דיני משפחה

בס"ד

דיני משפחה – ד"ר איילת בלכר-פרי גת

 

                            

דוא"ל: ayeletb@mishpat.ac.il

טלפון: 09-7750343

נמצאת כמעט כל יום, בדר"כ בבקרים, ראשון שלישי וחמישי – גם אחה"צ.

הדוקטורט שלה בזכות להסדרי ראיה. נקדיש שיעור 1 על סמכויות והשאר נעסוק בדין המהותי.

בסמסטר הקודם יצאו 3 פסקי דין חדשים מה שגרם לשינוי במבנה הקורס. הסילאבוס המעודכן נמצא באתר.

מרכיבי הציון: 100% בחינה.

יהיו בחנים כציון מטיב – 5 בחנים, בחני פתע על חומר הלימוד. נקודה על כל בוחן, תנאי לקבלת ציון מיטיב לפחות 3 בחנים.

מכל פסק דין, בוחרים ספציפית את העמודים המצריכים קריאה.

 

הרכב הבחינה:

הבחינה מחולקת ל-2 חלקים:

1. חלק סגור – 5 שאלות קצרות עם שורות (כחמש שורות) על החומר לא על פסקי דין – למשל זוג יהודים אזרחים ותושבים של מדנ"י יוכלו להירשם או לא יוכלו להירשם; יש עוד חלק – שאלה על שני פסקי דין שהיו בחומר הקריאה והיה חובה לקרוא אותם – נותנים את פסקי הדין +כל מה שהיא מצפה שיצוטט, יצורף – אך הזמן מוגבל (כשעה ורבע).
2. חומר (סגור) – שתי שאלות מחשבה, שאלות שאין עליהם תשובה או פיתרון – הרעיון הוא להביא 2-3 פס"ד (לא אלו שצורפו) כדוגמאות לתמוך בכיוון של התשובה. כל תשובה נבדקת לגופה אין הכרח ללכת בכיוון מסוים (שעתיים או שעה ושלושת רבעי).

הבחינות הוגנות. יועלו לאתר דוגמאות בחינה.

 

מבוא:

תחום דיני משפחה עבר המון תהפוכות בעשורים האחרונים, השינויים הינם גם שינויים מבניים וגם שינויי תוכן וערכים של המשפחה.

אם בעבר דגם המשפחה, היה גבר ואישה הנשואים זה לזו וילדיהם הקטינים המאומצים או הביולוגים, דגם זה כיום מאבד את הדומיננטיות שלו. כיום קשר הנישואין כבר לא בעל המעמד המרכזי שהיה לו, הרבה אנשים בוחרים שלא להינשא. הקשר בין נישואין להולדה, הוחלש רואים יותר ויותר אמהות יחידניות. יותר ויותר זוגות בני אותו מין, חיים יחד ומגדלים ילדים בתא משפחתי חד מיני, שיעור הגירושין עלה מאוד לאורך המאה ה- 20 ובעקבות הגירושין הרבה פעמים נישאים מחדש ונוצרות "משפחות מעורבות" המכונות גם כמשפחות חורגות.

על רקע כל שינויים אלו נוצר הצורך להתמודד עם הסיטואציות החדשות הללו בדיני המשפחה.

בנוסף לזה יש להוסיף את השינויים הביו טכנולוגיים שערערו על התפיסות והמוסכמות הישנות ויצרו שינויים מבניים במבנה המשפחה.

גם מבנה "המשפחה המסורתית" שינתה את פניו. אם בעבר מבנה היחסים בתא המשפחה היה מבנה מאוד פטריארכאלי, כיום מדברים על שוויון בתוך המשפחה ושוויון ביחסים הזוגיים והילדים עוברים לקדמת הבמה.

בארץ כמו כל מערכות המשפט מתמודדים עם כל השינויים הללו, זה לא משהו שהוא ייחודי למדינת ישראל. בישראל ההתמודדות קשה יותר כתוצאה מכך שדיני המשפחה בישראל מוסדרים לא רק ע"י דין אזרחי אלא גם ע"י דין דתי וכל הנושא של דיני המשפחה נמצא במרכז המאבק של דת ומדינה ולכן למחוקק הישראלי יותר קשה לפעול, יש הרבה נושאים שהמחוקק פשוט לא מסדיר.

מה המעמד של גבר שאשתו עברה הפריה מתרומת זרע? הוא אבא או לא אבא?

מה המעמד של נישואין אזרחיים? המחוקק נמנע מלפעול אם כי ברק נתן תשובה חלקית לכך.

מי שמתמודד עם שאלות אלו הם בתי המשפט, אם כי היכולת שלהם מוגבלת כי חלק מהסמכות נתונה לבתי הדין הרבני.

בישראל לפני 11 שנה הוקם בית הדין לענייני משפחה, עד אז הסמכות האזרחית שהייתה בסמכות המערכת האזרחית לדון בענייני משפחה, הייתה לביהמ"ש המחוזי.

בית הדין לענייני משפחה, שווה במעמדו לבית משפט שלום מה שמביא לכך שערכאת הערעור על בית הדין לענייני משפחה הינה המחוזי ולא העליון. יש היום הרבה פסיקות סותרות ואין הלכה קבועה כתוצאה מכך. לוקח הרבה זמן עד שתיקים מגיעים לעליון. ונדרשת בקשת ערעור לתיק כדי שיגיע לעליון.

פס"ד חניון חיפה קובע כי לא מקבלים רשות ערעור אא"כ יש שאלה עקרונית שמצריכה הכרעה מה שמביא לידי כך שרוב הבקשות לערעור נדחים. (פס"ד זה קובע תנאים להגשת ערעור)

יש נושאים שאינם חוסים כלל במסגרת בית הדין לענייני משפחה, למשל: נישואין בין בני זוג מאותו המין. זה בעצם תלוי על איזה שופט נופלים, יש שיאמרו שאין זה בסמכות בית דין זה לדון בכך.

בכל אופן כתוצאה מכך, ההתמודדות עם השינויים בארץ היא יותר קשה.

 

השאלה הראשונה שיש לשאול, כשאלה שיורדת לשורש הקורס היא מה תפקיד המשפט בנוגע לדיני משפחה? זה יכול להיות כאוקסימורון (שני הפכים) כי מחד ניתן לחשוב שהמשפחה אמורה להיות מובנית על אהבה, חום, דאגה, אלטרואיזם, אינטימיות, כנות וכדו' ולעומת זאת המשפט מזוהה ע"י הערכים ההפוכים כגון: יריבות, חוסר אימון, סכסוך וכדו'

בתפקיד המשפט בדיני משפחה ניתן להבחין ב- 3 תפקידים:

1. הגדרת משפחות (כללי כניסה ויציאה) – איך נכנסים לקשר נישואין ואיך יוצאים ממנו? הגדרת יחסים משפחתיים.

2. הגנה על "המשפחה" מול צדדים שלישיים – הגנה מרשויות המדינה למשל שרוצים לקחת ילד מהוריו, או מישהו שרוצה לחטוף ילד. (מי שמגדיר מי צד שלישי ומי לא זה המשפט – המדינה, למשל זוג נשים מגדלות ילד ונפרדות. האם הלא ביולוגית רוצה לשמור על קשר והאם הביולוגית טוענת שהיא בלי קשר, או סבא וסבתא שההורים לא מוכנים שיראו את הנכדים, האם הם צד שלישי? היות וזה הגדרות שמוגדרות ע"י המשפט והמדינה, השאלה מי צד שלישי היא מאוד מורכבת, לכן אנחנו נדבר על צד שלישי – המדינה).

3. הסדרת היחסים המשפחתיים עצמם – המשפט קובע חובות וזכויות בין חברי המשפחה. הורים חייבים לדאוג לילדים שלהם, לאוכל, לחינוך, לבריאות; גבר חייב לזון את אשתו וכדו' ובתפקיד זה עולה ביתר חריפות השאלה מה תפקיד המשפט בהתערבות ביחסים הפנימיים במשפחה כי המשפט בעצם סותר את הערכים שלדעתנו המשפחה צריכה להתנהל לפיהם כגון: אלטרואיזם, אמון וכו' – הטיעון ההצדקי להתערבות זה שדר"כ עולה שיש אידיאל אך הוא לא תמיד קורה וכשהיחסים המשפחתיים בפועל לא מתקיימים עפ"י האידיאל, תפקיד המשפט הוא להיות "רשת בטחון" והוא בעצם נכנס לפעולה אך ורק כאשר דברים לא מתפקדים. תפיסה זו בעצם אומרת שאנו נעזרים במשפט רק כשאין ברירה, תפיסה זו אבל היא תפיסה פשטנית מדי ואינה קולטת את התפקיד המאוד חשוב והמשמעותי בתחום דיני המשפחה של המשפט שיש לו תפקיד של העברת מסרים. יש פס"ד של בייניש שאסורה ענישה גופנית כאמצעי חינוכי או האיסור של אונס של בעל את אשתו שלא היה קיים בעבר במשפט העתיק, אמירות הללו גם במשפחות שבהן מעולם לא היו חושבים להרים יד על ילד או שמעולם לא היו חושבים לכפות מגע מיני בין בני הזוג עדיין היחסים המשפחתיים במשפט המתיר הכאת ילדים ואונס בעל את אשתו, הם אחרים ויש כאן בעצם אמירה של המשפט ברקע – משפט ככללי רקע. בפועל ההשפעה של המשפט אינה כ"כ משמעותית במקום שאין בעיה גם כיום למרות הוראות המשפט נשים מתחתנות ללא הסכמי ממון ועפ"י דת משה וישראל ועפ"י הרגש וא"כ ההשפעה הינה לא כ"כ חזקה בפועל אם כי היא מעבירה מסר.

לדוג' - יש שאלה לגבי קריירה של גבר, האם היא יכולה להוות נכס בר חלוקה. זוג מצליח שהציעו לגבר לעבור לחו"ל ולקבל קידום אך שם האישה לא תוכל לעבוד, אנו רוצים שבני הזוג יקבלו את ההחלטה יחד. המשפט יכול להעביר שני סוגים של מסרים, האחד – כל החלטה שמקבלים כזוג, נהנים יחד – היא עברה איתך כדי לקדם את הקריירה שלך אז מגיע לה לקבל חצי; המסר האחר יהיה שקריירה איננה בר חלוקה זוהי פונקציה של כשרון ואין סיבה שיתחלקו. המשפט אם כן יכול לתת רקע כנקודת מוצא שמעצבת את החיים שלנו כחברה. לכל הכרעה מתלווה מסר אחר.

 

 

ישנן שתי תפיסות בדיני משפחה:

1. משפחה כעניין פרטי של הצדדים – יש תפיסות האומרות שמשפחה היא עניין פרטי של הצדדים ובייחוד זוגיות, למשפט אין מקום להגיד מה ראוי ומה לא ראוי, מה שהצדדים רוצים כטוב בעיניהם יעשו – הרצון שלהם הוא האושר של הצדדים.

2. משפחה כעניין ציבורי – יש תפיסות האומרות שמשפחה היא אבן היסוד של החברה ולכן את החברה מאוד מעניין היחסים במשפחה היות וכאן הילדים עוברים את תהליכי הסוציאליזציה וכאן הם מקבלים את הערכים שלהם ולכן המשפט יכול לקבוע את הערכים הנכונים למשפחה.

 

ניתן לדבר על התפיסות האלו כרצף על סקאלה ולתהות היכן ממוקם המשפט הישראלי בין התפיסות האלה.

קיים מתח נוסף:

1. משפחה כאוסף של פרטים – אינדיבידואלים.

2. למשפחה יש קיום מעבר ליחידים שמרכיבים אותה – כמעט אישיות משפטית משל עצמה – יכולים לדבר על אינטרסים וזכויות של "המשפחה" כיחידה.

כנגד התפיסה הליברלית ששמים במרכז את הפרט יצאו כל מיני גישות ואחת מהם היא הגישה הקהילתנית – שלדבר על משפחה כאוסף אינדיבידואלים זה "מרגיש" לא נכון, יש משהו יפה בלחשוב על המשפחה כיחידה אחת. הבעיה בגישה זו היא השאלה מי מייצג את ה"אחד" הזה, היחידה הזו. בדר"כ גישה זו באה על חשבון החלשים שבדר"כ הם האישה והילדים.

גם כאן נבדוק ונתהה היכן ממוקם המשפט הישראלי על הרצף שבין שתי הגישות.

עד עכשיו דיברנו על מבוא כללי לדיני משפחה, כעת נעבור למבוא לדיני משפחה בישראל.

בישראל ניתן לדבר על "דיני" משפחה, אין חוק משפחה שחל על כולם אלא יש לנו אוסף של דינים, חלקם דינים דתיים וחלקם דינים אזרחיים שחלים לפי טיב העניין ולפי זהות הצדדים, האם מדובר ביהודי, מוסלמי, נוצרי? האם מדובר בין בני זוג? האם מדובר בין בני זוג בעלי דתות שונות? יש לנו פיצול של דינים כמו גם פיצול של סמכויות.

המחוקק הישראלי בעקבות המנדטורי ובעקבות העותמני פיצל את הדיון בתחום זה של דיני המשפחה ונתן שליטה לדת, זו כאמור אינה המצאה של המחוקק הישראלי אלא של המחוקק העותמני שנחשב בזמנו מאוד מתקדם באוטונומיה שהוא אישר לדתות השונות.

הבעיה היא שהמחוקק הישראלי נתן לשתי מערכות ששונות זו מזו באופן קיצוני להיות אחראים על דיני משפחה. כל מערכת ממוקמת בקצה אחר של הסקאלה. המערכת האזרחית תופסת את המשפחה, ביחוד הזוגיות כעניין פרטי של הצדדים. המערכת הדתית תופסת את המשפחה ביחוד הזוגיות כקשר בסיס לחברה.

המערכת האזרחית תופסת את המשפחה יותר כאוסף אינידיבידואלים לעומת המערכת הדתית שרואה במשפחה "גוף אחד".

המערכת הדתית יש לה תפקידים מאוד ברורים איך צריכה להתנהג האישה ואיך הגבר. פרופ' רוזן צבי תיאר את המשפט הישראלי בדיני המשפחה " משפט סכיזופרני".

כל אחת מן המערכות מעבירה מסר שונה לחלוטין והן פועלות ביחד. הפיצול הוא כמובן לא רק פיצול של דינים אלא גם פיצול של סמכות.

לגבי כל אחת מהשאלות הללו צריך לדעת באיזה תחום מדובר, הסמכות נגזרת מטיב העניין (מזונות, גירושין) וזהות הצדדים.

לדוג' – אם אדם שואל מה חובת המזונות בין גבר לאשתו במשפט הישראלי? התשובה תלויה באיזה גבר ואישה מדובר? יהודי, מוסלמי, נוצרי? אם שניהם יהודיים ילכו לדין העברי, אם התחתנו אזרחית בקפריסין זה תנאי מכללא – הדין החל הוא משפט אזרחי. כנ"ל לגבי הסמכות היא נגזרת מטיב העניין ומזהות הצדדים.

 

אנחנו נעסוק לא במקרים קיצוניים אלא בבני זוג שגרים וחיים בארץ. ראשית נגדיר מס' הגדרות:

דין טריטוריאלי – חל על האנשים החיים בטריטוריה מסויימת ללא קשר למאפיינים האיישים שלהם.

דין אישי – חל על האנשים לפי המאפיינים האישיים שלהם, לפי השתייכותם הדתית או העדתית או לפי השתייכותם האזרחית שלהם, דין אישי של אזרח זר הוא לפי מדינת האזרחות שלו. לגבי אזרחי מדינת ישראל הדין האישי שלהם הוא הדין הדתי.

מבחינת סמכויות:

1. סמכות בינלאומית – האם לבתי המשפט בארץ יש בכלל סמכות לדון בעניין? לא נעסוק בסמכות זו.

2. סמכות עניינית – במערכת המשפט בארץ איזו ערכאה יש לה סמכות לדון בעניין הספציפי הזה? נעסוק בסמכות זו.

3. סמכות מקומית – בתוך מדינת ישראל, לאיזו עיר תהיה הסמכות. לא נעסוק בסמכות זו.

 

במסגרת הסמכות העניינית נדון ב:

א. סמכות ייחודית – רק בבית דין רבני, רק בבית דין לענייני משפחה, רק בבית משפט שלום, רק בבית משפט מחוזי. (אך ישנו חריג והוא הכרעה אגבית /סמכות נגררת)

ב. סמכות מקבילה – למס' ערכאות יש סמכות והיא מקבילה. איך נחליט? זה לא הדיון שלנו אך בכל אופן לשתי ערכאות יש סמכות מקבילה.

ניתקל בפסיקה של בתי משפט אזרחיים שעוסקים בשאלות של תוקף נישואים.

הערה: דין, זו שאלה נפרדת, אם הם דנים האם יהיו חייבים לדון עפ"י דין תורה זו שאלה נפרדת אך כרגע אנחנו מדברים על עצם הדיון האם יש להם סמכות לדון בכלל?

 

ס' 76 לחוק בתי המשפט מדבר על "הכרעה אגבית" – יש עניין שמצוי בסמכות ייחודית של ערכאה X, אבל אגב עניין אחר יש צורך להכריע בעניין זה. לדוג' – נניח שבית משפט לענייני משפחה דן בסכסוך ירושה, מופיע אישה האומרת שהייתה נשואה למנוח. הילדים טוענים שאלו נישואין פיקטיביים לחלוטין והנישואין לא תקפים (מסכימים שהיה תוקף) תוקף נישואין לכאורה הוא עניין שבסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני אך כיוון שמדובר בדיון אגב עניין של ירושה מותר לבית המשפט להכריע בשאלה זו אלא שהכרעה זו אינה יוצרת מעשה בית דין והיא אך ורק לצורך אותו עניין בלבד.

כאמור, יש פיצול בין "סמכות" ל"דין", אין בהכרח קורלציה. מזונות יש סמכות מקבילה לבית הדין הרבני ולבית משפט אזרחי אך החוק קובע כי על מזונות חל דין אישי וא"כ גם כשבית משפט אזרחי פוסק בעניין מזונות הוא חייב לפסוק לפי הדין הדתי עפ"י ס' 47 לדבר המלך במועצתו הקובע שעל ענייני המעמד האישי יחול דין אישי. והיינו שכשבית משפט אזרחי פוסק בעניין שבמעמד אישי הוא חייב להפעיל דין אישי לעומת זאת בית דין רבני כשהוא פוסק בעניינים רכושיים הוא מחויב להפעיל דין אזרחי. מקום הסמכות אינו משליך על חלות הדין.

המקור המרכזי שיש לנו לאופן חלוקת הסמכויות בין בית משפט לבית הדין הרבני, הוא חוק שיפוט בתי דין רבניים, הקובע את חלוקת הסמכויות בין בתי הדין הרבני לבתי המשפט לענייני משפחה.

ס' 1 – "נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין הרבניים".

נישואין – היינו תוקף הנישואין, ולא עניינים ממוניים על אף שבפרשנות היה ניתן לומר שזה כולל גם כל הנגזר מנישואין אך הפרשנות בפסיקה הייתה מצומצמת. העניין הממוני היחיד שיישאר בתחום בתי הדין הוא עניין הכתובה.

גירושין – ענייני הליך הגט כולל עילות לגט, תוקף גט, כשרות גט.

יהודים – שני בני הזוג צריכים להיות יהודים. (ע"פ מבחני ההלכה)

אזרחים ותושבים - במובן היום יומי.

בישראל – התעוררה שאלה האם המילה "בישראל" מתייחסת רק למילה יהודים או גם לעניין הנישואין והגירושין שהם צריכים להיות בישראל, זה עלה בהקשר של נישואין או גירושין שנערכו מחוץ לישראל. במרבית המקרים זה עלה כאשר רצו להתגרש בישראל וא"כ לא הייתה בעיה כיוון שהסעיף אומר נישואין וגירושין, הבעיה עלתה במקרה שבית הדין הרבני לא הכיר בנישואין וא"כ גירושין אין כאן. בכל מקרה גט יהיה רק בבית הדין.

 

לגבי אזרחים או תושבים העליון אימץ גישה מאוד מרחיבה (הרחיב את סמכות בית הדין הרבני) – גם בהקשר למונח בישראל וגם בהקשר למונח אזרח/תושב – המבחן הוא מרחיב משום שבתי הדין הרבני בישראל הוא היחידי בעולם שהוא חלק אינטגראלי ממערכת המשפט בישראל. לעומת בית הדין הרבני בחו"ל שאינו חלק אינטגראלי ממערכת המשפט הישראלית.

 

בפס"ד סבג ביהמ"ש מתח את קו הגבול ובעקבות פס"ד זה נחקק ס' 4א' לחוק השיפוט בתי הדין הרבניים שמרחיב את הסמכות הבינלאומית של בתי הדין ולכן גם אנשים שיש להם זיקה קלושה לארץ לבית הדין הרבני תהיה סמכות שיפוט.

אך אם סמכות בית הדין נקנית דרך ס4א ולא דרך ס' 1 אז הסמכות היא בגירושין וללא כריכה של דברים נוספים, כגון: רכוש, משמורת וכו'...

ס' 4א צמצם את הסמכות לדון בעניינים הכרוכים וצמצם את פרשנות המונח אזרחים/תושבים , אך הרחיב את עניין הסמכות הבינלאומית של בית הדין.

 

 

הסעיף המרכזי שיוצר את הבעיות בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים הוא כמובן ס' 3 – שיפוט אגב גירושין הקובע כי אם הוגשה תביעת גירושין בבית הדין הרבני, לבית הדין תהיה סמכות ייחודית לדון בכל הכרוך בתביעת הגירושין לרבות מזונות לאישה ולילדי בני הזוג.

הרציונל מאחורי הסעיף הזה הוא לא להתחיל לפצל בין הליכי הגירושין, ולכן ביהמ"ש העליון המציא את הלכות כריכה, הוא ייצר אבחנה בין דברים שהם כרוכים מטיבם וטבעם לדברים שיש לכרוך בפועל.

דברים הכרוכים מטיבם וטבעם – אחזקת הילדים, הדבר היחידי שכרוך מטיבו וטבעו. כל השאר צריך לכרוך בפועל.

כריכה בפועל היינו לכתוב שהוא מגיש תביעה לגירושין וכורך בה מזונות אישה וחלוקת רכוש.

קריאה לשיעור הבא:

סמכות ודין – פס"ד לוי, אמיר ופייג פלמן ו תיק הרבני הגדול – שמופיע בסוף הרשימה 4280

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ס' 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים:

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 [תיקון אחרון 10/8/05]

3. שיפוט אגב גירושין

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.

 

ס' זה קובע שאם הוגשה תביעת גירושין לבית דין רבני אזי תהא לו סמכות ייחודית על הנכרך ובסיפא נקבע לרבות מזונות לבת זוג וילדים.

מה כורכים?

הפסיקה יצרה אבחנה בין דברים שכרוכים מטיבם ומטבעם לתיק הגירושין לבין דברים שיש לכרוך בפועל. (ישנם דברים שצריך לכרוך במפורש)

הדבר היחיד שבית המשפט העליון קבע שכרוך מטיבו ומטבעו הוא אחזקה פיסית של הילדים. אחזקת ילדים א"כ אין צורך לכרוך בפועל.

אחזקה, היינו היכן יגורו הילדים וזה לא חינוך הילדים (משמורת רוחנית) שאינו כרוך מטיבו וטבעו עם הגירושין.

חינוך ואפוטרופסות לא כלול באחזקה.

הפסיקה קבעה שמזונות ילדים לא ניתן לכרוך למרות הלשון המפורשת של ס' 3 היות והילדים הינם בעלי זכות ולכן אי אפשר לכרוך את זה לגירושין כיוון שהם לא צד לגירושין (זו זכות של הילדים ללא קשר לסכסוך בין ההורים).

צריך לזכור שמזונות הם תמיד פני עתיד ולא ניתן לתבוע מזונות אחורה. (אם יש חוב של מזונות אחורה זה "חוב מזונות" ולא מזונות)

 

מדוע נקבעה האבחנה בין מזונות ילדים ועניינם שניתן לכרוך?

בהליכי הגירושין בארץ יש לגבר כוח מיקוח עדיף בהרבה על פני הנשים בשל שליטתו בגט. הגבר מאיים על האישה ולוחץ עליה גם על מזונות הילדים (כיום כבר לא...) והייתה תופעה שנשים רבות ויתרו על זכויותיהן וגם על מזונות הילדים ע"מ לקבל גט. ביהמ"ש האזרחי חיפש דרך למנוע מצב לא רצוי זה ולכן נקבע בפסיקה שמזונות ילדים לא ניתנים לכריכה במטרה לנטרל את נושא טקטיקת סירוב הגט.

למעלה מ- 90% של תביעות הגירושין מסתיימות בהסכם בין בני הזוג. ההסכם בדר"כ כולל את הילדים וצריך לעבור אישור של בית הדין. הסכם שאומר 0 ₪ מזונות לא מקבל אישור גם מבית הדין הרבני. באופן תיאורטי, תמיד אפשר לפתוח הסכם בין בני זוג ואז צריך לעבור דרך בית משפט לענייני משפחה.

בפועל, בדר"כ הסכמים לא נפתחים.

בנוסף הסכומים של המזונות שנותנים בתי הדין הרבניים הם נמוכים. זאת מכיוון שבעיניים אובייקטיביות של דיין בית הדין, יש צורך להסתפק במחיר נמוך יותר ( הדתיים חיים ממשכורת נמוכה ומסתפקים במועט).

 

 

כריכה באופן כללי, שייך רק בבית הדין הרבני. אי אפשר "לכרוך" בבית משפט לענייני משפחה.

אחזקת ילדים – כרוך מטיבו וטבעו.

חינוך ואפוטרופסות – צריך כריכה בפועל.

מזונות ילדים - לא ניתן לכריכה כלל.

נושא מזונות הילדים הוא עניין נפרד לא תמיד ניתן לכרוך את זה בתביעת הגירושין. כמובן שמדובר בפיקציה, כי בעצם האמא היא התובעת. הסיבה לאי הכריכה היא בכדי למנוע סחטנות מצד בעלים שכורכים את עניין מזונות הילדים בהסכמתם למתן גט.

 

מדוע זה לא ניתן לכריכה?

לדעת איילת, החוב הראשוני, עד שנפסקים מזונות מישהו משלם על ההוצאות בגידול הילדים, אז התביעה הראשונה היא על "חוב" והיות וכך מדובר על עניין שבין בני הזוג ולכן ניתן לכרוך אך לגבי מזונות העתידיים, זה מנותק לגמרי ואינו עניין בין בני הזוג, לא יכול להיכרך בתביעת הגירושין.

כאמור, למעלה מ- 90% מהתביעות הגירושין מגיעים להסכם.

יש הבדל בין הפסיקות במזונות בין בית הדין לבית משפט.

ההפרש כיום עומד על כ- 200 ₪ לילד ראשון בין בית הדין לבית משפט.

הכריכה, היא בדר"כ נובעת ממצב של אי הסכמה.

חלוקת רכוש – עסקי, ביתי – כריכה בפועל.

מזונות אישה – כריכה בפועל.

כל פרשנות החוקים, היא פרי פסיקה שנועדה לצמצם את סמכות בתי הדין הרבניים.

איך כורכים?

הפסיקה קבעה 3 תנאים:

1. תביעת גירושין כנה – שלא יגישו תביעת גירושין רק כדי להקנות סמכות. בתביעה לשלום בית לא יהיה ניתן לכרוך. מחייבים א"כ לא רק לפנות לערכאה משפטית אלא לתבוע תביעת גירושין. בעבר, גם כשהתביעה הייתה חלופית, או שלום בית ואם לא ילך גירושין, נקבע שזה לא תביעה כנה אך לאחר שהכירו בעובדה שזה דוחף מצבים שאפשר לתקן לעבר סכסוך, נקבע כי גם כאשר התביעה היא "או" שלום בית "או" גירושין, התביעה יכולה להיות כנה. עניין "השלום בית" בבית הדין ברור שזו טקטיקה ולא ממש שתפקידם שלום בית, כי אחרת לא צריך להגיע לבית הדין.
2. כריכה כדין – האם כרכו דבר שאפשר לכרוך? למשל מזונות ילדים לא ניתן לכרוך. צריך לפרט בדיוק מה כורכים. הרעיון הוא שאם לא מפרטים דבר מסוים סימן שמסתירים את קיומו ואז הסמכות היא לבית משפט.
3. כריכה כנה – היינו, שבאמת רוצים שבית הדין יכריע. למשל אם אדם עושה כריכה אך אומר שלאישה לא מגיע מזונות כלל, א"כ אין הוא רוצה לקבל את הכרעת בית הדין בכנות אלא להגיע למטרתו.

במקרה כזה ניתן לטעון כי הכריכה לא כנה – ואז לבית הדין הרבני אין סמכות.

 

כל מושגים אלה, כאמור הינם פרשנות של הפסיקה ולא מופיעים בסעיף עצמו.

היות וכאמור כריכה זה רק בבית דין רבני, לכן אם ההליך נפתח בבית משפט לענייני משפחה, הוא קנה סמכות ולא ניתן להעבירו יותר לבית הדין.

אם הוגשה בקשה לאחזקה וכדו' לבית משפט לענייני משפחה, לגבי כל דבר שנפתח בבית משפט לענייני משפחה, הוקנתה לו סמכות. בבית משפט לענייני משפחה, ניתן לתבוע כל הליך ללא תנאי של כנות בכלל.

וזהו מרוץ הסמכויות. בין בית הדין הרבני לבית משפטו לענייני משפחה.

 

בס' 4 לחוק, מדובר על מזונות שלא אגב גירושין, נקבע כי:

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 [תיקון אחרון 10/8/05]

4. שיפוט בענייני מזונות

"הגישה אישה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין".

 

האישה יכולה לבחור למי היא רוצה להקנות סמכות. אך אם הבעל הקדים אותה וכרך בבית דין רבני, לבית הדין הרבני הסמכות.

כיום, כל זוג שיש להם משבר זוגי מייעצים לאחד מבני הזוג, לפתוח בהליך מהיר בכדי לקנות סמכות במקום שהכי טוב לאחד הצדדים, הבעיה בכך היא שזה גורר את המשברים להעמקת יתר.

בבית משפט לענייני משפחה, יש הגשת בקשה לתובענה ליישוב סכסוך (יש מחלוקת לגבי תוקף תקנה זו, אך בכל אופן היא קיימת) אך זה לא מתקן את הבעיה של הסלמת ודרדור הסכסוכים ולכן זה לא מהווה כלל טוב לשיטת משפט שבאמת רוצה שלום בית.

מי מכריע אם התנאים של הכריכה התקיימו? הראשון שדן.

עד פס"ד פייג-פלמן לא הייתה הכרעה והייתה גישה שטענה שמי שיכול להכריע זה רק בית משפט אזרחי היות וכל הלכות כריכה הן פרי הפסיקה אך בפייג-פלמן נקבע שמי שמכריע ראשון מקבלים את הכרעתו אך עדיין לבית משפט לענייני משפחה יש סמכות להתערב בהכרעה במקרים חריגים כגון: שלא התקיים דיון לגופו של עניין, אין הנמקה, נעשה מחטף (הערכאה הראשונה מכריעה רק כדי להיות ראשונה), נשאר פתח להתערבות.

אם נניח בעל הגיש תביעה בבית דין רבני וכרך ולאחר מכן האישה הגישה תביעה בבית משפט שם טען הבעל שהעניין בסמכות בית הדין הרבני היות וכרך, האישה תטען שהכריכה לא כנה. מי שיכריע ראשון, החלטתו תתקבל אא"כ ההחלטה אינה ראויה כי אז יוכל בית המשפט לענייני משפחה להתערב.

וא"כ כיום בפרקטיקה, בכדי לתקוף כריכה יש לתקוף את ההכרעה של מי שהכריע ראשון, דהיינו בית הדין ולא את מי שכרך.

לדעת איילת, היה עדיף יותר לו היו קובעים מי הקובע לגבי הכריכה אך המצב הזה שקבעו שמי שמכריע ראשון לו הסמכות, יוצר בעיה ומתח נוסף של מרוץ להכרעה ראשונה; דבר בהחלט מיותר.

 

היום ברור שאישה שמגישה תביעה למזונות רוצה גט.

 

ס' 9 – סמכות שיפוט בהסכמה:

חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 [תיקון אחרון 10/8/05]

9. שיפוט על פי הסכמה

בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

ס' 9 מדבר רק על ענייני מעמד אישי שלא בסמכות ייחודית לפי ס' 1: למשל ענייני מעמד אישי לא כוללים את הרכוש.

 

אפשר לקיים שיפוט בהסכמה בכל דבר שבענייני מעמד אישי ולא קיימת לגביו סמכות ייחודית, למשל בעניין שלא נכרך.

יש הבדל גדול בין תיאוריה לפרקטיקה בעניין זה.

ענייני רכוש פורשו כעניין אזרחי ולא כעניין מעמד אישי. אם למשל אישה הגישה והקדימה את הגבר בתביעה בבית משפט אזרחי, והבעל אומר לה שהוא מוכן לתת גט רק אם היא תסכים לדון הכל בבית הדין הרבני, ענייני הרכוש הם לא בעניין מעמד אישי, אך בכל אופן בפועל "מעלימים עין" וכיוון שהצדדים הסכימו, סוגרים את התיק בבית המשפט לענייני משפחה ומקיימים את כל הדיון בבית הדין הרבני על אף שרשמית זה לא נכנס במסגרת "ענייני המעמד האישי".

זאת אומרת שאם ניתן לכרוך מלכתחילה והצדדים מסכימים אז בתי המשפט ישתפו פעולה למרות שאין לכך סמכות לפי חוק. (דברים שהם אינם מעמד אישי לא ניתן להביא גם בהסכמה אך דברים שניתן לכרוך אותם ולא נכרכו ניתן לדון בהם מכוח ס' 9) פס"ד אברהם.

 

מזונות ילדים לא ניתן לכרוך אותם, אך ניתן לדון בהם בהסכמת כל הצדדים (בעל , אישה וילדים) בגלל שזה פורש כעניין מעמד אישי.

כלומר מזונות אי אפשר ע"פ כריכה. אך ע"פ ס' 9 יכולה להיות לבית הדין סמכות לדון במזונות ילדים מכוח הסכמה.

 

האם בית הדין יכול לדון בעניינים בין יהודים לבין לא יהודים? לא ע"פ ס' 9.

בית הדין אומר שעניינים צריכים להיות ענייני מעמד אישי של יהודים ואם הם מסכימים אז אכן ניתן לדון במקרה זה. בעליון בפס"ד סרגובי נאמר שאם אחד הצדדים לא יהודי אז לא ניתנת אפשרות לבית הדין הרבני להתדיין בפני זוג שאחד לא יהודי ואחד כן.

 

 

 

 

סמכות נמשכת

סמכות נמשכת:

חלק מהעניינים בדיני משפחה הינם מעצם טבעם, עניינים שנמשכים כגון: מזונות ילדים, מזונות אישה, ענייני הילדים ואז עולה השאלה למי יש את הסמכות. נניח שבית דין רבני קבע משהו בעניין הילדים וקיים שינוי נסיבות, האם הסמכות נמשכת לערכאה הראשונה (לאותה ערכאה שנתנה את פסה"ד)?

תתקיים סמכות נמשכת כאשר מתקיימים התנאים הבאים:

1. אותו עניין- על מנת שתהיה סמכות נמשכת צריך להיות מצב שבו בית הדין או בית המשפט דן ופסק. היינו דיון לגופו של עניין. (לדוג' בית הדין צריך לדון לגופו של עניין במזונות הילדים).
2. אותם צדדים- בני זוג מגישים הסכם לאישור בית הדין הרבני, ואז בית הדין מאשר את ההסכם בנוגע למזונות הילדים. מי הם הילדים? אלו ההורים.

אם הילדים רוצים לתבוע ולהגדיל את הסכום. מי הם הצדדים? הילדים ולכן זו לא סמכות נמשכת.

3. שינוי נסיבות / זמן שונה

 

*. סמכות בית הדין הרבני למעט ס' 9 תלויה בקיומו של הליך גירושין או תוקף נישואין ולכן הרבה פעמים שמתעוררים דברים (לדוג' מזונות ילדים, חינוך וכו') לאחר הגירושים עצמם - אין לבית הדין סמכות נמשכת.

אך תמיד ניתן להגיע לבית משפט לענייני משפחה.

 

לכלל זה יש חריגים:

1. בית הדין לא דן ופסק - כדי שתהיה לבית הדין סמכות נמשכת הוא צריך באמת לדון ולפסוק, אך אם הוא לא דן ממש ופסק אלא רק למשל אישר הסכם לא נוצר עניין של סמכות נמשכת. [אם הוא רק דן ולא פסק אז ברור שקיימת סמכות נמשכת כיוון שעוד לא פסק].
2. אכיפת הסכמים – הסכם שרוצים לתקוף אותו מטעמי עושק, לחץ וכדו', פונים למערכת שאישרה אותו. אך אכיפה, האכיפה היא תמיד חוזית בבית המשפט המחוזי.
3. הסכמת הצדדים – הצדדים תמיד יכולים להקנות סמכות לערכאה אחרת.

כל הרעיון של סמכות נמשכת נועד להדגיש את החשיבות של היכן נפתח ההליך, כי כאשר נפתח הליך בבית הדין האזורי, ניתן רק לערער לבית הדין הגדול כאשר אפשרות הערעור על כך לבג"ץ היא מוגבלת למרות שבג"ץ נתן פרשנות מאוד מרחיבה לחוק יסוד השפיטה, ולעיתים הפיכת פסקי דין על ידי בג"ץ קרובים לערעור אך מס' פסקי דין שכאלו מועטים ביותר וזה צריך להיות משהו ממש עקרוני כדי שיניע את בג"ץ להתערב.

כנ"ל בבית משפט לענייני משפחה, ניתן לערער עליו למחוזי ולאחמ"כ לעליון. כאשר לאחרונה מאשרים יותר בקשות ערעור בנושאי ענייני משפחה ביחס לשנים קודמות שהייתה קיימת כמעט דממה של בית המשפט העליון בדיני משפחה.

 

לגבי הסמכות עד כה דיברנו על יהודים. לגבי המוסלמים והנוצרים, עד לא מזמן לא הייתה אפשרות לפנות לבית המשפט לענייני משפחה אך לא מזמן תוקן החוק לאפשר גם פניה לבית המשפט לענייני משפחה. הציפייה הייתה שיהיו הרבה פונים לבית המשפט לענייני משפחה אך בפועל כתוצאה מלחצים קהילתיים, אנשים מקהילות אלו לא פונים לבית המשפט לענייני משפחה היות ודבר כזה מתפרש כ"בגידה" בקהילה.

גם דברים שנשלטים ע"י דין דתי, מפתחים מסלולים אזרחיים מקבילים.

עד כה דיברנו על המבוא, כעת ניתן לגשת לחומר המהותי, נתחיל בדיני זוגיות.

משמעות הקשר הזוגי מבחינת הדין הישראלי, קשר זוגי ללא נישואין, ועוד.

 

 

 

 

 

 

קשר הנישואין

קשר הנישואין:

משמעותו של קשר הנישואין מבחינה משפטית הולכת ופוחתת, מכמה סיבות:

1. פחות ופחות אנשים נישאים – הרבה מחליטים לחיות בזוגיות ללא נישואים.

2. הרבה הטבות שהיו קיימים בעבר לנישואין, קיימות גם לאלו שחיים בזוגיות גם ללא נישואין.

ולמרות זאת, קשר הנישואין נשאר קשר בעל משמעות.

יצירת נישואין והמגבלות לגבי קשר כזה:

שאלת המגבלות שמטיל המשפט לגבי היכולת של אנשים להיכנס לקשר הנישואין מציבות במרכז את המתח שבין התפיסה של המשפחה כעניין של פרטים לבין התפיסה של המשפחה כעניין ציבורי.

ננסה לחשוף מה עומד מאחורי כל מגבלה.

ניתן למיין את המגבלות שמטיל המשפט הישראלי בכמה צורות:

1. כושר מול צורה – כדי שייווצר קשר נישואין צריך שיהיה כושר בין הצדדים להינשא זו לזה וצריך שיתקיים טקס לקיים קשר שכזה. כאשר המשפט מטיל מגבלה של צורה, היא בדר"כ נחשבת לפחות חמורה ביחס למגבלות של כושר מאידך, בשיטת המשפט הישראלי בה מגבלת הצורה היא מגבלת דת, כאשר ניתן להינשא בישראל רק בנישואין דתיים, יש איזושהי התנגשות בין חופש דת ומצפון. יש אנשים הטוענים שקיימת "זכות לנישואין", זכות הנישואין הוכרה כזכות יסוד באמנות בינלאומיות. לדעת איילת, לא ניתן לדבר על זכות לנישואין להבדיל מזכות לשוויון – לא לתלות הטבות מסוימות בנישואין כאלה או אחרים ובכך ליצור שוויון, בכך שניתן להינשא רק ליהודי, זו אפליה על בסיס דת.
2. כושר מוחלט מול כושר יחסי – כושר מוחלט בדר"כ מדבר על גיל, גיל מינימאלי הכשיר לנישואין. כושר יחסי היינו שניתן להתחתן אך רק עם x . כושר מוחלט מקובל להחשיבו כהגבלה חמורה יותר.
3. מגבלות אוניברסליות מול ייחודיות – מגבלות שאינן ייחודיות לישראל מול כאלה שהן ייחודיות לישראל.

 

 

 

מגבלות הכניסה לקשר הנישואין- אנו נבחן את המגבלות לאור השוויון (או הזכות החוקתית להינשא) :

לשים דגש על הנושא לבחינה – המחוקק הישראלי לעולם לא קובע משהו לגבי תוקף נישואין. גם כשהוא מטיל מגבלות או שהוא חושב שקשר נישואין הוא לא ראוי הוא אף פעם לא קובע לגבי תוקף. המכריעים לגבי תוקף נישואין הם אך ורק בתי הדין הדתיים, כ"א לפי דתו הוא.

 

כאשר מדברים על מגבלות אנו מדברים על כמה רבדים:

הרובד הדתי – הקובע את התוקף.

רובד הדין האזרחי- קובע את הסנקציה הפלילית.

מכיוון שהמחוקק לא מתערב הוא קובע סנקציות (פליליות)- הסנקציות לא משפיעות על תוקף הנישואין.

כניסה לקשר הנישואין כוללת שתי תנאים:

1. צורה תקפה – בדין הדתי לצורה ישנה חשיבות גבוה, אך בדין האזרחי לצורה החשיבות היא פחותה.

2. כושר להינשא – ישנן כמה מגבלות:

 

א. מגבלת הגיל: המגבלה הזאת קיימת כמעט בכל שיטת משפט.

המטרה הבסיסית היא להגן על שני דורות של ילדים, על הילדים הנישאים ועל הילדים שייוולדו להם אך בנוסף הגבלה זו מנסה להגן על מוסד הנישואין עצמו, כי אם יש קורלציה בסיסית בין הצלחת נישואין לכישלונן זה הגיל, אם כי קיימים יוצאים מן הכלל.

 

הרובד הדתי - הדין הדתי מבחין בין בנים לבין בנות.

בן לא כשיר להינשא לפני גיל 13. לגבי בת זה יותר מורכב כי בנות אין להן כושר להינשא לפני גיל 12 אך ניתן לקדש אותן לפני גיל 12 ע"י האב.

בשנת 1950 התקינה הרבנות הראשית תקנות שנקראות "חרם ירושלים", בתקנות אלו הוטלו סנקציות על מי שנושא או משיא או מסייע להשיא נערה מתחת לגיל 16. (למרות התקנה שאומרת גיל 16, הרבנות הראשית לא תשיא מתחת לגיל 17- כלומר הרבנות הראשית לא תעבור על החוק. אם קורים מקרים כאלה זה בדרך כלל מקרים פרטיים).

2 הערות לגבי תקנות אלו:

1. תוקף – גם תקנות אלו לא עסקו בתוקף הנישואין. עפ"י הדין העברי לא צריך רב, מספיק שיש שני עדים כשרים כדי שיהיה תוקף לנישואין אך התקנות לא עסקו בתוקף אלא הטילו סנקציות על מי שעובר על תקנות אלו.

2. בפועל, צריך את הרבנות הראשית כדי להינשא בישראל כך שתקנות אלו הן בפועל אפקטיביות היות ולא יירשמו כנשואים אלו שהפרו תקנות אלו ומבחינה משפטית ניתן להינשא רק דרך הרבנות.

