקיימות אותו תנאי אך אומר לעצמו שאם התנאי יתקיים, ארצה בתוצאה. לדוגמא, אדם ששם בכספת שלו בבנק רימון יד מחובר לתיל, שמי שפותח את הכספת ללא קוד, ייגרם פיצוץ. מדובר באירוע עתידי שאינו בתחום שליטת העבריין. העבריין לא רוצה שיפתחו את הכספת, אך ברור שאם מישהו יפתח את הכספת בלי הקוד, הכספת תתפוצץ.   אשתו הגיעה ופתחה ונהרגה. במקרה זה, נתייחס לכוונתו ככוונה על תנאי. ההבדל בין כוונה מותנית להלכת הצפיות, הוא שבהלכת הצפיות הכל תלוי בי וכאן, לא. כוונה על תנאי, היא תחליף מהותי לכוונה. היא מחליפה רק את הכוונה (לא מסוג מטרה). תתקיים רק בעבירות תוצאה ורק ב"כוונה".

דוקטרינת המחשבה הפלילית המועברת – ס' (ג)(2) רלבנטית גם לעבירות תוצאה וגם לעבירות התנהגות.

1. טעות בזיהוי האובייקט – אני רוצה לירות בא' ויורה בטעות ב-ב'. רואים את העושה כאילו התכוון לירות ב-ב'.

2. סטייה של הפעולה – רציתי לירות בא', הכדור סטה ופגע ב-ב'.

האם בעבירת התנהגות שיש בה עבירת מטרה, גם בה הלכת הצפיות תחליף את המטרה? ע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה, על עבירות תוצאה עם כוונה, הלכת הצפיות חלה אוטומטית. על עבירות מטרה, תמשיך לחול ההלכה הישנה שאומרת שביהמ"ש יבדוק את תכלית החוק ויחליט אם ראוי שתחול הלכת הצפיות או לא. ע"פ 217/04, חאפז אל קורעאן. עבירת התנהגות עם מטרה. ביהמ"ש מדבר על האינטרסים שבבסיס החוק הספציפי למקרה (שמירה על חיי אדם ושלמות גופו) וקובע שאין אינטרסים נוגדים הגוברים על אינטרסים אלו ומחליט להחיל את הלכת הצפיות גם עבירת מטרה זו. הגיעו למצב שלא הצליחו להוכיח את המטרה בעבירה הספציפית ואז הלכו לתחליף בדמות הלכת הצפיות.

 

עבירת רשלנות

מוגדרת בס' 21. יכולה להיות רק בעבירות של חטא ועוון ולא בעבירות של פשע. בשביל שתהיה רשלנות:

1. צריך שלאחד מרכיבי העבירה לא תהיה מודעות.

2. לעושה יש חוסר מודעות, במקום ש'לאדם מן היישוב' הייתה מודעות.

3. יצירת סיכון בלתי סביר – הבדיקה היא עלות מול תועלת. כל דבר יש בו סיכון, השאלה היא מה התועלת שיוצאת מכך. אם התועלת רבה מהסיכון, אזי הסיכון הוא סביר. פס"ד לורנס – לעשות ספורט זה טוב ויש בו תועלות (בטיולים, בכדורגל וכד') אבל ברולטה רוסית, אין תועלת שעולה על הסיכון. פס"ד צור, יצאו חברה' צעירים לטיול אתגרי שבמהלכו נהרגו. ביהמ"ש אמר שהתועלת עלתה על הסיכון והסיכון לא היה בלתי סביר.

ההבדל בין הסיכון הבלתי סביר של קל הדעת לסיכון הבלתי סביר של הרשלן – נעוץ במודעות. קל הדעת מודע לרכיבים והרשלן, לפחות לחלק, לא מודע.  

אדם מן הישוב זה יציר כפיו של ביהמ"ש. כשיש עבירה רגילה של מחשבה פלילית, לדוגמא, הריגה ומתברר שהאדם לא היה מודע לטיב ההתנהגות שלו או, בעיקר בתאונות דרכים, לא היה מודע לאפשרות התרחשות התוצאה (לא מדובר על אדם שנסע במהירות מופרזת, ששם תחול עליו חזקת המודעות') כי הוא חלם ולא שם לב לשלט 'עצור'. הוא לא היה מודע, לא ניתן להאשימו בעבירה שדורשת מחשבה פלילית. עוברים לבדוק גרימת מוות ברשלנות ואומר, שלא היית מודע לכך שנכנסת לצומת באור אדום, כי חלמת, אבל אדם מן היישוב במקומך, היה מודע לכך, אי לכך, תורשע בגרימת מוות ברשלנות. בעבירה כזו, אפשר שלא אהיה מודע לכל הרכיבים, אבל בתנאי שאדם מן היישוב, במקומי, היה מודע או שאני מודע ל-3 רכיבים ולרביעי אני מודע. גם זו רשלנות ופה נדבר על מידת הרשלנות.   לרשלנות ניתן להגיע או מכוון של קלות דעת (פה נכנסים לרשלנות אם יורדים בחומרה) או מכוון של שגגה (פה מוציאים מרשלנות אם יורדים בחומרה).