 

הרובד האזרחי - המחוקק הישראלי גם הבחין בעבר בין בנים ובין בנות כאשר המגבלה הוטלה על נישואי קטינות אך כיום המגבלה אחידה הן לבנים והן לבנות כאשר הגיל המינימאלי הוא 17, ומי שנושא, מסייע לנישואין, עורך טקס וכדו' , עובר על עבירה פלילית.

בס' 3 לחוק גיל הנישואין אומנם קבע המחוקק את הגיל הצעיר כעילה להתרת נישואין אך בפועל זו הוראה שאין לה שום משמעות מעבר למשמעות סימבולית היות ובית הדין הרבני לא מתייחס לעילות המחוקק:

חוק גיל הנישואין, תש"י-1950 [תיקון אחרון 3/8/98]

3. עילת תביעה להתרת קשר נישואין [תיקון: תשי"ט, תשנ"ח]

(א) נערכו נישואין בניגוד לסעיף 2, והם תופסים לפי החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים-תשמש העובדה שהנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2 עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, או בדרך של פירוק קשר הנישואין, או בדרך אחרת, הכל לפי הוראות החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים.

 

 

המחוקק הישראלי כאמור לא מתעסק בענייני תוקף, ותוקף הנישואין נקבע לפי הדין האישי שנקבע בחוק שהוא לפי הדין הדתי.

חוק הנישואין קובע מגבלה של גיל 17 לנישואין. בדין הדתי כאמור קיימת חלוקה בין הגילאים של בנים ובנות.

מי שעורך נישואין בניגוד לחוק כפוף לסנקציה של מאסר פלילי, החוק אומנם לא פועל אומנם במישור התוקף אך קובע כי אם נערכו נישואין בניגוד לחוק עצם העובדה שזה בניגוד לחוק מהווה עילה להתרתם של נישואין אלה – ס' 3 לחוק. המשמעות של סעיף זה איננה רלוונטית כי מבחינת הדין הדתי לא יבטלו את הנישואין.

 

גיל נישואין – לקרוא את שני הפלוני. ריבוי נישואין – בורונובסקי.(מספיק לקרוא את הרציו) נישואים חד מיניים – בן ארי.

 

 

החוק מאפשר 2 סיטואציות שבגינן ניתן לפנות לביהמ"ש ולבקש היתר נישואין גם מתחת לגיל 17:

1. הריון – כשהבחורה מתחת לגיל 17 או כשאבי העובר הוא מתחת לגיל 17 אף אם הבחורה מעל גיל 17.
2. הנער או הנערה הגיע כבר לגיל 16 ושבעצם נשאר להם עוד שנה וקיימות נסיבות להתיר את הנישואין.

במקרה שבית משפט נתן אישור להתחתן מתחת לגיל 17 אך הרבנות לא מאשרת את הנישואין מטעם תקנת ירושלים אומנם לא התעוררה סיטואציה כזו אך נראה לדעת איילת שהיות והנישואין בארץ הם רק לפי הדין הדתי, הדין הדתי ייקבע למעט אם יוגש בג"ץ נגד הרבנות.

אך בעצם לא נראה שתהיה סיטואציה שהחוק יאשר והרבנות לא תאשר היות ולפי הדין הדתי (לא לפי התקנה) מגיל 13 לבן ו- 12 לבת ניתן לאשר נישואין.

בפסיקה נאמר שהריון כשלעצמו זה לא סיבה לאשר נישואין אך עובדתית, אין פס"ד שהוגשה בקשה להיתר להינשא בגלל הריון ושלא אישרו אך יש לזכור שבמרבית המקרים בהריון הזוג חיים יחד וא"כ היכולת של המשפט להשפיע הינה מוגבלת.

היה פס"ד פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה - בת 14 שנכנסה להריון ואישרו לה נישואין. יותר מכך, במרבית המקרים החלופה של ילדות שנכנסות להריון בגילאים כאלה, במרבית המקרים אינה טובה יותר ולכן ביהמ"ש יטה לאשר את הנישואין.

הסיכויים של נישואין כאלה לשרוד אינם גדלים אך עדיין מצב זה עדיף כי גם אם התגרשו מבחינת ביהמ"ש החובות יהיו על האב.

השאלה היותר מורכבת היא לא במקרה של הריון אלא "בנסיבות מיוחדות" מהם הנסיבות המיוחדות? בשורת פס"ד שהגיעו לביהמ"ש העליון שעסקו בעדה הגרוזינית שבאו הורים ונערות בטענה שאצלם המנהג להתחתן בגיל צעיר וביקשו לכבד את מנהגיהם. ברק אמר שעם כל הכבוד למנהגי עדה לא מאשרים, ולא עוד אלא שכל החוק הזה נועד בעיקר כדי להגן על נערות ונערים מפני מנהגים של עדה. ובעצם ביהמ"ש אמר שכשהנדון הוא בין הפרט לכלל – הפרט גובר.

נקודה נוספת מעניינת שעולה היא שבכל מה שקשור לילדים גורלם תלוי בהחלטת ההורים המחליטים בכל הסוגיות המהותיות של הילדים ולעיתים החלטות אלו גורמות נזק לילדים וככלל מערכת המשפט אומרת שההורים אמונים לגורל ילדיהם אך כאן במקרה של נישואין בגיל צעיר המשפט מפקיע מסמכות ההורים את החלטה זו, ונשאלת השאלה למה? לדעת איילת הסיבה היא כי בנושא הנישואין יש ניגוד אינטרסים אינהרנטית בין ההורים לילדים וכדוגמא ניתן להביא מקרה שהיה במדינת קליפורניה שם בשנות ה-80- נחקק חוק שאישר אמנציפציה של ילדים, חוק מתקדם שמי שעמד מאחוריו היו ארגוני ילדים והם אמרו שיש הרבה ילדים שעובדים ועומדים ברשות עצמם ולהם החוק קבע שאם יוכיחו שהם עומדים ברשות עצמם הם יקבלו אמנציפציה ויהיו כשירים משפטית. שתי חברות אמריקאיות הלכו לבדוק את התיקים בהם הוגשו בקשות לאמנציפציה של הילדים וגילו שכמעט כל הבקשות מי שעמד מאחורי הבקשה היו ההורים – במקרים של נישואין מחדש וכדו' ואותו דבר גם בנישואי ילדה יש אינטרס של ההורים שהילדה לא תהיה באחריותם ולכן אנו בנושא זה לא סומכים עליהם כי יש כאן ניגוד אינטרס שלהם.

ישנם מסלולים עוקפי מגבלות שנדבר עליהם בהמשך.

 

ב. ריבוי נישואין:

מגבלה נוספת שהמחוקק הישראלי מתייחס אליה (באמצעות הדין הפנימי אך לא מתייחס לעניין התוקף) הוא עניין ריבוי הנישואין.

בביגמיה ופוליגמיה יש להפריד בין אדם שנשוי לשתי נשים וחי עם שתי נשים -ביגמיה בו זמנית.

לבין אדם שחי עם אישה אחת ונפרד ממנה ופגש אישה אחרת והתחתן איתה בנוסף לנישואיו עם הראשונה ובעצם הוא חי רק עם אישה אחת אך נשוי לשתיים זו נקראת ביגמיה שלא בו זמנית.

הסיבות שמבחינת החוק אוסרים ביגמיה בו זמנית:

1. ידיעה מי האבא - ריבוי גברים אסור כי לא ידעו מי האבא של הילדים אנו רוצים לדעת מי האבא של הילדים.
2. אי שוויוניות - כאשר מדברים על מבנים משפחתיים שמבוססים על ריבוי נשים בדר"כ המבנה הוא פטריארכאלי ולא שוויוני ואם מדברים על משפחה כאבן היסוד של החברה אז אנו לא יכולים לתת יד לאי שוויוניות כזו שתביא לאי שוויוניות בחברה כולה. בפס"ד ריינולדז שעסק בקהילה המורמונית שטענו שהאיסור על ריבוי נישואים נוגד את אמונתם הדתית ובכל זאת ביהמ"ש אמר שפני החברה כפני המשפחה ואם פני המשפחה יהיו פטריארכאליים ולא שוויוניים כך תיראה החברה כולה.

 

בביגמיה שאינה בו זמנית, הסיבה לאסור היא כי אם אנחנו מאפשרים ביגמיה שאינה בו זמנית אנחנו בעצם פוגעים במוסד הנישואין ואם חושבים שראוי לשמר את מוסד הנישואין כמוסד בעל ערך יש לוודא שפירוק כל קשר תיעשה בצורה מסודרת והולמת.

 

בישראל, מבחינת תוקפם של הנישואין במקרה של ריבוי נישואין הוא רק על פי הדין האישי. עפ"י הדין הנוצרי, בנישואין לא יכול להיות ריבוי נשים או גברים. בדין המוסלמי והיהודי מותר ריבוי נשים ואסור ריבוי גברים.

בדין העברי יש חרם דרבינו גרשום שאוסר ריבוי נשים אך גם עפ"י החרם הנישואין תקפים אלא שיש חרם. חרם זה לא התקבל בכל הקהילות למשל אצל התימנים הוא לא התקבל כלל.

מבחינת החקיקה, היו מאבקים לגבי חרם דרבינו גרשום וזה היה בעצם מאבקים בין שתי המסורות של המסורת הספרדית תימנית מול האשכנזית.

איסור ביגמיה ופוליגמיה קבוע בס' 176 לחוק העונשין והעונש הוא עד 5 שנות מאסר.

ס' 178 לחוק העונשין קובע כי ס' 176 אין לו נפקות לגבי תוקפם של הנישואין וכפי שאמרנו.

בעבירת טקס נישואין אם לפי הדין האישי של אותו אדם הוא תקף אסור לו להינשא שוב ללא הליך משפטי המתיר את הנישואין.

היוצאים מן הכלל קבועים בס' 179 ו- 180 לחוק העונשין.

ס' 180 קובע שתי סיטואציות שבהם ניתן לקבל היתר לנישואין שניים:

1. היעדר חוקיות לנישואין – אינו מסוגל מחמת מחלת נפש ...
2. היעדרות - העלמות למעלה מ- 7 שנים.

המאפיין את שתי הסיטואציות הללו הם שלא ניתן להתגרש בהליך משפטי.

מבחינת הדין העברי, אם האישה מסרבת להתגרש ניתן לקבל היתר נישואין

 

פס"ד שטרייט ניסה לקבע את שיקול הדעת של הרבניים הראשיים לשתי העילות שמופיעות בס' 180 לחוק העונשין.

הלכת ברונו בסקי (פס"ד ברונו בסקי) שינתה את הקביעה הזאת – וקבעה כי ס' 179 לא מגביל את שיקול הדעת של הרבניים, ושיקול הדעת נקבע ע"פ מה שאפשרי מבחינת ההלכה.(בנושא של ריבוי נישואים)

 

 

 

ג. נישואין חד מיניים:

בעקבות בג"ץ בן ארי הוגשה הצע"ח שאומרת שתבנית הנישואים היא דווקא קשר בין גבר ואישה. לשכת עורכי הדין הגישה התנגדות להצעת החוק.

 

באימוץ לסבי לרישום יש השלכות רבות בחיי היום יום, החל בהרגשה של אמא שמגדלת 3 ילדים ובפועל רשום רק אחד על שמה וכלה בהכרת ההורות לאחר פרידה.

בעד נישואין חד מיניים:

• נישואים - קשר אינטימי.

נגד נישואין חד מיניים:

• נישואים - המטרה להולדת ילדים ורביה.                                                                                                         (בעד) כנגד זה יטענו, הטוענים בעד ש: 1. מי אמר שיש קשר בין נישואים ורביה; 2. מי אמר שהבאת ילדים זה רק בדרך הטבעית, ישנם הרבה זוגות שנעזרים בטכניקות הולדה ובישראל ובעולם קיימות הרבה משפחות חד מיניות שמולידים ילדים ע"י טכניקות אלו.
• מסגרת ראויה והולמת - מרבית הילדים נולדים במסגרת תא משפחתי רגיל ויש לוודא שהילדים יגדלו במסגרת ראויה והולמת, והמסגרת החד מינית היא מסגרת שאינה הולמת גידול ילדים.                                                                     (בעד) התשובה לכך מהטוענים בעד שיש הרבה מחקרים המוכיחים שילדים צריכים חום ואהבה וזה לא משנה אם כן איזו מסגרת אם כי יש גם מחקרים סותרים האומרים אחרת. אך בכל אופן טוענים אלו שבעד שכיום חיים אלפי ילדים בארץ למשפחות חד מיניות וברור שהכי טוב לילדים הוא שמערכת המשפט תיתן הכרה לילדים אלו על התא המשפחתי שלהם. [אם כי נראה שיש גם פן מזיק בעידוד תאים שכאלה לילדים שגדלים במצב לא שווה לחבריהם לחיים ומרגישים נחותים ביחס אליהם; א.ב.].
• המדרון החלקלק - ישנו פס"ד loving v. Virginia, מלפני 150 שנה, בוירג'יניה אסור היה להינשא לגזעים שונים היות וכך ברא אותנו הא-ל וכיוון שהניח אותנו ביבשות שונות ולא התכוון שנתערבב ולכן זה לא טבעי ואם יתירו נישואין בין בני גזעים שונים זה יגיע למצב בו ידרדר המצב לנישואין עם חיות וכדו' ביהמ"ש קבע כי האיסור הוא בלתי חוקתי ובכל אופן המצב כיום הוא שגזעים מתחתנים בתוך עצמם ואין ריבוי נישואין כמו גם אין נישואין עם חיות. טיעון זה הוא חלש ודר"כ נטען כשנגמרים הטיעונים...

 

הערה – את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתן לגייס לכל צד.

 

היכן עומדת שיטת המשפט הישראלי בעניין זה?

בשיעור שעבר דיברנו על דרגות התפתחות בהכרה במשפחות בני אותו מין:

-                זכויות נקודתיות - פס"ד דנילוביץ - על כל זכות נקודתית ניתן להיאבק.

-                הכרה בזוגיות ללא נישואין - ניתן לומר שכיום אנו מתקרבים לשלב זה, כיום יש הכרה בזוגיות לגבי זכויות סוציאליות, הכרה במס שבח ועוד אך יחד עם זאת זו הכרה נקודתית והנחיה של היועה"מ של הממשלה, מני מזוז היא לתת הכרה בזכויות אך הכרה בסטטוס, זה ניתן למחוקק ורק לו הכח להכיר בהכרה שכזו והיינו שאם החוק הכיר בסטטוס של ידועים בציבור זה לא בהכרח כולל זני זוג מאותו המין היות והמחוקק לא דיבר על כך. חשוב לציין בעניים זה את חוק הירושה בס' 55 העוסק בזכויות ירושה של ידועים בציבור, מדבר על "איש ואישה החיים יחד ..." ועלתה שאלה האם לצורך חוק הירושה בני זוג מאותו המין נחשבים כידועים בציבור, הסיטואציה שהגיעה לביהמ"ש היוותה את ה"טסט קייס" המושלם, שם דובר על בני זוג שחיו יחד ארבעים שנה, במערכת יחסים מונוגאמית, אם בן הזוג לא היה יורש, היורש החוקי היה המדינה היות ולבן הזוג שמת לא היו קרובים והנכס שדובר עליו היה דירת המגורים ולמרות זאת ביהמ"ש לדיני משפחה בטבריה אמר שהיות והחוק אומר איש ואישה זה לא כולל בני זוג מאותו המין. למדינה יש אפשרות כשהיא יורשת להעביר את הירושה לאחד הקרובים הגם שאינו נכלל בחוק הירושה, הציעו למדינה לוותר על הירושה לטובת בן הזוג אך המדינה סירבה, זה הגיע לביהמ"ש המחוזי בנצרת שהפך את ההחלטה וקבע ש"איש ואישה" ניתן לפירוש גם ל - "איש ואיש" או "אישה ואישה" ובעצם בפרשנות תכליתית פירשו את החוק באופן שבני זוג מאותו המין נחשבים כבני זוג לעניין ירושה. זה לא הגיע לעליון כי בדיוק אז מונה מני מזוז, היועה"מ שהיה בעד לתת הכרה לעניין זכויות והטבות כלכליות לבני זוג מאותו המין למעט סטאטוס ולכן לא הוגש ערעור וכיום מה שקיים הוא פסק הדין של המחוזי בנצרת. פס"ד בן ארי לא שינה את העמדה הרשמית שהייתה קיימת, שם רק עוגנה סוגיית המרשם כעניין סטטיסטי שמהווה רק "ראיה לכאורה" ולגבי הסטאטוס וענייני נישואים הוא אף לא מהווה "ראיה לכאורה" ולכן שם ביהמ"ש קבע כי יש לרשום אותם במרשם האוכלוסין היות וזה עניין סטטיסטי בלבד. תיאורטית זה נכון אך בפועל, למרשם יש חשיבות גדולה מאוד היות וכיום כל רשויות המדינה מסתמכים על רישומי מרשם האוכלוסים ומעבר לכך יש משמעות סימבולית לרישום בת.ז. בה מופיע רישום נשוי לבני זוג מאותו מין, אך למרות כל זה לא נראה שביהמ"ש יכול לחרוג מהלכת פונק שלזינגר שם כבר נקבע שכשמביאים תעודה לפקיד במרשם הוא חייב לרשום ללא כל שאלות על תוקפה ואם כן לא נראה שהיה דרך לשנות את ההכרעה לעניין בן ארי במצב של זוגות חד מיניים ומבחינה חברתית הלכת פונק שלזינגר יצרה סערה גדולה הרבה יותר מאשר הלכת בן ארי. לכן גם לשכת עורכי הדין הארצית יצאה נגד היוזמה של הכנסת בהצע"ח שהציעו להגביל את הרישום לרישום בני זוג חד מיניים כי אם המחוקק רוצה לדון בתוקף הנישואין זה דבר אחד אבל להכריע על הרישום ולתקוף את הלכת פונק שלזינגר יוצריך בכך תיוג של קבוצה שלימה שיוצרת אפליה.

-                נישואין רשמיים של חד מיניים.

 

מגבלות על היכולת להינשא:

-                גיל .

-                ריבוי נישואין.

-                האם נישואים מוגבלים לבני מין שונה.

-                קירבת דם וחיתון - המחוקק הישראלי כאמור, לא מתעסק בתוקפם של נישואין והמגבלות שקיימות בין קרובי משפחה או בקרבת דם או בקרבת חיתון הינם מגבלות של הדינים הדתיים. קרבת חיתון - היינו למשל להתחתן עם אחות אשתו. אם עושים רציונליזציה של איסורי חיתון די קשה לעשות רציונליזציה לאיסור חיתון בין קרובי דם, הטעמים השונים שניתנו לאיסור הם כדלהלן:

1. מטעם גנטי אך הוא לא ממצה.
2. הגנה לילדים - הילדים צריכים לגדול במשפחה שיש בה אינטימיות אך לא אינטימיות מינית וזה יוצר הגנה על הילדים.
3. הגנת המשפחה - לא ליצור מתחים מיותרים בתוך המשפחה.
4. הגנה על החברה - אם יאפשרו להינשא בתוך המשפחה, גם יעדיפו להינשא בתוך המשפחה ואז לא תהיה אינטגרציה חברתית בחברה כולה.

אך בכל אופן כל הטעמים לא יכולים להסביר באופן מלא את האיסור של קירבת דם בכל שיטת משפט,

בכל שיטה יש אבחנות שונות באיסורי קרבה שהרציונלים שהסברנו לא יכולים להסביר את האבחנות אלו. למשל: באיסלאם - שני ילדים שינקו מאותה אישה נחשבים כאחים לצורך נישואין, ביהדות - לדודה אסור להתחתן עם אחייניה ולדוד מותר ואף זו מצווה להתחתן עם אחייניתו. בעקבות השינויים שנוצרו כיום בתא המשפחתי עולים עוד שאלות. משפחה שאימצה בן ובת, האם ניתן להם להינשא כיוון שביולוגית הם לא אחים על אף שמשפטית הינם אחים - בארץ הם יוכלו להינשא, יש שיטות משפט שאוסרות.

בארץ, המחוקק הישראלי לא מתעסק בזה כלל והכל מוסדר לפי הדתות השונות. מה שכן הוא קבע בס' 351 לחוק העונשין, הוא האיסור ליחסי מין בתוך המשפחה שמוגדרים כאימוץ כשההגדרה לעניין סעיף זה היא הגדרה רחבה, הורה (גם לא ביולוגי), סב סבתא, דוד, דודה, גיס וגיסה, כל קשר אינטימי בתוך המשפחה נחשב כאונס - האינטרס הוא שם הגנה על קטינים אך ברגע שבגרו. לדעת איילת היה ראוי לאסור קירבת דם גם בין בני דודים כאשר המטרה היא להגן על הילדים כי מהמשפחה פחות מתגוננים ויש לשלול אפשרות אופציונלית של קשר אינטימי מיני בין בני משפחה לפי רציונל זה, הגדרת "משפחה" היא הגדרה פונקציונאלית ולא רק בהכרח קשר דם כי גם ילדים מאומצים נכנסים לתוך הגדרה משפחתית זו.

 

ליקויים שכליים, נפשיים, גופניים - בישראל אין שום הסדרה בעניין זה והכל כפוף לדין הדתי. ניתן לומר מחד שכמו שאדם שלא מסוגל להבין מה זה חוזים יש לשלול ממנו כשרות משפטית וא"כ מאותה סיבה נשלול יכולת נישואין מאדם שלא מבין את המשמעות של נישואין אך מאידך ניתן גם לומר ששלילת הזכות לנישואין הינה הרבה יותר חמורה ולכן יגבילו אותה בקושי רב יותר מאשר הגבלות על היכולת לערוך חוזים וכדו'. בעבר בדין העברי חרש לא היה יכול להינשא, כעניין פרקטי כיום התקינו לחרשים אפשרות להינשא כאשר התקינו לו כתובה וכדו' ע"י תקנות. לגבי שוטה, יש איסור ביהדות על שוטה להינשא אך השאלה היא מהו גדרו של שוטה. בהולדה, כעניין פרקטי בישראל, במוסדות בהם נמצאים אנשים בעלי לקות נפשית או פיגור שכלי, נותנים להם אמצעי מניעה. יש הרבה מדינות שאומנם לא מגבילות את היכולת להינשא אך מחייבות בדיקות דם לפני נישואין, והיינו שהמדינה לא תגביל אך לפחות שבני הזוג ידעו על כך והבחירה תהיה מושכלת.                                                                                                        נשאלת השאלה האם לחוקק חוק כזה הוא מידתי או שזו מגבלה חמורה מדי? בארץ זה לא הגיע לכדי הכרעה ובינתיים היא נשארת כשאלה פתוחה.

 

 

מגבלות ייחודיות בישראל:

בישראל קיימות מגבלות ייחודיות לישראל הנובעות כתוצאה מכך שהנישואין נשלטים ע"י הדין הדתי.

1. נישואי תערובת - בני דתות שונות לא יכולים להינשא בארץ.                                                       היהדות אינה מכירה בנישואים שכאלה.                                                                                                     הנצרות - ככלל גם לא, אך כיום זה תלוי באיזה זרם אך בכל או]ן הממסד הכנסייתי בארץ לא מכיר בנישואי תערובת.                                                                                                                       באיסלאם - גבר מוסלמי מותר להינשא לנוצריה או יהודיה, אישה מוסלמית אסורה להינשא לגבר לא מוסלמי.

את המגבלות הנוספות של הדת היהודית ניתן לחלק לשניים:

1. בטלים - נישואין אסורים ובטלים.
2. אסורים מראש - נישואין שאסורים מלכתחילה אבל אם הם נערכו יש להם משמעות משפטית במובן הזה שהם מחייבים גט, כיוון שהם לא בטלים.

המרצה אומרת לא להשתמש בביטוי "תקפים" מכיוון שהם מצמיחים גט אך לא מצמיחים את הזכויות והחובות בין בעל לאשתו.

כגון: כהן וגרושה, כהן וחלוצה, כהן וגיורת, ממזר ומי שאינו ממזר אינם יכולים להינשא וכו'.

*. ילדים מנשואים אסורים מראש אינם ממזרים.

 

הטקס שצריך להתקיים בישראל הוא טקס אורתודוקסי בלבד, כל טקס אחר אינו תקף. מי שעורך טקס אורתודוקסי ללא רב, אז הטקס תקף, אך טקס רפורמי אינו תקף.

כדי להירשם להתחתן יש צורך בתעודה ציבורית, יש גורמים דתיים מסוימים שהוקמו ע"י המדינה שמוסמכים לתת תעודת נישואין.

 

 

 

קריאת רשות:

מזונות זהו אחד הנושאים המרכזיים ביותר ולכן מומלץ מאוד לקרוא, אין בחינה בלי שאלות על מזונות.

עד עכשיו דיברנו על המגבלות על היכולת להינשא, התייחסנו למגבלות של כושר.

במגבלות הצורה, בארץ צורת הנישואין היחידה המוכרת היא הצורה הדתית. אין נישואים אזרחיים במדינת ישראל.

חסרי דת בישראל אינם יכולים להינשא בארץ. חסר דת הינו אדם שאף דין דתי לא טוען שהוא משתייך איליו, למשל מי שנולד לאם מוסלמית ולאב יהודי, היהדות לא מכירה בו כיהודי והאיסלאם לא מכיר בו כמוסלמי ולכן יהיה חסר דת, כדי שאדם יעבור המרת דת או ייכנס לגדרה של דת הוא צריך לעבור הליכים לפי פקודת העדה הדתית (המרה). טענה על שיוך איננה מספקת.

 

קשרים זוגיים:

קשרים זוגיים שאין להם שום מגבלות של כושר ונערכו לפי הצורה המוכרת:

מה קורה כשזוג כשר להינשא נישא לפי כל כללי הטקס במדינת ישראל, איזה דין חל על היחסים ביניהם?

 

רעיון אי ההתערבות במשפחה – רעיון זה הוא תוצאה של המהפכה התעשייתית, עד המהפכה התעשייתית, המשפחה מילאה גם פונקציות של ייצור. מהמהפכה התעשייתית, נושא הייצור יצא מהמסגרת המשפחתית והחל להיעשות בצורה מרוכזת ומסודרת במקומות ייצור המוניים והמשפחה איבדה בכך את התפקידים הכלכליים שלה. [מי שהיה שותף ליציאה הזו של הייצור ממסגרת המשפחה היו הגברים. הנשים נשארו בבית למלא את התפקידים החדשים שנועדו לה בבית וכאן התחילה ההפרדה של גבר מפרנס ואישה מנהלת כלכלת בית] השוק מזוהה עם ערכים מאוד שליליים של תחרות, אגואיסטיות, קור ומול ערכים אלו המשפחה הפכה למקום החום, מקום המפלט לעולם הקר ומנוכר, האכזר שבחוץ וככל שתפיסה זו לגבי העולם הפוליטי התעצמה כך התפיסה לגבי האיכויות המנוגדות של מסגרת המשפחה התעצמה. כאמור, המדובר במיתוס כי בהרבה מקרים המשפחה הייתה מקום של ניצול ורוע.

והיות והמשפחה, הייתה מקור לחום, אהבה וכו' צריך לוודא ולשמור על גבולות המשפחה שהרוע מבחוץ לא יפלוש לתחומי המשפחה ואז נוצרו בעצם 2 ספירות נפרדות:

1. הציבורית – הכלכלה, השוק הפוליטיקה.
2. הפרטית – הבית – המפלט מהעולם הקר והאכזר שבחוץ.

רעיון זה רואים היטב בעניים Mcguire שם ביהמ"ש אומר שהיות ויש קשר זוגי, מערכת נישואים, יש משפחה ולכן אין להתערב. למרות שאומרים שיש הרבה מה לומר לחובתו של הבעל הם אומרים שביהמ"ש לא מתערב. הם אמרו לה גם ש"את לא ביקשת להתגרש" – אבל חשוב לציין שעד שנות ה- 70 מי שרצתה להתגרש הייתה צריכה להוכיח עילה וא"כ היא לא הייתה יכולה בכזו קלות להתגרש ממנו.

חשוב לציין שכדי שיתקיים עיקרון אי ההתערבות במשפחה צריך שיתקיים "משפחה" – בפס"ד נחמני בערעור האזרחי, הש' שטרסברג כהן אחד מהנימוקים שלה היו שהמשפט לא צריך להתערב במשפחה, ושם הרי לא היה משפחה היות והם היו כבר פרודים.

עם השנים התחילה להתפתח ביקורת על כל הרעיון של אי התערבות במשפחה ויצרו חריגים לכלל של אי התערבות במשפחה:

והתחילו לדבר במאה ה-20 על "כלל" וחריג – במקרים הקיצוניים. אל השיח הזה נכנסה כותבת בשם אולסן, שמאמרה מאוזכר בסילאבוס, שם היא טענה שלא ניתן לדבר על התערבות או אי התערבות, זהו שיח לא קוהרנטי והוא חסר משמעות מכמה נימוקים:

1. הגדרת המשפחה נתונה בידי המדינה - המדינה כל הזמן מעורבת ויוצרת משפחות, היות והמדינה קובעת מה נקרא ומוגדר כ"משפחה" דווקא אבא, אמא וילדים ולא שתי אמהות או שתי אבות וכפי שהיה בפס"ד סטנלי – גבר ואישה לא נשואים שחיו הרבה שנים שהאישה נפטרה ועפ"י חוקי מדינת אילינוי גבר לא נשוי הוא אינו אבא והילדים א"כ לא היה להם הורים, והמדינה כשאין הורים לוקחת את הילדים וא"כ אם המדינה מגדירה מהי משפחה איך אפשר לדבר על התערבות/אי התערבות כיוון שהמדינה היא הקובעת מה זה משפחה.
2. כל החלטת מדינה משפיעה ומתערבת - כל החלטה של המדינה משפיעה על מערכת היחסים במשפחה ומעצבת אותה וא"כ היא מתערבת כל הזמן ביחסים במשפחה. כדוג' ניתן להביא את Mcguire שם הפסיקה בעצם משפיעה על היחסים המשפחתיים בכך שהיא נותנת לגיטימציה לגבר וא"כ זה חסר משמעות לקרוא לזה התערבות/אי התערבות.

 

וא"כ היא אומרת יש סיבות אחרות לשלול התערבות המדינה במשפחה אבל לא ניתן לשלול את זה מעצם העובדה שזה התערבות במשפחה.

ד"ר דפנה ברק ארז כתבה מאמר על פס"ד נחמני, שם רותי נחמני פנתה לביה"ח להמשיך בהליכי ההפריה והוא מצידו סירב עד לאישור מטעם ביהמ"ש. והרי הבית חולים יכול שלא לפנות לבית המשפט ולהמשיך בהליכי ההפריה ואז מי שהיה צריך לרוץ היה דני נחמני, וא"כ "אי ההתערבות" היה מכריע במקרה כזה לרעת דני נחמני לעומת המקרה שם, אי ההתערבות של שטרסברג כהן פעלה לרעת רותי נחמני ולדעת איילת, לו דני נחמני היה פונה, שטרסברג כהן הייתה מגייסת סיבה אחרת להכריע לטובתו ולא הייתה מעלה את טיעון אי ההתערבות ולכן טוענת אולסן שבעצם מדובר בהחלטות הנובעות מאידיאולוגיה ויש כאן בעצם הכרעות אידיאולוגיות ולכן אין לדבר על התערבות / אי התערבות אלא על החלטות לגופן של דברים, על ההכרעות עצמן ובהם למצוא שלילה או חיוב להתערבות.

בהסדרי ראיה, הזכות של הסבא והסבתא לראות את הילדים כאשר מדובר על גרעין משפחתי רגיל וההורים מסרבים לכך, המשפט לא יתערב לעומת זאת בגירושין הוא כן יתערב וא"כ ברור שמדובר כאן על הכרעות אידיאולוגיות.

על אף הביקורת של אולסן, יש להכיר בכך שהמשפט מוגבל בכל הקשור להסדרת היחסים המשפחתיים כי סכסוך משפחתי יש לו הרבה מאוד היבטים וההיבט המשפטי הוא רק קצה הקרחון וביהמ"ש לא יכול להידרש בכל המורכבויות של הסכסוך המשפחתי וא"א שהמשפט יסדיר את פרטי הפרטים של החיים המשפחתיים. כמו דרישה לקנות מעיל, היא רוצה כיור X והוא Y, בחדר זה או בחדר אחר וכדו' אך בין הקצוות הללו יש דרכי ביניים וזה אמור להיות החלופה.

עד כאן.

 

 

 

מזונות בני זוג

 

מזונות בני זוג:

מזונות נמצא בפרק הסדרת מהלך היחסים הזוגיים למרות שדר"כ תביעות למזונות מתבצעות כאשר הזוג נכנס להליכי גירושין משום שהסדרת המזונות בישראל הוא עפ"י הדין הדתי וחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות). ס' 2 לחוק המזונות קובע : "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הדין האישי שחל עליו". כלומר, הסדרת המזונות יחול לפי הדין האישי של החייב, כלומר אם הוא יהודי, מוסלמי, דרוזי או בן אחת העדות הנוצריות המוכרות בארץ (לא כל עדה נוצרית מוכרת בארץ למשל פרוטסטנטים אין להם בית דין דתי בארץ). נתבע שאין לו דין אישי, יהיה חייב במזונות על פי החוק (חוק המזונות).

לגבי יהודי, הדין האישי הוא הדין הדתי שעל פיו חובת המזונות היא חלק מחובות הנישואים.

חוק המזונות חל על בני זוג שנשואים כדין ולא על ידועים בציבור וכו'.

 

מבחינת הסמכות יש עקרונית סמכות מקבילה: גם לבתי הדין הרבניים וגם לבתי המשפט לענייני משפחה.

 

בעל חייב במזונות אשתו כחלק מחובות הנישואים, חובת המזונות בדין העברי היא חובה שחלה במהלך הקשר, ברגע שיש גט והצדדים מתגרשים או שנקבע שהאישה חייבת בגט מפסיקה חובת המזונות.

אין מדובר כאן על מזונות ילדים אלא על מזונות בני זוג.

 

כאשר מדובר על מערכת אזרחית, המערכת רואה במזונות כלי מיקוח במסגרת המאבק על הגט. גבר יכול להשתחרר מחובת המזונות בשתי דרכים:

1. הגבר צריך להוכיח כנגד האישה כי יש עילת חיוב בגט.

2. לקבל את הגט – ברגע שהם גרושים אין חובת מזונות, החובה חלה כאשר שהם נשואים.

 

התפיסה של הדין הדתי היא תפיסה שונה לחלוטין מהדין המערבי של אי התערבות במשפחה. הדת מסדירה את כל פרטי חייו של אדם מרגע פתיחת עיניו ועד לעצימתם ובכלל זה את החיים המשפחתיים שלו.

עניין כמו Mcguire אם היה מגיע לבית דין רבני, היא הייתה בודאי זוכה, להיפך אישה שלא רוצה לעזוב את בעלה מגיעה לה "פרס" ויש חישובים מדויקים כמה מגיע לה.

נקודת המוצא של הדין העברי היא שונה. אם צדדים היו עורכים חוזה מפורט לפרטי פרטים על כל חיי הזוגיות שלהם, בית משפט לא היה שש להתערב ולהכתיב קיום חוזה שכזה או אי קיומו אך הדת אין לה כלל את התפיסה של אי התערבות במשפחה.

ולכן הם מסדירים יחסים זוגיים גם כאשר הם מתקיימים ולא רק בזמן פירוד וחלק מהסדרה זו היא דרך חובת המזונות.

בתי המשפט האזרחיים מפרשים את המזונות בצורה מאוד שונה מהראיה הדתית.

מבחינת הדין הדתי המטרה היא להסדיר מערכת יחסים קיימת תקינה.

מבחינת מציאות אזרחית, תביעה למזונות מוגשת כדי להשיג גירושין. ברוב המקרים נשים מגישות תביעת מזונות כחלק מטקטיקת הליך גירושין.

תיאורטית, מזונות זה הכלי היחיד שיש בידי אישה במסגרת סכסוך בגירושין כי הדרך היחידה שלו להשתחרר היא לתת גט. אם כי בפועל זה שונה.

כשרוצים לשכנע אישה להתגרש נפטור את הבעל ממזונות כך שלא יהיה לה תמריץ להישאר נשואה.

אנחנו נתמקד במזונות ככלי בידי האישה לגירושין.

כשהתביעה מוגשת בבימ"ש אזרחי – התביעה היא למזונות כאשר הבעל יטען טענות הגנה בבימ"ש ובמקביל יפתח תיק בבית הדין הרבני בתביעת גירושין כאשר אותם טענות שטוען לפוטרו במזונות בבית משפט כגון: מורדת, בוגדת וכו' ישמשו כעילות גירושין.

החשיבות היא למי פוסק ראשון לגבי הסמכות ולא להיכן הייתה הפניה קודם. המרוץ, הוא מרוץ פסיקתי.

אם נניח, בית הדין יוציא פס"ד לפני בימ"ש מחוזי שהיא חייבת בגט כתוצאה מכך שהיא בוגדת, זה יפטור אותו ממזונות גם בבימ"ש מחוזי לעומת זאת אם בימ"ש מחוזי יכריע ראשון שהיא לא בוגדת/מורדת וכדו' לפני שבית הדין פסק, לגבי המזונות פסיקת בית הדין שהיא כן בוגדת/מורדת לא ישפיע לגבי המזונות אלא רק לגבי הגירושין.

לביהמ"ש יש אינטרס לפסוק ראשון – פס"ד אקנין.

 

עקרונות החיוב במזונות: (יותר תיאורטי מאשר מעשי)

1. חובה חד סטרית– בעל חייב במזונות אשתו, אישה לא חייבת במזונות בעלה. למרות הכלל הזה, יש בדין העברי "דיני צדקה" שזה עקרונות כלליים יותר, וזה בדרגה של חיוב כאשר יש גם בכך דרגות של חובה בהתאם לדרגת קירבה, כתוצאה מהמדרג הזה וחובה כללית של צדקה ניתן להגיע להטלת חובה על אישה כלפי בעלה, יש אפילו דוגמא לכך בפסיקה בהמ' (בקשה במסגרת תיק 387/72) 804/72 שפירא נ' שפירא, באותו עניין דובר על גבר שכתוצאה ממחלה לקה בשיתוק מלא וחזר לגור אצל אמו, האישה עזבה אותו וגם הרוויחה הרבה כסף ובסיטואציה זו הטילו חובה על האישה מכוח דיני צדקה על מזונות בעלה – מקרה נדיר מאוד.(כלומר, בנסיבות שבהם גבר לא יכול לפרנס את עצמו יכולים לחייב את האישה במזונות ). כיום, יש פתח למזונות אזרחיים וממילא יש גם פתח למזונות גם לאחר גירושין. הרבה יגידו שהיות והחובה חד סטרית לנשים יש יתרון בהליכי הגירושין על פני הגבר.
2. האישה עולה עימו ואינה יורדת עימו – אם הבעל הוא ברמת חיים יותר גבוהה מרמת החיים שהאישה הייתה רגילה לה בבית הוריה, המזונות נקבעים עפ"י רמת החיים הגבוהה יותר. אם רמת החיים של הבעל נמוכה יותר, הוא חייב במזונות שלה לפי רמת החיים הגבוהה שהתרגלה אליה – הפרשנות היא מצומצמת יותר במקרה זה, כאשר בוחנים אם בבית הוריה הייתה מודעת לרמת חיים נמוכה כשל בעלה ובכל אופן חיו ברמת חיים גבוהה כי אז ניתן לומר שלא ידעה שהיא תצטרך לרדת רמה אלא חשבה שיצטרכו להתאמץ יותר בהלוואות וכדו' משא"כ אם החינוך בבית היה שהיא הייתה מודעת לכך שאנשים בעלי הכנסה כשל בעלה חיים ברמה פחותה יותר, כי אז היא גם תרד ברמה.

המרצה טוענת שבפועל בית המשפט לא מחייבים את הבעל יותר ממה שהוא יכול לתת.

3. הכנסה פוטנציאלית – פס"ד רוזנצווייג – אישה שהייתה נשואה לסטודנט שלא הרוויח הרבה במשרה חלקית, פסה"ד של מזונות עמד על 120 לירות כשהבעל טען שכל מה שהוא משתכר זה 80 לירות ובית הדין קבע שהקביעה עפ"י הדין העברי הוא לפי הכנסתו הפוטנציאלית ואמרו לו ילך וישכיר עצמו כפועל פשוט ויוכל להשתכר משכורת גבוהה יותר. כמובן שיש לזה גבול, אם הוא עובד במשרד עו"ד שמעבידים אותו 24 שעות ובוחר לעבוד במשרד שמעבידים אותו עד 7, לא יפסקו לה מזונות גבוהים מהכנסתו.
4. חובה במהלך הקשר.

 

 

לקרוא את מילר, מקייטן- 1 עד 5 ו 7 (מזונות בני זוג)

 

בפועל עקרונות אלו, כאשר נכנסים לדיון בהגנות, מתבטלים ומגיעות למצב שלא מחייבים את הבעל במזונות כלל בהרבה מקרים.

 

התקופה הממוצעת היא בין שנה לשנתיים מפתיחת הליך הגירושין ועד לגט, ולכן חשיבות המזונות היא גבוהה, במיוחד שכאמור, המזונות מהווים תמריץ למתן הגט ע"י הבעל כיוון שכל נושא המזונות שייך רק לפני הגט ולא לאחריו.

 

הגנות הבעל:

הבעל יכול להעלות שני סוגים של טענות הגנה:

1. מסוג פטור - הטענה היא לפטור ממזונותיה.
2. מסוג קיזוז – מגיע לה מזונות אך מסכום המזונות יש לקזז.

 

טענות מסוג פטור גם הן מתחלקות לשני סוגים: (אותם טענות הן גם טענות של עילת גירושין)

1. אי מילוי חובה מצד האישה – מורדת או אינה עימו.
2. התנהגות מוסרית מינית של האישה – בוגדת, עושה מעשה כיעור, עוברת על הדת; כ"א מטענות אלו כשלעצמה מהווה גם עילת גירושין בנוסף להיותה טענת פטור ממזונות.

 

מורדת – מורדת היא בעצם אישה המסרבת לחיות חיי אישות עם בעלה- יש בעצם שני סוגי מורדת, בשלב זה לא משנה ההבדל ביניהם.:

1. מורדת שאינה רוצה לחיות עם בעלה ורוצה להתגרש ממנו – מאיס עלי.
2. מורדת שרוצה לחיות עם בעלה אך מסרבת לחיות עימו חיי אישות.

מורדת בדין העברי, היא סטאטוס זה לא סתם אישה שמסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה מבלי שיהיה לה סיבה מוצדקת.

אם יש לה עצמה עילת גירושין נגד הבעל אז היא כבר לא מורדת.

מה ההליך של הכרזה על אישה כמורדת?

ברגע שקובעים שאישה היא מורדת, דהיינו שמסרבת לקיים יחסי מים ללא סיבה, מיד היא מפסידה את מזונותיה.

מכאן, מתחיל הליך של 12 חודשים שבו מנסים לשכנע אותה שתחזור בה ממרידתה. אם היא עדיין עומדת במרידתה אחרי 12 חודש יש הפסד כתובה, וחיוב בגט. א"א להגיע למצב של הפסד כתובה + חיוב בגט מבלי לעבור את כל ההליך.

נושא זה נדון בבימ"ש העליון בשני פס"ד: מקייטן ושרגאי.

פס"ד מקייטן – עסק בשאלה מתי הכרעה של בית דין רבני תחייב את בית המשפט האזרחי.

כי כאמור, טענות ההגנה לעניין מזונות בבימ"ש אזרחי ישמשו כעילה לתביעת גירושין בבית דין רבני.

הערה בסד"א:

דוקטרינת מעשה בית דין, נועדה להבטיח סופיות דיון (סופיות ההליכים המשפטיים) דהיינו שאם מגישים תביעה להפרת חוזה והפסידו בשלום, בערעור במחוזי ובעליון. לא עברה תקופת ההתיישנות לא אוכל להגיש תביעה חדשה מכוח דוקטרינת מעשה בי"ד.