הרצאה 16/01/08

צדדים לעבירה

ההבחנה בין מסייע לבין מבצע בצוותא

כשיש קבוצה בת יותר משני אנשים, צריך להבחין בין מסייע לבין מבצע בצוותא. הפסיקה מתחבטת כיצד לעשות את ההבחנה הזו. ישנם מס' מבחנים:

1. המבצעים בצוותא הם שותפים ראשיים, מצויים במעגל הפנימי של מתכנני הזימה. הם חבורת הפיקוד. הם אחראים על התפתחות העבירה. יש לו אפשרות לעצור את התהליך. המסייע, הוא שותף משני, בלתי ישיר, מצוי מחוץ למעגל הפנימי. אינו יוזם, תרומתו מתבטאת ביצירת תנאים לביצוע העבירה, הוא מבצע מעשי עזר. עם זאת, גם המבצע יכול לבצע מעשי עזר, אבל כמפקד. המסייע לא יכול לעצור, אין לו שליטה.

2. המבחן של פרופ' פלר. מבחן כפול: המבחן הסובייקטיבי – המבצע בצוותא, מבחינה סובייקטיבית רואה את המשימה העבריינית, כמשימה שלו (כאילו 'פתח עסק'). לכן, הוא שותף בכיר, בעלים של 'העסק' ואין לייחס משמעות לחלק המדויק שהוא מבצע ביום הביצוע, זה שולי.   המסייע, מבחינה סובייקטיבית, אינו רואה את השלמת המשימה העבריינית כמשימה שלו. הוא לא יוזם, לא מחליט, לא שולט, הוא 'שכיר'. המבחן האובייקטיבי – בוחן את התרומה בהגשמת התוכנית המשותפת. למבצע בצוותא, יש חלק מהותי בהגשמת התוכנית המשותפת. יחד עם השותפים, הוא שולט בתוכנית. תרומת המסייע, חיצונית, קטעה ופחות מהותית.

פס"ד מטיאס, אחיינו של המערער ביצע שוד ורצח. המערער נכח במעשים כבעל נוכחות מאיימת שכל תכליתה להבהיר לקורבנות שאין טעם להתנגד. הוא לא ביצע דבר למעט נוכחותו המאיימת. ביהמ"ש קבע שהוא מבצע בצוותא למרות שלא ביצע אף מעשה. ביהמ"ש ראה שהם יצאו מהבית עם החלטה, תכנון משותף וחלוקת התפקידים. כל הפעולות המקדימות היו לטובת המטרה.

כשיש קבוצה לא מעניין מה כל אחד עשה. הוא עדיין יואשם ברצח. מבחינת האחריות הפלילית, כל השותפים זהים. כשיש לנו שותפים, לא צריך להתקיים היסוד העובדתי של כל אחד מהם כפי שמוגדר בעבירה, עצם היותו שותף הופך אותו לאחראי מלא.

הבסיס החוקי לכך:  29. מבצע [תיקון: תשנ"ד] (א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר. (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. פס"ד פלונים. החליטו לנקום את מותו של כהנא והחליטו לפוצץ רימון בשוק הקצבים. הם חילקו את התפקידים ביניהם באופן הבא: שותף א' זרק את הרימון בפועל, שותף ב' אמור היה לזרוק את הרימון אך הסס ולכן שותף א' לקח את הרימון וזרק אותו במקומו. שותף ג' לא נכח כלל במקום ותפקידו היה להודיע לתקשורת, שותף ד' החליט לא להצטרף בכלל לביצוע, אבל כשאמרו לו שיעשו בלעדיו אמר להם 'תעשו'. כולם נחשבו, בעיני ביהמ"ש, כמבצעים בצוותא. שותף ב', למרות שלא זרק, היה חלק מהמעגל הפנימי לכל אורך הדרך, הוא יכול היה לעצור אך לא עשה זאת. שותף ג' גם שייך למעגל הפנימי והשותף הרביעי, למרות שלא הצטרף נטל חלק בתכנון ואישר את המעשה.

המשדל

 30. משדל [תיקון: תשנ"ד] המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. שותף עקיף לעבירה, אבל שותף ראשי ובכיר, תרם תרומה מהותית והוא זה שהביא את האדם לעשות את העבירה. לכן, הוא אחראי באותה מידה וייענש באותה מידה כמו המבצע העיקרי. מביא את המבצע לקבל החלטה ותורם תרומה מהותית לביצוע העבירה. המשדל יוצר אצל המבצע את היסוד הנפשי, את המחשבה, בתרומתו נפתחת הרעה. הוא פותח את השערים להליך הפלילי.   אי לכך, עונשו כעונש המבצע. הבסיס לכך בס' 34ד. תחולת דין העבירה [תיקון: תשנ"ד] מלבד אם נאמר בחיקוק או משתמע ממנו אחרת, כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת חל גם על ניסיון, שידול, ניסיון לשידול או סיוע, לאותה עבירה.

יש להבחין בין שידול לניסיון לשידול, כקבוע בס'  33. ניסיון לשידול [תיקון: תשנ"ד] הניסיון לשדל אדם לבצע עבירה, עונשו - מחצית העונש שנקבע לביצועה העיקרי; ואולם אם נקבע לה - (1) עונש מיתה או .מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנים; (2) מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; (3) עונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; (4) עונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי. חשוב להבין שאם השידול לא הצליח, ניתן להאשים את המשדל בניסיון לשידול ואז עונשו יהיה מחצית מהעונש שקבוע לעבירה המושלמת. עם תיקון 39 אנחנו מתקדמים יותר ויותר לענישה על 'דברים שבלב', על עצם המחשבה הפלילית.

 34ג. סייג לניסיון, לשידול ולסיוע [תיקון: תשנ"ד] הניסיון, השידול, הניסיון לשידול או הסיוע, לעבירה שהיא חטא אינם בני עונש. שידול וניסיון לשידול אינם ענישים כשמדבר בעבירות מסוג חטא או עוון.

היסוד העובדתי של עבירת השידול

זוהי עבירת תוצאה.

1. הרכיב ההתנהגותי – הנאשם נוקט באחת מדרכי השידול הבאות (מפורט בס' 30): שכנוע, עידוד, דרישה, הפצרה, הפעלת לחץ. יש גם שידול באמצעות מחדל – ס' 18, יש מעמד שווה למעשה ולמחדל. לדוגמא, מפקד משטרה שלא עושה דבר כדי למנוע מעבריינים לחסל חשבונות. לדוגמא, מעביד שמרע יחסו אל עובד כי העובד מסרב לבצע פעולה לא חוקית בעבודה. כך, הוא נוטע בעובד את המחשבה שכדאי לו לעשות את הפעולות הבלתי חוקיות.

2. הרכיב התוצאתי - השידול מביא אדם אחר לידי החלטה לבצע את העבירה.

3. הקשר הסיבתי – בעקבות החלטת האדם (האחר) מבצע את העבירה או לפחות מנסה לבצע אותה (קיים קש"ס בין ביצוע העבירה/ניסיון ביצוע העבירה לבין פעולת השידול).

יכול להיות מצב של שידול לעבירת התנהגות (שידול לאונס), אבל השידול הוא עבירה התוצאתית לעבירה התנהגותית ולכן צריך לבדוק את התוצאה לעניין העבירה השידול לעבירה ההתנהגותית של האונס. ע"מ שעבירת השידול תושלם, נדרש שכתוצאה מהשידול, המשודל יבצע עבירה פלילית. האונס, בדוגמא זו, הוא הרכיב התוצאתי של עבירת השידול (כשעבירת האונס עצמה היא עבירת התנהגות). גם אם לא התבצע אינוס ורק ניסיון לאונס, עדיין השידול יהיה עבירה מושלמת.

מבחינת הדין, כאשר המשודל לא עבר כל עבירה, מדובר בעבירת ניסיון לשידול.

היסוד הנפשי של עבירת השידול הוא יסוד נפשי של מחשבה פלילית, מסוג פזיזות. המשדל צריך להיות מודע לטיב מעשיו, מודע לקיום הנסיבות ומודע לאפשרות גרימת התוצאה, כלומר שמעשיו יגרמו לאחר לבצע עבירה. הוא צריך להיות פזיז ביחס לאפשרות שהמשודל יבצע את העבירה.