לדוקטרינה זו יש שני אספקטים:

1. השתק עילה – (אני לא יכול שוב להשתמש באותה עילה) לא פותחים שוב עילה שהוכרעה. עילת התביעה הוכרעה כבר לא ניתן לפתוח את עילת תביעה זו שוב.
2. השתק פלוגתא – (ממצאים עובדתיים שהמערכת המשפטית קובעת הם יחייבו בהתדיינויות נוספות שמתקיימות בין הצדדים) אם מגישים תביעה נגד קבלן על הפרת חוזה בטענה שלא עמד בהתחייבותו כלפיי וביהמ"ש קובע כי בכלל לא הייתה כאן הפרת חוזה. וא"כ נצרה כבר השתק עילה אך אני מגיש שוב תביעה נזיקית ברשלנות, שהיא בעצם עילה חדשה, הכרעות עובדתיות (ממצאים עובדתיים) שנקבעו ע"י ערכאה מוסמכת מחייבות בכל ההליכים הבאים שיהיו בין אותם צדדים. דהיינו שאם תובעים את הקבלן בעילה נזיקית, ההכרעה העובדתית תמשיך בכל עילה וההכרעות העובדתיות ימשיכו לחייב. המדובר על הכרעה עובדתית של ערכאה מוסמכת. בהכרעה בנושא של סמכות נגררת ההכרעה העובדתית לא תחייב ולכן בהכרעה של בית משפט לענייני משפחה שצריך להכריע בצורה אגבית בתביעת מזונות שבני הזוג נשואים, הכרעה זו לא תחייב בהליך אחר נניח של ירושה בבית הדין הרבני.

זה רלוונטי כאן היות ובמסגרת טענות ההגנה עולות טענות עובדתיות. ההכרעה העובדתית של בית דין רבני עקרונית מחייבת גם את ביהמ"ש לענייני משפחה על אף שהמערכת הדתית לא רואה את עצמה מחויבת ע"י הכרעות עובדתיות של המשפט האזרחי ולא מכירים בכלל של השתק עילה ושל השתק פלוגתא.

אך זה רק עקרונית, בפועל, הם מפרשים את הכלל של השתק פלוגתא בצורה שבמרבית המקרים היא לא תהיה רלוונטית ולא תחייב.

 

 

 

 

 

מזונות בני זוג - הגנות (המשך):

בשיעור שעבר דיברנו על כך שמזונות הם כלי המיקוח היחיד בידי האישה בהליך הגירושין.

כמו"כ מערכת היחסים בין הערכאה הדתית והאזרחית היא שמזונות יכול שידונו בהם בשתיהן אבל הדין החל הוא הדין הדתי.

דיברנו על כך שישנם שני סוגי טענות פטור:

1. אי מילוי חובה.
2. התנהגות מוסרית מינית של האישה.

 

1. אי מילוי חובה:

מורדת – אישה שלא מוכנה לחיות חיי אישות עם בעלה ללא סיבה מוצדקת, המהווה עילה לגירושין, דהיינו:

א.             מורדת שרוצה להתגרש – מאיס עלי.

ב.              אינה רוצה להתגרש אך מסרבת לחיי אישות.

הכרעה עובדתית שנקבעה ע"י בית הדין הרבני מחייב את ביה"ד האזרחי, הממצא הקודם מחייב.

פס"ד מקייטן – דנו בהגדרות של מעשה בי"ד - -ביהמ"ש האזרחי פסק מזונות קודם וביה"ד הדתי הכריז על האישה כעל מורדת. נקבע כי ממצא מאוחר של בית הדין הרבני לא מחייב. אלא אם (ישנם 2 חריגים לכך):

1. הנסיבות השתנו – אם ביה"ד הרבני קבע לאחר שינוי בנסיבות את הממצא המאוחר, הוא יחייב.
2. פסק הדין של בית הדין הרבני הוא בעצמו פס"ד קונסטיטוטיבי – דהיינו שהוא בעצמו משנה את המציאות המשפטית כגון שבני הזוג התגרשו או שהוכרז כי האישה חייבת בגט כי אז פסק הדין עצמו משנה את המציאות העובדתית ופסה"ד מפסיק את חובת המזונות.

 

כאמור, הכרזה על אישה כמורדת גורמת לה להפסד מיידי של המזונות ומאז מתחילים לספור 12 חודש – הזמן שנותנים לה לחזור בה ואם לא חוזרת בה, היא מפסידה את כתובתה ומחויבת בגט.

יש נקודת זמן שממנה מתחילים לספור את 12 החודשים. מאז היא מפסידה את המזונות. 12 החודשים זה לעניין הכתובה ולעניין החיוב בגט.

 

 

 

2. התנהגות מוסרית מינית של האישה:

המדובר ב- 3 עילות:

1. בוגדת – החמורה ביותר. ההגדרה של אישה בוגדת אינה ההגדרה האזרחית של בוגדת. היא מצומצמת יותר ורחבה יותר. מצומצמת יותר מבחינת האקט, כאשר הדין הדתי דורש "מכוחול בשפופרת" דהיינו יחסי מין מלאים. מאידך מבחינת הדין האזרחי זוג שנפרדו, אם האישה מקיימת יחסי מין עם גבר זר אינה בגידה כיוון שנפרדו אך מבחינת הדין הדתי – ההגדרה במובן זה מורחבת יותר, כל עוד היא "אשת איש" היא תיחשב לבוגדת – הפסדת מזונות וחיוב בגט. (ברגע שמוכחת בגידה אין דרך חזרה וישר יש גט, במעשי כיעור או עוברת על הדת יש עוד סיכוי שבית הדין יבקש שלום בית וכו'- הבדל מבחינת המוטיבציה של בית הדין)
2. מעשי כיעור – מקרים בהם אין מכוחול בשפופרת אך יש את כל המסביב כי אז זה מעשה כיעור – הפסד מזונות וחיוב בגט.
3. עוברת על דת יהודית - מקרים שבהם רואים אותה רק נכנסת לבית בשעת לילה מאוחרת או יוצאת בשעת בוקר מוקדמת או שראו אותה ברכב בשעת לילה מאוחרת. (כאן קשה להוכיח קשר מיני אינטימי – זה רק דבר לא ראוי ולכן "עוברת על הדת").

*. ההשלכות על בגידה הם מאוד חמורות ולכן צריך הוכחה חותכת.

 

הערה בעניין חוקרים פרטיים: בג"ץ פסק שהקלטת וידאו של בעל שהסריט את אשתו במצב אינטימי שאינו משתמע לשתי פנים, אינה כשרה לראיה היות ומנוגדת לחוק הגנת הפרטיות. לדעת איילת, הנוהג של שימוש בחוקרים פרטיים גורמת לשאט נפש, ולכן הפסיקה ראויה. כעיקרון האסור לביה"ד לקבל ראיות שכאלו. ביה"ד במקרה זה בכל אופן פסק שהיא בוגדת. ברק בפסה"ד השאיר בכל אופן פתח, שבמקרה שאין שום אפשרות לחיוב גט או הפסד מזונות ניתן יהיה להשתמש בראיות כגון אלו.

 

הבעיה בעיניים אזרחיות בשימוש בעילות אלו היא חוסר ההדדיות בין הגבר והאישה בשימוש בעילות אלו.

יש פסיקה של ביהמ"ש בעליון במקרים שאנשים עוזבים את הבית ומקימים משפחה וטוענים בביה"ד לפטור ממזונות בטענה של "בוגדת".

ההבדל נובע גם מעצם המקור למזונות בדין הדתי היא קיום חובות יחסי מין תקינים ולכן תפיסתם היא לשלול מזונות במקרה של קיום עילות אלו אך התפיסה האזרחית היא שמקור חיוב המזונות הוא מאיזון כלכלי בין הגבר והאישה, כאשר גם שכר שהבעל מביא נובע מכך שהאישה עוזרת לו בניהול הבית וכו' ולכן

חובתו היא כי היא שותפה למשכורת שלו.

 

המערכת האזרחית לא אוהבת את העילות, אך היא מחויבת לפעול על פיהם:

• אין בהכרח קשר בין התנהגות לזכויות כלכליות
• היעדר אסימטריה
• הגדרות התפיסה – המוסר הדתי והמוסר האזרחי הוא שונה

המערכת האזרחית או לפחות חלקה מנסה להתמודד עם העילות האלה שהיא לא באמת אוהבת, בייחוד

בתיהמ"ש התמודדו עם בעיה זו במס' אפשרויות:

מניפולציה בדין הדתי - עושים מניפולציה קטנה לדין הדתי וכפי שניתן לראות בעניין פרידמן (פס"ד פרידמן) שם רצו להוכיח את עניין בגידתה בהסתמך על הודאתה ושמגר דן באפשרות לשלול הודאת אישה על בגידה והוא מצטט משרשבסקי שהודאת האישה לא מספיקה כדי לשלול ממנה את המזונות היות וההלכה דורשת הוכחה ע"י שני עדים כשרים. שמגר מתייחס לעמודים 322-323 בשרשבסקי (במהדורה הישנה) אך כידוע כשאישה בוגדת יש לכך שתי השלכות:

1. במישור האיסורי (איסורא) – אסורה על בועלה ובעלה

2. במישור הממוני – הפסד מזונות.

ושרשבסקי בקובעו שההלכה דורשת שני עדים מתייחס רק למישור האיסורי אך בעמוד 324 מדבר על המישור הממוני ושם קובע שאכן ניתן להסתמך על הודאת האישה לעניין הממוני.

א"כ בעצם שם ציטטו את שרשבסקי בהקשר הלא נכון. (פרקטיקה ידועה של עו"ד לצטט מה שנוח להם). יש קו מאוד עקבי של שמגר בעניין מזונות, על אף שפסיקותיו בדיני משפחה מוטעים לחלוטין (לדעת המרצה שמגר לא מיישם את החוק כמו שצריך והוא שופט לפי הצדק- ניתן לראות עוד פס"ד מוטעה ששמגר נתן והוא פס"ד כהן).

בפס"ד גרינהאוס הייתה הכרעה קודמת של בית הדין הרבני שהאישה עוברת על הדת. עוברת על דת יהודית – ענייני צניעות ועוברת על דת משה היינו אחת שמכשילה את בעלה במכוון לעבור איסורים כגון שאומרת לו שהיא טהורה והיא איננה או ששמה לו קצפת חלבית ואומרת לו שהיא פרווה.

בעוברת על דת משה יש אלמנט הדדיות בשונה משאר העילות והיינו שאם בעל עובר איסורים לא יוכל לטעון שהיא הכשילה אותו. כדי שהוא יטען עוברת על דת משה, הוא צריך להיחשב מקפיד על קלה כבחמורה.

עוברת על דת יהודית – כאן כעיקרון אין הדדיות עפ"י הדין הדתי ובגרינהאוז היה ממצא שהאישה עוברת על הדת ובכל זאת ביהמ"ש המחוזי אמר שאין מספיק מה האישה עושה ויש לבחון גם מה הגבר עושה ואין לשלול מזונות במקרה שגם הגבר אינו מתנהג באמות מידה מוסריות. שם הבעל חיפש בעצמו מודעות שהוא מחפש היכרויות ולכן קבע ביהמ"ש שגבר שמתנהג בצורה כזו הוא מן הסתם גם מסכים שאשתו תבלה בביתו של אחר. שמגר אימץ את פסיקת המחוזי ואף הלך צעד קדימה והחיל את ההדדיות גם בבוגדת ובמעשה כיעור ואמר שמעתה אישה יכולה לישון בבית אחר (והוא לא מתכוון רק על "לישון" אלא גם לבגוד) ולא להפסיד מזונות אם היא מראה שהבעל עושה מעשים דומים. לגבי עוברת על הדת יש לנו א"כ הדדיות. לגבי מעשה כיעור ובוגדת זה באמרת אגב של שמגר.

2 הערות לגבי גרינהאוז:

1. יש אומנם כבר פסיקה רבנית דומה לגבי אישה שטיפלה באדם מבוגר ובעלה טען שעצם זה שהיא לנה בביתו של אדם אחר היא עוברת על דת ובית הדין קבע שכיוון שמלכתחילה הסכים לכך שתלון שם הוא מנוע מלטעון אך יש הבדל עדיין כי שם לא עלתה טענה של קשר מיני אלא הבעל טען רק על עצם הלינה וזה שונה מגרינהאוז.

2. הש' הכהן עשה מחקר והביא אסמכתאות הלכתיות לעניין של הדדיות. אומנם לא במובן של אם אתה עושה אז גם לה מותר אלא בהקשר של סוטה, שלאישה שנחשדה בזנות היא הייתה שותה מים מאררים וסביר להניח שגבר שבגד לא יוכל לבקש שיבחנו את אשתו במי סוטה. וא"כ יש כאן בסיס הלכתי להקמת מחסום דיוני (השתק ) לבעל שבגד שיטען על אשתו שבגד. [לבדוק את המחקר, לא נראה מבוסס על מקורות מוסמכים; א.ב.].

 

*. לגבי – "עוברת על הדת" :

1. יש את עוברת על הדת – מוסרי מיני.

2. יש את עוברת על דת משה – שם יש את עקרון ההדדיות.

 

פס"ד גל – דובר שם על גבר שעזב את הבית וטען נגד אשתו. בעניין גל טען שהיא בוגדת עם גבר זר, והוא אף הובא להעיד והביאו תמונות של נשיקה והמחוזי קבע שהיה מעשה כיעור. שמגר נוזף במחוזי ובגבר שעזב את אשתו ומעז להעלות טענות נגד אשתו ואומר שא"א לצפות שהאישה תסתגר בביתה ושלא תתרועע עם חברות. לגבי התמונות הוא מוכיח משרשבסקי שלא היה מעשה כיעור. [הערה: ערכאת ערעור לא אמורה לפתוח את אמיתות הראיות]. כאן שמגר עדיין נשאר רשמית בתחום המשפט העברי.

 

בפס"ד כהן – בית הדין קבע שהאישה בגדה ומיד חל אם כן חיוב בגט ובכל זאת שמגר טוען שזו לא סיבה להפסיד אותה ממזונותיה. זהו פס"ד קצר ושמגר לא עושה שום אזכורים וכל פסק הדין זה תרעומת על הבעל שאחרי שעזב את אשתו   והקים משפחה מעז להעלות טענות נגד האישה והוא פוסק מזונות – כאן הוא מתעלם לגמרי מהדין הדתי. פס"ד זה לא חלחל במשפט.

וא"כ הדדיות נקבעה בגרינהאוז לגבי עוברת על דת. לגבי בוגדת ומעשה כיעור, זה לא חלחל בפסיקה כיוון שאין פסיקה מפורשת וזה נאמר רק בהערת אגב.

 

*. כהן ופרידמן לא ייצרו שום הלכה – עדיף את מקיטן וכו'.

 

 

טענת פטור – אי מילוי חובות מחובות הנישואין (חובות המוטלות על האישה):

1. יחסי מין

2. עבודות הבית – בפרקטיקה, טענות אלה לבדן אינן מתקבלות.

3. לחיות עם בעלה

 

לשיעור הבא: ביקל , פדן, פלולי.

 

 

עיקר הדיונים בבתי המשפט הינם על אי קיום יחסי מין. מבחינה הלכתית יש שני סוגי מורדת:

1. מאיס עלי – היא רוצה להתגרש מבעלה

2. לא רוצה להתגרש אך מכל מיני סיבות לא בא לה.

*. לצורך הדיון במזונות ההבדל בין סוגי המורדת אין הבדל. (ישנו הבדל רק לגבי עילות הגירושין)

 

ברגע שהיא מוכרזת "מורדת " ע"י בית הדין או ע"י קביעה אגבית של בית משפט אזרחי – כלומר, ישנו צורך בהכרזה. לאישה יכולה להיות טענות הגנה למורדת כמו: סיבה רפואית , טענות נגד בעלה שיכולות להקים עילות גירושין.

 

ברגע שיש קביעה של מורדת דבר ראשון היא מאבדת מזונותיה ומנקודה זו מתחיל תהליך של 12 חודשים של שכנועים לאישה שתפסיק למרוד, ואם לאחר 12 חודשים האישה נמנעת מלחיות עם הגבר היא מוכרזת כמורדת וניתן לה גט מיידי (התהליך של המורדת חייב להיות 12 חודשים , לא ניתן להגיע בשום מקרה באופן ישיר להכרזה על מורדת ללא תוקפת הזמן של 12 חודשים).

 

 

 

 

פס"ד שרגאי- הממצא של ביה"ד קדם לביהמ"ש, וא"כ לכאורה הכרעת בית הדין מחייבת את בית המשפט. אך ביהמ"ש העליון קבע שהפסד מזונות מיידי אינו נושא לדיני המורדת אלא לדיני המזונות ולבית הדין אין סמכות לדון במזונות כיוון שהאישה שם פתחה את ההליך בבית משפט וא"כ הכרזתם עליה כמורדת זה רק שלב התחלתי בהליך המורדת הגורם להפסד המזונות ובעצם ביהמ"ש העליון חילק את זה לשניים. (זאת הוא עשה כדי להתחמק מפס"ד מקייטן – שקבע שממצא קודם מחייב) וקבע שבשלב שלפני תום ה- 12 חודש היא נקראת "מעין מורדת" ולא מורדת. וזה גם עניין רק למזונות.

זה משנה ברגע שההליכים מפוצלים כך שמזונות נדונים בביהמ"ש וגירושין בבית הדין. והיות ומזונות אינם בסמכות ביה"ד הגדרת מורדת על ידם לפני תום ה- 12 חודש לא ייחשב לעניין מזונות.

מדובר בפיצול מלאכותי שעשה ביהמ"ש העליון. (שאלה שחוזרת במבחן – מה התוצאות של הקביעה של בית המשפט – פס"ד שרגאי? )

וא"כ בעצם לגבי מורדת, אין כבר מרוץ פסיקה בין בית המשפט האזרחי לביה"ד הרבני היות והכרזה על מורדת ע"י בית הדין אינה משנה דבר לעניין המזונות כאשר המזונות נדונים בבית המשפט האזרחי, היות ולגביהם ביהמ"ש קבע שהכרזתה כמורדת לפני תום ה-12 חודש, הופכות אותה רק למעין מורדת שאין זה מספיק להפסד מזונותיה.

לדעת בלכר עצם קיום עניין מורדת במשפט שלנו הוא בעייתי לאחר שנקבע, שאונס שייך גם בין בעל ואישה וא"כ בכך שאומרים שאם היא לא מסכימה לקיים יחסי מין מפסידה את מזונותיה זהו גם סוג של אונס. [לדעתי, היות וקיום חובת המזונות במשפט הישראלי הוא נובע מהדין הדתי ושם חובת המזונות הינם חלק מחובות הנישואין כמו חובת קיום יחסי מין וא"כ ברגע שהיא מפרה את חובתה למין בהחלט ניתן להבין למה הבעל גם לא יהיה חייב בחובתו הוא למזונות; א.ב.].

 

מעניין שרגאי יצא שהקביעה של בית הדין הרבני לא משפיע על המזונות, אך בית המשפט האזרחי צריך לדון האם האישה מורדת.

כשבית המשפט קובע אם האישה מורדת או לא זה רק לעניין המזונות.

 

אם בית משפט לענייני המשפחה קובע שהאישה היא מורדת, זה לא מתחיל את מרוץ 12 החודשים. כדי שמרוץ 12 החודשים יתחיל צריך שבית הדין הרבני יכריז על האישה כמורדת.

 

חובה נוספת שיש לאישה היא להיות עם בעלה- "להיות עימו": אם היא אינה עימו אז היא – "אישה שאינה עימו".

מה זה אישה שאינה עימו ?

אם אישה מחליטה לעזוב את הבית, מעצם זה שאינה מסכימה לגור איתו זו עילה להכריז עליה כמורדת.

בדר"כ, זה מגיע ביחד עם עצם סירוב קיום יחסי המין, קרי מורדת על אף שבתיאוריה מספיקה העובדה שהיא עוזבת.

מקרים מיוחדים בהם לא תתקיים העילה:

1. אם יש סיבה בגלל הבעל שהיא קמה ועוזבת כגון: מרביץ לה וכדו'
2. אם יש סיבה אובייקטיבית לעזיבתה כגון שהשכנים לא מוצאים חן בעיניה.

בפסיקה בפס"ד מילר נקבע שדי שגבר מראה שהיא עזבה את הבית כדי שנטל ההוכחה יעבור אליה, אך נטל ההוכחה שמוטל עליה הוא נטל הוכחה שמוגדר נטל הוכחה "קל כנוצה" והיינו שלא דורשים ממנה נטל הוכחה נוקשה הנדרש בדיני הראיות.

 

ישנם מקרים של אישה אשר לא מסוגלת לחיות עם בעלה מכל מיני סיבות, קמצן , לא מחובר רגשית וכו'. ואז נראה כי הנטל של "קל כנוצה" הוא לא כל כך פשוט כי עדיין צריכה להיות סיבה. בדרך כלל בית המשפט האזרחי ישלול מזונות בשל סיבה של עזיבה.

 

 

טענות מסוג קיזוז:

יש הכרה עקרונית שהאישה זכאית למזונות, אבל טוען הבעל שבמקרה הספציפי הזה צריך לקזז ממזונות האישה חלק מהסכומים המסוימים שיש לאישה.

טענות של קיזוז לא באות ואומרות שלאישה לא מגיע מזונות בכלל אלא שמסכום מזונותיה יש לקזז סכומים כאשר מדובר בייחוד על שתי אופציות:

1. הכנסות מעבודה.
2. הכנסות מנכסים.

נעשה מבוא קצר בכדי להבין את עניין זה.

כעיקרון אומרים שמעשי ידיעה של האישה תמורת מזונותיה אבל מדגישים פרשני ההלכה את זכותה של האישה כי לה יש את זכות הבחירה ובעלה לא יכול להגיד לה קחי את מעשה ידייך ואני לא נותן לך את מזונותייך ובעצם הבחירה היא בידיה וכל עוד היא לא אומרת שהיא לוקחת את מעשי ידיה ומוותרת על מזונותיה הוא חייב במזונותיה (כאשר האישה אומרת איני עושה , היא גם אומרת איני ניזונה. מה שחשוב הוא שההחלטה בידיה).

כאשר מדברים על מלאכות שהאישה חייבות בהם זה מחולק ל: (כל המלאכות נבחנות כ "מה שמקובל")

1. מלאכות חיבה – להציע את המיטה, לרחוץ את רגליו ועוד. חשוב לדעת שחובות האישה כפופים למה שמקובל ולכן זה יותר תיאורטי ואין לבסס על כך טיעון משפטי.
2. מלאכות הבית – גם כאן זה לפי המקובל, ואם מקובל עוזרת הבעל חייב לספק לה עוזרת.
3. מלאכות רווחה (מלשון רווח) – אלו מלאכות שמביאות רווח, דהיינו כסף. אך כאמור הכל לפי המקובל וזה תלוי אם מקובל שהאישה חייבת להביא כסף או שלא. בעבר הלא רחוק עד שנות ה-90 הגישה ההלכתית המוצהרת הייתה שאין חובה על האישה לצאת לעבוד, בעיקרון המלאכה הרשמית החייבת היא טוויית צמר, דבר שהיום ברור שלא אקטואלי.

המלאכות נמדדות לפי מה שמקובל קרי "דרך נשים לעשות" ובגלל שהמבחן הוא "דרך נשים לעשות" כזה אז הדברים האלה לא רלבנטיים.

מה קורה אם אישה למרות שאינה חייבת יוצאת ועובדת, למי שייך הכסף? הייתה מחלוקת בפוסקים לעניין זה ואם כן הנתבע יכול לטעון "קים לי" והתובע יפסיד וא"כ אם הבעל יתבע מזונות הוא יפסיד כי היא תטען קים לי אך אם זו היא התובעת מזונות, הוא יטען קים לי ותמיד יקזזו את שכרה ממזונותיה. וזה עצה שנותנים כל משרדי עוה"ד שאישה שרוצה מזונות תפסיק לעבוד – במקרה כזה אם אינה חייבת  זה נקרא "העדפה מחמת הדחק".

(קים לי - טענת "קים לי" מהי? לפי טיעון זה, "...אם יש שתי דעות חלוקות, שלפי האחת זוכה התובע, ולפי השנייה זוכה הנתבע, רשאי הנתבע לטעון, שלדעתו נכונה אותה דעה שלפיה הוא זוכה בדין ופטור מלשלם, ואין להוציא מחזקתו ממון כל עוד לא הוכח כי דעה הלכתית זו איננה נכונה" (מנחם אלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית עמ’ 1063)).

בשנות ה-90 בפסק דין של בית הדין בחיפה, נקבע שכיום נשים חייבות לצאת לעבוד ואם היא לא עושה, היא בעצם מסרבת בכך לתת לבעלה את מזונותיה ולכן יש לקזז ממזונותיה את פוטנציאל ההשתכרות שלהן מסכום המזונות כי זה כאילו אמרה איני ניזונת ואיני עושה לגבי חובת מעשה ידיה ולכן מקזזים. גישה זו אומנם לא נותרה אחידה אך הגישה היא שהאישה לא חייבת לעבוד. לעומת זאת בבתי הדין האזרחיים, תפיסה זו מתאימה לתפיסת השוויון שהאישה שווה לגבר וממילא חייבת לצאת לעבוד ולכן זה התחיל בפס"ד ביקל – שם דובר על אישה שעבדה כל החיים וסמוך לגירושין הפסיקה לעבוד – שם זה עוד התאים כיוון שדובר על אישה שעבדה כל חייה ו"במקרה" הפסיקה לעבוד, יש בזה היגיון לקזז את פוטנציאל ההשתכרות שלה.

אך בפס"ד פדן – דובר על סטודנטית אם לילדה שסיכוייה למצוא עבודה קלושים ולדעת איילת זה מקומם ליישם את הלכת ביקל לסיטואציה שונה זו. גם שם פסקו לקזז את פוטנציאל ההשתכרות שלה.

 

לקרוא לשבוע הבא: חקק וסלומון. (פס"ד חקק – חשוב!!! לבחינה)

 

 

טענות הגנה נסוג קיזוז (המשך):

כאשר אישה עבדה בפועל ניקו את שכר עבודתה (את אותו שכר שהיא הרוויחה) מתביעת המזונות.

כל הנושא הזה נשלט ע"י הדין האישי ולכן אנו צריכים למצוא את העיגון בדין האישי.

אם זו חובה שהיא כחלק ממעשה ידיה והיא לא ועשה, אז בעצם מנכים את פוטנציאל ההשתכרות.

נשאלת השאלה איזה סכום מנקים את הסכום הריאלי או פואנציאלי ? שאלה זו לא עלתה בפסיקה מכיוון שסכום המזונות הוא כ 3000 ₪ וכמעט תמיד עולה על סכום המזונות ולכן אין צורך להיכנס לשאלה.

 

בדרך כלל לא נוהגים לנכות את פוטנציאל ההשתכרות מאחר ולאישה יש את התפקיד של טיפול בבית ובילדים. בבתי המשפט התפיסה הזו מייצגת את החשיבה השוויונית הליבראלית (שוויון פורמאלי), אותן סטנדרטים הן לגברים והן לנשים.

 

בפס"ד ביקל – בנסיבות כמו של ביקל מכיוון שהאישה הפסיקה לעבוד מסיבה לא ידועה אז אפשר להבין את ההחלטה.

בפס"ד פדן – היה מדובר בסטודנטית, ואי אפשר לעשות הרבה עם זה בשוק העבודה. בנוסף יש לה ילדה קטנה ולכן להגיד לאישה כזו לצאת לעבוד ולנקות את הפוטנציאל ההשתכרות שלה על אף הסיכוי הנמוך שלה לצאת לעבודה. כאן נחשף כשל השוויון הפורמאלי. פס"ד חושף את הבעייתיות שיש בנושא.

בית המשפט קבע שיש לנכותאת פוטנציאל ההשתכרות.

 

דיני המשפחה התפתחו מאוד להגנה על נשים שיוצאות מקשר ארוך, לעומת נשים שיוצאות מקשר קצר ששם ההגנה כמעט ולא קיימת.

חלוקת העבודה לאחר הגירושין נותרה בעיינה ואף גורמת לנטל גדול יותר על האישה, היא לא נהנית יותר מהפירות הכלכליים שהיו לה בנישואין (לדוג' עזרת הבעל). האימהות פוגעת ביכולת הנשים להשתכר וחושפות אותן לפגיעות כלכליות.

 

פס"ד פלולי – הש' טירקל אומר שהלכות ביקל ופדן אינן ההלכה המקובלת ואין לפסוק לפיהן.

שם דובר בנישואין ארוכים ובאישה שמעולם לא עבדה הש' טירקל אומר שבנסיבות כאלו לא ניתן לדרוש ממנה לצאת לעבוד עם הגירושין ולכן אין לבצע קיזוז. (מדובר בנישואין ארוכים, אישה שמעולם לא עבדה – הגבר לא יכול לטעון לאחר שהסכים שאשתו לא תעבוד. פתאום לכי לעבוד).

בפועל בתי המשפט במערכת האזרחית מנכים את פוטנציאל ההשתכרות, למעט אם מדובר בנישואין ארוכים שבהם האישה לא עבדה.

(המרצה טוענת שבתי המשפט כמעט ומתעלמים בפס"ד פלולי – תופסים אותו כחריג).

 

כאמור, ראינו אצל שמגר 2 מגמות של שוויון בין הגבר לאישה (שוויון לגבי ההתנהגות המוסרית-מינית וכן לגבי חובת היציאה לעבוד).

חוקרת מאונ' בר-אילן בדקה את השפעת המגמות הללו בפועל על הפסיקה בישראל:

לגבי חובת היציאה לשוק העבודה – המגמה הנ"ל חלחלה ופס"דים ביקל ופדן משפיעים יותר מאשר פלולי.

לעומת זאת, בכל הקשור להתנהגות מוסרית-מינית הפסיקה השוויונית לא חלחלה.

 

* הפעלת שוויון פורמלי על מציאות לא שוויונית בעצם פוגעת בשוויון המהותי.

 

נניח שהלכות פדן ופלולי לא היו קיימות אז היינו חוזרים לתקופה שלא מנכים את פוטנציאל ההשתכרות. אז אותם נשים שעובדות היו דורשים מהן להפסיק את עבודתם ע"מ שלא ינוכה להם אותו הפוטנציאל, זו נקודה שגויה שכן היא מאבדת את הוותק, זכויות, סיפוק, וכל מה שהעבודה תורמת מעבר לכסף.

 

ישנם סוגי מסוים של מצבים בהם הבעל מחויב במזונות והיא לא חייבת לתת את מעשי ידיה, זה כאשר הבעל חייב בגט וכל עוד הוא לא נותן את הגט היא חייב במזונות האישה והיא לא חייבת במעשי ידיה. הרציונל של המזונות משתנה, הם היו כחלק מחובות הנישואין וכאשר הוא מחויב בגט כל עוד הוא לא נותן את הגט הוא מחויב במזונות "מחמת מעוקבת מחמתו להינשא" . למעשה ללא המפרנס האישה ב "סכנת חיים" , אם הגבר לא נותן את הגט אז האישה מנועה מלחפש לה גבר אחר אשר יפרנס אותה. בשל העובדה זו עד אשר הבעל נותן לה גט אז המזונות הן על הבעל.

כאשר זה הרציונל אז אין בסיס למעשה ידיה, הבסיס של מעשי ידיה הוא הרמוניה בין בני הזוג.

 

כאשר ישנו חיוב בגט והגבר לא נותן את הגט הוא מחויב במזונות ובנוסף לא מקזזים את פוטנציאל ההשתכרות.

 

ההצעה של פרופ' רוזן צבי – הוא קובע כי הסמכות לפסוק חיוב בגט היא לבית הדין הרבני, אולם בית משפט אזרחי יכול לדון בתביעת המזונות, וכאשר הוא דן הוא יכול לבדוק האם קיימת עילת חיוב בגט כנגד הבעל, הוא יכול לקבוע כהכרעה אגבית שיש עילת חיוב ואז לא לקזז את פוטנציאל ההשתכרות וכן את מעשי ידיה, עדיין בית המשפט לא מרים את הכפפה שהציע פרופ' צבי.

הערה: הכרעה אגבית תיתכן כל עוד בית הדין הרבני לא הכריע בעניין הגט.

למעשה כל עוד אין חיוב בגט מקזזים לאישה את מעשי ידיה או פוטנציאל השתכרות, כאשר ישנו חיוב בגט לא מקזזים.

 

(למבחן: קיזוז פוטנציאל השתכרות, פס"ד פדן, ביקל, פלולי, הצעות להתמודדות וכו')

 

 

הכנסות מנכסים:

מעבר לניכוי הכנסות של האישה מעבודה יש גם הכנסות מנכסים:

יש שני סוגי נכסים:

נכסי צאן ברזל – עוברים עם הנישואין לרשותו של הבעל אך הוא עדיין מתחייב לשמור על ערך הקרן (ולהחזיר לה את הערך במקרה של גירושין).

נכסי מלוג – נכסים שנשארים בבעלות האישה אך פירות הנכסים הללו עוברים לבעלותו של הבעל. (פירות נכסי מלוג הם קניינו של הבעל)

האבחנה ביניהם היא לא עפ"י סוג הנכס אלא עפ"י מה שנכתב בכתובה.

כיום, אין דבר כזה נכסי צאן ברזל.

 

ס' 2 לחוק שיווי זכויות האישה אומר שאין קנייניה של האישה נפגעים ע"י נישואיה.

הנ"ל פורש כמבטל את פירות נכסי המלוג במשפט העברי.

אם האישה תובעת מזונות עפ"י הדין העברי הרי צריך לקזז מתביעתה את ההכנסות מנכסיה.

בפס"ד בלבן – עלתה הטענה הזו והיא נדחתה. הפס"ד אמר ש-ס' 2 לחוק שיווי זכויות האישה ביטל את פירות נכסי המלוג הן כטענת הגנה והן כעילת תביעה.

החוק ביטל את תביעת הבעל הקניינית להעברת בעלות או להנאה מפירות נכסי מלוג של אשתו.

 

*.נוצר אבסורד שהוא תוצאה של התרכובת בין הדין האזרחי לדין העברי: יוצא שאישה עשירה שיש לה נכסים – מזונותיה לא ייפגעו מכך ואילו אישה ענייה ללא נכסים תידרש לצאת לעבוד ומזונותיה יופחתו.

פתרון האבסורד/ הסבר למצב הקיים: זכות הבעל בפירות נכסי מלוג היא זכות קניינית (עפ"י ההלכה) ואילו זכותו למעשה ידיה של האישה היא זכות חוזית (שאפילו ניתנת לברירת האישה) ולכן חוק שיווי זכויות האישה יכול לחול רק על הזכות הקניינית (שהרי הסעיף מדבר על קנייניה של האישה).

 

בפס"ד יוסף – עסק באישה שעבדה בניקיון בתים (לא מרווחיה הרבה כסף). נקבע כי ישנו הבדל בין קיזוז נכסי מלוג שזו זכות קניינית מקורית של האישה המועברים לבעל מכוח הנישואין , לעומת מעשי ידיה של האישה שזו זכות חוזית הנשלטת ע"י האישה אם תגיד " איני עושה ואיני ניזונה" ואז אין התנגשות עם ס' 2 לחוק זכויות האישה .

 

פנו למחוקק שיתקן את העיוות אך במשך 17 שנה דבר לא נעשה. אחרי 17 שנה נחקק ס' 2א רבתי לחוק לתיקון דיני המשפחה-מזונות: "על אף האמור ב-ס' 2 לחוק שיווי זכויות האישה אפשר לקזז הכנסות מעבודה, מנכסים ומכל דבר אחר".

אלא ש-ס' 2 לאותו חוק אומר: מי שיש לו דין אישי – יחול על מזונותיו הדין האישי והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלו.

ואם כך גם התוספת הזו שנחקקה לאחר 17 שנה בכלל לא חלה על יהודים, מוסלמים, נוצרים, למעשה הוא לא חל כמעט על אף אחד.

האם הכוונה לכל הוראות החוק או רק להוראות הפרוצדוראליות ?

הוכרע שכל הוראות החוק כולל הפרוצדוראליות לא חלות על מי שיש לו דין אישי. (הוראות מהותיות– כגון: סכום מזונות, אפשר לקזז וכו'.   הוראות פרוצדוראליות– כגון: מימוש מזונות בהוצאה לפועל, ישנה תקופת התיישנות של שנה)

 

בביהמ"ש העליון בפס"ד חקק ניתנו 2 דעות לפתרון הבעיה: (ללמוד טוב את הנושא לבחינה)

• הש' אלון בדעת הרוב קובע כי ב-ס' 2 כתוב: "על אף האמור בחוק שיווי זכויות האישה". כלומר, הוא מתקן את חוק זה ולא את חוק המזונות. למעשה, חזרנו לתחולה מלאה של הדין האישי. (ההלכה היא כדעת אלון)

o       אלון בא ואמר שהתיקון מחזיר את הדין האישי לקדמותו, יש לי דין אישי והדין האישי כולל הוראות מזונות שקובעות את החובה, הגנות מסוג פטור וגם הוראות קיזוז. בא חוק שוווי זכויות האישה וקבע מגבלות על הדין האישי אחרי חוק שווי זכויות האישה אי אפשר יותר לקזז הכנסות מנכסים. אבל בא ס' 2א רבתי ומאפשר לנו לקזז הכנסות מנכסים. כלומר, חזרנו לדין האישי במלואו.

ס' 2א רבתי אומר לפי אלון- ככול שחוק שווי זכויות האישה הטיל מגבלות על יכולת הקיזוז, כעת ס' 2א מסיר את המגבלה על הקיזוז.

לקרוא: סלומון, כליפא (במדור)

 

• הש' שמגר בדעת מיעוט אומר שכשס' 2 אומר: "והוראות חוק זה לא יחולו". הכוונה היא לכל הוראות החוק אך למעט ס' 2 (כי זה הסעיף שקובע שיחול הדין האישי ולא החוק) ו ס' 2א רבתי. לדעת שמגר סעיף 2א רבתי הוא חלק מ-ס' 2 ולכן ס' 2א רבתי חל על מי שיש לו דין אישי.

שמגר עושה פרשנות תכליתית, ואומר כי ביקשנו תיקון בס' מכיוון שהייתה לנו בעיה עם יהודים, לא הגיוני שתיקון שחל על יהודים ולא יחילו אותו על יהודים.

*. אלון עובד דרך הדין הדתי ואילו שמגר עובד דרך הדין האזרחי.

בפס"ד חקק שניהם הגיעו לאותה תוצאה – ניתן לקזז הכנסות מנכסים. אלא שבמקרה שלאישה תהיה הכנסה שאינה מוכרת ע"י הדין האישי (לא מעבודה ולא מנכסים) הרי שאלון לא יאפשר קיזוז (אלון אומר הדין האישי) ואילו שמגר יאפשר זאת (שמגר אומר ס' א2 רבתי).

ההלכה היא ע"פ אלון, אך למבחן צריך לדעת את שניהם (אם יש שאלה במבחן – לגבי דין דתי שאינו מוכר אז התשובה היא : ע"פ מה שהדין הדתי שאינו מוכר אומר).

 

קריאת רשות:

פרופ' אריאל רוזנצבי מתייחס לסיטואציה של אישה שמעוכבת ע"י בעלה מלהינשא (אישה הוכיחה שיש עילת חיוב לחייב את הבעל בגט) – במקרה כזה עפ"י ההלכה לא מקזזים את מעשה ידיה ממזונותיה (כדי ללחוץ על הבעל).

פרופ' רוזנצבי אומר שעניין המזונות נמצא הרי בסמכות שיפוט מקבילה ולכן בימ"ש אזרחי שמובאת בפניו תביעת מזונות יכול לעסוק בחיוב בגט כעניין אגבי וכך להגיע לתוצאה של אי קיזוז.

הצעתו לא יושמה ע"י בתי המשפט כי זה נתפס כהתערבות חמורה מידי.

עד כאן.

 

היחס בין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לבין חוק המזונות

פס"ד סלומון – זוג יוונים אורתודוקסיים. האישה תבעה מזונות ונדחתה מאחר שלא הצליחה להוכיח שמגיע לה מזונות לפי הדין היווני האורתודוקסי.

אלא שדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אם מדובר בדין זר – אז באמת הדין הזה צריך הוכחה. אבל, הדין היווני האורתודוקסי אינו דין זר אלא הוא חלק מחוקי מדינת ישראל כי הוא חוק דתי.

לדעת איילת זהו פס"ד שגוי. ברור שהפס"ד לא היה ניתן כך אם היה מדובר ביהודים. בנוסף לבוא ולהגיד לא הוכחת את הדין זה כמו לבוא ולומר "לא הוכחת את דיני החוזים" (טענה זו לא מתקבלת לדעתה מכיוון שברור שהיא לא יודעת את הדין האישי של בעלה, אולי אפילו השופטים לא יודעים).

הש' שמגר אמר שאמנם לפי חוק המזונות – האישה בפס"ד סולומון אינה זכאית למזונות אבל במצב של נזקקות מוכחת הרי שביהמ"ש יכול לחייב במזונות מכוח חוק יסוד כבה"א.

ס' 3 לחוק המזונות מתייחס למזונות ילדים וקובע שאם אין חיוב במזונות לפי הדין הדתי הרי שעדיין יש חובה כזו מכוח החוק האזרחי (חוק המזונות).

ס' 2 לחוק המזונות שעוסק במזונות בני זוג אינו כולל הוראה דומה. עד פס"ד סולומון התייחסו לכך כאל הסדר שלילי. אך בפס"ד סולומון החליט הש' שמגר שגם בעניין מזונות בני זוג תהיה חובה דומה (כאשר ישנה נזקקות מוכחת) וזאת מכוח חוק יסוד כבה"א.

בעניין סלומון – שמגר אמר שמאחר והאישה עובדת – הרי שלפי אמות המידה המקובלות לא מגיעים לה מזונות.

ביקורת של בלכר – אין בכלל אמות מידה מקובלות למזונות שהרי אין דין אזרחי שמתייחס לעניין (הרי במזונות חל הדין האישי).

 

מה שאנחנו לומדים בפס"ד סלומון הוא:

1. "אמרת אגב" שישתמשו בה אחר כך, חוק יסוד כבוד האדם יכול לשמש לתיקון פגמים בדין האישי לפחות ככל שהדבר נוגע לענייני מזונות. (לדוג' גם אם האישה בוגדת אז בכדי למנוע חרפת רעב ניתן לפסוק לה מזונות מכוח חוק יסוד כבוד האדם).

2. הוא משתלב עם פס"ד של שמגר כהן נ' כהן, ופס"ד כהנא.

 

(ש.ב: האם אני יכולה להגיש תביעת מזונות לבית המשפט האזרחי ומדור לבית הדין הרבני או להיפך?)

 

מדור

מדור:

כחלק ממזונות האישה מגיעה לה שבעלה ידאג לה למדור (מקום לגור).

את זכות האישה למדור ניתן לפרש את ההלכה בשתי דרכים:

א. זכות למדור ספציפי – להתגורר באותה הדירה שבה גרו עד עכשיו.

ב. זכות כללית למדור – זכות לקורת גג (שוות ערך).

הנושא של מדור, כמו הנושא של מזונות, נשלט ע"י הדין האישי.

הפרשנות שנתן ביה"ד הרבני והפרשנות שנתן ביה"ד האזרחי לזכות המדור של האישה היא שונה.

הסיטואציה היא: דירת מגורים שרשומה ע"ש שני בני הזוג.

ס' 37 לחוק המקרקעין: בעלות משותפת – לכל בעלים במשותף יש זכות לדרוש פירוק שיתוף בכל עת.

אם הבעל רוצה לפרק את הקשר ולמכור את דירת המגורים ולהתחלק בכסף אז:

אם זכות האישה למדור היא ספציפית אז זו בעיה.

ביה"ד הרבני מפרש את זכות האישה למדור כזכות ספציפית (כי הוא רוצה להביא לשלום בית). בצורה זו משמר ביה"ד לעצמו יותר כוח כי הוא מונע את פירוק החיים המשותפים.

ביהמ"ש האזרחי מפרש את זכות האישה למדור כזכות כללית.

בתי הדין הרבניים מודעים לכך שגישתם נתונה לביקורת ולכן הם עושים זאת בדרך שונה – הם אומרים שזכות המדור היא אמנם כללית אבל הם פשוט מחייבים את הבעל לקנות לאישה דירה או לשכור לה דירה אבל אז יוטל עיקול על כספו בכדי שתובטח זכותה למגורים. בתנאים כאלו רוב האנשים לא מוכרים את הדירה ולא מפרקים את הקשר.

 

(המערכת האזרחית מסתכלת על זכות הפרט בעוד שהמערכת הדתית מסתכלת על המשפחה.

במערכת האזרחית פירוק היחסים יחסית בקלות, לעומת הדתית).

 

לקרוא: אקנין, בר-אל, יאיר, גולדנברג (ליום ראשון)

לידאי, ברייל, ואורון (יום רביעי)

 

למי הסמכות בענייני המזונות (כולל מדור) ?

הסמכות היא סמכות מקבילה. הערכאה שבה נפתח לראשונה העניין לדיון הוא זה שקנה את הסמכות.

כאשר נפתח הליך גירושין ומזונות בביה"ד הרבני והגבר מגיש תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש למשפחה הרי שביהמ"ש למשפחה לא יכול לפסוק בפירוק השיתוף מבלי לדון בענייני מדור שהם חלק מענייני המזונות (שכזכור ההליך בהם כבר נפתח בביה"ד הרבני). במצב כזה ביהמ"ש למשפחה יכול להמתין או לדון גם בעניין המזונות ולפסוק בו (למרות שהוא כבר נדון בביה"ד הרבני).

זה נקבע בפס"ד ראש חודש – פס"ד שניתן לפני שנחקקו שני תיקונים חשובים: לפני שהוקם ביהמ"ש למשפחה ולפני שנחקק ס' 40א רבתי לחוק המקרקעין (שמתייחס לפירוק שיתוף בדירת מגורים כאשר ישנם ילדים).

ביהמ"ש האזרחי שהייתה לו סמכות לדון בענייני משפחה היה המחוזי.

ביהמ"ש האזרחי שהייתה לו סמכות ייחודית לדון בפירוק שיתוף במקרקעין היה ביהמ"ש השלום.

בפס"ד ראש חודש נאמר שביהמ"ש השלום יכול:

א. לחכות- לפסיקה של בית הדין הרבני.

ב. לפסוק אגבית בעניין המדור.

מאז יש את חוק בית המשפט לענייני משפחה.

ההחלטה היא בידיי בית המשפט לענייני משפחה.

בפס"ד כליפא נאמר שביהמ"ש למשפחה צריך להמתין עד לפסיקתו של ביה"ד.

בפס"ד אקנין – הייתה תביעה לפירוק שיתוף במערכת האזרחית, אבל השופט החליט שהוא מחכה. באופן מפתיע בד"ר פסק שהבעל יכול לשכור לאישה דירה, אבל כל הכספים ממכירת הדירה יהיו משועבדים, כדי להבטיח לאישה את המגורים. הבעל לא היה מרוצה מהפסיקה, והדבר הגיע לבג"צ. אקנין מסמן גבולות הלכת בבלי – בעניינים אזרחיים ידון בד"ר הדתי לפי הדין האזרחי. הלכה זו לא ישימה לנושא המדור כי המדור נקבע לפי הדין העברי ולא לעניין אזרחי. הדבר ברור גם לחשין, ולכן הוא לא אומר שבעניינים של הדין העברי בד"ר כפוף להלכות בית המשפט האזרחי, אבל אומר בדעת יחד שגם בנושא הדין האישי, בד"ר כפוף במידה מסוימת לפסיקות העליון. דעת הרוב של גולדברג שוללת זאת – בעניינים של מעמד אישי, בד"ר הוא הסמכות.

 

לפי הלכת אקנין – אם יוגש בג"צ כי בד"ר לא החיל עקרון של הדדיות על בני הזוג, אין לבג"צ סמכות להתערב, כי הדבר נעשה לפי הדין האישי.

 

 

סעיף 40א לחוק המקרקעין

החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.

ס' 40א קובע שאם הוחלט על פירוק שיתוף בדרך של מכירה, הפירוק יעוכב כל עוד בית המשפט לא נוכח שלאישה ולילדים יש פתרון הולם למגורים או הסדר זמני. ס' 40א מרחיב יותר את זכות המדור, משום שזכות המדור היא כל עוד בני הזוג נשואים (עד הגט), וס' 40א מדבר על זכויות הילדים.

* בנושא מזונות ילדים יש כיום בעיה גדולה מאוד של אכיפה, גביה וגם בעיה של פסיקת סכומים. אדם מתגרש עם ילד אחד. הוא מקים משפחה חדשה, ונולדים לו ילדים חדשים, ואז יש פניה להפחתת הסכומים. בארה"ב ניתן פס"ד Zablocky, בו נפסל חוק שלפיו לא נותנים לאדם להינשא בשנית כל עוד הוא יכול לפרנס את הילדים שחיים עם אשתו הגרושה.

השאלה היא מהו פתרון הולם?

ניתן לפרש זאת בצורה מצמצמת – לחודשים הקרובים, או בפרשנות מרחיבה – פתרון עד גיל 18. בפתרון הזה יש לכאורה משהו מאוד קוסם, אבל הוא לא נקי מבעיות, כי אם רוצים לאפשר לבני הזוג להתגרש, וכשמביאים בחשבון שדירה היא הנכס היחידי של בני הזוג בד"כ, מקשים מאוד על יציאה לדרך חדשה. יש כאן בעיה – המערכת המשפטית צריכה להשתמש בסעיף 40א בצורה יותר ראויה.

 

עד עניין אקנין נראה היה שעמדת מערכת האזרחית היא בעד (כליפא).

אך בפסקי בדין יאיר וגולדנברג העמדה של המערכת האזרחית היא פחות ברורה, נכון גם הם בגצים על בית הדין הרבני. אבל בג"צ מסרב להתערב בפסיקות של בית הדין הרבני בטענות תמוהות. למשל: שיהוי

(פס"ד יאיר וגולדנברג – להכיר טוב לבחינה)

בעצם בג"צ מוצא סיבות לא להתערב. אך המרצה טוענת שהוא לא מתערב כי התוצאה של עיכוב פירוק השיתוף מתאימה לו.

 

מתי בית המשפט לענייני משפחה יעדיף להשאיר את ההחלטה אצלו? כאשר האישה אינה זכאית למזונות.

 

לגבי תביעה למזונות ומדור – לאישה עדיף להגיש את התביעה בבית הדין הרבני.

 

לגבי שאלת פיצול התביעה של התביעות – בפס"ד גולדנברג השאלה הושארה בצריך עיון.

 

זכות המדור של האישה ע"פ הדין האישי לעומת ס' 40א, השאלה היכן יש לה יותר הגנה?

הדין הדתי נותן הגנה על האישה זכות עצמאית, וס' 40א לא נותן זכות עצמאית אלא היא תלויה בילדים.

 

רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל – עלתה הטענה שיש לעכב את פירוק השיתוף עד לסיום כל העניינים הרכושיים. בד"כ לזוג יש נכסים – זכויות פנסיה, דירה, קרנות למיניהן. בד"כ חלק מהנכסים רשומים על אחד מבני הזוג, ויש לברר איך יחולקו. לעיתים מגיעים למסקנה שהנכסים יכולים להתקזז, ולכן כדאי להמתין עם פירוק השיתוף בדירה עד לסיום הקיזוזים, כי הדירה תימכר בד"כ בערך נמוך יותר. ברק אמר שבמקרים שהדברים הם מסובכים, נאפשר את פירוק השיתוף בדירה כי הסכסוך ימשך זמן רב, בעוד שאם נושא הגירושין הוא פשוט, אפשר לחכות איתו עד לסיום הגירושין. הפסיקה הזו תמוהה – היא מנוגדת להגיון. אם הדברים פשוטים, הצדדים לא צריכים את בית המשפט שיאפשר את פירוק השיתוף. הצדדים צריכים את בית המשפט במקרים המסובכים.

 

לסיכום נושא המדור, רואים שבתי המשפט האזרחיים, לפחות בתחילת הדרך, מדגישים את הפן הקנייני – זכות בעל הקניין לפרק את השיתוף, אלא שבשאיפה שלהם לקחת להם סמכות, הם מחמיצים דברים מאוד מהותיים בדרך כמו זכויות האישה. הפסיקה הזו השפיעה על ההלכות בבתי המשפט למשפחה כיום.

 

 

 

היחסים הכלכליים בין בני זוג

 

היחסים הכלכליים כוללים שני הסדרים רכושיים שונים:

1. חזקת השיתוף – חלה על זוגות שנישאו עד 1974 ועל ידועים בציבור.
2. חוק יחסי ממון בין בני זוג, שחל על זוגות שנישאו אחרי 1974.

 

חזקת השיתוף- מה יעניין אותנו:

1. התנאים לתחולת חזקת השיתוף

2. התנאים שעליהם חלה החזקה

 

חזקת השיתוף

חזקת השיתוף היא פרי פיתוח פסיקתי, לפיה לא משנה ע"ש מי רשום הנכס, נכסים שנצברו במהלך הנישואים יהיו בבעלות משותפת. הרישום לא משקף את הבעלות בפועל. הרציונל של הרעיון הזה מתבסס על שלושה טיעונים:

1. מעין חוזית (הסכם מכללא) – בני הזוג פעמים רבות רושמים נכסים ע"ש אחד מבני הזוג, אבל הכוונה שלהם היא שהנכסים משותפים.
2. שותפות – טיעון של צדק – שני בני הזוג עבדו יחד כדי לצבור את הנכסים האלה. בזמן שהגבר עשה קריירה, האישה גידלה ילדים. לא צודק שרק אחד מבני הזוג ייהנה.
3. שוויון מגדרי – מי שבד"כ יוצא לעבוד מחוץ לבית הוא הגבר, אם נרשמים נכסים רק על אחד מבני הזוג הם נרשמים על הגבר. אם נלך לפי הרישום, נפגע בנשים.
4. תפיסה שיתופית קהילתנית.

טיעונים 2-3 הם טיעונים נורמטיביים – פחות מעניינת אותנו כוונת הצדדים, מעניין מה ראוי.

 

לידאי, בריל, ואורון, אבולוף והדרי (יום רביעי)

 

(לבחינה: כשהמרצה שואלת על זכויות בדירה זו לא שאלה על מדור)

 

על פי אילו טיעונים נוהגת הפסיקה הישראלית?

השאלה באיזה טיעון משתמשים משפיעה גם על התנאים להתקיימות החזקה והיכולת להשתחרר ממנה וגם על אילו נכסים תחול חזקת השיתוף. בתחילת הדרך, הרציונל היה רציונל של הסכם מכללא, גם ברמה הרטורית וגם לפי תוצאות פסקי הדין. עם השנים ברמה הרטורית נשארנו בהסכם מכללא, אבל תוצאות פסקי הדין הלכו לכוון הטיעונים האחרים, רק לא ברור איזה מהם.

 

חזקת השיתוף התפתחה על הסבר של הסכם מכללא כלומר עקרונות חוזיים איזו שהיא הסכמה שהצדדים מסכימים לשיתוף, כי בתי המשפט האזרחיים רצו לקחת סמכות בנושאים הממוניים, לכן היו חייבים להעביר את הטיעונים מהתחום המשפחתי לתחום החוזי, האזרחי (בדומה למדור). כאן המגמה הזו ניכרת יותר, כי נושא חזקת השיתוף הוא כולו פרי פסיקה ולכן היה צורך בטיעונים חזקים יותר לקחת סמכות. הראיה שבתי המשפט לא ראו בזה עניין של נישואים היא החלת חזקת השיתוף על ידועים בציבור בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן.

 

תנאים להתקיימות חזקת השיתוף והיכולת להשתחרר ממנה

בתחילת הדרך, כדי שהחזקה תתקיים, היה צריך שבני הזוג ינהלו משק בית משותף ויחיו חיים הרמוניים. הרציונל הוא שבני זוג שלא חיים בשלום, קשה לבסס הסכם מכללא. כעניין של מדיניות זה מסר רע מאוד – לגבר משתלם להתעלל באשתו כדי שלא יחשב הסכם מכללא. מהר מאוד נזנח תנאי החיים ההרמוניים, והפסיקה הסתפקה בחיים תחת קורת גג אחת.

אנו רואים שבתי המשפט התרחקו מרציונל של הסכם מכללא, משום שכיום קשה לסתור את חזקת השיתוף. הסכם מכללא הוא הקל ביותר לסתירה, לעומת ההסברים האחרים. בע"א 4151/99 בריל נ' בריל רואים שאפילו שהאישה החזיקה חשבון בנק נפרד, נקבע עדיין שקיימת חזקה. יתרה מזאת – הגיעו בני זוג מוסלמיים ונוצרים וטענו שחזקת השיתוף לא חלה עליהם כי אין הסכם מכללא. (אצלם יש שיטה של בתי אב) אם עוסקים בטיעונים נורמטיביים, לא משנה מה הסכימו הצדדים או מה רצו, אבל הרטוריקה הייתה של הסכם מכללא, אבל הפסיקה הייתה לפי טיעונים של מה ראוי שיהיה.

לסיכום, ניתן לקבוע שקשה לפי הפסיקה להשתחרר מחזקת השיתוף לאור המעבר לרציונל נורמטיבי (שוויון, צדק/הוגנות, תפיסה של דיני המשפחה כיחידה).

 

על אילו נכסים חלה חזקת השיתוף?

1. נכסים ביתיים ונכסים עסקיים – בגלל שבתחילה חזקת השיתוף התבססה על הסכם מכללא, הייתה הבחנה בין נכסים ביתיים לנכסים עסקיים. על נכסים ביתיים חלה חזקת השיתוף, בעוד שעל נכסים עסקיים היה צריך להראות דבר נוסף. אם מדברים על הסכם מכללא, סביר שהייתה הסכמה לשיתוף לגבי נכסים שהם משפחתיים, ביתיים, קשה יותר לטעון להסכמה לגבי נכסים עסקיים.

ככל שנוטשים את הרציונל של הסכם מכללא ברור שהאבחנה בין נכסים ביתיים לעסקיים מתערערת, כי מדברים יותר על שוויון - ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף. כיום מחילים את החזקה על הנכסים העסקיים. לגבי ידועים בציבור, עוד נשמרת ההבחנה בין נכסים ביתיים לעסקיים במידה מסוימת.

פס"ד שלם – מסייג מעט את השיתוף על נכסים עסקיים במובן זה שהשיתוף הוא לא קנייני.

אופן החלוקה: חזקת השיתוף מקנה זכויות שוות – זכויות שוות מכוח העמדה הנורמטיבית שדוגלת בשוויון, תפיסה של המשפחה כיחידה.

המשפט אינו מעוניין להיכנס לתחום של כמה תרם כל צד מממונו.

 

2. נכסים חיצוניים – נכסים שלא התקבלו במאמץ משותף - עברו בירושה / התקבלו במתנה / נרכשו לפני תחילת הקשר. כל הנכסים האלה לא נרכשו כתוצאה ממאמץ משותף של בני הזוג. האם ההצדקות לחזקת השיתוף יכולות להיות מוחלות גם על נכסים חיצוניים?

טיעוני צדק והגינות – אין כאן תרומה משותפת ולכן אין הצדקה לבעלות משותפת.

שוויון מגדרי – אין סיבה שנשים יקבלו פחות מתנות לעומת גברים.

כעקרון, חזקת השיתוף לא חלה על נכסים חיצוניים, אבל בפסיקה נקבעו חריגים:

המאפיין המשותף לכל פסקי הדין האלו הוא כי מדובר בנישואים ארוכי טווח.

ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף – בני הזוג היו נשואים 30 שנה. הבעל לפני שנישא לאישה שכר בשכירות מוגנת חנות פרחים. האישה עבדה בחנות פעמים רבות ללא שכר. פסק הדין עסק בשאלת השכירות המוגנת כערך כלכלי – האם לאישה יש זכויות בשכירות? נקבע באותו עניין שכן.

ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי – היה מדובר ב-25 שנות נישואים, הנכס היה דירת המגורים של בני הזוג. כאן רואים שלמרות שמכירים בזכותה של האישה לנכס שלא נצבר כתוצאה ממאמץ משותף, מדובר בדירת מגורים, בנישואים ארוכים מאוד (כמו באבולוף). כאן הודגש נושא ההסכם מכללא כאופציה לשלול או לקבל את חזקת השיתוף. בסופו של דבר האישה קיבלה 50% מהבעלות.

*.ישנם כמה מאפיינים שניתן ללמוד מהם על החלת הלכת השיתוף בנכסים חיצוניים:

1. נישואים ארוכי טווח – בנישואים ארוכי טווח ההפרדה מטשטשת.

2. האם מדובר בנישואים ראשונים? או שניים – בד"כ אם הנישואין הם ראשונים אז הלכת השיתוף תחול עליהם.

3. האם יש ילדים בנישואים הקודמים? אם כן אז קרוב לוודאי שלא תחול הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים.

4. מהו הנכס? אם הנכס הוא דירת מגורים אז הלכת השיתוף תיטה לכיוון של לחול על הנכס. מכיוון שדירת מגורים היא "אבן היסוד".

5. תפיסה משותפת – ראה הרחבה בהמשך..

 

(ללמוד לבחינה – פס"ד הדרי, ללמוד את הצדקות של כל השופטים)

ניתן כיום להחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים, אבל בנסיבות מאוד מסוימות.

ברור שבנישואים מאוד קצרים, של שנים ספורות, לא תהיה נטייה להחיל את חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים.

 

תפיסה שיתופית – כשקוראים את הפסיקה בהדרי, רואים שמדברים על רציונל נוסף, שנעשה רלבנטי בנכסים חיצוניים – תפיסה של המשפחה כיחידה, שבני הזוג תופסים את עצמם לא כנפרדים אלא כ'אנחנו', ובאיזה שהוא מקום גם נכסים חיצוניים מובאים בחשבון במסגרת הזוגית. בני הזוג במסגרת השיקולים הכלכליים מביאים את הנכסים שקיבלו. אם הגבר קיבל דירה, אז כששוקלים מה לעשות עם הכסף מביאים את הדירה בחשבון. בנכסים חיצוניים ניתן לומר שיש איזו שהיא נקודה ביחסים שבה אין כבר 'שלי' ו'שלך' אלא 'שלנו'.

 

ע"א 4151/99 בריל נ' בריל – מותח את הקו. תפיסה של הפרדה רכושית לא הספיקה כדי לסתור את חזקת השיתוף לגבי נכסים שנצברו במהלך הנישואים. כשזה מגיע לנכסים חיצוניים, משטר של הפרדה רכושית כן ישחק. האישה החזיקה חשבון בנק נפרד – נקבע שחזקת השיתוף תחול עליו. בנכסים חיצוניים – נקבע שאין חזקת שיתוף. ההגיון לכך – יש בעיה להחיל על נכסים חיצוניים את חזקת השיתוף. כל ההנמקות לחזקת השיתוף מלבד התפיסה השיתופית תומכים באי החלת חזקת השיתוף על נכסים חיצוניים.

 

עירוב נכסים ותחלוף נכסים

עירוב – הייתה קרקע של אחד מבני הזוג, מכספים של שני בני הזוג נבנה בית על הקרקע.

תחלוף – אחד הצדדים ירש דירה, נמכרה במהלך הנישואים, ונקנתה דירה חדשה בכספים של שני הצדדים.

מצד אחד ניתן לומר שיש הסכם מכללא – אם בני הזוג מכרו את הנכס וקנו נכס אחר במהלך הנישואים. מצד שני – אם היה הסכם מכללא, למה לא נרשמו שני בני הזוג כבעלי הקרקע. אם הקרקע רשומה על שם האישה, ובונים בית בכספי שני בני הזוג, הבית ירשם עדיין על שם האישה. במקרה זה ניתן לומר שיש הסכם מכללא.

בסוגיות אלה יש רלבנטיות למשך זמן הנישואים וככל שהם נישואים יותר שנים, פחות מסתכלים על מי הביא מה. לעומת נישואים קצרים.

הפסיקה בהקשר הזה היא לא אחידה:

ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי – בפס"ד התקבלה קרקע בירושה, ועל הקרקע נבנה בית מכספים משותפים. אמרו שאם הקרקע הייתה של הבעל, היא נשארת של הבעל. שווי הבית – יחולק חצי חצי בין בני הזוג. הדבר הזה תואם את הרציונל של שותפות – מה שהיה לפני הנישואים חוזר לבעליו, מה שנצבר אחרי הנישואים יחולק.

 

ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי – לבעל הייתה דירת שני חדרים, אבל הושבחה והפכה לקוטג' בן שישה חדרים במהלך הנישואים. לפי ההגיון של לידאי, לאישה מגיע חצי מהתוספות. במקרה זה בית המשפט פסק אחרת – הייתה החלטה על בעלות משותפת ברגע שהוחלט להרחיב מהכספים המשותפים, ולכן לאישה מגיע את חלקה בתוספות, שמגיע ל-2/3 מערך הבית כולו.

ניתן לראות שהפסיקה לא אחידה במקרה זה, אלה שתי דוגמאות מייצגות לפסקי דין סותרים.

 

 

חזקת השיתוף (המשך)

 

לכללים שעוסקים בסיטואציות של פירוק היחסים יש השפעה על היחסים הכלכליים בתוך הקשר הזוגי. המשפט מסדיר את הכללים במקרה של משבר, אבל משפיע ברקע על היחסים המשותפים. לדוגמה, כלל שאומר שקריירה, כושר ההשתכרות ומוניטין שנצברים במהלך הנישואים לעומת כלל שאומר שנכסים כאלה יהיה של בן הזוג שרכש אותם בלבד. שני סטודנטים מכירים ומתחתנים. לאחר כמה שנים הבעל מקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה – לטוס לארה"ב ולעבוד שם תמורת משכורת גבוהה ותנאים מעולים. האישה חייבת להקפיא את הקריירה שלה. האם הם צריכים לקבל אותה? אין כאן טענה שאם המשפט אומר שכושר ההשתכרות שייך לבעליו, אז האישה לא תוותר לגבר, כי ההשפעה של המשפט מוגבלת על בני הזוג, אבל למשפט יש משמעות למערכת יחסים מתפקדת.

 

3. נכסי קריירה - נושא זה עלה בעיקר בשנות השמונים והתשעים, כתוצאה משתי מגמות:

שינויים שעברו דיני הקנין – הקניין המשמעותי לאדם היום הוא לא נכסים מסורתיים כמו נדל"ן ורכוש, אלא נכסים הקשורים לעבודה של אדם. רישיון מקצועי, לדוגמה, מהווה קניין של אדם המוגן באופן חוקתי, כי הוא יוצר פוטנציאל השתכרות. מלבד המשכורת יש תנאים נוספים – קרן השתלמות, אופציות, ביטוח מנהלים וכו'. עלתה השאלה איך להתייחס לקניינים האלה במערכת בין בני זוג. לגבי תנאי פרישה – קופ"ג וקרנות, המהלך היה קל – אם המשכורת היא חלק מהנכסים המשותפים, היה קל להחיל את השיתוף על המרכיבים האלה בהתאמות חישוביות.

הקושי האמיתי הוא לגבי כושר ההשתכרות עצמו – רישיונות מקצועיים, מוניטין, השתלמויות וידע מקצועי – כל הדברים שמשביחים את כושר ההשתכרות של האדם. אם מדובר בבני זוג שחיו יחד עשרות שנים אין קושי, כי היה מימוש של הפוטנציאל. בנישואים קצרים מאוד, קשה לומר שהקשר הזוגי השביח את פוטנציאל ההשתכרות. הבעיה היא כשהנישואים נמשכו בזמן בניית פוטנציאל ההשתכרות של אחד מבני הזוג – אחד מבני הזוג למד לימודים מקצועיים והשני תמך בו. זוגות אלה לא צברו נכסים משמעותיים, ואין מה לחלק. הפרידה משאירה צד אחד עם נכס משמעותי שהוא פוטנציאל ההשתכרות. הצד השני יתקשה לבנות פוטנציאל השתכרות כי עבד פחות במהלך השנים. יש קושי בחישוב הפוטנציאל, כי הוא עדיין לא ממומש. פתרון אחד יכול להיות תשלומים עיתיים – בתי המשפט פעמים רבות מבלבלים בין תשלומים עיתיים למזונות. כשקובעים שלאישה יש זכויות בגין פוטנציאל ההשתכרות של בן הזוג, והוא ישלם בתשלומים, לעומת פסיקת תשלומים בגין מזונות, הרציונל הוא שונה – תלות של האישה בפרנסת הגבר לעומת זכות שלא ניתנת לפירעון כיום.

איך צריך לחלק את הפוטנציאל? הבעיה העקרונית בקביעה שפוטנציאל השתכרות הוא נכס היא שמדובר בכישרון אישי – יש רכיב אישי דומיננטי. נכון שפעמים רבות בת הזוג מסייעת למימוש הכישרון ולדחיפת בן הזוג ללימודים כדי לממש את הכישרון, אבל ללא כשרון אישי קשה להצליח. החלוקה לא חייבת להיות 50/50 בין בני הזוג בשל כך.

 

מחקרים בארה"ב מראים שנישואים מעלים את כושר ההשתכרות של גברים ומורידים את פוטנציאל ההשתכרות של נשים – גבר נשוי אטרקטיבי למעביד כי הוא יציב לעומת רווק, ויש לו משפחה תומכת. אישה נשואה לעומת אישה רווקה – האישה הרווקה אטרקטיבית לעומת הנשואה, כי מניחים לאישה יש ילדים שמקשים עליה לעבוד שעות רבות.

נקודה בעייתית נוספת – אם בן הזוג לא מעוניין לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלו? אם בן זוג השיג רישיון מקצועי שיכול להעלות את פוטנציאל ההשתכרות שלו אבל בוחר שלא לעבוד במקצוע. מחייבים כאן את בן הזוג לעבוד במקצוע שרכש, ויש כאן בסיס לעבדות.

 

יחד עם זאת, יש למצוא פתרון אחר – התייחסות לפוטנציאל השתכרות כנכס זו בעיה. יש כאלה שאומרים שצריך לפתור זאת בפיצויים בגין עקרון ההסתמכות. אנו רוצים שבני הזוג יקבלו את ההחלטה הנכונה, החלטות נכונות בזוגיות יביאו להסתמכות של אחד הצדדים על הצד השני. התוצאה יכולה להיות אותה תוצאה כמו בתשלומים עיתיים, אבל הרציונל הוא שונה – במקום לקבוע שלבת הזוג יש חלק בנכס לעולמי עד, לקבוע שיש לפצות. בפיצויים ניתן לסטות מחלוקה של 50/50, ולקבוע קיזוז בין הנכסים.

הש' חשין בפס"ד הדרי מצדיק מדוע הוא מחיל את חזקת השיתוף על נכס חיצוני, ומכיר בכך שצריך לתת ערך כלכלי למסלול האלטרנטיבי שבו אדם לכאורה יכול היה ללכת.

 

הבסיסים השונים לתשלומים:

1. פוטנציאל השתכרות = נכס.
2. הסתמכות, פיצוי.
3. שוויון – יש להשוות את רמת החיים בשתי היחידות לאחר הגירושין, לפחות עד שהילדים יגדלו. יש שופטים שמדברים על שוויון הזדמנויות – נקודת מוצא שווה לשני הצדדים עם פירוק הקשר. אם נקודת המוצא של האישה נמוכה יותר, היא תקבל פיצוי גדול יותר, שיסטה מחלוקה של 50/50.

השופטים השונים מסתמכים על כל אחד מהבסיסים בהנמקות של פסקי הדין. אין עדיין הלכות, כי הנושא עדיין נמצא בתחילתו.

בחו"ל, כשהרציונל של מזונות הוא אחרי גירושין, המזונות הם תיקון לכשלים בדיני הקניין, שלא מחשיבים את פוטנציאל ההשתכרות כנכס. כמובן שהרציונל המקורי היה שונה – הגבר חייב בפרנסת האישה כי האישה חייבת מפרנס בשיטה הפטריארכאלית. עם השנים כורסם נושא המזונות בחו"ל, והחלו לדבר על מזונות משקמים – יצירת נקודת פתיחה שווה לאישה. כעקרון ניתן לומר שמזונות הם כלי לתקן עיוותים של חלוקת הרכוש, אך מצד שני בדין העברי גירושין הם בהסכמה, ולכן בני הזוג לכאורה מסכימים על חלוקת הרכוש. הבעיה היא שכוח המיקוח של הגבר לא שווה לכוחה של האישה, ולכן עדיין צריך לפצות את האישה. בבתי המשפט האזרחיים נושא המזונות עדיין כפוף לדין היהודי, ולכן לא מדברים על מזונות לאחר הגירושין אלא על פיצוי.

 

במידה ויש גירושין, מצב הנשים מורע כי עול גידול הילדים נופל עליהן. גם אם מצבן הכלכלי לפני הגירושין היה טוב, ופוטנציאל ההשתכרות שלהן היה גבוה משל הגבר, לאחר הגירושין מורע מצבן. בנוסף, מצבם של הילדים מורע גם לאחר הגירושין, ומחקרים מראים על כך שמשפחות רבות שבהן האם נשארה עם הילדים נמצאות מתחת לקו העוני.

 

החוק האנגלי מספק מודל שיכול להיות אטרקטיבי בנושא זה – הוא קובע שבכל הנושאים בגירושין יש לשים כשיקול עיקרי את טובת הילדים הקטינים של בני הזוג. בישראל החוק לא רואה בילדים צד להסכמים הממוניים בין בני זוג.

 

הבעיה הקשה בנושא פיצויים לנשים בגין הסתמכות או פיצוי היא שהדבר מנציח את המצב שבו נשים מוותרות על קריירה לטובת גידול ילדים לעומת הבעלים.

 

לקרוא לשיעור הבא: שלם, חסל,פלונית 4623/04

(האם האישה בפס"ד היא יותר כמו גברת פדן או פלולי)

 

נכסי קריירה:

1. כימות כושר ההשתכרות של אדם – הפיתרון יעשה ע"י הנוסחא שבית המשפט משתמש בתביעות נזיקין וכו'.

2. הרכיב האישי – בפוטנציאל ההשתכרות יש אלמנט אישי מאוד בולט (כשרון אישי) גם במקצועות שניתן ללמוד אותם.

3. רק פוטנציאל - המרצה מעלה טענה כי אולי לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף על פוטנציאל ההשתכרות שלו שכן זה לא הוגן ולא נראה הגיוני.

4. פגיעה באוטונומיה - קשה לחשב את פוטנציאל ההשתכרות של אדם. לעיתים יש אינדיקציות מסוימות לעניין זה. מעבר לכך יש גם פגיעה באוטונומיה של האדם, מכיוון שאנו מכריחים אותו לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלו.

5. אין כסף לשלם – הוא נמצא רק בשלב התחלתי.

6. אם נכיר בנכסים הללו כנכסי ברי חלוקה, אנו לא מאפשרים לגברים להתגרש. מכיוון שמדובר בהרבה כסף אז הוא יעדיף להישאר נשוי.

המרצה חושבת שזה טיעון בעייתי. אך היא חושבת שבהחלט יש קשיים לראות בנכסי קריירה כנכסים ברי חלוקה ויש דרכים אחרים להתמודד כאשר אין עוד נכסים לפצות את בין הזוג השני.

 

הפתרון ל 3 ו 5 : יכול להיות מנגנון של גביה, אך זה כושר אותם לזמן ממושך. וזה נוגד את האידיאולוגיה של "פרידה נקייה".

המרצה חושבת שתשלומים עייתים הם דווקא פיתרון יעיל מכיוון שגם ככה יש ילדים וזה קושר את בני הזוג.

 

בפס"ד פלונית נ' פלוני – בית המשפט הכיר בתחולת הלכת השיתוף על "נכסי קריירה".

 

איזה פתרון אפשר להציע בכדי לתקן את פער ההשתכרות (ישנם כמה גישות):

1. פס"ד פלונית – לראות בנכס בר חלוקה.

2. פרופ' שוחט – הגישה שלו אמרה אני הולך בדרך אחרת, הוא דיבר על שוויון. אבל בניגוד לחזקת השיתוף שהשוויון שלה מסתכל על העבר. השופט שוחט מדבר על שוויון הזדמנויות.

כאשר שני בני זוג יוצאים מקשר נישואין אני רוצה להבטיח שתהיה להם הזדמנות שווה לפתוח בחיים חדשים.

הוא מדבר על פגיעה שנגרמה כתוצאה מהנישואין, בעיקר מגידול ילדים והשקעה בבית.

כלומר, במידה והאישה נפגעה מגידול הילדים וכו' אני יכול לתת לה יותר נכסים.

(המרצה אומרת שהיום יש מזונות לאחר גירושין – מזונות אלו באים לתקן את העיוות שנוצר כתוצאה מהנישואין).

3. פיצוי על ע"פ עקרון ההסתמכות - בעצם יש לי שתי נקודות מבט: א. מה הגבר עשה? ב. הויתור של האישה בשביל המשפחה? האישה ויתרה מתוך כך שהיא הסתמכה שהיא תהנה מנכסי הקריירה של בעלה. לויתור הזה יש מחיר כלכלי בייחוד אם הקשר בא לסיומו.

הפיצוי יכול להיות:

א. בחלק גדול יותר מ 50%.

ב. פיצוי תשלום חד פעמי.

ג. תשלומים עיתיים (מעת לעת).

אלה כבר האמצעים להשיג את המטרה.

 

שיתוף בחובות:

פס"ד שלם – כעקרון השיתוף חל על כל החובות, למעט חובות בעלי אופי אישי מובהק.

 

חובות בעלי אופי אישי מובהק – בפסיקה הכירו בחובות של הבעל כלפי המאהבת, חובות בגין הימורים, חובות של הפרת אמון. במידה והיו רווחים מהימורים לא נראה כי הייתה פסיקה אשר הייתה שוללת את החלק של האישה.

 

מתי נוצר השיתוף (ע"פ פס"ד שלם)?

לגבי נכסים משפחתיים – המועד הוא מיד עם תחילת השיתוף.

לגבי חובות ונכסים עסקיים – המועד הוא "מועד קריטי" כגון: גירושין וכו'.

 

המרצה טוענת כי השיתוף בחובות כאשר מדובר בנכסים עסקיים זהו קו האפס . קרי נניח כי הבעל נתן ערבות אישית לעסקיו והם נפרדו. ניתן לקחת את הנכסי בני הזוג על מנת לשלם את הערבות כי היא שותפה לחובות. אולם, במקרה שלאישה היה נכס מלפני הנישואין או שהיא קיבלה בירושה , לכאורה חצי מהחוב הוא גם שלה ולכן יש לקחת מהנכס שלה (פרקטית בד"כ בית המשפט ינסה למנוע את הפגיעה בנכס של האישה).

 

מתי נפסקת חזקת השיתוף?

חזקת השיתוף יכולה להיפסק גם לפני הנישואין, אבל חזקת השיתוף יכולה להיפסק גם מרגע הגירושין.

כעקרון חזקת השיתוף מפסיקה ברגע "הקרע הקריטי". כלומר, ברגע שנפסק השיתוף הכלכלי.

המרצה אומרת שהיו מקרים חריגים שלמרות שבני הזוג לא חיו יחד לא נפסקה חזקת השיתוף. זאת מכיוון שעדיין הם נהלו מערכת כלכלית משותפת.

 

מה קורה עם נכסים שנצברים לאחר שנפסק השיתוף ואלו הם נכסים שהם פירות של נכסים משותפים?

ע"א 5640/94 חסל נ' חסל – התעוררה השאלה לגבי בני זוג שנפרדו ולא התגרשו, הוחלט על המועד בו מפסיק השיתוף. לבעל הייתה חברה, שהוערכה במועד הפירוד ב-X. לאישה מגיע מחצית. ההתדיינות ממשיכה וערך החברה עלה, האישה תבעה את חלקה מפירות העסק. הש' טירקל קבע שהיא לא זכאית לכך, כי חישוב ערך החברה כלל בתוכו גם את פוטנציאל ההכנסות העתידיות (כלומר, הערכת השווי מגלמת בתוכה את השווי הפוטנציאלית). האישה טענה שהחברה עלתה באופן בלתי משוער בעת הערכת השווי, אבל הש' טירקל לא קיבל טענה זו, כי אם היה מקרה הפוך – ערך החברה ירד, לא היו מורידים לבעל את התשלום. במקרה זה היה מדובר בחברה שהוקמה לפני הנישואים בין בני הזוג.

הש' טירקל קבע שיש סייג (חריג) – אם מדובר בנכס שההשבחה שלו הייתה בנישואים, וההשקעה בו הייתה משותפת, הוא ישקול גם לחשב את הפירות בשווי הנכס, גם לאחר שנפסק השיתוף.

 

לשיעור הבא : לקרוא את פס"ד יעקובי (רציו בלבד), פס"ד אבו – רומי, ליום רביעי – פס"ד של בית הדין הרבני, ובג"צ 8928/06  להביא את חוק יחסי ממון כמו שהוא תוקן (אולי באתר יש – תיקון 2008).

 

 

 

חוק יחסי ממון בין בני זוג

חוק יחסי ממון בין בני זוג נחקק בשנת 1973, והרציונל שלו היה שונה מחזקת השיתוף (מניעים שונים).

חוק יחסי ממון לא קובע שיתוף קנייני, בניגוד לחזקת השיתוף שקובעת שיתוף קנייני או מעין קנייני.

 

החוק קובע חלוקה של 50/50 בנכסים שנצברו בין בני הזוג בעת הנישואים, אבל יש הבדלים מהותיים בין ההסדר של חוק יחסי ממון לבין חזקת השיתוף:

חזקת השיתוף	חוק יחסי ממון בין בני זוג
קניינית	זכות אובליגטורית- כלומר זכות לקבל כחוב 50% מהשווי.
קיימת כל זמן הנישואים.	במהלך הנישואים אין שיתוף – למרות התיקון זה לא שיתוף שקיים כל הזמן
ההסדר חל גם לפני פקיעת הנישואים.	לאחר התיקון ישנם תנאים מסוימים שבהתקיימותם ניתן להגיע להסדר גם לפני פקיעת הנישואין (דבר שלא היה קיים לפני התיקון).
50/50	50/50 + שיקול דעת לבית המשפט

 

מה שהניע את המחוקק לקבוע דווקא את ההסדר הזה היו כל מיני שיקולים אידיאולוגיים מאלה שהניעו את חזקת השיתוף. האידיאולוגיה של המערכת האזרחית כיום- לא טוב לכם, אז תפרקו. מה האידיאולוגיה ההפוכה- שמירה על היחידה המשפחתית, קושי לפרק כלכלית. מבחינה פוליטית שזה קשור כמובן באידיאולוגית, מבחינת המערכת האזרחית כמה שפחות תוצאות לקשור אותם בגט עצמו, כדי להפחית מהכוח של ביה"ד הרבני.

 

מה שקרה הוא שלפני התיקון בקושי הפעילו את חוק יחסי ממון בין בני זוג. מכיוון שאפשר היה להפעיל את הסדר איזון המשאבים רק כאשר בני הזוג נפרדים או מוות אחת מבני הזוג.

מה שחשוב לדעת הוא אם יש הסכם ממון בכלל לא נכנסים לחוק יחסי ממון (הוא לא רלבנטי במקרה כזה).

 

איזון המשאבים – בעת הגירושין, עושים איזון בין נכסי הגבר שנצברו במהלך הנישואים בניכוי ההתחייבויות לבין נכסי האישה. האיזון יכול להיות בחלוקה בעין או באמצעות תשלומים כספיים. הזכות לאיזון קמה רק עם פירוק הקשר באופן פורמלי – מתן הגט. החוק בא להחזיר את הכח לבתי הדין הרבניים, שכורסם בעקבות הפסיקות בנושא הלכת השיתוף. הלכת השיתוף יצרה מצב שבו אישה יכולה להסדיר את החלוקה הממונית ולעזוב את הבעל מבלי להתגרש. החוק קבע כאמור שאיזון המשאבים יחול רק לאחר מתן הגט.

שיקול נוסף הוא מניעת גירושין חפוזים – אם מאפשרים לבני הזוג לפרק הכל מהר, אין גורם ממתן ומאזן בין בני הזוג. הרצון של בתי המשפט האזרחיים לתאר את הסכסוך במונחים אזרחיים הביא לכך שאין גורם מאזן וממתן בין בני הזוג.

מעשית נושא איזון המשאבים כמעט לא מבוצע בגלל הצורך בגט כדי ליצור את איזון המשאבים. הגט נסגר עם ההסדר הרכושי, ולכן מייתר את ההסדר של איזון המשאבים.

 

האם חזקת השיתוף התבטלה עם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג?

פסק הדין המנחה לעניין זה – ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי - איחוד של שני תיקים העוסקים בזוגות שנישאו לאחר כניסת חוק יחסי ממון בין בני זוג לתוקף (1974).

ביעקובי – ביקשה האישה להכיר בדירות שהיו בידי בני הזוג כרכוש משותף, התביעה נדחתה במחוזי כי איזון המשאבים נכנס לתוקף רק לאחר פקיעת הנישואים.

בקנובלר – הבעל, עו"ד, סיפר לאישה שהדירה רשומה על שניהם, לאחר מכן היא גילתה שרשם אותה רק על שמו. האישה פרנסה את הבעל במשך 20 שנה. המחוזי פסק שהייתה עסקת מתנה בין הבעל לאישה ולכן היא זכאית למחצית מהדירה, למרות שלא פקעו הנישואים.

הדיון עסק בתחולתה של חזקת השיתוף לצד חוק יחסי ממון בין בני זוג, ובמיוחד בפרשנות של ס' 4 ו-5 לחוק יחסי ממון.

חמשת השופטים נחלקו בינהם בשאלה:

1. שמגר ודורנר– חזקת השיתוף ממשיכה לחול במקביל לחוק ß נדחה. ס' 4 לדעתם מדבר על הנישואים כשלעצמם אבל יש הפרדה בין הבעלות האמיתית לבין החוק. אם הייתה כוונת שיתוף בין בני הזוג במהלך הקשר, ניתן לקבוע שחזקת השיתוף חלה על הנכסים האלה.
2. הקדמת מועד איזון המשאבים למועד מוקדם יותר ß נדחה. השופט טל - פסיקת חיוב בגט, שטרסברג-כהן - התערערות היחסים. הם מתכוונים לתת למילים "עקב גירושין" פרשנות אזרחית, דהיינו התערערות היחסים ללא תקנה. לפי שיטה זו ניתן לקבוע מועד מוקדם יותר מהגירושים לביצוע איזון המשאבים.

במקרה של יעקובי, נפסק סופית שלנשים יש זכות ברכוש של הבעל, אבל השאלה היא מה ההלכה במקרה זה לגבי תחולתה של חזקת השיתוף לפני פקיעת הנישואים? התוצאה לא יצרה תקדים מחייב עבור הערכאות הדיוניות.

ברור לפי הלכת יעקובי ניתן לפרק את הקשר מבחינה רכושית לפני הגירושין. לאחרונה נעשה שימוש בכלי זה – הש' נילי מימון בבית המשפט למשפחה עושה בזה שימוש בפסקי הדין שלה לפי גישת השופט טל – אם מערכת היחסים התערערה ללא תקנה ניתן לפסוק חלוקה רכושית.

 

 

לאחר פס"ד יעקובי היו שתי התפתחויות:

1. היה ניסיון לחלץ הלכה מתוך פס"ד יעקובי – משהו שכן חלל הוא דעתה של השופטת שטרסברג כהן (בפס"ד אבו רומי) שאומרת שחזקת השיתוף לא חלה במקביל לחוק. אבל במהלך הנישואין יכולים לחול הדינים האזרחיים הרגילים. זאת מכיוון שבני הזוג יכולים לערוך בניהם הסכם בע"פ וכו'. כלומר, חזקת השיתוף לא חלה אלא חל הדין הכללי.
2. מרבית בתי המשפט לענייני משפחה קיבלו את הטענה שאם מוכיחים את ההסכמה (בע"פ, בהתנהגות וכו') אז זה יתקבל. לפני שנה וחצי יצא פס"ד של השופט שפירא שבו הוא בא ואמר שהיו פסיקות לאחר פס"ד יעקובי, וחזקת השיתוף חלה במקביל לחוק.כלומר הטענה היא שחזקת השיתוף חלה במקביל לחוק.

 

*. ההבדל בין שתי הגישות הוא הבדל של נטל ההוכחה. מכיוון שאם חלה חזקת השיתוף אז הנטל הוא על הצד השני להפריך אותה ולהיפך.

 

המצב לפני התיקון הוא שיש חוק אבל הוא "אות מתה" .בכדי להגיע לשיתוף לפני הגירושין בתי המשפט בודקים האם יש הסכמה.

המצב אחרי התיקון הוא "לא ברור". מצד אחד אפשר לומר שכל הדברים הם לא רלבנטיים, מכיוון שאפשר לקבל את הנכסים לפני הגט.

 

לדוג- יש לי נכס שנרכש לפני הנישואין החוק אומר שהם לא ברי איזון. אבל ס' 8 מאפשר לבית המשפט להוציא נכסים ממסת האיזון (כלומר, הנכס הזה איזון המשאבים לא חל עליו). אך הוא לא מאפשר לבית המשפט להכניס נכסים למסת האיזון.

אבל אם חזקת השיתוף חלה במקביל לחוק אז אפשר לטעון שהיא חלה על הנכס ואז היא תכנס למסת האיזון.

(למבחן צריך לדעת ולתת את שתי הגישות – האחת חזקת השיתוף חלה במקביל והשנייה לא חלה חזקת השיתוף במקביל- אם לדוג יש שאלה על "נכס שנרכש מלפני הנישואין").