אחריות נגררת לביצוע עבירה שונה או נוספת

סיפור הבסיס, הסיפור שמפורט בהרצאה הקודמת בתחילת הנושא של צדדים לעבירה. מה קורה אם בשעה שיששכר קיבל תפקיד של שמירה בחוץ, הגיע אחד מהאורחים הבלתי קרואים, והוא הורג אותו.

מה דינם של המשתתפים באירוע העברייני ביחס לעבירה החדשה שבוצעה, ע"י אחד המבצעים בצוותא, או ע"י אחד המסייעים? השאלה הבסיסית: האם השותפים אחראים רק על עבירה שהוחלט עליה או על כל עבירה שבוצעה בזמן הגשמת התוכנית ואפילו אם הייתה סטייה. ההסדר לכך קבוע בס'  34א. עבירה שונה או נוספת [תיקון: תשנ"ד] (א) עבר מבצע, אגב עשיית העבירה, עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות העניין, אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה - (1) יישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; ואולם, נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, יישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד; (2) יישא באחריות לה גם המשדל או המסייע, בעבירה של רשלנות, אם קיימת עבירה כזאת באותו יסוד עובדתי. (ב) הרשיע בית המשפט נאשם על פי סעיף קטן (א)(1) בעבירה שנקבע לה עונש חובה, רשאי הוא להטיל עליו עונש קל ממנו. הסעיף נוקט בדרך ביניים – בעקרון הוא מטיל אחריות על יתר השותפים על עבירות נוספות שביצע אחד מהם, רק בהתקיים תנאים מסוימים. היקף האחריות משתנה בין מבצע בצוותא, מסייע או משדל.  

הסבר הסעיף – נקודת המוצא: תוטל אחריות על הצדדים האחרים לעבירה (כל הצדדים: מבצעים, מסייעים ומשדל), רק בגין מעשיו הנגררים של המבצע (להבדיל מהמעשים של המסייע או המשדל). התנאים לכך מפורטים בס' 34א. הסעיף מפריד בהיקף האחריות בין המבצעים, המסייעים והמשדל.

בפס"ד מרדכי, ברק ממיין את האחריות לארבעה מצבים:

1. העבירה הנוספת היא חלק מהתכנון המקורי. לדוגמא, כשעושים 'תוכנית מגירה' לתרחיש אפשרי שעלול לקרות במהלך העבירה ואיך מתמודדים איתו. אם למשל אורח לא רצוי מגיע והשומר בחוץ רוצח אותו. הדין כאן כל המבצעים יישאו באופן מלא ושווה בביצוע הרצח, כמבצעים בצוותא לפי דיני השותפות הרגילים. ס' 34א לא חל כאן.

2. יש עבירה נוספת שהיא לא חלק מהתכנון המקורי, אבל נצפתה מראש למרות שאינה חלק מהתכנון. לדוגמא, ראובן ושמעון מתכננים שוד. לפני היציאה לדרך, ראובן לוקח אקדח וכששמעון שואל לפשר האקדח, הוא אומר לו 'על כל צרה שלא תבוא'. זה לא חלק מהתכנון אבל יכול להיות צפוי בהסתברות גבוהה. גם כאן, האחריות היא לפי דיני השותפות הרגילים. ס' 34א לא חל כאן.

3. עבירה נוספת שאינה חלק מהתכנון המקורה ולא נלקחה בחשבון, אבל ניתן היה לצפות אותה מראש, אבל אדם מן היישוב היה צופה את התרחשותה. דינם של הצדדים במצב דברים כזה, הוא לפי סעיף 34א(א)(1). הס' מרחיב את האחריות גם לעבירות נוספות שלא צפו השותפים, אבל אדם מן היישוב היה צופה אותם. במקרה כזה יש דין שונה למבצע בצוותא לעומת המסייע או המשדל ביחס לעבירה הנוספת. מבחינת המבצעים בצוותא, הכלל הוא שכאשר מדובר בעבירה שונה או נוספת, שאדם מן היישוב יכול היה לצפות אותה, יישאו באחריות לה כל יתר המבצעים. אבל, אם העבירה הנוספת מצריכה יסוד נפשי של כוונה, אזי, יתר המבצעים יישאו באחריות לה כעבירה של פזיזות שבאדישות. אם המבצע העיקרי ביצע את הרצח הזה, המסייע והמשדל גם יישאו באחריות לרצח, רק אם מדובר בעבירה שיש בה יסוד נפשי של רשלנות.

    

   סוכם ע"י גלית הראל ממכללת שערי משפט.