 

התיקון לחוק יחסי ממון בין בני זוג הכניס את "הפנסיה" בפרוש לחוק בס' 5.

ס' 8 מאפשר לבית המשפט לחרוג מן האיזון של 50/50 בשל שיקול של פער השתכרות. אבל הוא לא מקבל את פס"ד של ריבלין מכיוון ש"נכסי הקריירה" מוכנסים רק כשיקול לסטות משיקול 50/50. והם לא מוכנסים כנכסים שיש לאזן בניהם.

בכדי ליישב זאת יש גישה שנוקטת ש"נכסי קריירה" הם נכסים ברי איזון וזה שהם נכנסים גם כשיקול סטייה זה לא אומר שאי אפשר להכניס אותם כברי איזון.

 

עירוב ותחלוף נכסים:

לדוג – הייתה לי דירה לפני הנישואין שהייתה רשומה על שמי, מכרתי אותה ולאחר הנישואין קניתי באותו הכסף דירה שרשומה על שמי. על הדירה חל חוק יחסי ממון אולם היא נקנתה מכספים שהיו לי לפני הנישואין, כוונת שיתוף ספציפית תפטור את הבעיה, ס' 8 מאפשר הוצאת הנכס מההסדר בגלל נסיבות (כמו: נרכש לפני הנישואין).

 

במקרה פשוט בודקים את שייכות הנכסים ברי האיזון לכל אחד מבני הזוג, משלמים חובות ומאזנים את ההפרש או בתשלום או בנכסים.

האם האידיאולוגיה/ המסר אשר החוק מעביר ראוי ביחס לחזקת השיתוף? המרצה עונה שלא. המסר לא ראוי מכיוון שהחוק מדבר על הפרדה רכושית בעוד שחזקת השיתוף לא מדברת על הפרדה רכושית אלא הנכסים הם ביחד של בני הזוג.

התוצאה בסופו של דבר היא אותה תוצאה, אבל החוק מדבר במושגים של: "שלי שלי ושלך שלך".

 

ס' 5 אחרי התיקון – מתי בעצם אני יכולה לדרוש איזון משאבים:

1. לאחר שנה מפתיחת הליך להתרת נישואין.
2. אם בני הזוג לא חיים תחת קורת גג אחת 9 חודשים רצופים מתוך שנה.
3. אם יש צו הגנה או צו הרחקה.
4. הוגש כתב אישום נגד בן הזוג של המבקש הכולל אישום בעבירת אלימות שבוצעה במבקש או בילדו.
5. בית המשפט ציווה על מעצרו של בן זוג.

• החוק גם מתמודד עם אלו שמסרבים לשתף פעולה בהליך הגירושין אבל מבקשים איזון משאבים – לבית המשפט יש סמכות למי שפועל שלא בתום לב לא להיענות לבקשתו לאיזון משאבים.

 

ס' 8 – שיקול הדעת שהוא מעניק לבית המשפט

8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1 )לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.

 

ס' 8 מאפשר לבית המשפט לעשות כמה דברים:

• מאפשר לסטות מחלוקה של 50/50.
• מאפשר להוציא נכסים מהאיזון.
• לקבוע את שווי הנכסים לפי מועד מוקם יותר.
• לקבוע שהאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים במועד האיזון, אלא למועד מוקדם יותר.

 

השאלה היא מתי בית המשפט יסטה מחלוקה של 50/50 ?

כאשר יש פער בכושר ההשתכרות של שני הצדדים

 

משהו שהחוק לא מתייחס אליו זהו "אינטרס הילדים", נשאלת השאלה האם אינטרס הילדים הוא שיקול שצריך להיות מובא בחשבון, ישנם שיקולים בעד ונגד:

מצד אחד ישנו שיקול בעד, שאומר כי חלק ניכר מההשלכות השליליות של גירושין על ילדים נובע מהמצב הכלכלי שמורע בגלל הגירושין.

מצד שני, לילדים אין זכות ברכוש שנצבר ע"י ההורים.

"(ד)בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית-המשפט או בית-הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר –..."

 

לאחר התיקון בס' 6(ד) מוזכר האינטרס של "טובת הילדים" והוא אף יכול לעכב חלקית את הסדר איזון המשאבים, במידה וקיים סיכוי לפגיעה בילדים. לדעת המרצה הס' אומר בפירוש שאפשר לדחות את הדיון במידה והילדים יכולים להיפגע מכך. כלומר, להטיל עיקול על חלק מהרכוש.

 

*. בס' 8 אין התייחסות לילדים, אבל הם מוזכרים בס' 6 ואין כרגע מושג איך זה ייושם.

 

פסיקות בד"ר בנושא חלוקת רכוש

 

בד"ר באופן עקרוני ומסורתי נוטה לכוון ראיית המשפחה כיחידה אחרת, בספקטרום הציבורי. בנושא המזונות, באופן מפתיע הוא סוטה מעקרון זה ורואה מולו שני פרטים. דווקא הלכת השיתוף, שהיא פרי הפסיקה האזרחית, רואה במשפחה יחידה אחת, בניגוד לעמדת בד"ר. נקודת המוצא של בד"ר היא שלאישה מגיע פיצוי ממה שהרוויח הבעל בעבודתו בעת פירוק הנישואים. אין כאן חלוקה של עוגה לשניים – הפיצוי יכול להיות גבוה או נמוך מ-50%, אין כאן שוויון.

 

האם בגידה היא שיקול לחלוקת רכוש?

בית המשפט העליון קבע ששיקולי מוסר:בגידה ו/או האחריות לפירוק הנישואין. שני השיקולים האלה הם לא רלבנטיים במסגרת חלוקת הרכוש.

פסיקה רבנית מ-2006 - ס' 8 לחוק יחסי ממון קובע שלבית המשפט יש שק"ד לחלק את הרכוש באופן לא שוויוני בנסיבות מיוחדות. בד"ר מחויב לחוק יחסי ממון. במקרה זה האישה בגדה בבעלה והבעל הוכיח את הבגידה באמצעות חוקר פרטי. האישה הודתה בבגידה לאחר מכן. בית המשפט אומר שהכלל הרגיל הוא שהבגידה של האישה מהווה נסיבות מיוחדות במקרה זה, ולכן אין לתת פרס לאישה הבוגדת.

הרב דייכובסקי בדעת מיעוט אמר שהכלל לא מחייב במקרה זה – לאישה יש בעלות בנכסים לפי הלכת השיתוף ולכן לא ניתן לנקום בה באמצעות חלוקת הרכוש.

הרב איזירר יוצא נגד פסיקתו של הרב דייכובסקי בפסה"ד, לאישה אין קניין בנכסי הבעל כי בני הזוג נישאו לאחר 1974, ולכן יש כאן זכויות של האישה לתבוע חלק מהרכוש בפירוק הנישואים ואין לה קניין. הוא קובע שיש לפצות את הגבר על כך שאשתו בגדה בו והוא צריך לבנות את חייו מחדש.

 

יישום בבית הדין הרבני- כזכור בהלכת בבלי נקבע כי בית הדין הרבני חייב להפעיל את הדין האזרחי בעניינים אזרחיים.

הלכת השיתוף נובעת מהסכמה, יכול להיות מצב שבית הדין יבקש מהצדדים הסכמה להישפט לפי הדין הדתי ואז לא יחול חוק יחסי ממון.

 

ס' 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג – מאפשר לבית המשפט לשמור על זכויות, זהו הס' שעשו בו הכי הרבה שימוש עד היום. מכיוון שרצו לשמור על הנכסים.

 

לקרוא את פס"ד פגס.

 

קריאת רשות (לא נלמד):

פס"ד של בד"ר משנת 2004, בו ישב בדיון הרב שרמן – בני זוג נישאו לפי 29 שנה, נולדו להם 9 בנים ובנות, ומאז 1992 נמשכים הליכי הגירושין בינהם. הבעל ברח לצרפת, התחתן על המזכירה שלו. בפס"ד של בית הדין האזורי נכתב לגבי החלוקה הרכושית, שעל בד"ר לשקול גם את נסיבות הגירושין, מלבד הפיצוי שלו היא זכאית לפיצוי מסוים מכוח הכתובה וגם מכוח חלקה ברכוש.

רואים כאן שבד"ר מתייחס לדברים הבאים:

1. פיצוי.
2. האישה נאלצה להתגרש בגלל התנהגות הבעל – גירושין מבוססים על אשם.

 

הרב שרמן מדבר על שלושה פיצויי גירושין:

1. פיצויים הקשורים בירידת ערך הכתובה – הצמדה של הסכומים בכתובה לתקופת הגירושין.
2. פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין – הרב שרמן מביא דעה שלפיה יש מנגנון שבו הגבר מפייס את האישה בכסף כדי שתתן לו גט. מנגנון זה כמעט לא מיושם, ובנוסף יש חובה להוכיח עילות.
3. פיצויים הקשורים לתחום הממוני-רכושי – הרב שרמן מצטט פס"ד רבני משנות השישים בו חויבה האישה לקבל גט והיא לא הסכימה לכך בגלל דרישות כלכליות. בד"ר הגדול פסק שלא ניתן לגרש את האישה לאחר עשרות שנות נישואים וטיפול בילדים ללא פיצויים, והחזיר את הפסיקה לבד"ר האזורי. רואים כאן רציונל דומה לזה של בתי המשפט האזרחיים – פיצוי לאישה על השנים שבהן לא עבדה כי טיפלה בילדים ולא בנתה קריירה.

בתי הדין לא מבססים את הפסיקה הממונית על בעלות קניינית אלא על בסיס חובות מוסריות כלפי האישה – לא ניתן לזרוק את האישה מבלי לתת פיצוי כי זה לא מוסרי. הדבר מנוגד להלכת השיתוף, שרואה בבני הזוג כבעלים משותפים של הרכוש שנצבר.

בסופו של דבר הרב שרמן מסתמך על פסיקתו של הרב אליישיב וקובע שלגבי הפיצויים הקשורים לגירושין, יש מקום לפסוק לאישה תוספת פיצויים, אבל לגבי חיוב הבעל לתת פיצויים לאישה בתחום הממוני-רכושי, הוא מתנגד לכך. האישה לא קיבלה פיצויים בסופו של דבר.

 

פס"ד נוסף מ-2004, בו הרב דייכובסקי ישב בדין – דנו האם הלכת השיתוף מחייבת את בני הזוג גם בתקופה שלפני הנישואים, כשהם חיו כידועים בציבור. הוא פסק שהלכת השיתוף היא בסה"כ פרי אומדן של היחסים בין בני הזוג בימינו. כיום החלק המכריע של הזוגות הנשואים רואים את עצמם כבשר אחד, לא רק בתחום של יחסי אישות אלא גם בתחומי הממון. זו התפיסה העומדת בבסיס השיתוף, כל עוד הנישואים תקינים. על כן אין מקום להלכת השיתוף בגבר ואישה הידועים בציבור.

ניתן לפרש את פסה"ד כמקבל את העובדה ששני בני הזוג רואים את המשפחה כיחידה אחת משותפת וכיצירה של שניהם. פסיקה זו מנוגדת לגישתו של הרב שרמן.

עד כאן.

 

 

 

הסכמי ממון

 

על מנת שהסכם ממון יהיה תקף עליו לעמוד בשתי תנאים:

1. אימות – אם הוא נערך לפני הנישואין אפשר לאמת אותו ע"י נוטריון. אם הוא נערך אחרי הנישואין צריך אישור בית משפט/בית דין להסכם.
2. דרישת כתב.

 

לקרוא לשיעור הבא: פגס, שי, ולנטין.

 

ע"פ החוק רושם נישואין חייב להודיע לצדדים על האפשרות לערוך הסכם ממון, בפועל זה לא קורה.

לפני מספר שנים הוגשה תובענה ייצוגית כנגד רושמי נישואין על כך שהם לא ממלאים את חובתם על האפשרות ליידע שאפשר לעשות הסכם ממון. התביעה נדחתה, מצד שני עד שזה לא מגיע לכיס המדינה מצפצפת על החוק. (דוג' שינוי אוטומטי של שמות לאחר נישואין).

 

מרבית ההסכמים בישראל הינם הסכמי גירושין.

המרצה אומרת זה שזה הסכם דיספוזיטיבי זה לא דבר רע. היות והרוב לא מתנים אז מה שיחול זה ההסדר אשר קובע הדין.

 

המרצה טוענת שהסכמים טרום הנישואין יכולים להיות דיספוזיטיביים בעליל, מכיוון שבני הזוג יכולים לכלכל את צעדיהם. לא כמו הסכמי גירושין שמשנים את פני הדברים. ולכן יש להבחין בין הסכמי טרום נישואין והסכמי גירושין.

יש כאלה שיגידו שיש הבחנה מכיוון שבהסכם גירושין צריכים את אישור בית המשפט, אך צריך לזכור שבית המשפט בבואו לאשר את ההסכם לא נכנס לתוכן החוזה, אלא הוא בודק רק הסכמה של הצדדים והבנה את מהות התוכן (כלומר, בית המשפט הוא מעין "חותמת גומי").

 

חשוב להבין שלא כל הסכם שעורכים בני זוג הוא הסכם ממון, מה שלא הסכם ממון לא חייב כתב , אישור או אימות.

 

בפס"ד שי – נקבע שהסכם ממון הוא הסכם צופה פני עתיד שמתייחס לסיטואציות של גירושין או מוות.

כל הלכת יעקובי בדבר כוונת שיתוף ספציפית לא הייתה יכולה להינתן אילו הייתה להסכם ממון פרשנות שונה. "כוונת שיתוף ספציפי" – כוונה ספציפית לשיתוף בנכס נתון. ביעקובי הכוונה הזו לא הייתה בכתב וגם אל קיבלה את אישור בית המשפט. ולכן זו הסכמה בין בני זוג וגם משום שזה שיתוף מעכשיו. ולכן כוונה זו אינה הסכם ממון ולא נדרשים תנאי הסכם הממון הרגילים והעיקריים. (כלומר, הסכם השיתוף הוא מעכשיו ולא צופה פני עתיד).

(חשוב ללמוד ולזכור למבחן את זה שהסכם ממון הוא הסכם צופה פני עתיד שמתייחס לסיטואציות של גירושין או מוות.)

 

 

ע"א 181/85 רודן – שם דובר על מקרה שבו עקרון תום הלב אפשר לא להתעלם מהסכם ממון הגם שהדרישות של כתב, אישור או אימות לא התקיימו.

שם דובר על זוג שעשו הסכם גירושין ולא טרחו ללכת לבית המשפט. ובין היתר הוסכם שהבית ימכר רק שהילדים היו בני 18 ואז התמורה שלו תחולק ואז הבעל היה צריך להעביר תשלומים וכו' – הבעל מילא את חלקו בהסכם. אחרי שנים, שבאו למכור את הבית האישה נזכרה שההסכם לא עבר הליך של אישור בית משפט למרות שכל השנים הם נהגו ע"פ ההסכם.

מאז בתי המשפט למשפחה עשו שימוש בעקרון תום הלב או את עקרון ההשתק.

לבחינה- צריך לדעת שלא עבר הליך של אימות או אישור ובנוסף לדעת שלבית המשפט יש יכולת לטעון שצד מסוים צריך להיות מנוע ("השתק") או עקרון תום הלב. צריך עוד לדעת שהיקף שיקול הדעת של בית המשפט הוא מאוד רחב.

 

 

חוק יחסי ממון מציב למעשה שתי אופציות ליצירת הסכם ממון בין בני זוג:

1. הסכם ממון המתייחס לחלוקת הרכוש במהלך הנישואים – מסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג במהלך הנישואים. הסכם זה פחות נפוץ כיום בקרב בני זוג נשואים.
2. הסכם ממון שצופה פני הגירושין – נחתם בד"כ כחלק מהליך הגירושין. הסכם זה יותר נפוץ.

 

הסכם ממון נחתם בין שני אנשים בגירים, שבהחלטה מיושבת מחליטים לנסח הסכם. בד"כ אחד הצדדים מיוצג ע"י עו"ד או שני הצדדים, הם מקבלים אישור להסכם מבית המשפט למשפחה.

השאלה היא מהו תוקף ההסכם?

שתי בעיות מתעוררות בד"כ בקשר להסכמי ממון:

1. פגעי הזמן – זוג חותם על הסכם וכעבור 20 שנה צריך לממש אותו, הם מחליטים בעת הנישואים לחלק רכוש ולהסדיר את יחסי הממון – השאלה היא מהו תוקף החוזה הזה לאחר 20 שנה, בעיקר אם השתנו הנסיבות.
2. טענות עושק, הטעיה, כפיה ומרמה של אחד מבני הזוג לגבי ההסכם.

 

הסכמים שנחתמים לקראת גירושין

פס"ד פגס חושף את הבעייתיות של הסכמי גירושין בישראל. מצד אחד הוא מחייב אישור של בית משפט, אבל בית משפט לא בודק את תוכן החוזה. עצם העובדה שבני הזוג באים בפני בית משפט זה מקשה לתקוף את ההסכם מאוחר יותר בטענת פגמים בכריתה.

ההסתכלות הזאת לדעת המרצה היא מאוד בעיתית. בדרך כלל בתי המשפט לא נוהגים להתערב בחוזים בין פרטיים בגלל חופש החוזים. אבל בחוזים אחידים וכו' הם מתערבים.

בתי המשפט לא מתערבים בחוזים של פרטיים ,מכיוון שהנחת היסוד היא ששני הצדדים שווים.

אבל הדין נותן קלף מיקוח גבוהה לגבר ולכן בנסיבות הללו שבהן יש לי פערי כוחות שיוצר הדין. בית המשפט לא מתערב (זהו פס"ד שמגרי).

לדעת המרצה ניתן להצדיק את שמגר בפס"ד פגס, לגישתו של שמגר אין להתערב בשלב האישור או החתימה והשקפה זו נבעה מאי רצון להכשיל את הליך הגט. כלומר, לאחר שנים ארוכות שבני הזוג לא מתגרשים הם מגיעים לבית המשפט ושמגר בתור שופט יודע שאם הוא לא יאשר את ההסכם, למרות שההסכם גרוע, אז הליך הגירושין ימשך עוד כמה שנים.

 

בעבר בתי המשפט היו מאשרים הסכמי גירושין גם אם הסכם הגירושין כלל אפס ₪ מזונו ילדים, בתי המשפט לא התערבו כי פחדו לפגוע בהליך הגירושין. היום הסכם גירושין בין בני זוג שלא קובע סכום מינימאלי של מזונות ילדים לא יאושר.

המרצה טוענת כי צריך להפריד בין שלב האישור ושלב ההתערבות המאוחרת, ולדעתה הסכם שלא כולל סכום בעל רף מינימאלי לגבי חלוקת רכוש שמגיע לאישה על בית המשפט לא לאשר אותו. דבר זה יצור לדעת המרצה זכות לחיים בכבוד בשביל האישה ובנוסף התערבות מוגבלת בשלב מאוחר יותר.

המרצה מוסיפה ואומרת שניתן לעגן זאת ע"י חוק יחסי ממון שמכיר בילדים כשיקול שיש להתחשב בו. ולכן אם לאימא אין כלום בגלל הסכם הגירושין דבר זה יפגע גם בילדים. האינטרס של הילדים ושל ההורים הם אינטרסים דומים. כלומר יש שתי מקורות מעורבים להצדיק את המעורבות הזאת:

1. קיום בכבוד – פס"ד סלומון

2. שיקול הילדים שיש להתחשב בו שמצוי בחוק יחסי ממון.

מצד אחד, ישנה דעה שתגיד שלא מתערבים בין פרטיים. מצד שני, חוסר ההתערבות זה רק במצב בו שני הצדדים שווים – במערכת יחסים בין בני זוג שני הצדדים לא שווים.

 

ע"א 5490/92 פגס נ' פגס – זוג שחתם על הסכם ממון לפני הגירושין, האישה טענה לעושק ולכפיה. הבעל אמר שלא היה מעוניין בגירושין, הוא עשה טובה לאישה כשהסכים לחתום. ההסכם היה בבירור לרעת האישה, אבל הש' שמגר קבע שצריך לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה. הוא קבע שאמנם בהסכמי ממון בגירושין, חלק מהמניעים לחתימה הם רצון לסיים את הקשר וברור שהדבר ישפיע על מהלכי הצדדים, אבל הדבר לא יחשב כפיה או עושק, ולכן לא התקבלו טענות האישה.

 

מה הבעיה בהחלת דיני החוזים על היחסים הממוניים בין בני הזוג?

יש הבדל משמעותי בין חוזים רגילים לחוזים בדיני משפחה. בדיני חוזים רגילים אנו יוצאים מתוך הנחה שהצדדים שווים בכוחם. בתחומים אחרים כמו חוזים אחידים, עבודה ומשפחה, יש נקודת מוצא שיש צד חזק וצד חלש. בנוסף לכך, הפיתוח של עילות תום הלב, עושק וכפיה במשפט הפרטי נותן כלים להתמודד עם המשפט הפרטי בתוך דיני המשפחה, כשנקודת המוצא היא שקיים צד חזק וצד חלש.

 

הבעיה היא שברגע שנכנסת לתמונה המערכת הדתית, נוצר סיבוך נוסף – הרצון לגט, תמיד הצד שלא ירצה להתגרש – יצטרכו לקנות ממנו את הגט. הדבר מחריף את חוסר השוויון בין הצדדים בעת חתימת ההסכם.

 

ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין – עוסק בשלושה הסכמי ממון שנחתמו תוך זמן קצר. לאחר ההסכם השלישי הבעל הבין שהאישה בוגדת בו, וביקש לבטל את ההסכמים בעילה של הטעיה. הש' זמיר קבע שלא הוכחה במקרה זה בגידה ולכן לא קיבל את עילת ההטעיה. זו טענה מעט מתחמקת, כי ניתן לקבוע שהיה חשש לבגידה מהנסיבות של המקרה.

הש' שטרסברג-כהן קבעה:

סיום חיי נישואים בגירושין, הוא קצה קרחון שמתחתיו מערכת יחסים בין אישית שקרסה ועימה קורסים כל אותם יסודות שמערכת כזו בנויה עליהם כמו אהבה, נאמנות מחויבות ועוד. לפיכך, משכשלו חיי הנישואים והגיעו כדי גירושין אין זה רציני לטעון כי הסדר רכושי שנעשה בין בני הזוג, בטל, משום שאחד מכל אותם יסודות עליהם נבנו הנישואים כשל ובן הזוג לא ידע זאת והסכים כפי שהסכים מחמת טעות, הטעיה או אי גילוי.

 

למעשה, שני פסקי הדין (פגס וולנטין) טוענים את אותה טענה – מערכת היחסים ברגע שניגשים להסכם ממון היא מערכת חוזית לכל דבר, אלא בעוד ששמגר מעלים עין מויתורים שנעשים בהסכם עצמו, שטרסברג כהן דורשת שההסכם עצמו לא יעשה בכפיה.

ניתן לחלק את ציר הזמן של חיי הנישואים לשני חלקים:

1. מהחתונה עד להתערערות הקשר.

2. מהתערערות הקשר עד לגירושין.

אם ההסכם ינוסח בתקופה הראשונה, בתי המשפט לא יתערבו בו אלא במקרים קיצוניים מאוד. ההנחה היא שבתקופה זו בני הזוג מקיימים קשר שיתופי תקין ולכן ההסכמים נעשים בין צדדים שווים פחות או יותר.

לגבי הסכמים שנוסחו בתקופה השניה, לפי שמגר - מדובר בשני בוגרים שכל אחד מהם רצה משהו ולכן חתמו על הסכם. לפי שטרסברג-כהן לכאורה קיימת דרישה שלא תהיה כפיה או עושק בשלב זה.

 

הסכמי קדם נישואים – בעיית פגעי הזמן

הסכמים שנעשים לקראת גירושין הם למעשה החלק הקל של הסכמי הממון. השאלות המסובכות יותר הן כשזוג חותם על הסכם קדם לנישואים, ובד"כ אחד מבני הזוג מגיע עם רכוש גדול יותר מבן הזוג השני.

לצורך ההדגמה נניח שהגבר הגיע עם רכוש גדול יותר מהאישה. הם חתמו על הסכם ממון שחילק בינהם את הרכוש ובו הבעל שמר על בעלותו ברכוש שהביא לנישואים. האישה למדה רפואה ועבדה לאחר מכן כרופאה והבעל עבד בעסק המשפחתי ועשה חייל בעסקים. לאחר מס' שנים נולד לבני הזוג ילד בעל צרכים מיוחדים, והאישה נאלצה לעבוד את עבודתה כדי לטפל בילד. יש בעיה – ההסכם נעשה בעבר תוך הנחות מסוימות, וכעת השתנו הנסיבות. האם החוזה תקף?

יש שתי גישות להסתכל עד דיני המשפחה:

1. גישה פטרנליסטית – השופט יבחן את הנסיבות המשתנות מרום מעמדו ויחליט מה טוב לבני הזוג ומה צודק.
2. גישת חופש החוזים - מדובר באנשים בגירים בעלי רצון חופשי ולכן חופש החוזים גובר- יש לכבד את ההסכם. בית המשפט יתערב רק כדי להגן על הילדים.

נקודת המוצא שלנו תשפיע על תוצאת המשפט. אין הלכה פסוקה בנושא כי הסכמי ממון שהם קודמים לנישואים פחות מגיעים לבית המשפט, אבל הקו הברור הוא הסתכלות על בני הזוג כצדדים שווים פחות או יותר ולכן דיני החוזים הם אלה שיחולו בכפוף לנסיבות.

 

הצעה לפתרון – קביעת רף מינימום כספי

בהתייחס לפס"ד פגס, ד"ר בלכר מציעה לפתור לפחות חלק מהבעיות שהדין הדתי יוצר. הדין הדתי שמדבר על גירושין עם אשם, צד אחד קונה את הגט מהצד השני, נוכל למנוע מקרים של עושק באמצעות קביעת רף מינימום, בדומה למזונות ילדים. במזונות ילדים המצב טרם קביעת רף המינימום היה שבני הזוג יכלו להסכים שהאישה מוותרת על מזונות הילדים והבעל נותן גט ללא מזונות. כיום בית המשפט קבע רף כספי מסוים שהבעל חייב במזונות כלפי הילדים. ניתן לקבוע רף מינימום להסכם ממון עבור האישה. הקושי העיקרי הקשור בדין הדתי הוא החשש מגט מעושה, וקביעת רף המינימום יכולה לעקוף בעיה זו. רוב הסרבנים מעוניינים בכסף, הסרבנות היא טקטית, ולכן משיכת החוט תהיה עד רף המינימום. החסרון הוא שהסכמי הגירושין יתיישרו עם רף המינימום, בדומה לתופעה שהתרחשה ברף המינימום במזונות ילדים.

 

מתנות בין בני זוג

סוג אחר של הסכמים – מתנות , כעקרון גם הסכמים וגם מתנות חל עליהם הדין האזרחי (פס"ד בבלי).

כעקרון בתי הדין הרבניים אמורים להחיל את הדין האזרחי. הדין האזרחי והדין הדתי לעניין מתנות הם שונים לחלוטין.

לדעתם של הדיינים, אם נותנים רכוש של הגבר לאישה זה נוגד את האמונה וזה עולה כדי גזל.

לגבי מתנה זה לא גזל, אבל לפי הדין העברי במקרה של בגידה המתנה חוזרת.

הדין האזרחי סרב לכרות תנאי מכללא שבמקרה של בגידה המתנה חוזרת.

 

הדין העברי קובע שמתנה היא תמיד הדירה – תמיד ניתן לחזור ממתנה. הדבר מנוגד להוראות חוק המתנה, שקובע שנותן המתנה לא יכול לדרוש אותה בחזרה. ניתן להבין שמערכת מודרנית לא יכולה לחיות במצב כזה. לא ניתן לאפשר מצב שבו אדם מעניק מתנה וביום מסוים הוא דורש אותה חזרה.

 

בג"צ 609/92 בעהם נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים – דובר בזוג שבו הוכחה בגידה של האישה בבעל, בעוד שהבעל נתן לאישה את הדירה בהסכם. בני הזוג פנו לבד"ר, ששלל מהאישה את הדירה משום שהיא בגדה. האישה ערערה לבג"צ כנגד הפסיקה. הש' אלון קבע שגישת המשפט העברי היא הגישה הנכונה במקרה זה, והמתנה בין בני הזוג היא הדירה. הוא קבע שבמתן המתנה בין הבעל לאשתו היה קיים תנאי מכללא שהאישה נאמנה לבעל ולא בוגדת בו. אם האישה בגדה בבעל, היא לא זכאית למתנות מהבעל. הש' אלון בבעהם בא ואמר שבד"ר צריך לפסוק לפי הדין הדתי – "הדין הולך אחרי הדיין", ולכן המתנה היא הדירה במקרה של בגידה. בנוסף הוא קבע שגם לפי חוק המתנה יש מנגנון שלפיו ניתן לדרוש מתנה בחזרה.

 

בג"צ 1000/92 בבלי נ' בד"ר הגדול – ברק צמצם את הלכת בעהם וקבע שבד"ר מחויב לחוק המתנה הישראלי, שקובע שמתנה אינה הדירה. הוא אמר שהסיבה שהפסיקה בבעהם הייתה כפי שהייתה היא כי בני הזוג הסכימו בינהם להתדיין בבד"ר לפי הדין העברי.

 

ככלל, בתי המשפט למשפחה לא נותנים להכניס תנאי של בגידה להסכם מתנה או להסכם ממון בין בני זוג כתנאי מפסיק של החוזה. לעומת זאת, יש הטוענים שבית המשפט יכול לעשות שימוש בס' 8 לחוק יחסי ממון, המאפשר לבית המשפט בנסיבות מסוימות לקבוע חלוקה לא שוויונית של הרכוש, ואחת הנסיבות האלה היא בגידה.

לגבי הוכחת בגידה באמצעים של פגיעה בפרטיות האישה, ברק קבע לגבי חוק הגנת הפרטיות, שבד"ר מחויב לחוק הגנת הפרטיות, אבל בפס"ד של בד"ר הגדול הרב דייכובסקי בא ואומר שאמנם בד"ר מחויב לחוק הגנת הפרטיות, אבל אחד החריגים בחוק הגנת הפרטיות הוא שהפרטיות לא חלה בין בני זוג.

 

 

גירושין

 

בעולם המערבי בעשורים האחרונים הפכו הגירושין לזכות של בן זוג – לדרוש את פירוק הקשר. הדבר הפסיק את הדרישה להוכיח עילה (אשם) כדי להתגרש, שהייתה מקובלת בדת הנוצרית בעבר. כיום בעולם המערבי יש עדיין צורך להראות עילה, אבל אין צורך בהוכחת אשם. ניתן לטעון שאין סיכוי לקשר והדבר מספיק כעילה לגירושין.

הדבר גרר ביקורת בקרב חוגים שמרניים שהדבר מביא לפגיעה במוסד המשפחה ולפגיעה בילדים, כי הדבר מקל מאוד על בני זוג להתגרש.

ביקורת קשה יותר על התופעה הזו היא ביקורת מהיבטים הכלכליים – החוקרת לינור וייצמן טענה במחקר שעשתה בשנות התשעים, שבעקבות הגירושין נשים יורדות ב-73% ברמת החיים וגברים עולים ב-42%. המעבר מגירושין עם אשם לגירושין ללא אשם פגע בנשים כי הוא יהפוך את אפשרות הגירושין קלה יותר לגברים. בעבר, צד שרצה להתגרש לא יכול היה להתגרש אלא היה צריך לקנות את הגט מהצד התמים. בד"כ הנשים הן הצד התמים ובד"כ גברים היו צריכים לשלם לנשים כדי להתגרש.

מהפכת הגירושין בעולם המערבי דיברה על "פרידה נקייה" ולכן גם תשלומי הגירושין לא שולמו. שלא כמו בעבר שהתפיסה הייתה תפיסה של אשם ולכן במקרה של גירושין היו משולמים לאישה תשלומי גירושין (מזונות וכו').

 

ישנן כמה גישות שמבקרות את השינוי שחל בגירושין:

1. פגיעה במוסד הנישואין הביאה לעלייה בשיעור הגירושין.

2. פגיעה בילדים – נשאלת השאלה מה יותר טוב לילדים האם עדיף שההורים יישארו יחד למרות הקונפליקט?

ישנו גם את עניין הסטיגמות על ילדים להורים גירושין, אך כיום כמעט וזה לא קיים.

3. פגיעה בנשים – לינור ויצמן (ראה למעלה הרחבה) – היא הראתה שבעקבות גירושין רמת החיים של נשים ירדה ורמת החיים של הגברים עלתה, אף מחקר לא הצליח להפריך את המגמה.

 

גירושין בישראל – גירושין עם אשם

בישראל נושא הגירושין מתנהל לפי ההלכה היהודית (אין גירושין אזרחים). בהלכה היהודית הנישואים נחשבים כדבר חשוב וכערך עליון של תא משפחתי.

כאשר מדובר בבני זוג יהודים מאפיינים של דיני הגירושין לפי הדין העברי מאוד שונים מאותם גירושין ללא אשם. ע"פ הדין העברי הסכמת הצדדים מאז ומתמיד היוותה עילה לגט. הגירושין הם אקט פרטי של הצדדים בית הדין לא יוצר את הגט, אך ורק הצדדים הם אלו שמתגרשים. ברמה התיאורטית לא צריך את בית דין.

אף בית דין לא יכול לפסוק שהצדדים גרושים, הגט צריך להינתן ע"י הבעל מרצונו החופשי ולהתקבל ע"י האישה מרצונה.

 

 

המציאות היא שקיים חוסר שוויון בין הגבר לאישה בגלל בעיות של ההלכה היהודית.

חוסר השוויון נובע מכמה גורמים:

1. מערכת ערכים ונורמות שפעמים רבות לא מתאימה לקהל המתדיינים בבד"ר הדתי. בד"ר לא יכול כיום לכפות גט ע"י מלקות, נידוי או חרם על המתדיינים.
2. ההלכה היהודית הכירה תמיד בגירושין, בניגוד לנצרות, אולם הגירושין נתפסים כאקט של הגבר כלפי האישה – "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".

 

במקור ניתן היה לגרש אישה בעל כורחה, מאז המאה ה-10 רבנו גרשום מאור הגולה בין היתר אסר על ריבוי נשים מצד אחד, וגם קבע שדרושה הסכמה של האישה לקבל את הגט. אם במסכת גיטין בתלמוד הבבלי הגט הוא משהו שהגבר שולח לאשתו וזה מספיק לגרש, מאז ימי רבנו גרשום הדבר כבר בלתי אפשרי. אלא שבתורה כתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" וזו הלכה מדאורייתא, וחרם דרבנו גרשום הוא תקנת חכמים. הדבר משפיע עד היום על ההבדלים בהליך הגירושין. בזמן שרבנו גרשום קבע את התקנה שלו היה מדובר בצעד מתקדם מאוד.

בהלכה היהודית יש שלושה מרכיבים של הגט:

1. הגט הוא אקט פרטי – "וכתב לה ספר כריתות". בגלל החשיבות של מוסד הנישואים והחשש לממזרות בד"ר מפקח על כך שהגט נעשה כהלכתו, אבל אנשים פרטיים עדיין יכולים לעשות את הטקס, בדומה לטקס קידושין שלא דורש רב.
2. דרושה הסכמה חופשית של שני בני הזוג לגט – כדי למנוע גט מעושה שאינו תקף.
3. עילות – דרושה עילה כדי לקבל גט.

 

הבעיות שנגרמות כתוצאה מכך:

1. כבילה לנישואים – אדם יכול למצוא את עצמו כבול לנצח לבן הזוג בגלל שדרושה הסכמה וגם בגלל שמדובר באקט פרטי – בד"ר לא פוסק גט בניגוד להסכמת הצדדיים אלא במקרים נדירים.
2. פגיעה בנשים – בפועל הנפגע העיקרי מהדבר הזה הוא האישה – נשים רבות נחשבות כיום מסורבות גט מבלי יכולת להתחתן עם גבר אחר. הבעיה היא קריטית בעיקר בקרב זוגות דתיים, שלא רוצים לחיות בנפרד כידועים בציבור וחוששים מנידוי חברתי.
3. הליכים מתמשכים בבד"ר – גבר מוגדר כיום כסרבן גט ואישה תוגדר כמסורבת גט רק לאחר שבד"ר נתן פס"ד ששבו קבע שבני הזוג צריכים להתגרש. לעומת זאת קיימת סרבנות גט סמויה שהיא נפוצה יותר. הצד הסרבן, בד"כ הגבר, מעוניין למשוך את ההליכים בבד"ר כדי לשפר את מצבו בגירושין. בתי הדין נמצאים במגננה מול המערכת האזרחית ולכן נמנעים מלפסוק גירושין.
4. פגיעה בפרטיות – ברגע שקובעים גירושין עם אשם פוגעים בפרטיות בין בני זוג – נוצרת תופעה שבה בן זוג שולח חוקרים פרטיים כדי לבלוש אחר בת הזוג כדי להוכיח שהיא זנתה. בד"ר לא רואה בכך פגיעה בפרטיות. בד"ר מפחד שיהיה פגם בגט ולכן מחמיר בעילות הגירושין. הדבר גורם לכך שכל צד רוצה להחמיר את הסכסוך כדי להוכיח עילה.

 

פתרונות – יחס בד"ר לתביעות גירושין:

1.      לדחות את התביעה – אם לא הוכחה עילה ולא הייתה הסכמה ביה"ד יכולים לדחות את התביעה.
2. לקבוע שמומלץ / רצוי / מצווה - במקרים בהם ביה"ד הרבני מבין שאין סיכוי לקיום הנישואין / מאמין לעילות אך אין הוכחה.
3. חיוב בגירושין.
4. כפיה – למרות שאמרנו שאקט הגירושין הוא פרטי, אם הוכחה עילת גירושין המצדיקה כפיית גט על הבעל ביה"ד יכולים לכפות עליו כל אמצעי לכפות עליו גט (אפילו כלא)– בעבר דיברו אף על הכאה עד שתצא נפשו – הרמב"ם נותן רציונל על כך שזה לא נחשב כפיית גט כי אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל ישראל רוצה לקיים מצוות ואם יש עילת כפייה, הרצון האמיתי שלו הוא לתת גט ולכן הכפייה הפיזית איננה גורמת לגט מעושה. שרשבסקי כותב שמה שנכנס לתחום העילה לא שייך בהם גט מעושה – א"כ לכאורה ניתן להרחיב את העילות ובכך לפתור את בעיית הגט המעושה.

 

 

קריאת רשות (לא נלמד):

ההלכה היהודית מודעת מצד אחד לנחיתות של האישה ומנסה לעזור לנשים, ומצד שני מוגבלת ע"י כללים הלכתיים נוקשים.

הרמב"ם כתב שבמקרים שבהם האישה מואסת בבעלה ולא מוכנה להמשיך לקיים איתו חיי נישואים יש לכפות על הבעל לתת גט, משום שהאישה אינה שבויה בידי הבעל. לעומת זאת, רוב הפוסקים חולקים על דעתו של הרמב"ם. הרא"ש אומר שאסור לדיין לדון כך. העובדה שהאישה הולכת אחרי שרירות לבה ונתנה עינה באחר אינה מצדיקה לכפות את האיש שלו היא נשואה שיגרש אותה. העילה הזו של 'מאיס עלי' מקובלת כיום על חלק מהפוסקים, אבל גם הם מסכימים שלא ניתן לכפות גט במקרים אלה. עילות הגט הן רשימה סגורה, רק בהן ניתן לכפות גט.

שלום בית

הדבר שבא לידי ביטוי כיום בבתי הדין הרבניים הוא נושא של שלום בית. המטרה המקורית בהלכה הייתה ליצור מנגנון של גישור בין בני הזוג שישיב את חיי הנישואים למסלולם התקין. בפועל כיום, שלום בית הוא טענת הגנה שמשמשת את הצד שכנגדו הוגשה תביעת גירושין. בד"כ הבעלים משתמשים בטענה זו כדי למשוך הליכים בבד"ר ולסחוט את הנשים כדי שיסכימו להסכם גירושין שהוא רע מבחינתן.

לדוגמה, זוג פרוד במשך שש שנים. לאחר שש שנים, לאחר חלוקת הרכוש בבית המשפט למשפחה, הבעל רץ לבד"ר וטוען טענת שלום בית. ברור שבני הזוג לא מתכוונים לאחות את הקרעים בינהם.

הרב חיים פלג'י טוען שברגע שבני זוג פרודים במשך 18 חודשים ובד"ר רואה שאין סיכוי לשלום בית יש להפריד את בני הזוג ולכפות גט. דעתו של פלג'י עדיין לא מקובלת בבתי הדין, אבל יש ניצני שינוי כיום. גם הרב דייכובסקי וגם הרב שרמן אמרו בכמה מקומות שאין טעם לשלום בית כלל. כאשר בני הזוג פרודים במשך שנים רבות, קשה לקבל טענה של שלום בית.

עד כאן.

 

 

 

חשש מכפיית גט

בהלכה היהודית עדיין לא קיימת כפיית גט, בגלל החשש מגט מעושה שלפי ההלכה אינו תקף. החשש הוא שאם הגט מעושה והאישה תלד ילדים מגבר אחר, הילדים יחשבו ממזרים. דעה פחות מקובלת בנושא זה הביע הרב וולדנברג, דיין בבד"ר עד שנות השמונים, הציע שבד"ר יכפה חלוקת רכוש על בני הזוג כדי למנוע סחטנות הדדית והדבר לא יחשב ככפיית גט.

 

גירושין בישראל הוא אקט של הצדדים בהסכמה, אם אין הסכמה אין גט. אדם יכול למצוא את עצמו במצב של חוסר יכולת להשתחרר מקשר נישואין. הפגיעה חמורה יותר בנשים בגלל שתי סיבות:

1. דרישת ההסכמה מרצון חופשי של הגבר היא חזקה יותר לעומת הדרישה מהאישה – בגלל מקור הדרישה – דין תורה לעומת דין חכמים.
2. עילות הגירושין הן לא סימטריות – ביה"ד לא יכול לקבוע שהצדדים גרושים, אבל הוא יכול לקבוע שעל הצדדים להתגרש. אם קיימת עילה ביה"ד יכול "להסביר" לצד המסרב שכדאי לו להתגרש ע"י הטלת סנקציות. בגידה חד פעמית של האישה – עילת גירושין מיידית. בגידה של הגבר – לא מהווה עילה מיידית לגירושין, מאפשרת עילת מאיס עלי, אבל הגבר יכול לטעון שזו הייתה מעידה חד פעמית. גם אם הגבר יוגדר כרועה זונות – בוגד סדרתי בתדירות גבוהה, ביה"ד לא חייב לכפות עליו גט. גם עילות שכביכול הן סימטריות מיושמות באופן שונה ביחס לנשים ולגברים. לדוגמה, אם האישה עקרה, הבעל יכול לקבל פס"ד לגירושין מיד. אם הגבר עקר, אומרים לאישה – "חכי, אולי יהיה נס ויוולד ילד".
3. התחליפים שיש לגירושין לגבר לעומת האישה – גבר יכול לקבל היתר לשאת אישה שניה, אמנם זו אפשרות לא קלה, אבל לאישה אין האפשרות הזו. בנוסף, גבר יכול לחיות עם אישה ידועה בציבור, להביא איתה ילדים שלא יחשבו ממזרים, היא תקבל את כל הזכויות כבת הזוג החדשה, כולל שמו. הדבר לא ישפיע על זכויותיו הממוניות של הגבר בגירושין. אישה, אם היא עברה לגור עם אדם אחר, היא מאבדת את כל זכויותיה הממוניות, אם יוולדו לה ילדים מגבר אחר הם יחשבו ממזרים.

כל הסיבות האלה גורמות לפגיעה בנשים בדיני הגירושין בדת היהודית.

 

ביה"ד יכול לעשות ארבעה דברים כשמוגשת תביעה לגירושין:

1. דחיית התביעה – אין עילת גירושין.
2. המלצה / ציווי על הצדדים להתגרש.
3. חיוב בגט (קיימת עילת חיוב).
4. כפיית גט – ברגע שהוכחה עילת כפיה, אפשר להפעיל כל אמצעי כדי שהבעל או האישה יסכימו לתת או לקבל את הגט.

הבעיה היא שחיוב בגט כמעט לא ניתן בביה"ד, ופס"ד על כפיה כמעט לא קיים מעולם בביה"ד. הרמב"ם טען שפס"ד על כפיית גט לא יצור גט מעושה, כי הרצון האמיתי של הבעל הוא להתגרש וביה"ד צריך רק לגרום לו להבין את הרצון האמיתי. הבעיה היא שעו"ד מייד מייעץ לבעל שרוצה להתגרש לא להצהיר על כך בביה"ד ולדרוש שלום בית למרות שלא מעוניין בשלום בית כדי לזכות ברכוש גדול יותר בגירושין.

 

הפתרונות לבעיית סרבנות הגט במסגרת ההלכה:

1. הרחבת עילות הגירושין (עילות הכפייה).
2. הרחבת השימוש באמצעי שכנוע מותרים שאינם אמצעי כפיה.
3. הפקעת קידושין.

 

הרחבת עילות הגירושין ובפרט עילות הכפייה

מתי מצליחים להוכיח עילת כפיה? רק כשמוכיחים עילת כפיה, אפשר להפעיל את הסנקציות. על פי ההלכה ניתן היה לפתור את מצוקת הגירושין בישראל, גם אם לא בצורה מוחלטת. קיימים פתרונות הלכתיים רבים:

מ"קל וחומר"

עילות הכפייה המקוריות כנגד הבעל מתייחסות לבעל שחולה במחלות מסוכנות ומדבקות כמו שחין וצרעת או אם האדם עוסק במלאכות שגורמות לכך שיש לו ריח רע כמו בורסקאי. לכאורה, אפשר להגיד – אם ריח רע הוא עילת כפיה, אז הכל עילת כפיה. בתלמוד הורחבו עילות הכפיה – בעל שאינו זן ואינו מפרנס – יש עילת כפיה נגדו, כי האישה תלויה בו כלכלית ונמצאת בסכנת חיים. התלמוד קובע שאם מפני ריח רע כופים, אז קל וחומר שמפני סכנת חיים כופים. למרות ההגיון הבריא שמוביל למסקנה זו, הגישה המקובלת היא שלאחר חתימת התלמוד לא ניתן להוסיף עילות כפיה. קיימות עילות כפיה נוספות, אבל גישת החתם סופר היא שאם יש ספק, העילה נופלת. הבעיה היא בהיעדר הקונסיטיטיביות של פס"ד לגירושין – אם קיימת עילת כפיה והופעלו סנקציות כנגד הבעל, ומתברר לבסוף שלא קיימת עילת כפיה – הגירושין בטלים והילדים החדשים הם ממזרים. לכן את נושא "קל וחומר" לא מרחיבים. לדוגמה, אם הבעל אלים כנגד האישה, הדבר לא מהווה עילת כפיה.

עילת "מאיס עלי"

טענת מאיס עלי במקור היא טענה של הבעל כנגד אשתו, שלא מעוניינת לקיים איתו יחסים כמורדת שלא זכאית למזונות. היו פוסקים שהכירו במאיס עלי כעילת כפיה כנגד הבעל. בתקופת הגאונים הותקנה תקנה לפיה אם אישה טוענת מאיס עלי וטענה מבוררת כופים על הבעל לגרשה. טענת מאיס עלי פירושה – האישה לא רוצה לחיות על הבעל יותר. היו תקופות שעילה זו התקבלה כעילת כפיה. היו תקופות שנקבע שאישה שטוענת מאיס עלי מאבדת את כתובתה אבל מקבלת פס"ד לגט. לאחר מכן נקבע שיש להמתין 12 חודשים עד לאבדן הכתובה.

למה לא מפעילים את העילה הזו היום? התקנה מתקופת הגאונית נומקה מקלקלת הזמן, כי היהודים חיו תחת שלטון נוכרי, ואישה שהקהילה לא סייעה לה להתגרש פנתה לשלטון הנוכרי כדי שיגרש אותה. כדי למנוע מצב זה הותקנה תקנה שאישה שטוענת מאיס עלי – כופים עליו לגרשה. אנו רואים שכשקיימים לחצים פוליטיים, ההלכה מתגמשת.

יש מחלוקת בין הפוסקים האשכנזיים לספרדיים לגבי עילת מאיס עלי – הרמב"ם הכיר בעילת מאיס עלי כעילת כפיה. הבעיה היא שמעט מאוד פוסקים הולכים לפי הרמב"ם והרוב אימצו את המסורת האשכנזית של הרא"ש שקבע "בנות ישראל בדור הזה שחצניות הן, ואם יתאפשר לנשים להפקיע את עצמן מבעליהן, הן יתנו את עינהן באחר". בבתי הדין הרבניים אין תקדים מחייב, ולכן גם אם היו פסיקות של ביה"ד שהכיר בעילת מאיס עלי, בתי דין אחרים לא מכירים בעילה זו.

כיום למרות שיש בסיס הלכתי להכרה בעילת מאיס עלי, עדיין מרבית הדיינים לא מכירים בעילת מאיס עלי לכפיה, יש דיינים שמכירים בעילת מאיס עלי לחיוב.

 

קריאת רשות:

היעדר שלום בית

חוסר סיכוי לשלום בין בני הזוג – זו עילה שמזכירה את העילות המודרניות של חוסר סיכוי לקשר הנישואין. ניתן להוכיח היעדר סיכוי לשלום בית? הר' חיים פאלאג'י בטורקיה במאה ה-18 קבע מבחן של 18 חודשים של חיים בנפרד. אם 18 חודשים הזוג לא חי ביחד – אין סיכוי לקשר. יש בכך הגיון רב – מצד אחד לא מאפשרים לפרק קשרי נישואין בקלות רבה מדי, אם זוג חי יותר משנה וחצי בנפרד, יש להניח שאין סיכוי לקשר.

עד כאן.

 

אמצעים שניתן להפעיל כלפי סרבן:

רק עילת כפיה מאפשרת לנקוט בכל האמצעים כנגד המסרב. לא כל אמצעי "השכנוע" הם אמצעי כפיה במסגרת ההלכה. עקרונית, את רוב הסנקציות ניתן להפעיל גם כשקיימת המלצה לגט מבחינה הלכתית, אבל בפועל, אם אין לפחות עילה לחיוב בגט, בתי הדין לא עושים דבר.

1. "חרם חברתי" בלבוש מודרני – מבחינה הלכתית מאסר, קנס, עונש פיזי מהווים אמצעי כפיה (בית סוהר, פיזי או נגד רכושו – זה אמצעי כפייה), אבל אמצעים אחרים לא בהכרח מהווים כפיה, אמצעים שהם לא פיזים. לדוגמה, רבנו תם אמר שיש אנשים שלמרות שאין נגדם עילת כפיה, אם הם לא נותנים גט לנשים שלהם, החברה יכולה לנדות אותו מתוכה – חרם חברתי, לא יבואו לבקר אותו כשהוא חולה ולא יעלו אותו לתורה. הבעיה היא שבחברה החילונית חרם כזה לא יהיה אפקטיבי, ולכן בחברה שלנו יש אפשרויות אחרות של כפיה. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) נותן רשימה רחבה מאוד של אמצעים שניתן לנקוט נגד בעלים שמסרבים לתת גט. עד לחקיקת החוק הסנקציה היחידה שניתן היה להפעיל כנגד בעל סרבן היא מאסר לפי ס' 6 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, אלא שבשנות החמישים חששו מהרחבת סמכויות ביה"ד, ולכן קבעו שכשקיימת עילה, מי שיפעיל את המאסר הוא בית המשפט המחוזי. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין) נתן סמכויות לביה"ד להפעיל סנקציות רחבות מרגע שנפסקו גירושין בביה"ד ללא כל הבחנה בין המלצה, חיוב או כפיה. הסנקציות המוטלות בחוק הן שלילת הטבות אזרחיות – שלילת רישיון מקצועי, עיקול חשבון בנק, איסור להתמנות לתפקיד דירקטור וכו'. אלה הרחבות של החרם דרבנו תם. הבעיה היא שלא מפעילים את החוק אם אין לפחות דרגת חיוב. גם אם מגיעים בסוף לחיוב, עוברים בדרך ייסורים רבים. ביה"ד חושש מהפעלת החוק בגלל החשש מגט מעושה. בשנה האחרונה מתוך אלפי תיקי גירושין, רק ב-50 תיקים הופעלו סנקציות מכוח החוק.

2. מניעת הטבה – מניעת הטבה לא נחשבת לאמצעי כפיה בניגוד לסנקציה. המקור ההלכתי מדבר על אדם שנשבה וביקש שהקהילה תשבה אותו. נאמר לו שקודם ייתן גט ואח"כ יפדו אותו. חוק קיום פסקי דין מכיל מניעת הטבות רבות מבחינת העיניים ההלכתיות.

3. הבחנה בין אמצעי ישיר לאמצעי עקיף – יש אמצעים שלא נחשבים אמצעים ישירים על הבעל בגלל אי הסכמה לתת את הגט, כמו מזונות. אדם חייב במזונות כי הוא נשוי, הוא ישתחרר מהחיוב הזה כי ייתן גט, זה לא אומר שהייתה כאן כפיה. הבעיה היא שאם מכירים בעילות הגנה במזונות, כמו בוגדת, מורדת וניכוי פוטנציאל השתכרות, ולכן בפועל בביה"ד המזונות מאוד מוקטנים. ניתן עקרונית להכריז על האישה כמעוכבת להינשא, אבל כדי להכריז על כך, צריך לפסוק שיש חיוב בגט.

(*. כל הדברים הללו מתוך ההלכה).

 

פס"ד אברהם, נוני, רפאלי – היא פותחת בוחן נוסף.

 

עד שנת 1995 לא היו כמעט אמצעים חוקיים להפעיל כנגד סרבני גט. אפשר היה להכניס סרבן גט למאסר אבל היה מדובר רק באדם שניתן נגדו צו כפייה. כיון החוק מצוי בחוק בתי הדין הרבניים. אך בעבר חששו שישתמשו בסנקציה הזאת לעיתים קרובות ולכן זה לא היה בסמכות בתי הדין.

הסמכות הייתה בידי היועץ המשפטי לממשלה והוא היה צריך להפעיל את סמכותו כדי שאדם יכנס לכלא. נשאלת השאלה מה קורה אם היועץ המשפטי לממשלה לא מפעיל את סמכותו? ניתן לפנות לבג"ץ.

 

ללמוד למבחן - הצעת פרופ' רוזן-צבי – בית המשפט האזרחי יכול לדון במזונות, ולקבוע אגב הדיון האם יש עילת חיוב בגט ולקבוע שהאישה מעוכבת להינשא ובכך להגדיל את המזונות. בתי הדין לא מכריעים בגירושין ולא פוסקים, ולכן בית המשפט יכול להתערב בנושא בהכרעה אגבית. הבעיה היא שבתי המשפט למשפחה חוששים להיכנס לעילות גירושין. ההצעה של רוזן-צבי מהפכנית – בתי המשפט יוכלו לקבוע נקודה מסוימת שממנה האישה תוגדר כמעוכבת מחמתו להינשא ולקבוע מזונות מוגדלים. הדבר יהווה התמודדות עם סרבני מזונות טקטיים.

בפס"ד נוני – סירבו לקחת את ההצעה של פרופ' רוזן צבי מכיוון שיש צו של בית הדין הרבני ולכן אין יותר מה לדבר על הכרעה אגבית.

פרקטית גם במקרים שיש עילת חיוב, בית הדין יוצא קודם המלצה ולא יוציא ישר פסק של חיוב. אחרי 10 שנים בממוצע הוא יוציא פסק של חיוב.

בג"צ 54/55 רוזנצווייג נ. יו"ר ההוצל"פ – ניתן בתקופה שבה חששו מסמכויות ביה"ד הרבני, ולכן מצד אחד קבעו שאין בסמכות ביה"ד להטיל סנקציות כספיות, אבל ההנחה היא שאם ביה"ד פוסק סכום מסוים, החזקה היא שהסכום הזה הוא מזונות ולא עונשים, כי ביה"ד לא יטיל סנקציות שיובילו לגט מעושה. (כלומר, זהו תשלום מזונות מוגדלים בגלל הריבית וכו').

כלומר, מה שיוצא מפס"ד הוא שבית הדין הרבני לא יכול להטיל קנסות. וכל השנים בית הדין הרבני אמר תנו לנו אמצעים ואז נחקק חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין).

חוק שיועד לשימוש בתי הדין הרבניים הנותן אופציות לבית הדין הרבני להטיל סנקציות. אבל מבחינה מעשית בית הדין הרבני בקושי משתמש בחוק.

בהתחלה שהחוק נחקק הוא נחקק כ"הוראת שעה" ושאלו כיצד הוא יסתדר עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעת המרצה החוק מתיישב גם עם פסקת ההגבלה במיוחד לאור השימוש ההססני שעושים בו בתי הדין הרבניים (כלומר, הם לא ישר מפעילים הגבלות, אלא מחכים ובנוסף אם אדם רוצה שלא תוטל עליו סנקציה הוא צריך רק להתגרש).

מדוע הסנקציות לא מופעלות ע"י בתי המשפט האזרחיים? הסיבה היא כי זהו דין דתי וחששו שבתי המשפט לא תמיד ידעו איך להפעיל את החוק ויש חשש שהגט יהיה מעושה.

 

חשוב לציין שבניגוד ללשון החוק שמתירה בכל מצב כמעט להפעיל את ההגבלות ע"פ חוק. בתי הדין נוהגים בפועל בדרך שונה ורק במצב של חובה או כפייה נוהגים להפעיל את הסנקציות שמצויות בחוק.

לדוג' בפס"ד רפאלי – האישה עתרה ולמרות שבית הדין המליץ על גירושין היא ניסתה לטעון שהוא חייב – לאור לשון החוק אין זה משנה אם זה חיוב או המלצה אך בפועל בתי הדין הרבניים מפעילים את החוק רק במצב של חיוב או כפייה לגירושין.

 

4. הסכמי קדם נישואין ("הסכם לכבוד הדדי") – הסכם שמקודם כיום ע"י חלק מהרבנים האורתודוכסיים כמו רבני "צוהר". ההסכם כולל התחייבות של שני בני הזוג בעת הנישואין, ולכן אין כאן חשש כפיה וגט מעושה. ההסכמים עוסקים בסיטואציה שבה אחד מבני הזוג מבקש להתגרש, והשני מסרב. לאחר חצי שנה, מי שמסרב לגירושין חייב לשלם לצד השני סכום כסף מסוים כל חודש – 1500$ או חצי משכורת, הגבוה מבניהם. גרסה אחרת קובעת שההתחייבות מתחילה מרגע החתונה, שני הצדדים נותנים זה לזה שטר מחילה, אם עוברת חצי שנה, הצדדים מפסיקים למחול זה לזה. הצדדים מסכימים שזו התחייבות חוזית ולא מזונות. בקהילות האורתודוכסיות בחו"ל הסכמים כאלה הם בשגרה, בגלל אי היכולת של בית דין בחו"ל לכפות על הבעל להתדיין בפניו.

הבעיה היא שיש רבנים שלא מוכנים לחתן זוגות במידה וחתמו על הסכם כזה, כי הם טוענים שמדובר בגט מעושה. יש טענה נוספת שאומרת שהזוגות שבמילא חותמים על הסכם הם לא אלה שיהיו סרבנים בעתיד.

 

 

*. ישנו עוד פיתרון אחד - הפקעת השליטה על הגט מידי הבעל

קיים מושג שנקרא "הפקעת קידושין" (צריך להפריד את המושג מגירושין וגם מביטול נישואין). גירושין מתקיימים כשיש נישואין תקפים והם מפסיקים מרגע זה ולעתיד. לא מדובר גם בביטול הקידושין – הכרזה שהם לא היו תקפים מעולם.

בהפקעת קידושין (מדובר על מעין יצור כלאיים) מדובר על נישואין שנערכו כדין , אלא שמנקודה מסוימת מפקיעים אותם כאילו הם לא נעשו. בהלכה יש לביה"ד כוח להפקיע את הקידושין, בנימוק שכשאדם מקדש אישה על דעת חכמים "כדת משה וישראל" (כלומר "כדת משה"- הדין העברי. "וישראל" – דעת חכמים) ולכן לחכמים יש סמכות להפקיע. הבעיה היא שלאחר חתימת התלמוד לא עושים שימוש בסמכות זו, וגם לפני כן ההפקעה הייתה נעשית במקרים מאוד מיוחדים כמו במקרה שבו הבעל שולח שליח עם כתב הגירושין לגרש את אשתו, ולאחר מכן מכריז על השליחות כבטלה. האישה נישאה כבר והולידה ילדים ועכשיו הם יחשבו ממזרים ולכן יש להפקיע מידי הבעל את הקידושין לאישה.

כעניין של פרקטיקה, יש רבנים שמנחים את עורכי הנישואין במגזר החילוני לא לדקדק בהלכות הקידושין, כדי שאולי יצטרכו למצוא פגם בקידושין. הבעיה היא שכדי להביא בית דין להכריז שהטקס היה בטל, צריך להגיע למקרה מאוד קיצוני.

 

 

פתרונות במסגרת ההלכה לסרבנות גט (המשך)

 

מקח טעות

ביטול קידושין במקרה של מקח טעות הוא דבר מאוד נדיר.

מקח טעות הוא מקרה שהאישה אומרת שהתחתנה עם גבר והתברר שהוא הומוסקסואל לדוגמה. כמעט לא קורה מקרה שבו מכריזים על בטלות הנישואין במקרה של מקח טעות, ובכל מקרה בד"ר כמעט שלא ישתמש בכלי זה. לכל היותר בד"ר ידרוש גט לחומרה, כשברור שאין קשר נישואים תקף אבל לא רוצים שתהיה אפילו מראית עין של אישה נשואה שהותרה לאחרים ללא גט. במקרה של גט לחומרה, אם אחד הצדדים מתנגד לגט, פוטרים את הצדדים ללא גט. כלי מקח טעות הוא יותר תיאורטי מאשר מעשי, והדבר הוא טוב כי לבטל נישואים בגלל טעות צריך להיות המוצא האחרון ושמור למקרים מצומצמים.

 

נישואין על תנאי

נישואים על תנאי לדוג' אנחנו נישואין עד שבית הדין הרבני מפסיק את הנישואין.

 

 

*.ככלל בנושא של גירושין חייב לפעול עם בתי הדין, בניגוד לנושא של חוק יחסי ממון, מזונות וכו'

 

 

פתרונות של המערכת האזרחית לבעיית הסרבנות

 

מה יכולה לעשות המערכת האזרחית בתחום הגירושין?

אין התמודדות ישירה של המערכת האזרחית עם ענייני גירושין. מה שעושה המערכת האזרחית לכאורה הוא חקיקת חוקים שמאפשרים להטיל סנקציות על בעל סרבן, אבל הסמכות להפעיל את החוק היא של בד"ר וכפופה להכרעה של בד"ר בגירושין.

יחד עם זאת, כשבאים ומסתכלים האם המערכת האזרחית פועלת לפתרון מצוקת הגירושין, לא צריך להסתכל רק על פעולות המערכת ביחס לגירושין. בית המשפט האזרחי מאפשר לקבל תוצאות של גירושין ללא גירושין, כמו במקרה של חזקת השיתוף, שמאפשרת לחלק רכוש לפני גט. פירוק שיתוף בדירת מגורים, כשהרכוש רשום על שני בני הזוג ניתן לעשות לפני הגט. חוק יחסי ממון בין בני זוג מחליש את משמעות הגט, ניתן לעשות פירוק שיתוף לפני הגט. החוק חל על ידועים בציבור ועל זוגות שנישאו לפני 1974. אם אין בעיה של ממזרות, כמו במקרה שהאישה לא מעוניינת בילדים נוספים ורוצה לחיות עם גבר אחר, לנשים אלה יש פתרון חלקי.

כלומר, המערכת האזרחית נותנת תוצאות של גירושין.

 

(בג"צ 2829/03 – התערבות של בג"צ בפסק דין גירושין של בית דין דרוזי).

 

חשין בפס"ד רפאלי אמר שאם בד"ר לא קובע גט, בית המשפט יכול לקבל עילת חיוב בגט. הבעיה היא שהאמרה של חשין לא הפכה להלכה. גם אם בג"צ יקבע שהגט לא מעושה, בד"ר יתנגד ועדיין האישה לא תוכל להירשם לנישואים. כל עוד קיים חוק שיפוט בתי דין רבניים, לא ניתן לתקוף ישירות את נושא הגירושין בבתי המשפט.

 

 

פתרון אזרחי אחר הוא נושא הפיצוי הנזיקי למסורבות גט – כעקרון נתנו עד היום 7 פסקי דין שהכירו בזכאות של נשים לפיצוי בגין מסורבות גט, כל פסקי הדין עד היום נתנו במצב שהייתה לי איזה שהיא פסיקה של בית הדין הרבני. פסק דין אחד היה בעילה של חיוב בגט, יתר פסקי הדין לא היו בעילה של חיוב.

למרות שהיה פס"ד של בית הדין הרבני להמלצה אז היה קל לדרוש את הפיצוי. מכיוון שרוב התיקים דיברו על אלימות מצד הבעל. ולמרות שניתן פס"ד של חיוב בגט, נתנו פסקי דין של 10 שנים. ונשאלה השאלה ממתי אני מתחילה לתת את הפיצוי ומדוע? כעקרון אין לי עמדה אזרחית מהם דיני הגירושין הראויים. קל לי לפסוק ברשלנות מכיוון שיש אמירה ברורה שאומרת "אסור לגרש אישה בעל כורחה".

המחוקק הישראלי והדין האזרחי לא גיבש עמדה – מתי אדם צריך לתת גט? היה פס"ד אחד שבו היה חיוב בגט ובו השופט גרינברג אומר כי האישה צריכה לקבל פיצוי שנה מאז שהיא פתחה הליך בבית הדין הרבני. הוא אמר שזה לא תמיד שנה (כלומר, הוא סירב לקבוע כלל אצבע). זאת מכיוון שלא נעשה דיון בישראל (אין עמדה אזרחית) - מהם דיני הגירושין הראויים?.

אפשר לומר שהיום לאחר תיקון יחסי ממון בין בני זוג , אנחנו כן יכולים לאמץ את השנה בתור כלל אצבע, מכיוון שהמחוקק נותן לנו שנה לחלק את הרכוש. הבעיה היא שס' 5 נשאר והכלל הוא "המועד פקיעת הנישואין" , ויש שיקול דעת להקדים, אם קוראים את הסעיפים אז שיקול הדעת הוא מאוד גמיש.

 

פס"ד אברהם נ' בית הדין הרבני הגדול - אישה שוכנעה לחזור לרבני ולהסכים לדיון מחדש שם בנושאי רכוש שכבר הוכרעו באזרחי, תנאי של הבעל לגט, אך אח"כ פנתה לעליון שדחה אותה כשהסתבר כי הסכמתה לדיון מחודש הייתה ניסיון תחבולה בלבד (כלומר, רק כדי לקבל את הגט).

 

לסיכום: באופן ישיר המערכת האזרחית לא יכולה להתערב בגירושין באופן ישיר.

 

קריאת רשות:

פתרון אזרחי אחר הוא נושא הפיצוי הנזיקי למסורבות גט – אישה שהיא מסורבת גט תוכל להגיש תביעת פיצויים. עד היום העילה הוכרה רק כשיש חיוב בגט. יש מחלוקת האם ניתן להפעיל את העילה כשאין חיוב בגט. המחלוקת שיש כיום היא בין מומחים למשפחה ומומחים לנזיקין, בויכוח מה גובר על מה – דיני נזיקין או דיני משפחה. קפלן ופרי טוענים שדיני הנזיקין צריכים להיות כפופים לדיני המשפחה – הכרה בעילה הנזיקית יכולה להביא לגט מעושה. ד"ר יפעת ביטון מצדדת בהכפפת דיני המשפחה לדיני הנזיקין – צריך להכיר בעילה נזיקית של סרבנות גט.

ד"ר בלכר וד"ר יפעת ביטון – ניתן להציג את החשש מגט מעושה בצורה אבסורדית ואז להוכיח כמה הטיעון לא מבוסס – נניח שאישה זכתה בפס"ד לטובתה תמורת כל חודש שעבר מאז הפסיקה לחיוב בגט. אם יטענו שזה גט מעושה, מרגע שהמערכת המשפטית הכירה בטיעון שפיצוי נזיקי הופך את הגט למעושה, כל גט הופך לגט מעושה בפוטנציה, כי כל גבר יטען שהסכים לגט כי חשש מתביעה נזיקית. אבסורד כזה לא יתכן ובתי המשפט לא יקבלו טענה כזו.

מרגע שיש פס"ד לגט, ניתן לתבוע בעוולת הפרת חובה חקוקה או כליאת שווא. הבעיה היא שאם אין פס"ד לגירושין, מהי העוולה כאן? ד"ר יפעת ביטון טוענת שיש כאן רשלנות, אבל השאלה היא איזו רשלנות קיימת לפני שיש חיוב בגט?

שיטת המשפט הישראלית לא אימצה לכאורה גירושין ללא אשם – חייבת להיות עילה. הבעל אומר 'אני לא רוצה להתגרש ולשמור על הבית' והמערכת המשפטית מגבה אותו כי חייבים הסכמה לגירושין. מי שבאמת ובתמים לא רוצה להתגרש, איפה המעשה העוולתי שהוא עושה? במישור הזה – לבסס עילה נזיקית לפני חיוב בגט זה בעייתי. אם אין חיוב בגט, רק אם ניתן להוכיח שקיימת סחטנות של הבעל כלפי האישה, אז ניתן להוכיח מעשה עוולתי.

עד כאן.

 

מסלולים אלטרנטיביים לנישואים

 

עד כה עסקנו בשאלה מה קורה כשבני זוג נישאים על פי הדין – ע"פ הדת. לעומת מצוקת הגירושין, קיימת בישראל מצוקת נישואים, שכוללת קבוצות שונות באוכלוסיה:

1. חסרי דת.
2. בני דתות שונות.
3. פסולי חיתון בגלל מגבלות דתיות.

כדי לפתור את מצוקת הנישואים נוצרו במהלך השנים כמה מסלולים עוקפים לדרך הרשמית להינשא:

1. קידושין פרטיים.
2. נישואים אזרחיים בחו"ל.
3. ידועים בציבור.

 

קידושין פרטיים

 

נושא הקידושין הפרטיים היה העימות הראשון בין בג"צ לבין בד"ר, וכיום כבר לא מגיעים מקרים כאלה לבתי המשפט.

נושא הקידושין פרטיים קשור לצורת הנישואים ע"פ ההלכה. ע"פ ההלכה קשר הקידושין עצמו הוא אקט פרטי של הצדדים. בני הזוג עצמם יכולים לעשות זאת ללא הזדקקות לרב – מספיק שגבר עונד על אצבעה של אשתו טבעת (לא חייב אפילו טבעת, כל דבר ששווה פרוטה) בנוכחות שני עדים כשרים ואומר "הרי את מקודשת לי" כדי שבני הזוג יחשבו נשואים. קידושין אלה נחשבים "קידושי כסף", והם אקט פרטי. קידושי כסף שנעשו עם שני עדים כשרים תקפים הלכתית. זו צורת נישואים תקפה, ולכן אם זוג שכשר להינשא מבצע טקס קידושין פרטי מדובר בקשר תקף מבחינה הלכתית.

הבעיה עם טקס פרטי הוא בעיית הפומביות – אין עדות לטקס. אדם הולך לעולמו והאישה באה וטוענת שלפני עשרות שנים הם ערכו טקס פרטי והעדים כבר נפטרו ודורשת לרשת אותו. בנוסף, גבר יכול לקיים יחסי מין עם אישה ולחשוב שהיא פנויה בעוד שהיא נשואה. בגלל בעייתיות זו ההלכה הכירה בכך שקידושין פרטיים הם דבר בעייתי. ההלכה לא יכלה להלחם בתוקף ולכן פיתחה מנגנוני פיקוח שונים למניעת קידושי סתר:

"חרם ירושלים" – תקנות שהותקנו ב-1950 וקבעו שקידושים צריכים להתבצע בנוכחות רב ולאחר רישום מוקדם. למרות זאת, בתקנות אלה לא נקבע שטקס פרטי הוא לא תקף. נכון שבד"ר יוציא אוטומטית חיוב בגט בכל פעם שזוג שנישא בטקס פרטי יבוא בפניו להתגרש, אבל חיוב בגט לא מחייב את בני הזוג להתגרש.

בעיניים אזרחיות, מדובר בתקלה – חוקים רבים מקנים זכויות מתוקף הנישואין והמדינה רוצה לדעת מי נשוי ומי לא.

(לבחינה – ללמוד את הנושא: מתי נישואין תקפים ומתי לא?)

 

שתי המערכות נמצאות במלכוד – המערכת הדתית מתמודדת עם הקושי שהנישואים האלה תקפים אבל לא יכולה להפקיע את הנישואים, המערכת האזרחית נמצאת בקונפליקט – מצד אחד הנישואים תקפים הלכתית ומצד שני המערכת הדתית דוחה אותם. מצב של הכרה אזרחית בנישואים פרטיים הוא בעייתי מבחינה משפטית – לא היה ברור מי נשוי ומי לא. מצב זה בעייתי בדיני הירושה לדוגמה.

פסקי הדין מראים התמודדות של המערכת האזרחית עם בתי הדין, ואת תחילתה של הטכניקה של המערכת האזרחית להתמודדות עם הדין הדתי.

 

 

שאלת רישום נישואים בנישואי כהן-גרושה

יש לזכור שמקור הקידושין הפרטים לא היה פתרון לכהן וגרושה, ההתמודדות ההלכתית הייתה בעיקר עם קידושי חטיפה, קידושי שחוק וכו' ולא אנשים שניסו לעקוף את האיסורים הדתיים. התנאי הבסיסי לקידושין פרטיים הוא שהטקס יהיה תקף מבחינת כושר וצורה – לכן לא יוכרו קידושין פרטיים בין בני דתות שונות. נישואי כהן וגרושה אסורים מראש אבל אם הם נערכו מראש הם תופסים בדיעבד.

עיקר המאבקים הראשוניים התמקדו ברישום במרשם האוכלוסין. מרשם האוכלוסין הוא עניין סטטיסטי בלבד, הוא לא מעיד על תוקף. חוק מרשם האוכלוסין קובע שהרישום הוא ראיה לכאורה בלבד ולגבי המעמד האישי הרישום הוא אפילו לא ראיה לכאורה. כמובן שהמציאות היא מעט שונה – יש עניין סימבולי שמראה על רישום בתעודה, מצד שני יש כאן משמעות מעבר לעניין הסטטיסטי – כפרקטיקה, כל רשויות המדינה וכמעט כל המוסדות המשמעותיים מסתפקים ברישום בתעודת הזהות. כל עוד לא נעשתה תקיפה פוזיטיבית של הרישום בבית המשפט, בני הזוג יחשבו כנשואים לצורך רשויות המדינה.

 

בג"צ 80/63 - שניצה גורפינקל ו-ירחמיאל חקלאי נגד שר הפנים – פסה"ד הראשון שהעלה את נושא הרישום והקידושים הפרטיים היה פס"ד גורפינקל-חקלאי – בני זוג שהאישה הייתה גרושה והגבר נדרש להביא לרבנות תעודה שהוא לא כהן. הגבר לא הצליח להביא תעודה והרבנות סירבה לרשום את בני הזוג לנישואין. הם ערכו טקס נישואים פרטי ובאו לפקיד הרישום במשרד הפנים. פקיד הרישום קבע שלא ניתן לרשום ע"ס הצהרה ובני הזוג עתרו לבג"צ. בג"צ קבע שפקיד הרישום צדק כי כדי לרשום צריך תעודה או פס"ד. הערכאה המוסמכת לקבוע בנושא נישואים וגירושין היא בד"ר. בד"ר פסק שעל בני הזוג להתגרש והוציא פס"ד לגט. בני הזוג הלכו עם פסה"ד למשרד הפנים והראו שבד"ר מחייב אותם להתגרש ולכן משרד הפנים רשם אותם כנשואים. כך נוצרה פרקטיקה של בני זוג שפונים לבד"ר בבקשה שהם צריכים להתגרש. בד"ר לא אהב את זה כי יש כאן פרצה של בני זוג שעוקפים את התקנות ההלכתיות. מצד שני הוא לא יכול לתת להם הצהרה שהם פנויים כי כדי להינשא הם חייבים גט. הפתרון של בד"ר – משיכת הליכים.

 

פס"ד לאחר מכן שבו עשו שרירים:

בג"צ 51/69 רודניצקי נ' בית הדין הרבני – בד"ר משך את בני הזוג וסירב לתת פסיקה. בסופו של דבר הגיעו בני הזוג לבג"צ בעתירה נגד בד"ר ומשרד הפנים. בד"ר מוסמך לדון בענייני נישואים וגירושין, בית המשפט יכול לדון בענייני נישואים וגירושין רק בהכרעה אגבית. להפוך פסיקה של בד"ר זו לא הכרעה אגבית, אך פסיקה כנגד משרד הפנים זו הכרעה אגבית. הש' לנדוי קבע שמדובר רק בהכרעה אגבית, ורק לצורך רישום. האמנם? פקיד הרישום לא נהג שלא כדין כי לא הייתה תעודת נישואין, אין כאן שום הכרעה אגבית. מי שמספק כאן את התעודה לבני הזוג הוא בג"צ, ולמרות מה שהוא מצהיר זו תקיפה ישירה כי הוא נותן לבני הזוג משהו שבד"ר לא מוכן לתת.

 

פסק דין נוסף שבו בית הדין מבין שהוא לא יכול לא לפסוק כי אם הוא לא יפסוק אז בג"צ יפסוק:

בג"צ 275/71 אליהו כהן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב (פרשת כהן ומלר) – כהן וגרושה ערכו טקס נישואים פרטי והם פנו לבד"ר. בד"ר הבין שלא ניתן למשוך את בני הזוג בגלל התערבות בג"צ, אבל בד"ר נתן הכרעה שבני הזוג חייבים גט כדי להתגרש אבל נתן הוראה בפסה"ד לפקיד הרישום שהם לא יחשבו נשואים. משרד הפנים סירב לרשום אותם ע"ב פסה"ד של בד"ר, אבל בג"צ הורה למשרד הפנים שחייבים לרשום אנשים כנשואים אם בד"ר פסק שהם חייבים בגט כדי להינשא לאחרים.

נישואי כהן גרושה ע"פ ההלכה תופסים מבחינה זו שהם מצריכים גט, אבל אין שום חיובים שנובעים מהקשר הזה כמו מדור ומזונות. נשאלת השאלה מהם הנישואים? האם הם רק צורך בגט כדי להינשא או שזו מערכת זכויות וחובות שנובעת מהנישואים. המעורבות של בג"צ בעניין הקידושין הפרטיים היא מעורבות מאוד חריפה, לכאורה נשענים על דין דתי, אבל הדין הדתי לא אומר שהנישואין תקפים אלא שהם מצריכים גט. מי שעושה את הקפיצה ש'מצריכים גט' שווים תקפים הוא בג"צ.

 

פס"ד שהכריע את הניצחון של בג""צ הוא:

בג"צ 29/71 קידר נ' בית הדין הרבני – נישואים פרטיים בין כהן ואלמנה שקיבלה חליצה מבד"ר לאחר מות בעלה. בד"ר אמר שיש ספק בכשרות העדים בטקס ומסרב לתת פסק דין. בג"צ פסק שכשרות העדים זה תירוץ בלבד והנישואים כשרים ע"פ ההלכה מבחינתו והכיר בנישואים. השאלה היא מי מוסמך להכריע לגבי תוקף הטקס הספציפי? רק בד"ר אמור להכריע בשאלות אלה. (כאן זה התערבות בטקס ספציפי)

 

בשאלת קידושים פרטיים של כהן גרושה ניתן להבין את הבעייתיות של בד"ר – בד"ר לא מוסמך לדחות אדם שמופיע בפניו ולא לדון בעניינו כמו שיש לבג"צ. מצד אחד יש כאן קבוצה שפועלת בניגוד להלכה ודורשת מבד"ר לקבוע משהו בניגוד להלכה. הרי בד"ר לא יכול לקבוע שהם פנויים מצד אחד, ולא יכול לתת יד לכך שהם ירשמו כנשואים בניגוד להלכה.

בשורה התחתונה בד"ר נכנע – כיום כשמגיע זוג שערך טקס פרטי, בד"ר נותן פס"ד שמחייב גט והזוג נרשם כנשוי במשרד הפנים.

 

 

 

 

תנאים להכרה בטקס קידושין פרטי

עד כה עסקנו ביחסים בין המערכת הדתית לבד"ר, אבל בג"צ קבע תנאים – מי יזכה לסעד מהמערכת האזרחית – בג"צ - כלומר מהם התנאים שבהם בג"צ ייתן סעד למי שנישא בנישואין פרטיים ומבקש להירשם (התנאים הם תנאים מצטברים):

1. מנועים מלהינשא ברבנות שנישאו בטקס פרטי (באופן רשמי על פי דתם).
2. מיצוי הליכים בבד"ר – מול בית הדין הרבני , שלו מוקנית הסמכות הראשונית בענייני גירושין ונישואין.
3. הנישואים תופסים ולו מספק ע"פ הדת – נישואים תקפים/ תופסים מבחינה הלכתית.

בקידר התנאי השלישי לכאורה לא התקיים, אבל למרות זאת בג"צ חייב לרשום אותם כנשואים.

 

מנועים להינשא ברבנות שנישאו בטקס פרטי – היו זוגות חילוניים כשרים להינשא שערכו טקס פרטי. בג"צ קבע שלא יינתן הסעד לבני זוג כאלה. בעיניים הלכתיות חטאם של בני זוג כאלה פחות מאותם כהן וגרושה שאסור להם להינשא. מבחינת בג"צ החוטא ההלכתי הגדול יותר יקבל סעד מבג"צ. פרופ' רוזן-צבי תיאר זאת כמקרה הראשון שבו תקנת הציבור החילוני גברה על ההלכה הדתית.

כשמדובר בטקס רפורמי שנערך בישראל ע"פ הכללים ההלכתיים, כפרקטיקה בד"ר מסרב להכיר בטקס כתקף מסיבות פוליטיות.

צריך לזכור שמי שיכול להתחתן בבית הדין הרבני, אינו צריך את בג"צ לצורך הרישום.

 

לשיעור הבא:

ליום רביעי - לקרוא בנישואין אזרחיים יש שני פסקי דין: בג"צ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו. ובע"מ 9607/03.

ליום ראשון – כל השאר חוץ מ בג"צ שמואל.

 

 

קידושין פרטיים (המשך)

 

לעניין הרישום, בג"צ קבע תנאים – מי יזכה לסעד מהמערכת האזרחית ומי לא:

1. מנועים להינשא ברבנות שנישאו בטקס פרטי (באופן רשמי על פי דתם).
2. מיצוי הליכים בבד"ר.
3. הנישואים תופסים ולו מספק ע"פ הדת.

התוצאה היא שמי שחוטא גדול יותר בעיניים דתיות יזכה לסעד מבג"צ – כהן וגרושה יזכו לסעד לעומת סתם שני בני זוג הכשירים להינשא שערכו טקס פרטי. לקביעת התנאים האלה של בג"צ התייחס פרופ' רוזן-צבי וקבע שבמקרה זה גברה תקנת הציבור החילונית על תקנת הציבור הדתית. האינטרסים החילוניים בכל מה שקשור לקידושין פרטיים הם אלה שעיצבו את התנאים שקבע בג"צ. השאלה היא עד כמה רחוק הולכים עם העניין של תקנת ציבור החילונית כדי לקבוע האם מגיע סעד.

 

קידושין פרטיים - זכויות וחובות

(למבחן - המרצה טוענת כי זה פס"ד שצריך להכיר אותו – זכויות וחובות)

ע"א 32/81 צונן נ' שטל – עד כה עסקנו בפסקי הדין שעסקו בנושא הרישום, ולכן ההליכים התנהלו בבג"צ (שני בני הזוג נ' בד"ר ומשרד הפנים). בפס"ד צונן עוסקים בשאלת המזונות בקידושין פרטיים, ולכן ההליך מתחיל במחוזי, כשהבעל תובע את האישה. הדבר הביא לכך שהפסיקה בצונן הייתה מוטעית. שלושת התנאים שנזכרו ביחס להכרה בעתירה פותחו ע"י בימ"ש עליון בשבתו כבג"צ, שלו יש שק"ד האם לדון בעתירה שמובאת בפניו והאם לתת סעד לעותרים (שיהוי, ידיים לא נקיות וכו'). בתי המשפט האחרים חייבים לתת סעד, אין להם שק"ד. לדוגמה, נושא השיהוי – אם לא עברה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק בימ"ש חייב לדון בתביעה. בג"צ יכול לקבוע שקיים שיהוי או שידי העותר אינן נקיות ולכן לא יתן סעד.

בפס"ד צונן ישב בית המשפט העליון כבית משפט לערעורים אזרחיים ולא כבג"צ ולכן לא ניתן ליישם את התנאים שקבע בג"צ בתביעת מזונות. בנוסף, סעד של רישום לא חייבים לתת – לבני הזוג לא הייתה זכות קנויה להירשם כנשואים. בצונן לאישה הייתה זכות בחוק למזונות. הש' לוין אומר לשמגר בפסה"ד שהוא לא יושב בבג"צ והעילות שקבע בג"צ לא תקפות כאן.

הנחת המוצא לדיון בצונן הם דבריו של שמגר שבני הזוג לא היו מנועים להינשא ברבנות, שהבעל אכן היה גרוש מאשתו בארה"ב ורק לא הספיק להביא את התעודה. אם שני יהודים כשרים להינשא עורכים טקס פרטי, הם יקבלו סעד מבד"ר, הוא יקבע שהם נשואים. הבעיה של בד"ר הייתה עם נישואי כהן-גרושה שנערכו בטקס פרטי. לכן בג"צ לא ייתן סעד לבני זוג יהודים שכשרים להינשא כי לא מיצו את ההליך בבד"ר. זו הסיבה ששמגר לא מוכן לאישה סעד בנושא המזונות.

המרצה אומרת כי פס"ד בעייתי מכמה סיבות:

קריאת רשות:

1. היבט טכני פורמאלי – התנאים האלו פותחו ע"י בית המשפט העליון בתור בג"צ, שלו יש שיקול דעת האם לתת סעד או לא.

כשמדובר בעניין צונן, מדובר בעניין אזרחי, הוא מגיע כערכת ערעור על בית משפט מחוזי. וכשבית משפט יושב כערכאת ערעור אזרחית אין לו שום שיקול דעת האם לתת סעד או לא ולכן ההקשר הוא מאוד בעייתי.

2. הרציונל שעומד ממול התנאים הוא שיש אנשים שיש להם יכולת להינשא והם בוחרים אלטרנטיבה אחרת ("לא רוצים שחוטא יצא נשכר"). הבעיה היא שההפסד הוא לצד אחד ולא הפסד לצד השני על משהו ששניהם עשו. כלומר אומרים לגבר תערוך טקס נישויאן פרטי וככה אתה תרויח, והאשה לא תקבל מזונות.

3. החטא של הבעל הוא יותר גדול, הוא זה שלא הביא את התעודה והוא זה שאמר לאישה אל תדאגי אפשר להתחתן כך והוא בעצם יוצא נשכר יותר מהאישה.

4. האם לא יתקיים תנאי המניעות: כאשר בג"צ קבע את התנאים מתי הוא יתן סעד. אז בית המשפט אמר כאשר קיימת מניעות בין הלכתית ובין עובדתית. מה ההבדל האם בוחנים בזמן עריכת הטקס או שבוחרים בזמן ההתדיינות?   .....

עד כאן

 

התחייבות לזון לפי הדין העברי – בהנחה שלא מדובר בנישואי כהן-גרושה או נישואים פסולים אחרים, קיימת חובת מזונות של הבעל כלפי אשתו. יש הטוענים שחרם ירושלים שאסר על קידושין פרטיים שלל גם חובת מזונות.

הטעות של שמגר בפסה"ד – שמגר יכול היה להגיע לתוצאה זהה אם היה הולך בדרך משפטית אחרת, שהיא נכונה משפטית - שמגר אומר שהוא לא דן בזכות האישה למזונות לפי הדין העברי כי היא לא עומדת בתנאי הסף וזו טעות משפטית - העניין הוא שתנאי הסף הם עניין לבג"צ. שמגר יכול היה להגיד שהוא חייב לדון בתביעה ע"פ הדין העברי ולקבוע שע"פ הדין העברי חובת המזונות לא קיימת בקידושין פרטיים לפי חרם ירושלים לשיטתו. זו קביעה שהיא נכונה משפטית.

 

בעייתיות נוספת בפסה"ד מדגימה מדוע החלת התנאים מביאה לתוצאה לא רצויה – כאן בניגוד לרישום כששני בני זוג מבקשים סעד, כאן יש בן זוג מול השני – דחיית התביעה היא פרס לבעל. הבעל הוא חוטא נשכר – הוא שכנע את האישה לערוך טקס פרטי ולא לחכות ואז ניצל את העובדה הזו כדי לא לתת לה מזונות. הבדל זה מראה שהישום של התנאים של בג"צ שבעצם נועדו לא לתת פרס לחוטאים במקרה צונן הוא ישום בעייתי. בג"צ רצה להרתיע בני זוג שכשירים להינשא לא לערוך טקס פרטי, אבל כאן בג"צ אומר לבעלים – תערכו טקס פרטי ולא תהיו חייבים במזונות.

 

נניח האישה הייתה תובעת פירוק שיתוף ברכוש המשותף – ע"פ ההגיון של שמגר בצונן לא היה מגיע לאישה סעד.

 

בעיה נוספת – נניח שגם האישה חוטאת. כבר כשניתן פס"ד צונן היו אמירות בפסיקה שידועים בציבור מגיע להם מזונות מכוח הסכם מכללא. האם החטא שלה כל כך גדול שאפילו לא מגיע לה זכויות כידועה בציבור? ספק אם הפסיקה בצונן הייתה נפסקת כיום באותה צורה.

 

שמגר לא מפרש את תנאי המניעות בצורה נכונה:

בג"צ 130/66 שגב נ' ביה"ד הרבני האזורי, צפת – שמגר נסמך על פס"ד שגב, ששם גובשו שלושת התנאים לקבלת סעד ע"י בג"צ ובפרט התנאי הראשון של מניעות להינשא ברבנות. קיימים מספר סוגי מניעות:

1. מניעות הלכתית – קיים איסור מן הדין על הנישואים.
2. מניעות עובדתית – אין מסמכי גירושין לדוגמה.
3. מניעות בזמן עריכת הטקס.
4. מניעות בזמן ההתדיינות – שינוי הנסיבות, לדוגמה – אחד מבני הזוג מת בעת ההתדיינות. סיבה נוספת – פרידה של בני הזוג, הבעל לא יסכים ללכת לרבנות להינשא.

שמגר מדבר על מניעות הלכתית בזמן עריכת הטקס. בשגב נוסח תנאי המניעות אחרת ע"י הש' אגרנט:

"כאשר מסתבר שקיימת מניעה ממשית - בין מניעה הנעוצה באיסור מן הדין ובין מניעה עובדתית (לרבות זו הנוגעת להמשכת יחסי אישות) - בעד סידור נישואין בין הצדדים בעתיד כדת, כי אז לא יהיה מנוס מהמסקנה, שלמבקש-הסעד-ההצהרתי - ולציבור בכללותו - יש אינטרס לגיטימי בהשגת הכרעה שיפוטית מוסמכת בדבר מעמדם האישי של בני-הזוג עקב מעשה הקידושין הפרטיים שהלה טוען לו".

 

ע"פ הפרשנות הזו, בני הזוג בצונן היו אמורים לקבל סעד, כי בשגב לא הבחינו בין מניעות הלכתית לעובדתית. כשהיה מדובר בנישואי כהן-גרושה בד"ר אמר לצדדים שהוא לא מוכן לפסוק שהם חייבים בגט לצורך הרישום. לעומת זאת, אם בני הזוג יבואו ויבקשו להינשא לאחרים בד"ר היה קובע שהם חייבים גירושין. כשמתעורר צורך אמיתי, לדוגמה אישה גרושה נישאה לכהן והתאלמנה, בד"ר היה נותן לה סעד.

 

המרצה טוענת כי פס"ד היום היה נפסק בצורה שונה כי חלו שינויים בכל הנוגע לזכויות של ידועים בציבור.

אם האישה הייתה פונה לבית הדין הרבני היא הייתה יכולה לצאת עם מזונות (אך נשים לא פונות לבית הדין הרבני מכיוון שידוע שהוא פחות טוב לנשים).

 

קידושין פרטיים פחות רלבנטיים היום.

 

 

נישואים אזרחיים

 

(למבחן – נושא של נישואים אזרחים ויחסי ממון)

נישואים אזרחיים – נישואים אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל. אין בישראל שום צורת טקס תקפה אזרחית בישראל. הדרך היחידה להינשא בישראל היא הדרך הדתית.

מה קורה כשזוג נישא בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל? מה תוקפם של הנישואים לפי דיני מדינת ישראל?

קיימות שתי סיטואציות שונות:

1. בני זוג שהם אזרחים ותושבים של מדינה זרה נישאו בחו"ל, אח"כ החליטו לעלות לישראל.
2. אזרחים ותושבים של מדינת ישראל יוצאים מישראל כדי להינשא מחוץ לישראל.

כדי להגיע לדיון בשאלה השניה, צריך לדון בדעות שהובעו בפסיקה לגבי השאלה הראשונה. לגבי בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים כשהיו תושבי מדינה זרה אין בעיה עקרונית, כי אדם לא משנה את הסטטוס שלו כשהוא עובר למדינה אחרת, אבל ניתנו שלוש הנמקות שונות לדבר בפסיקה, שלא הייתה הכרעה בניהם שנים רבות.

 

ע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק – עוסק בבני זוג שנישאו בפולין. בישראל הגישה האישה תביעת מזונות לבית המשפט. השופטים נחלקו בשאלה:

 

1. הנמקה ראשונה - אגרנט – נקודת המוצא שלו הוא סימן 47 לדבר המלך – שקובע שעל ענייני המעמד האישי יחול הדין האישי. ענייני נישואים וגירושין הם ענייני מעמד אישי, ולכן חל עליהם הדין האישי. מהו דין אישי? יש לכך שתי משמעויות – לאזרח זר דין אישי הוא דינו הלאומי (סימן 64), לאזרח ישראלי דין אישי הוא הדין הדתי לפי הפסיקה. השאלה היא מה קורה כשאדם מחליף את דינו האישי – בני הזוג היו פולנים וכעת אזרחיים ישראליים. לפי אגרנט – בודקים את הדין האישי ביום המעשה. ביום המעשה דינם האישי היה דינם הלאומי, הדין הפולני.

 

2. הנמקה שנייה - ויתקון – קובע שסימן 47 לדבר המלך הוא דין ישראלי פנימי, כמו חוק החוזים או פקודת הנזיקין, ופה מעורב אלמנט זר ולכן לא ברור האם סימן 47 חל כאן. למדינת ישראל לא היו כללי משפט בינ"ל פרטי בשנות החמישים ולכן הוא פונה למשפט המקובל האנגלי. המשפט המקובל האנגלי קובע שלצורך צורת הנישואין – הדין הקובע הוא דין מקום עריכת הטקס. על שאלות של כושר להינשא חל דין מקום המושב. אם יש חוק האוסר על בני זוג מבחינת הכושר להינשא והם הלכו לארץ אחרת כדי להינשא, החוק המקומי לא יכיר בהם. גישת ויתקון מבחינה בין צורה לכושר – הוא לא דן בכושר, כי היה לבני הזוג כושר להינשא, אבל מבחינת הצורה להינשא קובע שהם מילאו את הדרישה.

 

3. הנמקה שלישית - זוסמן – שאלות הכושר והצורה הן לפי דין מקום עריכת הטקס. זוסמן קצת התבלבל כאן, הוא קבע שזו השיטה האמריקאית, אבל בארה"ב מדינות מכירות באקטים משפטיים שנערכים במדינה אחרת. זו הסדרה של הדינים בין המדינות בארה"ב ולא בין מדינות ריבוניות. כלומר, כל מה שמעניין אותי הוא דין מקום עריכת הטקס.

 

למרות שבעניין סקורניק הגישות הוליכו לאותה תוצאה, ניתן להדגים את ההבדלים בין הגישות באמצעות מספר דוגמאות:

זוג צרפתים אזרחים ותושבי צרפת מתחתנים בפריז בטקס אזרחי לפי הדין הצרפתי. לאחר מכן הם עולים לישראל.

ע"פ גישת אגרנט בודקים את דינם האישי ביום המעשה – הדין הצרפתי (בודקים מה אומר הדין הצרפתי על הנישואין האלה)

ויתקון מפריד בין צורה לכושר – גם מקום מושבם הוא צרפת וגם הנישואים נערכו בצרפת.

זוסמן לא מבחין בין כושר לצורה – איפה הם התחתנו זה מה שמעניין אותי – לכן צרפת.

 

זוג יהודים אזרחים ותושבים של ישראל שטסים להינשא בטקס אזרחי בקפריסין/יון/ ניו יורק וכו'.

אגרנט – דין אישי חל עליהם – הדין העברי, ע"פ הדין העברי הטקס האזרחי משולל תוקף. לפי אגרנט אין לנישואים תוקף.

ויתקון – מבחינת הכושר חל הדין הישראלי – הם כשרים להינשא. הצורה נבחנת לפי מקום עריכת הטקס – תקפה לפי דין המקום.

זוסמן – מה שמעניין אותו זה דין מקום עריכת הטקס - לכן אין בעיה עם דין מקום עריכת הטקס – הנישואין תקפים.

 

יהודי ומוסלמית/נוצריה נישאים בקפריסין.

אגרנט – אין תוקף לנישואים, הדין האישי של בני הזוג לא מכיר בנישואים.

ויתקון – מבחינת כושר – דין מקום המושב – אין כושר להינשא. לכן אין תוקף לנישואין (הצורה תקפה אך ברגע שאין כושר זאת בעיה).

זוסמן – יכיר בנישואים.

 

לא יופיע בבחינה:

מוסלמי ויהודיה נישאים בקפריסין.

אגרנט – האיסלם מכיר בנישואים, היהדות לא – יש שתי גישות:

1. גישה קומולטיבית (מצטברת) – כדי שהנישואים יהיו תקפים, יש צורך בתוקף לשני בני הזוג.
2. גישה דיסטריביוטיבית – מסתכלת על כל בן זוג בנפרד, יכול להיות בן זוג נשוי ובת זוג רווקה.

בישראל עדיין אין הלכה בנושא.

עד כאן.

 

עד לפני פחות מחצי שנה לא הייתה הכרעה בין הגישות של השופטים השונים. בתי המשפט התחמקו מלפסוק בנושא, כמו בפונק-שלזינגר – שם אמרו שרק לצורך הרישום ניתן לרשום.

בג"צ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני בתל אביב – היו אזרחים שכשרים להינשא בישראל ונשאו בנישואין אזרחיים בחו"ל. השופט ברק בפסיקה ביטל את גישת אגרנט (הוא לא היה צריך להתמודד עם ויתקון וזוסמן כי הם לא הפריעו לו) וקבע שאם מדובר בנישואים של יהודים הכשרים להינשא ותושבי מדינת ישראל הנישאים בנישואים אזרחיים, הנישואים תקפים.

 

נישואי פרגוואי – בני זוג הולכים לעו"ד בישראל, העו"ד שולח תצהירים לפרגוואי שתקפים שם, ובני הזוג מקבלים בדואר תעודת נישואים. הדין בישראל עדיין לא קבוע לגבי נישואים אלה, הם נרשמים כנשואים במשרד הפנים, אבל יש בפסיקה אי נוחות עם התוקף של הטקס בגלל עניינים של תקנ"צ. כיום הבעייתיות ידועה ולכן זוגות ממעטים לעשות זאת.

 

אגרנט טען שגישתו עדיפה כי הוא יכול לתת תוקף לנישואים דתיים שנערכו במדינה זרה שלא מכירה בטקס היהודי. לגבי יהודים הדין העברי ילווה אותם תמיד כדין אישי. גישות שאר השופטים שללו זאת. השופטים האחרים היו מוכנים להכיר בכך כחריג – "החריג הציוני". קיימת תמימות דעים שבישראל יש הכרה לגבי תוקף הטקס היהודי ההלכתי תחת שיטת משפט שלא מכירה בנישואים הלכתיים.

 

בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית – הבעל אזרח ותושב, האישה היא תושבת זרה. הוא יהודי והיא נוצרייה.

השופט ברק אימץ את גישת זוסמן רק לעניין הירושה.

הבחירה הזאת מאוד משמעותית, מבחינה עובדתית האישה מקבלת את אותו דבר כי היא ידועה בציבור.

 

לדעת המרצה – היום אין הכרעה לכל דבר ועניין בין שתי הגישות (זוסמן או ויתקון) . רק לעניין ירושה אנחנו יודעים שזוסמן. אך אגרנט בכלל לא נכנס למשוואה.

 

(למבחן - כשהמרצה שואלת שאלה על תוקף מדובר על תוקף נישואין (אז גירושין לא מעניין אותנו))

(אם המרצה שואלת על זוג שניגש להירשם אז יש להם תעודה ציבורית ואין להם את הבעיה של פומביות)

 

פס"ד פונק שלייזנגר – נקבע כי תוקף היא שאלה נפרדת ומספיקה תעודה ציבורית לצורך רישום הנישואין.

 

טליסמן , שמואל ע"א, כהנא, פלונית פולני משנת 8256/99, ו 2232/03 לחזור עליו – דגש על שמואל ועל שני הפלוני.

 

 

נישואים אזרחיים (המשך)

 

תוקף הנישואים האזרחיים לאור פסקי הדין מהתקופה האחרונה:

רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני – שאלת המזונות בנישואים אזרחיים (נישואי פרגוואי).

בג"צ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי ת"א – לעניין הגירושין בנישואים אזרחיים.

בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית – לעניין הירושה בנישואים אזרחיים.

 

לגבי השאלה מהו התוקף של נישואין אזרחיים? יש תוקף.

לגבי בני זוג אזרחים ותושבים של מדינה זרה – תקף לכל דבר ועניין, לא רק לעניין רישום.

לגבי אזרחי ותושבי מדינת ישראל – תלוי:

א. אם היה להם כושר להינשא במדינת ישראל – הנישואים תקפים לכל דבר ועניין (ע"פ פס"ד פלונית קפריסין)

ב. אם לא היה להם כושר להינשא במדינת ישראל – הנושא הזה נשאר בצריך עיון, למרות שבפס"ד פלונית רומניה, השופט ברק נוטה יותר לכיוון שלעניין ירושה הם תקפים.

(לגבי כהן גרושה – מראש אסור להם אבל אם הם התחתנו אז הדין תופס).

 

*. לגבי המרשם כולם יכולים להירשם.

*. לגבי ירושה כולם יכולים לרשת.

 

 

עד לפני כחצי שנה לא הייתה הכרעה בין הגישות של השופטים כפי שהובעו בפס"ד סקורניק. בינואר 2007 ניתנו שני פסקי דין שעסקו בנישואים אזרחיים: אחד עסק בנושא גירושים בנישואים אזרחיים והשני עסק בירושה.

במשך למעלה מ-40 שנה בית המשפט העליון התחמק מהכרעה בין נשואים ללא נשואים ביחס לנשואים אזרחיים ע"י השימוש במוסד הידועים בציבור. לדוגמה, זוגות שנישאו לפני 1974 בנישואים אזרחיים בחו"ל. בני הזוג נפרדים והאישה רוצה מחצית מהרכוש. בית המשפט קובע שמגיע לה מחצית מהרכוש ע"פ חזקת השיתוף, ולא נדרש להכריע בתוקף הנישואים – חזקת השיתוף חלה גם על נשואים וגם על ידועים בציבור. בית המשפט הכריע בשאלות ספציפיות בלי להכריע בשאלת תוקף הנישואים האזרחיים.

הבעיה היא שידועים בציבור אינו מעמד זהה לנשואים – בידועים בציבור הדבר תלוי בחיים ביחד, אישה ידועה בציבור יורשת את בן זוגה אם בני הזוג חיים יחד. אם הם נפרדים ולאחר מכן הבעל נפטר, האישה לא יורשת אותו. לכן היה ברור שיגיעו המקרים שבהם יהיה צורך להכריע בתוקפם של נישואים אזרחיים, ובכל זאת בית המשפט התחמק מהכרעה.

עד שהגיע נושא הירושה והגירושין, וברק אומר שעמדת אגרנט יורדת מהשולחן. אם לצדדים היה כושר להינשא במדינת ישראל, והם ערכו טקס בחו"ל, הנישואים תקפים.

באמרת אגב בעניין הירושה הוא אומר שגישת זוסמן מקובלת עליו (כושר וצורה על פי מקום עריכת הטקס). למעשה לצורך חוק הירושה הוא מאמץ את פרשנות זוסמן – לא אומר שהם תקפים לכל דבר ועניין במשפט הישראלי, אבל לעניין חוק הירושה הטקס בחו"ל תקף. אם מדובר בזוג ישראלים שכשרים להינשא זה לזו והם עורכים טקס אזרחי, נישואיהם תקפים לכל דבר ועניין במשפט הישראלי.

השאלה היא מה קורה עם בני זוג שאין להם כושר להינשא, כמו בני זוג בני דתות שונות, שעורכים טקס אזרחי. הם ירשמו כנשואים וברור שלעניין חוק הירושה הנישואים תקפים, השאלה היא מה קורה לגבי החוקים האחרים.

זוג יהודי ונוצריה תושבי ישראל נישאו בקפריסין, נפרדו לאחר מכן, הבעל עזב את הבית. האישה הולכת לעולמה, והבעל יורש את האישה כי הוא נחשב נשוי לה, למעט חריגים שבהם נדון בהמשך.

 

שני פסקי הדין האלה נתנו מענה לשאלות רבות שהטרידו את הממסד האקדמי שעוסקים בתחום. לדוגמה, זוג נישא בנישואים אזרחיים לאחר 1974 – בעבר לא היה ברור אם חוק יחסי ממון יחול עליהם או חזקת השיתוף. כיום ברור שאם הם כשרים להינשא, חוק יחסי ממון יחול עליהם. אם הם לא כשירים להינשא בישראל, השאלה לכאורה פתוחה, אבל אם מחברים את שני פסקי הדין האלה, אפשר לאמץ את הפרשנות של זוסמן – חוק יחסי ממון יוחל עליהם. ברק אמר באמרת אגב שניתן להחיל את חוק יחסי ממון על ידועים בציבור.

ניתן גם לומר ע"פ פרשנות זו שחוק הירושה יחול על נישואים חד מיניים שהוכרו בחו"ל – אין להם כושר להינשא בישראל, אבל התוקף של הטקס שערכו בחו"ל הוא תקף.

בשאלת ההכרה בנישואים קיימת שאלת הסטאטוס מחד, האם בני הזוג נשואים או לא, מצד שני קיימת שאלת ההטבות/זכויות/חובות מתוקף הנישואים.

 

 

את הקושי הגדול ביותר עוררה הזכות למזונות: מזונות בנישואים אזרחיים

המשפט האזרחי מכיר בכללי המשפט הבינ"ל הפרטי, ועד כה, הקונסטרוקציה הזו בית המשפט הכיר בנישואים בהכרעה אגבית – אגב מזונות, אגב ירושה וכו' – ההכרעה הייתה לצורך זכויות או חובות. בגלל שהכרעת הסטאטוס היא אגבית אפשר להשתמש בכללי המשפט הבינ"ל הפרטי ולהסתפק בכך שסמכות לקבוע תוקף נישואים היא של בד"ר, לצד סמכות הזאת יש סמכות אגבית לבתי המשפט האזרחיים.

 

כאשר בתי המשפט האזרחיים דנו בנושאים הללו הם יצרו פיצול בין הסטאטוס לבין הזכויות (ראה שמואל).

 

נושא המזונות שונה מירושה, יחסי ממון וכו' – חוק המזונות האזרחי מפנה לדין הדתי.

הדוגמה הקלה יותר הודגמה בפס"ד סקורניק – בני זוג נישאים בנישואים אזרחיים בהיותם אזרחים ותושבים של מדינה זרה. ברור לפי כל הגישות שהנישואים שלהם תקפים. אבל אם הגבר יהודי והאישה נוצרייה, ברור שנישואיהם תקפים, אבל בישראל מתעוררת שאלת המזונות – האישה תובעת מזונות ע"פ חוק המזונות, שקובע שהולכים לפי הדין האישי של החייב. הדין העברי לא מכיר בחובת מזונות של גבר יהודי כלפי אשתו הלא-יהודיה.

הוצעו בנושא זה כמה אפשרויות לפתרון. אחת האפשרויות הייתה - הנחה שהנישואים תקפים לפי הדת – כעת נבדוק מהי חובת הבעל כלפי אשתו. הדבר הוצע בפס"ד פורר – כהן וגרושה שנישאו בנישואין אזרחיים באיטליה. הש' נתניהו קבעה שגם אם היא מכירה בנישואים , נניח לדוגמא כי הזוג היו נשאים בארץ, אין חובת מזונות ע"פ הדין היהודי (מכיוון שאלו נישואי כהן גרושה).

לדעת המרצה – זאת קונסטרוקציה מאוד בעייתית, כי מייד יהיה חיוב בגט בבית הדין הרבני.

ע"א 4590/92 כהנא נ' כהנא – היה מדובר בכהן וגרושה שנישאו בנישואים אזרחיים ואחרי 30 שנה רצו להתגרש. הבעל "נזכר" שהוא לא חייב במזונות. שמגר אמר בפסה"ד שמכוח הסכם הגבר מחויב במזונות. מקריאת עובדות פסה"ד, לא ברור אם היה הסכם בפועל לגבי המזונות. הוא משאיר את השאלה מעורפלת אם מדובר בהסכם מכללא או הסכם בפועל, אבל פסה"ד פורש כבסיס לחובת מזונות מכוח הסכם מכללא.

ע"א 571/69 כהנא נ' כהנא – פס"ד דומה, 30 שנה לפני כן עם עובדות זהות – שם בית המשפט פסק שאין חובת מזונות ע"פ הדין היהודי וידיו של בית המשפט כבולות. שם לא דובר על הסכם מכללא. שמגר מתעלם מפסק הדין הזה.

 

הלכת שמואל

ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל – בני הזוג נישאו בטקס אזרחי בהודו, כשהאישה היא לא תושבת ישראל, אבל אזרחית ישראל. ברק מתייחס לכך כמו בסקורניק, וקובע שהנישואים תקפים. אם הם תקפים, חל חוק המזונות. ברק מאמץ את הקונסטרוקציה שנשארה בצריך עיון בפורר ויוצא מנקודת מוצא שהנישואים תקפים (ולא פותח שוב את שאלת התוקף), ושואל מה היה חייב הבעל היהודי כלפי אשתו. ברק מחזיר את ההליך למחוזי, כי בד"ר פסק בינתיים חיוב בגט, והדבר שולל מזונות. מצד אחד ברק קובע שהנישואים תקפים חוקית ולכן הבעל לא יכול לטעון שאין חובת מזונות. מצד שני, בד"ר יצר בעיה ביישום כי האישה חייבת בגט ולכן האישה מפסידה את מזונותיה.

ברק אומר באמרת אגב לגבי פסה"ד של בד"ר לחיוב בגט: "שאלה קשה היא, עד כמה חייב בית המשפט האזרחי, הדן בתביעת המזונות, להתחשב - כעילה להפחתת חובת המזונות לפי המשפט העברי - בפסק-דין רבני, המחייב את האישה לקבל גט פיטורין, מקום שפסק הדין מבוסס כולו אך על הנישואין האזרחיים". ברק מפקפק בתקפות של החיוב בגט המבוסס על הפסיקה שנישואים לא תקפים.

לאור הלכת שמואל, ניתן לקבוע שלגבי זוגות שנישאו בנישואים אזרחיים כשהם תושבי מדינה זרה, חל הדין האישי, כשנקודת המוצא היא שהנישואים תקפים ע"פ הדין האישי – ע"פ הדין האישי מה היה חייב הבעל במזונותיה?

צריך לזכור ששמואל הוא המקרה הקל – ע"פ כל הדעות הנישואים תקפים כי בני הזוג היו תושבי מדינה זרה בעת הנישואים.

 

(למבחן - פס"ד חשוב – ללמוד את בעיתיות- פס"ד פלונית פרגוואי ניתן לפני פס"ד פלונית קפריסין – ללמוד את שניהם מעולה !!!).

הלכת פלונית (לעניין גירושין בנישואים אזרחיים)

רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני (פרגוואי) – כאן נדרשה לראשונה הכרעה בתוקף הנישואים האזרחיים. במחוזי השופט אימץ את גישת אגרנט וקבע שהנישואים לא תקפים, כי מדובר בנישואים של אזרחים ותושבי ישראל שנישאו בחו"ל. התביעה עסקה במזונות, ובמקרה זה היה צורך להכריע בתקפות הנישואים כי אם הנישואים לא תקפים ניתן לפסוק מזונות מכוח הסכם מכללא, אם הם תקפים ניתן לפסוק מזונות מכוח חוק המזונות. ברק לא מכריע בעניין המזונות לגבי תוקף הנישואים – גם אם הנישואים תקפים או לא תקפים, הוא מכריע לפי הסכם מכללא בדיני מכללא. הבעיה היא שאם הנישואים תקפים – חוק המזונות קובע שיש ללכת לפי הדין האישי.

ברק מבחין בין שלוש סיטואציות (מחלק את הזוגות הנישואין ל 3 קבוצות):

1. אזרחים ותושבים של מ"י שנישאו בנישואים דתיים – עליהם יחול חוק המזונות – מזונות לפי דין אישי (דין דתי).
2. אזרחים ותושבים של מ"י שנישאו בנישואים בחו"ל – יחול עליהם הסכם מכללא.
3. אזרחים ותושבים של מדינה זרה שנישאו בנישואים אזרחיים במדינתם - ממשיכה לחול הלכת שמואל- חל חוק המזונות - לפי הדין האישי. (המרצה טוענת שאף אדם שנישא בחו"ל לא שייער לעצמו כשיגיע לארץ יחול עליו דין דתי).

 

הוא מבהיר שפסה"ד שלו לא חל על הקבוצה הראשונה (עליה יחול חוק המזונות) והשלישית (עליה תחול הלכת שמואל). לגבי הקבוצה השלישית ברור שהנישואים תקפים לכל דבר ועניין בדין הישראלי, ולכן יחול עליהם חוק המזונות – יחול הדין האישי של החייב גם אם הם בני דתות שונות.

לדעת המרצה פסה"ד הזה מאוד בעייתי – לכאורה ניתן היה לומר שעל הקבוצה השנייה יחול הסכם מכללא ועל הקבוצה הראשונה לא – מי שמקבל את הדין הדתי בנישואים בישראל יקבל את הדין הדתי בגירושין. הבעיה היא מה קורה עם הקבוצה הראשונה – למה להחיל עליהם דין אישי בישראל, כשהם ערכו את הטקס הם לא היו מודעים לדין זה ולא הייתה כוונתם לקבל את הדין האישי.

 

מפס"ד עולות שתי בעיות המרכזיות לדעת המרצה:

1. אם הנישואין תקפים איך אתה מתעלם מחוק המזונות?

2. איך תושבים של מדינה זרה לא מחילים עליהם מזונות אזרחיים?

 

 

בג"צ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי ת"א (פלונית קפריסין)– עסק בתוקף הנישואין האזרחיים לצורך הגירושין.

 

לסיכום - לדעת המרצה – שתי פסקי הדין (פלונית פרגוואי ופלונית קפריסין) הניחו תשתית למזונות אזרחיים בנישואין תקפים.

כיום המצב הוא:

1. אזרחים ותושבים של מ"י שנישאו בנישואים דתיים – עליהם יחול חוק המזונות – מזונות לפי דין אישי (דין דתי).
2. אזרחים ותושבים של מ"י שנישאו בנישואים בחו"ל – יחול עליהם הסכם מכללא.
3. אזרחים ותושבים של מדינה זרה שנישאו בנישואים אזרחיים במדינתם - ממשיכה לחול הלכת שמואל- חל חוק המזונות - לפי הדין האישי. (המרצה טוענת שאף אדם שנישא בחו"ל לא שייער לעצמו כשיגיע לארץ יחול עליו דין דתי). בתי המשפט עושים הבחנה האם מדובר באותה בבני אותה הדת או בני דתות שונות .

--לגבי בני דתות שונות – חלים מזונות אזרחיים – פלונית פרגוואי.

לגבי בני אותה דת – חלה הלכת שמואל.

 

מה הדין שחל על בני זוג שנישואין בנישואין אזרחיים מבחינת חוק יחסי הממון: חזקת השיתוף או חוק יחסי ממון? לדעת המרצה על כל הזוגות שנישאו בנישואין אזרחיים יחול חוק יחסי ממון. זאת מכיוון שפס"ד פלונית קפריסין קבע שהנישואין תקפים.

הספק שנשאר הוא לגבי זוגות שאין להם כושר להינשא (הושאר בצריך עיון בפלונית רומניה). בפס"ד פלונית רומניה ברק אמר ברק אמר שלעניין ירושה הנישואין הם תקפים ולכן ניתן לעשות היקש. ובנוסף בעניין בשם זמר , באמרת אגב, ברק אמר שראוי להחיל את חוק יחסי ממון גם על ידועים בציבור ולכן מקל וחומר גם על נישואים אזרחיים. הסיבה השלישית היא שאין סיבה לא להחיל.

 

להביא ליום רביעי את חוק השיפוט ענייני התרת מקרים מיוחדים.

 

ליום ראשון: סיגל ביטון – חשוב (חדש), סלם נ' כרמי, בר נהור, נזרי, לינדורן – רק רציו, מנהל מס שבח נ' לבנון – רק הרציו.

 

 

 

האם ברק יכול היה להכריע הכרעה כזו אחרי פסק הדין שעסק בגירושין בנישואים אזרחיים?

בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית – עסק בתוקף הנישואים האזרחיים לצורך הירושה. ברק הכריע שהנישואים האזרחיים תקפים לכל דבר ועניין במדינת ישראל, אז איך אפשר להחיל את ההסכם מכללא עליהם? הרי חוק המזונות חל על נישואים שתקפים בדין הישראלי.

לאור הפסיקה הזו, סביר להניח שלגבי הקבוצה השנייה (בני זוג אזרחים ותושבי ישראל שבחרו להינשא בחו"ל), אם לבני הזוג יש כושר להינשא בישראל, יחול עליהם חוק המזונות לפי הדין האישי וכבר לא נדרשים להסכם מכללא.

מרבית הזוגות שנישאים בנישואים אזרחיים, האופציה הראשונה שלהם היא נישואים דתיים, אבל לא דרך הרבנות, כמו אצל רב רפורמי. הרפורמים דורשים שבני הזוג יינשאו גם בחו"ל כדי שירשמו כנשואים בישראל. כאן הבעיה של החלת הסכם מכללא היא שבני הזוג רצו טקס דתי אבל טקס דתי לא מוכר בישראל.

 

 

 

גירושין בנישואים אזרחיים

 

שאלת הסמכות

בני זוג שהם שניהם בני אותה דת – ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע:

ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים.

ס' זה עורר קשיים בנוגע לסמכות בד"ר לגבי נישואים אזרחיים שנערכו בחו"ל. הבעיה הייתה איך לפרש את המילה "בישראל" – האם היא מתייחסת למילים "נישואין וגירושין" או למילה "יהודים". הפרשנויות השונות עוסקות בשאלה לגבי סמכות בד"ר האם מדובר בנישואין שנערכו בישראל או שהעניין לגביהם התעורר בישראל? היו כאלה שאמרו שלא משנה איפה נישאו, הגירושין שלהם היו בישראל, ולכן בד"ר מחזיק בסמכות לשפוט בעניינם. השאלה היא מה קורה אם בד"ר לא מכיר בנישואים האזרחיים? אותה עמדה שאמרה שהמילה "בישראל" מתייחסת לנישואים וגירושין אומרת שאם ביה"ד לא מכיר בנישואים הוא לא עוסק בגירושין ולכן אין לו סמכות. השאלה הושארה בצריך עיון כי בד"ר פסק גט לחומרא ברוב המקרים. זו הייתה התפיסה המקובלת – סמכות שיפוט של בד"ר וגט לחומרא.

 

גט מספק – לא ברור האם צריך או לא? לכן צריך.

גט לחומרה – ברור שלא צריך אבל אנחנו מחמירים ואומרים שצריך גט.

 

בג"צ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי ת"א (פלונית קפריסין)– עסק בתוקף הנישואין האזרחיים לצורך הגירושין.

בשנים האחרונות פסיקת בג"צ לגבי סמכות בד"ר מותנית בכך שהוא מכיר במוסד שהוא שופט לגביו. חוק הירושה קובע כעקרון סמכות לבית המשפט למשפחה, אבל בד"ר יכול לקנות סמכות בהסכמת כל הנוגעים בדבר. אדם נפטר ויש לו ילדים ואישה שטוענת שהיא ידועה בציבור שלו. הידועה בציבור לא הסכימה לדון בבד"ר ובד"ר קבע שלא צריך את הסכמת הידועה בציבור כדי לדון. בג"צ הפך את ההחלטה של בד"ר וקבע שמושגים שלא קיימים בעולמו של בד"ר, הוא לא יכול לדון בהם. כדי לדון בזה צריך בד"ר להכיר בידועים בציבור.

פסק דין מרחיק לכת יותר עסק באבהות. אבהות לגבי מוסלמים מסורה לסמכותו היחודית של ביה"ד השרעי. נולדה ילדה מחוץ לנישואים, הדין המוסלמי לא מכיר בה כבת של אביה. חשין בבג"צ קבע שיש אבהות ויש אבהות אזרחית, שהיא אבהות טבעית. אם ביה"ד השרעי לא מכיר באבהות האזרחית אין לו סמכות לדון בכך. זו פסיקה מרחיקת לכת כי ידועים בציבור הוא מושג שלא קיים במערכת הדתית אבל אבהות כן קיימת. ע"פ אותו הגיון יש נישואים ויש נישואים אזרחיים, ואם בד"ר לא מכיר בנישואים אזרחיים לא תהיה לו סמכות. בפסה"ד של פלונית בד"ר הכיר בנישואים אזרחיים.

 

 

פס"ד פלונית – הפתח למזונות אזרחיים?

בחו"ל מזונות אישה קיימים לאחר הגירושין, בישראל חוק המזונות מחיל חובת מזונות על הגבר לתמוך באישה כחלק מחובות הנישואים, חובת המזונות מסתיימת בגירושין.

בפס"ד פלונית שעסק במזונות ופס"ד פלונית לגבי נישואי פרגוואי נפתח הפתח לביטול חוק המזונות – מזונות לתיקון עיוותים ביחסי הממון מכוח עקרון ת"ל. בפס"ד זה נפתחה הדרך למזונות אזרחיים, באמירה שחוק המזונות חל על מזונות אבל לא על מזונות בנישואים אזרחיים. מתחילים לראות מגמה כזו, אבל עדיין אין פסיקה בנושא. יש טענה שחוק המזונות מדבר על בני זוג כל עוד הם בני זוג, אבל לא על בני זוג לאחר גירושין (הוא לא חל). לכאורה ניתן לתבוע לאחר הגירושין מזונות אזרחיים מכוח הסכם מכללא. בפסה"ד ברק דיבר רק על אזרחים ותושבים של מדינת ישראל שנישאו בנישואים אזרחיים, אבל נפתח הפתח לתביעה של מזונות של יהודים שנישאו כדמו"י – ניתן לכאורה לתבוע מזונות מכוח הסכם מכללא ולא מכוח החוק.

ניתן להיעזר בכלי שנקרא "מזונות משקמים", מעין "תשלומי איזון" בין בני הזוג, שתפקידם לאזן את המצב הכלכלי של הגבר והאישה לאחר הנישואים כדי לתקן עיוותים בדיני הרכוש הישראליים. לדוגמה, אם האישה ויתרה על קריירה בנישואים כדי לגדל את הילדים וכעת היא גרושה, ניתן לקבוע שעל הבעל לפצות אותה על הפסד פוטנציאל ההשתכרות בשנים הבאות, שעדיין לא מוכר כנכס בישראל.

החלוקה שברק עושה בין המקרים השונים (ראה שיעור 14) היא מעוותת, והסיטואציה השלישית היא הבעייתית ביותר – אזרחים ותושבים של מדינה זרה שנישאו בנישואים אזרחיים, שעליהם מחילים את הליכי הגירושין הדתיים, ההליך בבד"ר הוא קצר מאוד – לא צריך את הסכמת הצדדים לגט ובד"ר יכול גם לתת היתר נישואים לאישה, ולכן אין משמעות למזונות עד לגירושין.

כשאישה נישאה כדמו"י והיא אינה מורדת ואינה בוגדת, ורוצה לשמור על חיי המשפחה, הכלי של מזונות על הבעל משמש כשוט עד לגירושין. בנישואים אזרחיים המזונות לא מהווים שוט.

אישה שויתרה על כל רכושה כדי לקבל גט לא יכולה לפנות לבד"ר כי בני הזוג גרושים, היא יכולה עקרונית לפנות לבית המשפט למשפחה ולתבוע מזונות מכוח הסכם מכללא.

חשוב לציין שמזונות אזרחיים הם כלי שפועל לשני הכיוונים – לא מדובר רק על פיצוי של גבר לאישה, אלא של שני בני הזוג.

המגמה של ברק הסתיימה לאחר פרישתו של ברק, משום שעמדת בייניש, נאור וארבל כיום מראה חזרה אחורה – יותר יציבות והליכה לפי המחוקק ופחות אקטיביזם.

 

 

גירושין בנישואים אזרחיים (המשך)

 

 

נישואים אזרחיים יכולים להיות בין בני אותה דת ובין בני דתות שונות.

גירושין בין בני זוג בני אותה דת – הסמכות נתונה לבית הדין הדתי.

בג"צ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד הרבני האזורי ת"א (פלונית קפריסין) – עד פסה"ד בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים ללא טקס דתי נוסף, בד"ר היה קובע שהטקס האזרחי חסר משמעות ולעיתים היה קובע גט לחומרא, אך פעמים רבות הוא היה קובע שבני הזוג פנויים להינשא. בפסה"ד הרב דייכובסקי נתן חוות דעת ובה הוא טען שליהודים יש גם דיני נישואים של בני נוח, דיני נישואים אזרחיים, ולבד"ר יש סמכות להפעיל דיני גירושין אזרחיים לפסוק גירושין במקרה של נישואים אזרחיים – להכריז על בני הזוג כגרושים כמו שעושה זאת בית משפט בחו"ל בעילה אזרחית מודרנית – התערערות מוחלטת של הקשר (גירושין ללא אשם). ההלכה קובעת שהסמכות קשורה להכרה במוסד – אם בתי דין דתיים יכירו בנישואים האזרחיים תהיה להם סמכות לדון בהם.

לדיכובסקי היה חשוב להשאיר בידו את הסמכות כדי לשמור על כך שבני הזוג שנישאו בנישואים אזרחיים יעברו בבד"ר כדי למנוע חשש ממזרות במקרה שבני הזוג ערכו גם טקס הלכתי פרטי.

 

             

בג"צ 38/75 טליסמן נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה

בג"צ 148/84 שמואל נ' בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב

פסקי דין אלה מדגימים את האידיאולוגיה של בג"צ – מדובר באזרחים ותושבים של מדינה זרה, שלגביהם לא היה ספק שהנישואים תופסים לפי הלכת סקורניק. בטליסמן בד"ר פסק גט לחומרא, הבעל סירב להתדיין ונתנו לאישה אישור להינשא. הבעל רץ לבג"צ וטען שלא יכול להיות שבד"ר יקבע שבני הזוג לא נשואים כי הנישואים תקפים לכל דבר ועניין במשפט הישראלי. בג"צ באופן מפתיע משתף פעולה עם בד"ר, הוא מנפנף את העותר בטענת שיהוי, שהיא די נדירה בבג"צ וקובע שפסיקת בד"ר שהנישואים לא תקפים נשארת. טענת השיהוי תמוהה מאוד, בעיקר לאור העובדה שאם הבעל לא היה מגיש ערעור לבד"ר הגדול לערעורים היה העליון היה דוחה את התביעה שלו בטענה שלא מוצו הליכים בבד"ר.

בשמואל האישה אומרת שחייבו אותה בגט בגלל נישואים אזרחיים וברק משתף פעולה עם בד"ר. הוא מתעלם מנישואים אזרחיים שיש להם תוקף. התשובה היא שהתשובה של בד"ר כאן התאימה לאידיאולוגיה של בג"צ – בד"ר נתן גט לבני הזוג ללא אשם וזו המגמה שבג"צ מנסה להוביל. כל זאת תקף כשבני הזוג הם בני אותה דת.

 

כאשר מדובר בבני זוג אזרחי מ"י שנישאו בנישואים אזרחיים הסמכות של בד"ר היא לדון רק בתוקף הנישואים ובגירושין, אך לא ניתן לכרוך ענייני רכוש, ילדים וכו'. עניינים אלה ידונו בבית המשפט למשפחה.

 

 

גירושין בנישואים אזרחיים בין בני זוג בני דתות שונות

סמכות - לבני זוג כאלה יש חוק ספציפי – חוק השיפוט בענייני התרת נישואים (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית) תשכ"ט-1969.

החוק נותן סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בהתרת הנישואין.

התרת נישואין הכוונה היא לפרק את הנישואין מבלי להכיר בתוקף הנישואין.

בני זוג שהם בני דתות שונות שמעוניינים להתיר את נישואיהם (אין הכרה בתוקף הנישואים). בית המשפט למשפחה פונה אל בתי הדין הדתיים של בני הזוג ושואל האם יש להתיר את הנישואים מבחינה דתית. (כלומר, ישנם מקרים שבהם יש עדה דתית מוכרת הדורשת התרת נישואין ע"י פניה לאותה ערכאה האם מבחינתם בני הזוג יכולים להינשא לאחר או שהם צריכים לקיים הליך דתי. במידה וצריך הליך דתי אז התיק מועבר את בית הדין שאליו שייך האדם מבחינה דתית) אם מדובר בבד"ר, ברור שאין צורך להתיר, אבל לפי הדין השרעי יש להתיר את הנישואים. אם יש צורך להתיר את הנישואים מעבירים את הדיון לבית הדין הדתי שלו. הרציונל הוא שאדם בישראל יהיה פנוי ע"פ הדין הדתי. היום שיקול הדעת מצומצם יותר, ניתן להפנות לבית הדין הדתי רק אם הוא מכיר בנישואים. בעבר הסמכות להחליט הייתה של נשיא בית המשפט העליון. היו מוגשות בקשות התרת נישואים (בה"נ) והוא היה מבקש חוות דעת מבתי הדין הדתיים, והוא היה קובע את הסמכות. היום הסמכות היא של בית המשפט למשפחה.

אם בני הזוג מדתות שונות מסכימים להתדיין בבד"ר – האם יכולים? החוק קובע שלא, אבל בד"ר קבע לפי ס' 9 לחוק שיפוט בד"ר – שיפוט על פי הסכמה גם אם רק אחד מבני הזוג הוא יהודי. בפס"ד סרגובי ברק סתם את הגולל על הטענה הזו. הבעיה בהליכה לבד"ר היא שבני הזוג יוכלו לקבוע את הסטטוס שלהם בעצמם – האם הנישואים תקפים או לא.

כאשר גבר מוסלמי נושא אישה יהודיה או נוצריה – יש תוקף לנישואים, אבל התרת הנישואים תהיה לפי חוק השיפוט בענייני התרת נישואים.

 

איך מתירים את הנישואים? מהן עילות הגירושין? החוק לא קובע דין התרת נישואים, אלא רק חלופות של איזה דין יחול – בית המשפט למשפחה יחיל את דין מקום מושבם של בני הזוג. במרבית המקרים בית המשפט למשפחה קונה את הסמכות לעצמו במקרה שלא צריך התרת נישואים דתית. בית המשפט למשפחה נותן פסק דין שמכריז על בטלות הנישואים.

 

ס' 5 לחוק קובע את ברירת הדין בבית המשפט לעניני משפחה:

(א) בית המשפט לעניני משפחה ששיפוטו נקבע לפי חוק זה ידון בעניין לפי סדר ההעדפה הבא:

(1) הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג;

(2) הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג;

(3) הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג;

(4) הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין - ובלבד שבית המשפט לא ידון לפי דין כאמור אם חלים על פיו דינים שונים על שני בני הזוג או אם לא ניתן לפיו לערוך גירושין.

(ב) באין דין שיחול לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדון לפי הדין הפנימי של מקום מושבו של אחד מבני הזוג, כפי שייראה לו צודק בנסיבות העניין.

(ג) הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין.

ס' 5 לא קובע דין גירושין מהותי – לא רצו לקבוע מתי בית המשפט יקבע שהם גרושים. החוק קובע רק אופציות שונות לשיקול דעתו של בית המשפט לקבוע לפי איזה דין לפסוק:

1. מקום המושב המשותף.
2. מקום מושבת האחרון.
3. מקום אזרחותם.
4. דין מקום עריכת הנישואים.

קיים סייג – בית המשפט לא יחיל את החלופות האלה אם האופציה הזו מחילה על בני הזוג דינים שונים (לדוג' בני דתות שונות חל בארץ הדין האישי ולכן כל אחד מבני הזוג יש להם דין שונה- לכן כל האפשרויות חוץ מהאחרונה לא יכולות לחול). נניח שמקום מושבם הוא ישראל, הדין הפנימי של ישראל שונה לגבי יהודיה ונוצרי. רוב האופציות מדברות על בני זוג שחיים בישראל כיום. במרבית המקרים דין מקום עריכת הנישואים הוא הדין שיופעל.

העילה היחידה שקבועה בחוק היא בס' 5(ג) – הסכמת בני הזוג לגירושין תיחשב עילה להתרת הנישואים.

 

לבית המשפט יש שיקול דעת – לפסוק לפי הדין שיראה לו צודק בנסיבות העניין. שני פסקי דין שניתנו ע"י השופט אליגון בבית המשפט למשפחה בב"ש, ששם השתמש השופט בשיקול הדעת באופן מרחיב מאוד ("בתי המשפט לא יחילו דין שסותר את חוקי היסוד"), אך מוטעה מבחינה משפטית:

פס"ד פוואז'אן – האישה רצתה להתגרש, הגבר הסכים אבל אמר שהוא לא מסכים כי רצה להגיע להסדר לגבי מזונות הבת. במקום להחליט לפי איזה דין לפסוק השופט אליגון קבע שכל דין שבאים להחיל אותו צריך לפי הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדעתו החוק קובע שבן זוג לא רשאי להחזיק בבן זוגו נשוי לו ללא הסכמה. במקרה זה האמירה הזו היא באמרת אגב, כי השופט קבע שהבעל בעצם נתן הסכמה לגירושין.

פס"ד לבדנקו – הבעל לא נתן הסכמה להתגרש. השופט אליגון קבע שעד שיחקק חוק גירושין בנישואים אזרחיים בישראל, אם מקום מושב בני הזוג הוא ישראל, הדין הפנימי של ישראל הוא חוק היסוד, שאותו ניתן להחיל על הסכסוך. הוא קבע שחוק היסוד לנישואים בין בני זוג מבוססים על הסכמה להינשא, וכשבן זוג לא מסכים לנישואים ומבקש להינשא, נשמט הבסיס לנישואים.

השופט אליגון הולך כאן לשיטה מאוד קיצונית של גירושין ללא אשם – לדעתו ברגע שבן זוג רוצה לפרק את הקשר, הקשר מפורק. מדינות שאימצו גירושין ללא אשם פיתחו מנגנונים למנוע גירושין פתאומיים כאלה, כמו קביעת תקופת צינון או המתנה כדי לתת לנישואים האלה סיכוי מסוים.

צריך לזכור ששני פסקי הדין האלה הם חריגים.

 

(למבחן - למרצה יש חיבה לפסקי דין חדשים – כמו: סיגל ביטון וכו')

 

סיכום קצר מפי המתרגל: נישואים אזרחיים

 

	אזרחים ותושבים של מדינה זרה	אזרחים ותושבי ישראל (עם או בלי כושר להינשא)
האם יש כושר להינשא?	יש תוקף	אם יש להם כושר להינשא אז יש תוקף. אם אין להם כושר להינשא- נשאר בצריך עיון (פלונית פרגוואי), קריאת כיוון (פלונית רומניה)
רישום	תמיד יש תוקף
מזונות	הלכת שמואל (אבחון – רק בני אותה דת)	מזונות אזרחיים - לשניהם
ירושה	גישת זוסמן – בן זוג לעניין ירושה
גירושין	אם בני אותה דת – דין אישי, אם בני דתות שונות – חוק התרת גירושין
הסדר ממון	חוק יחסי ממון (כיוון שהנישואים תקפים)	כושר להינשא – חוק יחסי ממון( כיוון שהנישואים תקפים) ללא כושר להינשא – נשאר בצריך עיון בגלל שאלת התוקף, אך סביר שתחול שיטה דומה לעניין פלונית רומניה – תקף לעניין החוק.

 

 

ישנם 3 חלופות לנישואין בבתי הדין הרבניים:

1. קידושין פרטיים
2. נישואים אזרחיים
3. ידועים בציבור

 

ידועים בציבור

 

יש שתי תפיסות: תפיסה פורמאלית ותפיסה פונקציונאלית.

התפיסה הפורמאלית מגדירה את התא המשפחתי כמוסד הנישואין ע"י קשר דם או קשר משפטי.

אך הגישה הפורמאלית התערערה, והתפיסה הפונקציונאלית מדברת על הגדרת התא המשפחתי ע"י איך שהאנשים חיים בפועל ע"פ המהות.

עליית הגישה הפונקציונאלית נוצרה בעיקר כתוצאה משינויים חברתיים ומאי התאמה בין הנורמות המשפטיות לשינויים שחלו. לדוג' היו הרבה זוגות שבחרו שלא למסד את הקשר ולא היית להם תבנית משפטית מתאימה. או לחלופין דוגמא נוספת - אנשים לא יכלו להתחתן בגלל מגבלה משפטית.

 

לשם מה נדרשת ההכרה לידועים בציבור? מדוע להכיר בזכויות ולהטיל חובות על בני זוג שאינם נשואים? מוסד הידו"צ מוכר גם מחוץ למדינת ישראל, כך שהדבר לא נולד רק לגבי הבעיות של נישואים ברבנות.

הטיעון הראשון להכרה הוא העדפת מהות על פני פורמליות – הגישה הפונקציונלית לדיני משפחה התפתחה ככלל כתגובה לגישה הפורמלית, שמגדירה קשרי משפחה רק ע"פ קשרי דם או קשרים משפטיים (נישואים ואימוץ). כיום, יש הרבה מאוד אנשים שחיים במסגרת שהם תופסים אותה כמסגרת משפחתית ולא קשורים בקשרי דם או קשרים משפטיים. אנשים שחיים יחד ללא נישואים הם כאלה – הגישה הפורמלית לא מכירה בקשר כזה וזו בעיה כי אין מענה לסיטואציות יומיומיות רבות. הטענה היא שצריך להעדיף את המהות על פני הצורה.

 

לדוג' פס"ד סיגל ביטון – זוג חברים שחיו ביחד נפרדו ואז חזרו, הם שכרו דירה בירושלים שני זוגות, כל אחת שכר חדר ולאחר ארבעה חודשים הבחור נהרג בתאונת אימונים בצבא והיא דרשה שיכירו בה כידועה בציבור.

לדעת המתרגל – זהו מקרה בעייתי מכיוון שלא ידוע מה היה קורה אם הוא היה חיי, יכול להיות שהוא היה עוזב אותה.

פס"ד הזה ממחיש את החוסר הוודאות (אין מאפיינים ברורים וכו').

לדעת המתרגל – לפי פס"ד אם הוא לא היה נהרג והיה נפרד ממנה יום לאחר מכן. היא היית יכולה לפנות לבית המשפט ולבקש מחצית מהזכויות, אך ברור שזה לא נכון (כלומר פס"ד נתן להם תוקף מעצם היותם באותו יום ידועים בציבור, אחרי ארבעה חודשיים שהם חיו ביחד – וזאת פסיקה בעיתית לדעת המרצה (וגם לדעתי)).

 

 

טיעון הבחירה – בני הזוג בחרו שלא להתחתן. מדינה ליברלית אמיתית צריכה לתת לאזרחיה חופש בחירה אמיתי, וכדי שהבחירה תהיה אמיתית צריך לתת את כל ההטבות. אם ההטבות ניתנות רק לנשואים, מכוונים אותי לנישואים ולכן אין חופש בחירה. מצד שני אפשר להגיד שאם בחרתי לא להתחתן, לא ניתן להטיל עלי חובות של נישואים.

טיעונים נוספים שעולים:

הגנה על נשים – זה טיעון בעייתי, אבל מרבית התביעות של הכרה בידו"צ הן של נשים שתובעות להכיר במעמדן כידו"צ. טיעון זה עלה בפס"ד פסלר ע"י הש' חיים כהן – האישה נותנת הכל לבן זוגה ולכן יש להכיר בזכויותיה. הבעייתיות היא שהטיעון הוא פטרנליסטי ושוביניסטי.

טיעון סוציאלי – הכרה בתלות שנוצרת ביחסים משפחתיים וזוגיים

טיעון הקשור בילדים – לעיתים נולדים ילדים מחוץ למערכת נישואים. הגבר חייב במזונות ילדים, בדרך כלל האישה היא זו שמטפלת בילדים, מה שמביא לנחיתות כלכלית ויכולת פחות טובה להתקדם בשוק העבודה. מצבה של האם מקרין על מצבם הכלכלי של הילדים.

 

למה לא להכיר בזכויות/הטבות של מי שחיים כידו"צ?

שיקולים שמרניים, קידום מוסד הנישואים – טיעון שקיים, למרות שהוא טיעון אידיאולוגי שקשה להתווכח איתו.

הטיעון הליברלי – הטיעון המרכזי - חופש לבחור, אם אני בוחר לא להתחתן, מדוע לחייב אותי בתוצאות של נישואים. האם אין משמעות להצהרה של שני אנשים שאינם רוצים להתחתן?

יש כמה סיבות לכך שאנשים לא מתחתנים וחיים כידו"צ:

1. בחירה שלא להכניס את הממסד לתוך המערכת הזוגית, תוך שמירה על מחויבות זוגית.
2. בחירה שלא לחיות במערכת מחויבת.

מאחורי הטקסים יש משמעות – כשאדם בוחר בנישואים, זה לא סתם טקס פורמלי, יש כאן אמירה של "אני בוחר במחויבות". לכן מאחורי הפורמאליות עצמה יש מהות.

העדפה לגישה הפורמלית – הגישה הפורמאלית יוצרת וודאות. לדוגמה, גבר פוגש אלמנה עם ילדים ועובר לגור איתה ללא אימוץ הילדים. לאחר שנתיים הם נפרדים והאישה תובעת מזונות ילדים ממנו. בגישה הפונקציונלית אדם לא יודע מתי חצה את הקו – מתי הוא נכנס לסטטוס של ידו"צ.

 

ידועים בציבור בישראל

בישראל, קיים טיעון בעד ההכרה – יש אנשים שלא יכולים להינשא ברבנות, ויש אנשים שרוצים להינשא אבל לא ברבנות. הדבר נוגע לחופש הדת והמצפון, והטענה של ד"ר שחר ליפשיץ היא שבישראל יש מצוקת נישואין עיצבה את היחס של המשפט הישראלי למוסד הידו"צ.

במשפט הישראלי לעומת שיטות משפט אחרות יש הכרה חסרת תקדים בזכויות של ידו"צ, הן מבחינת היקף הזכויות והן מבחינת קלות ההכרה בסטטוס. תנאי הכניסה והיקף הזכויות קלים ורחבים מאוד בישראל. ברוב המדינות תנאי הכניסה קלים, אך היקף הזכויות מצומצם או להיפך.

 

המרצה מסבירה שעדיין יש הרבה מאוד מקרים לא ברורים הם זוג הם "ידועים בציבור" או לא. מה שכן יש זה תנאים מסוימים אשר דנו בהם בפסקי דין:

1. משק בית משותף – זהו התנאי המוזכר ביותר בפסיקה לעניין קביעת הסטאטוס, אך אין משמעות כי חובה על זוג לגור יחד כדי שיחשבו לידועים בציבור. אבל עובדה זאת תשפיע על הסיכויים שיכירו בהם כידועים בציבור. (כלומר, התנאי רלבנטי אך לא הכרחי).
2. חיי אישות – מדובר בעיקר בתנאי שישפר את מעמדו של הזוג מול בית המשפט, בבואו לבקש את הסטאטוס (ישנם פסקי דין שהנושא בכלל לא עולה – בדרך כלל זה ככל שהגיל עולה).
3. בלעדיות – האם יש דרישה למונוגמיה כתנאי להכרה כידועים בציבור? ברגע שיש העדר בלעדיות הפסיקה לא תמהר להכיר בזוג כידועים בציבור. אבל גם כאן זה לא מכריע כי אם יש זוגות שצד אחד חשב שהם ביחד והצד השני בגד מאחורי הגב (קיים מערכת יחסים בפועל עם עוד נשים), והוא ישתמש בזה כדי להתחמק מהחובות שמוטלות עליו אז רוב הסיכויים שבית המשפט לא ייתן לו (בדומה לחוק יחסי ממון שבית המשפט סירב להכיר בבגידה כשיקול לחלוקת הרכוש).
4. פרק זמן מינימאלי – בפס"ד אמיר נ' סגר – 3 חודשי מגורים משותפים הספיקו לביהמ"ש לענייני משפחה להגדיר את בני הזוג כידועים בציבור (באותו מקרה בן הזוג נפטר לאחר 3 חודשי מגורים משותפים ובת הזוג ביקשה לרשת אותו).

אך זה לא פסק דין מייצג

מצד שני, בשנה וחצי האחרונות יצאו כמה פסקי דין ובאחד מהם נפסק שאפילו 3 וחצי שנים לא הספיקו כדי להגדיר את בני הזוג כידועים בציבור (כי הם עדיין היו בשלב הבדיקה). כמובן שהגיל משחק פה תפקיד.

לסיכום אין מתחם זמן ברור אך פחות משנה לדעת איילת אין מה לטעון לידועים בציבור אם כי יש חריג של 3 חודשים, רוב הפסיקה מדבר על מס' שנים.

5. גיל – ד"ר בלכר סוברת כי ראוי שקריטריון הגיל יאצול על מבחן קריטריון פרק הזמן המינימאלי (לדעת המרצה ישנם גילאים שלא צריך להכיר בהם כידועים בציבור).
6. ישנה התייחסות לכך שהאם מדובר במערכת יחסים ראשונה, שנייה , שלישית וכו' – ישנה נטייה פחות להכיר בזוגות שלא עשו הסכם, מכיוון שהם עם הרבה ניסיון והיו צריכים לדעת איך לנהוג.
7. ילדים משותפים – לדעת איילת זהו הקריטריון המובהק ביותר במידה ובני הזוג חיים יחד.
8. האם הם צריכים להיות פנויים באופן פורמאלי? ככלל הדין הישראלי מכיר בזוגות כידועים בציבור אפילו אם הם נשואים לאחר. אך לעניין חוק הירושה הם צריכים לא להיות נשואים, אם הם נשואים לאחר הם לא יכולים לרשת אחד את השני. (לעניין הירושה יש בקודקס שינוי ואם הם פרודים שלוש שנים אז זה יכירו בהם כידועים בציבור לעניין חוק הירושה ע"פ הקודקס).

ד"ר בלכר מדגישה כי לדעתה אין שום הצדקה לתת מעמד של ידועים בציבור כאשר מדובר במי שהוא סרבן גט. הקושי בגישה כזו היא כי יש בך גם הענשה של בן הזוג התמים בקשר החדש, שהוא הצד שמבקש זכויות, בדרך כלל.

 

האם בני הזוג היו יכולים להינשא? יש בישראל דעה שסוברת שמבחינת ההכרה בידועים בציבור והן מבחינת היקף הזכויות וההטבות, ישראל נורא מפותחת וזה נובע בגלל הבעייתיות להינשא.

לדוג: במקרה של סיגל ביטון הם היו יכולים להינשא.

השאלה האם צריכה להיות הבחנה בין בני זוג שלא היו יכולים להינשא לבין בני זוג שבחרו לא להינשא? זאת שאלה שכרגע המרצה לא עונה עליה.

בעבר היו מיחסיים לכך חשיבות, כך שלגבי בני זוג שלא הייתה להם ברירה היו נוטים יותר להכיר בהם כידו"ע.

היום כבר לא.

עיקר הפסיקה עוסקת בנשים שדורשות זכויות.

 

זכויות וחובות:

ככלל ההכרה הייתה הכרה סוציאלית. ההכרה הייתה בהתחלה ע"י המחוקק, בעיקר חוקים סוציאליים, בית המשפט פיתח גישות להכרה שלא פותחו ע"י המחוקק.

התפתחות הגישה בפסיקה לגבי ידועים בציבור - בתחילה, הגישה במשפט הישראלי הייתה זהירה יותר – הכירו בבני זוג שחיים כידו"צ כי לא יכלו להינשא לבין בני זוג שיכלו להינשא אך בחרו לחיות כידו"צ.

ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר – האישה הייתה עגונה והבעל עזב לחו"ל והיא חיה 40 שנה עם אדם אחר. ברור שהיא לא יכלה להינשא.

הפסיקה הישנה גם מאוד נזהרה בזכויות ובחובות שהטילה על ידו"צ בהשוואה לבני זוג נשואים. לא הוטלו בדיוק אותן זכויות וחובות. לדוגמה – היו חוקים שבאופן מפורש הכירו בידו"צ, וחוקים ששתקו או לא גילו את דעתם לגבי ההגדרה של 'בן זוג' בחוק – האם היא כוללת ידו"צ. יש טענה שאומרת שמרבית החוקים שהכירו בסטטוס של ידו"צ הם חוקים בעלי אופי סוציאלי – לא הכירו בסטטוס אבל הטבות שונות ניתנו לידו"צ ממניעים של הגנה כלכלית. גם בפסיקה – הגישה הפרשנית בעבר הייתה שחוק שלא מכיר מפורשות בידו"צ לא חל. כיום נזנחה גישה פרשנית כזו.

הפסיקה לא נתנה רק הטבות לידו"צ – לדוגמה, בעניין השמות – לא נתנו לנשים לשנות את שם משפחתן לשמו של הידוע בציבור שלהן.

בפס"ד אפרת ואח"כ בפס"ד ניזרי – נקבע שאישה יכולה לקבל את שם הגבר שעימו היא חיה למרות שהוא עדיין רשום.

בישראל אישה יכולה לקבל את שמו של הגבר שעימו היא חיה למרות שהוא רשום כנשוי לאחרת או היא נשואה לאחר. מדינות רבות לא מאפשרות להיחשב כידו"צ אם אדם רשום כנשוי, ומצד שני לא ניתן להירשם כידו"צ אם אין כושר להינשא.

 

קריאת רשות:

ידועים בציבור:

תנאי הכניסה בישראל למוסד הידועים בציבור הינם קלים ובמקביל מערך הדינים שחל על ידועים בציבור בדומה לנישואין מאוד רחב במיוחד שתנאי הכניסה אינם נוקשים ביחס לשיטות משפט מערביות אחרות.

לפני שנדבר על המצב בארץ נדבר על הטיעונים בעד ונגד להחיל על הידועים בציבור זכויות וחובות כנשואים.

טיעונים בעד :

1. העדפת המהות על פני הפורמליות – גישה זו מאפיינת זרמים מסוימים בתחום דיני המשפחה. טיעון זה טוען שהגישה הפורמלית שנהגה בעבר הגדירה יחסים משפחתיים על פי שני פרמטרים או קשרים ביולוגיים או קשרים משפטיים כגון נישואין או אימוץ. גישה זו יצרה בעיות עם המציאות של חיי המשפחה של ימינו למשל כאשר זוג עובר לגור יחד ללא נישואין שבעצם מתנהלים כחיי משפחה גמורים אך אין קשר דם ואין קשר משפטי – במקרה של פטירה שלו, פרידה לגבי משמורת וכדו' הטענה אומרת שבמציאות של ימינו יש המון קשרים משפחתיים מבחינת המציאות שמבחינת המשפט לא מוכרים כמשפחה. הגישה הפונקציונאלית המעדיפה את המהות טוענת שיש להכיר במציאות כזו כמשפחה כי יש לבחון האם בפועל הם פועלים כמשפחה. השאלה הנשאלת מה הופך זוג לזוג ברגע שנוטשים את הגישה הפורמליסטית וזו הבעיה עם נטישת הגישה הפורמלית על פי אלו ערכים נגדיר מתי הם הופכים לזוג. מחד הגישה הפונקציונלית נראית אטרקטיבית כי היא מתאימה את המשפט למציאות אך כאמור זה בעייתי מעבר לכך שבעצם גם בגישה זו אנו מעתיקים את הדפוס הישן של חיי משפחה כי למה חיי זוגיות מוגדרים לפי מתי שהם גרים ביחד אולי זה לפי פרמטר אחר. רעיון הידועים בציבור הוא בעצם אימוץ הגישה הפונקציונאלית לבחון איך אנשים חיים בפועל אך זה היה ללא דיון מהותי תיאורטי באימוץ או אי אימוץ הגישה. נגד גישה זו ניתן לטעון שהפורמליות בשורה התחתונה היא בעצם משרתת מהות
2. חופש הבחירה – בעד לתת הכרה לידועים בציבור כי מדינה ליברלית צריכה לתת לאנשים לבחור את דרך החיים המתאימה להם ללא התערבות מצידה בבחירתם ואם רק מוסד אחד מקבל את ההטבות אין כאן חופש בחירה. (טיעון שיכול לשמש גם כטיעון נגד כפי שנראה בהמשך).
3. מגדרי – רוב התביעות של ידועים בציבור הם ע"י נשים כי ביהמ"ש לא אוהב תביעות של גברים ובעצם ההכרה הינה לעזור לצד החלש יש גם מחקרים המראים שגם בידועים בציבור המבנה הפטריארכלי נשמר והאישה היא אכן הצד החלש.
4. ילדים – הילדים הם שיקול גם בקונטקסט הזוגי וגם אם סיכמו במפורש שאין מחויבויות הדדיות כאשר יש ילדים אנו דואגים לטובת הילדים שכאמור אינה קשורה רק למזונות הילדים אלא גם טובתה של האם המגדלת קשורה אליהם ולכן ניטה להכיר בידועים בציבור.

 

 

טיעונים נגד:

1. חופש הבחירה – כי אנו יכולים לטעון כי הם לא רצו מחויבויות של נישואין והנה מטילים עליהם את הכותרת של "ידועים בציבור" לכלול חובות וזכויות כמעט כמו של נישואים. [אם כי ניתן לטעון כנגד טיעון זה שאם הם רצו דווקא מסגרת חופשית ללא מחויבויות הם יכלו ליצור הסכם].
2. הפורמליות בשורה התחתונה היא בעצם משרתת מהות ובני הזוג רוצים שיהיה להם סימון פורמלי למחוייבות ביניהם וכל עוד הם לא בוחרים בביצוע האקט הפורמלי אין הם מעוניינים בקבלת חובות וזכויות כשל נשואים.

עד כאן

 

טענות של ידועים בציבור יכולות לעלות במס' צורות:

כאשר לעיתים נרצה להכיר בצורה אחת אך לא בהכרח באחרת.

- הזוג מול צד שלישי – הצד השלישי יכול להיות המדינה.

- בני הזוג זה מול זה – כאן השיקולים יהיו שונים כי עניין המחויבות עולה בהקשר הפנימי ברוב המקרים.

 

ד"ר שחר ליפשיץ טוען שבגלל שהמחשבה הראשונית של בהמ"ש כשהם פיתחו את דיני הידועים בציבור הייתה לפתור את מצוקת הנישואין בישראל לאלו שלא יכולים להתחתן, כל עניין הידועים בציבור קיבלו תפנית שונה מאשר הידועים בציבור בכלל העולם. בתחילת הדרך אכן בדקו אם הצדדים יכולים להינשא או לא, כיום חוזרים לזה. הייתה נקודת זמן שלא בדקו כלל ובחנו את מוסד זה ללא קשר לאם יכלו או לא יכלו להינשא. לאחר שהיו מס' מקרים בהם קבעו שהיו ידועים בציבור על אף תקופת הזמן הקצרה וכדו' ועקב ביקורת גדולה כיום הם רגישים יותר בהחלטה על קביעה של ידועים בציבור.

 

האישה הנשואה לעומת הידועה בציבור

בישראל יש מצוקת גירושין. בארה"ב אישה נשואה לא חייבת לחיות כידו"צ, היא יכולה לקבל פס"ד גירושין לבית המשפט ולעבור לחיות עם אחר. הטענה היא שבתי המשפט בישראל הכירו כידו"צ גם באנשים שרשומים כנשואים לאחרים. נוצרות כאן מספר בעיות:

1. ביגמיה
2. האישה החוקית
3. עגינות.

לדוגמה, גבר מסרב לתת גט לאשתו, הוא עוזב את הבית וחי כידו"צ עם אישה אחרת. הרכוש מפסיק להיות משותף מרגע שעזב את הבית, אין לו שום אינטרס לתת גט. העובדה מי עזב את מי ומי עיגן את מי היא רלבנטית מאוד והמשפט לא מתייחס לכך. יש כאן פגיעה בזכותן של הנשים החוקיות או הבעלים החוקיים.

 

חריג לכלל – ס' 55 לחוק הירושה – כדי שידו"צ יוכלו לרשת, התנאי הוא שאיש מהם לא נשוי לאחר. גם את החריג הזה רוצים לשנות בקודקס האזרחי באופן שאם אדם חי בנפרד מאשתו 3 שנים, הם נכנסים לסטטוס של פרודים ולא יורשים. מי שירש הוא הידו"צ.

 

יש פרדוקס בדין הישראלי – מצד אחד אוסרים על יחסים ביגמיים. בחוק העונשין, גם נישואים שלא תקפים במשפט מדינת ישראל – אם הם היו תקפים לפי הדין של המקום שבו נישאו בני הזוג, אסור להם להינשא בשנית. יש מדינות שאם מוכיחים שהנישואים הקודמים בטלים, אין עבירת ביגמיה.

מצד שני, מתן זכויות והכרה לזוג כידו"צ כשהם נשואים לאחרים היא סוג של ביגמיה. נכון שאין כאן ביגמיה בו זמנית אלא יותר ביגמיה סידרתית – החיים המשותפים עם בן הזוג הקודם הסתיים מעשית.

שאלת תנאי הכניסה – נניח שאישה נשואה ובעלה בוגד בה על ימין ועל שמאל – זכויותיה לא יפגעו. בידו"צ נאמנות מינית לבן הזוג היא תנאי להכרה כידו"צ. חוסר נאמנות מעידה לדעת בית המשפט על חוסר מחויבות.

ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי – הכירו בידו"צ עד השלב שבו הגבר החל לצאת עם אחרת.

 

תנאי כניסה	היקף זכויות
גם אם נשואים פורמלית לאחרים	לא רק זכויות סוציאליות (חוק בית משפט לענייני משפחה, שם משפחה).
משק בית משותף	גם אם אין הוראה מפורשת בחקיקה.
נאמנות מינית	אימוץ

 

כמה זמן צריכים לחיות בני זוג ביחד כדי שיוכרו כידו"צ?

פס"ד אמיר נ' זגר - בית המשפט למשפחה קבע אחרי שלושה חודשים שזוג הם ידו"צ והאישה יורשת. הנימוק היה שאם היו נשואים האישה הייתה יורשת אותו גם לאחר שבוע. פסה"ד הזה התעלם מכך שכשאדם נישא הוא מקבל על עצמו את חוק הירושה. התוצאות של פסיקה כזו יכולות להיות מסוכנות מאוד. האם להטיל על שני אנשים בני 18 שחיים ביחד חובות של ידו"צ?

יש לזכור שפס"ד זה לא מעיד על הכלל, הוא חריג בנוף המשפטי הישראלי. פסה"ד עורר רעש גדול, והסברה הייתה שבית המשפט הלך רחוק מדי.

היום בתי המשפט מאוד נזהרים ויצאו בשנה האחרונה כמה פסיקות שגם לאחר 3 שנים ויותר בני זוג לא יחשבו ידו"צ, כי בנסיבות המקרה בני הזוג לא עברו את שלב הניסיון. קריטריון הגיל הוא משמעותי מאוד – בני זוג צעירים שעוברים לגור יחד לא נותנים למגורים משמעות משפטית.

 

האם מצבם של ידו"צ מבחינת היקף הזכויות טוב יותר ממצבם של נשואים בישראל ובפרט נשואים כדמו"י?

יחסי הממון: על יחסי ממון בין בני זוג נשואים חל חוק יחסי ממון בין בני זוג – קובע שאין שיתוף בנכסים עד לגירושין. על ידו"צ חלה חזקת השיתוף שהיא קניינית ולא אובליגטורית וחלה כל זמן הקשר.

מזונות לאחר סיום הקשר: הפסיקה הכירה במזונות מכוח הסכם מכללא אצל ידו"צ, לעומת העובדה שכשאישה מתגרשת היא לא מקבלת יותר מזונות.

בפס"ד פלונית (פרגוואי) ברק אמר: שגם אם הם נשואים וגם אם לאו (כלומר, ידועים בציבור) אפשר לקבוע מזונות מכוח עקרונות המשפט הפרטי.

 

האם לאור זאת עדיף להיות ידו"צ לעומת נשואים? התשובה לא תמיד חדה כל כך.

חזקת השיתוף שהוחלה על ידו"צ לא הוחלה באותה צורה על נשואים לפני 1974.

ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי – נקבע שחזקת השיתוף לא חלה אוטומטית על נכסים עסקיים, בעוד שאצל נשואים חזקת השיתוף חלה על נכסים עסקיים חיצוניים לקשר. אצל ידו"צ יש להראות הוכחה לצורך החלת חזקת השיתוף על נכסים עסקיים (אנו לא נחיל באופן אוטומאטי את חזקת השיתוף עליה – לגבי נכסים חיצוניים)

מזונות – נכון שהוכרו מזונות לאחר סיום הקשר, אבל יש הבדל בפירוק הקשר בין ידו"צ לנשואים – אצל ידו"צ ניתן לפרק את הקשר בכל רגע, אצל נשואים יש פרק זמן שעובר בין הפירוד לבין הגירושין (הליך משפטי), ובפרק הזמן הזה יש מזונות לאישה. (בכל מקרה אם היו שואלים האם יש הכרה לידועים בציבור למזונות אז התשובה לכך היא שעקרונית יש , אך בפועל זה לא כך. לדעת המרצה ניתן לספור את פסקי הדין האלה על שתי ידיים).

 

היקף הזכויות:

יש להבין שצריך להיות איזשהו קשר בין תנאי הכניסה להיקף הזכויות כי אם מקפידים על תנאים ברורים וקשים ניתן להחיל גם היקף גדול של חובות אך אם מקלים בכניסה צריך להיזהר לא להטיל חובות בהתאם

המשפט הישראלי הכיר במוסד הידועים בציבור הרבה לפני שיטות משפט מערביות מתקדמות כשל ארה"ב. המחוקק הישראלי הכיר בשורה ארוכה של חוקים במוסד זה אך הוא לא היה עקבי ולא היה ברור מתי הם נכללים ומתי לא.

פרופ' שיפמן טען שבדומה למה שקורה בזוגות חד מיניים כשמדובר בזכויות סוציאליות המחוקק מכיר אך בסטטוס הוא לא מכיר.

כשנחקק חוק בית המשפט לענייני משפחה, זוג כולל גם ידועים בציבור לעניין סמכותו של בית משפט זה ולכאורה מדובר בסטטוס. גישת הפסיקה בתחילת הדרך הייתה שהיכן שהמחוקק לא הכיר במפורש קיים הסדר שלילי ואז בפס"ד לינדורן נ' קרנית ובפס"ד לבנון נקבע כי גם אם המחוקק שותק זה לא הסדר שלילי וצריך לבדוק על חוק לגופו.

ההיקף כולל כיום:

-                לא רק זכויות סוציאליות.

-                לא רק אם החקיקה מפורשת.

-                שם המשפחה – בעבר לא אישרו לידועה בציבור לשאת את שם בן זוגה ואז הגיע פס"ד אפרת ולאחריו נזרי שקבעו שאכן זו זכות שיש לתת לידועה בציבור. וזה בעצם סטטוס.

-                חל עליהם הלכת השיתוף – קניינית מיידית, במהלך הקשר. אם כי יש לסייג כי היא לא חלה באותה מידה של זוגות נשואים. פס"ד סלם נ' קרני שם נקבע כי בנכס עסקי לא חלה הלכת שיתוף אוטומטית מכוח הזוגיות אלא יש להביא ראיה נוספת.

-                מזונות – עוד הרבה לפני הנישואין האזרחיים הוכר הרעיון של מזונות מכוח הסכם מכללא בין בני זוג ידועים בציבור וזה יותר מנישואין דתיים שלאחר הגירושין אין מזונות. אם כי יש לסייג גם כאן שעל אף שיש מזונות לאחר פירוק הקשר בידועים בציבור צורת הפירוק שונה מהצורת פירוק בהליך הדתי שאיננה מיידית ויש תקופה בין הפרידה לגירושין משא"כ בידועים בציבור שהפירוק הינו מיידי אז היתרון הוא לא כזה גדול על נישואין דתיים. כמו"כ גם כאן וגם בנישואין אזרחיים בתי המשפט מתחשבים בפוטנציאל השתכרות של האישה מה שלא שייך בבד"ר.

 

 

קריאת רשות:

תנאי כניסה:

כיצד נכנסים למוסד הידועים בציבור ?

ישנה דרישה למשק בית משותף.

בתי המשפט מתייחסים אפילו לתדירות קיום יחסי המין בין בני הזוג, ולשאלת הנאמנות של בני הזוג.

שאלה נוספת שנשאלת היא כמה זמן צריכים בני הזוג להיות ביחד כדי להיחשב ידועים בציבור. אין לכך תשובה חד משמעית.

בפס"ד אמיר נ' סגר – 3 חודשי מגורים משותפים הספיקו לביהמ"ש לענייני משפחה להגדיר את בני הזוג כידועים בציבור (באותו מקרה בן הזוג נפטר לאחר 3 חודשי מגורים משותפים ובת הזוג ביקשה לרשת אותו).

אך זה לא פסק דין מייצג.

מצד שני, בשנה וחצי האחרונות יצאו כמה פסקי דין ובאחד מהם נפסק שאפילו 3 וחצי שנים לא הספיקו כדי להגדיר את בני הזוג כידועים בציבור (כי הם עדיין היו בשלב הבדיקה). כמובן שהגיל משחק פה תפקיד.

- וא"כ לסיכום אין מתחם זמן ברור אך פחות משנה לדעת איילת אין מה לטעון לידועים בציבור אם כי יש חריג של 3 חודשים, רוב הפסיקה מדבר על מס' שנים.

- אין צורך להיות רווקה בכדי לקבל הכרה כידועה בציבור המשפט הישראלי מכיר גם בנשואה כידועה בציבור כפי שהיה בנזרי ובפסלר. הבעיה שנוצרה מכך היא בעיה של ביגמיה ועגינות. הפסיקה הראשונה שהכירה בידועים בציבור למרות שהם נשואים הייתה לפתור את מצוקת הגירושין אך מאז כלי זה הפך לכלי הפוך המסייע לגברים מעגנים לעגן את הנשים שלהם בכך שהם יחיו עם ידועה בציבור ללא נתינת גט מה עוד שבנוסף האישה עדיין מבחינת ההלכה תיחשב נשואה וילדיה יהיו ממזרים כך שפיתרון זה לא ממש פותר את מצוקת הגירושין. כמו"כ יש את האיסור של ביגמיה, אם זה איסור כזה חמור בישראל שהמחוקק הקשיח את העמדות שלו לגבי ביגמיה כאשר נותנים מעמד שווה לידועים בציבור כנשואים זה בעצם כמו ביגמיה ולחלק בין נשוי ל"חי" עם אחרת זו גישה צרה ולא מתאימה לגישה הכללית של המחוקק הישראלי מאידך מה שמפריע ברעיון הביגמיה הוא העובדה שחיים ביחד עם שתי נשים בו זמנית אך כאן קשר אחד הוא ריק מתוכן, החוק היחידי שיוצר את האבחנה בין ידועים בציבור כשאחד מהם נשוי לידועים בציבור כששניהם פנויים הוא חוק הירושה שלא מאפשר לאישה נשואה לרשת כידועה בציבור. בתזכיר ההצעה של הקודקס האזרחי מציעים לשנות סטטוס של אדם פרוד לתקופה של 3 שנים לעניין ירושה שאם חיו בנפרד 3 שנים בן הזוג הפורמלי לא יירש. שם רוצים גם חזקה לעניין ידועים בציבור לעניין ירושה שאם חיו בשיתוף 3 שנים חזקה שהם חיו בשיתוף אם כי ניתן לסתור חזקה זו.

 

בסיטואציה של אלמן או אלמנה המכירים בן/בת זוג חדש/ה ורוצים לאמץ ילד. כדי לאשר אימוץ הילד צריך להיות בר אימוץ, תנאי שלא מעניין אותנו בהקשר זה. בנוסף המבקשים לאמץ צריכים להיות בעלי כושר לאימוץ ובס' 3 לחוק האימוץ נאמר אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד אם כי שייך אימוץ למאמץ יחיד אם בן זוגו הוא הורה המאומץ או אימץ אותו לפני כן. כאן ביהמ"ש הסביר ש"בן זוג" לא כולל ידועים בציבור.

היה גבר אלמן שהכיר אישה שגידלה את הילדה שלו מקטנותה וכשהילדה בגרה שניהם רצו לעגן את הקשר מבחינה משפטית. הילדה הייתה כבר בגירה. ביהמ"ש איפשר לבת הזוג של האב לאמץ את הילדה אך לא מכוח 3(1) אלא מכוח 3(2) עם החריג של ס' 25(2). כעניין פרקטי בארץ בני זוג ידועים בציבור לא יוכלו לאמץ כי יש מחסור בתינוקות לאימוץ ולכן מעדיפים אנשים נשואים. לדעת איילת יש בעיה בכל הגישה הישראלית באימוץ כי דווקא הילדים המבוגרים שנפלטו ממסגרת הבית מהתעללות וכו' הם צריכים את המסגרת המסודרת יותר של זוג נשוי לעומת זאת תינוקות יוכלו להתבגר.

עד כאן.

 

לקרוא את פס"ד קטן ושני פסקי הפלוני שאחריו.

 

ידועים בציבור (המשך):

המשפט הישראלי מכיר בהיקף מאוד רחב של חובות וזכויות של ידועים בציבור עד כדי השוואת מעמדם למעמדם של נשואים אם כי יש כמה הבדלים ביניהם (חזקת שיתוף, מזונות ועוד).

תנאי הכניסה בהשוואה למדינות אחרות קלים מאוד.

מה קורה אם זוג מתחת לגיל הנישואין יחיו יחד? או "ביגמיה" ללא נישואין?

תקנת הציבור יכולה למנוע את זה אם כי בנושא קידושין פרטיים תקנת הציבור האזרחית גברה על תקנת הציבור הדתית כדי לפטור בעיות בחוק הדתי אך בתי המשפט יכולים להגיד שתקנת הציבור החילונית אינה מתירה את הכל וביהמ"ש שומר לעצמו את הזכות להחליט מה בא בגדרה של תקנת הציבור החילונית.

בעיקרון, מוסד הידועים בציבור מושתת לכאורה על "חוזה" מתוקף התנהגותם של הצדדים.

 

פס"ד בר נהור – בני זוג ערכו הסכם שבו נקבע שהם לא ידועים בציבור. אבל כשהגבר נפטר האישה תבעה מזונות מהעזבון מכוח היותה ידו"צ.

בקריאה צרה ניתן להבין כי שם נקבע כי מוסד הנישואים מושתת על דיני החוזים. שם דובר על מזונות מהעיזבון שהינה זכות שלא ניתנת להתנאה היות ומזונות מעיזבון נפסקים כאשר יש נזקקות. עפ"י חוק הירושה הישראלי אדם לא מחויב להוריש את רכושו לבני משפחתו ויכול לנשל את משפחתו למעט אם בני המשפחה הינם "נזקקים" כי אז הם זכאים לקבל מינימום של מזונות מהעיזבון ועל כך לא ניתן להתנות.

זכות זו לקבלת מזונות מעיזבון ניתנת לבני משפחה או לידועים בציבור ובבר נהור נקבע ע"י שמגר כי אם ניתן לאישה להצהיר שאיננה ידועה בציבור זוהי בעצם התנאה על זכות שאיננה ברת התנאה ולכן לא קיבלו שם את ההצהרה שלה במסמך על כך שהיא איננה ידועה בציבור.

בקריאה רחבה של פסה"ד – מה ששמגר עושה זה הוא הופך את ידועים בציבור לסטאטוס שאיננו נקבע ע"י הצדדים אלא ע"י הדין ולכן האישה איננה יכולה להחליט שהיא לא ידועה בציבור. אמירה זו הינה מרחיקת לכת היות וזו גישה מאוד ציבורית (בהשוואה לגישה הפרטית הנוהגת שנים רבות ע"י בתיהמ"ש המאפשרת לצדדים להגדיר את יחסיהם כרצונם).

לדעת איילת יש לקרוא את פסה"ד בקריאה הצרה בלבד.

שמגר החזיר את ההחלטה למחוזי וזה מחזק עוד יותר את הגישה הרחבה כי שמגר לא החליט כי האישה נזקקת אלא ביקש שהמחוזי יבדוק את הקריטריונים.

לסיכום: גישת שמגר – לא אתם קובעים אלא בית המשפט קובע.

לדעת איילת יש לראות זאת רק לגבי הזכות הקוגנטית (כמו מזונות או כל זכות קוגנטית אחרת)

 

שאלה למבחן (הייתה במבחן הקודם) – השוואה בין פס"ד בר נהור ופגס – בבר נהור דובר על הסכם הוגן ושמגר בכל אופן התערב, בפגס לעומת זאת היה הסכם מקפח וביהמ"ש לא מתערב.

יש גישה בדיני חוזים המתייחסת באופן נפרד לחוזי יחס – חוזים ארוכי טווח (סוכנות, שותפות וכדו') לבין חוזים קצרי טווח.

בחוזי יחס ההסכמה הראשונית איננה בהכרח מחייבת ויש מקום לשינויים. הש' אור בבר נהור קובע כי שם דובר על חוזה יחס בו ההתחלה איננה דומה לסוף ואף אם בתחילת הדרך ראו עצמם כלא ידועים בציבור באמצעות התנהגותם סטו מהסכמה זו.

כלומר, הרציונל שלו הוא שאני לא מסתכל על ההתחלה אלא על איך הם חיו בפועל.

לדעת איילת הסבר זה דחוק היות וההסכם שלהם היה לאחר תקופה ארוכה שהיו ביחד וא"כ דווקא במקרה הספציפי בבר נהור לא הייתה כל סטייה באמצעות התנהגותם.

 

ע"א 7021/93 בר-נהור נ' עזבון המנוח גבריאל אוסטרליץ ז"ל – בני זוג ערכו הסכם שבו נקבע שהם לא ידועים בציבור. אבל כשהגבר נפטר האישה תבעה מזונות מהעזבון מכוח היותה ידו"צ.

ניתן לקרוא את פסה"ד בקריאה מצומצת – לפי הוראות חוק הירושה:

ס' 57 לחוק הירושה שקובע מי זכאי למזונות מהעזבון, ובין השאר ס"ק (ג) קובע:

איש ואישה החיים חיי-משפחה במשק-בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה.

הזכות למזונות מהעזבון הוא זכות קוגנטית, לא ניתנת להתנאה או לשלילה. השאלה היא האם בני הזוג יכולים לפטור את עצמם בהצהרה או בהסכם מהוראות החוק? לא ניתן להתנות על הזכות הזו בצוואה או בהסכם. אם ע"י הצהרה בהסכם היה ניתן להתנער מהקוגנטית, הקוגנטיות הייתה מרוקנת מתוכן. לכן שמגר פוסק שהאישה תהיה זכאית למזונות מהעזבון.

 

לעומת זאת, את פסה"ד של שמגר ניתן לקרוא גם בקריאה רחבה:

ידו"צ זה עניין של סטטוס, הוא לא נושא להסכמת הצדדים. בני זוג יכולים לקבוע הרבה דברים בינהם, אבל לא לקבוע שהם לא ידו"צ. קריאה כזו היא מרחיקת לכת מאוד. בהשוואה, אישה לא יכולה בהסכם לפטור גבר מחובותיו כלפי הילד שלה, או בני זוג נשואים לא יכולים לקבוע בהסכם שהם גרושים. מצד שני, אמירה שידו"צ זה סטטוס היא שונה לגמרי. מדובר במוסד הפרטי ביותר של בני זוג, שבית המשפט מתערב בו.

ניתן לתת לפסיקה במשמעות המרחיבה הסבר – למה נרצה לא לייחס לכוונת הצדדים את המשקל המכריע. יש לכך כמה תשובות:

1. טיעון מדיני החוזים המודרניים – מכירים בחוזה יחס. בחוזים יש מערכות יחסים ארוכות טווח, ומערכת המשפט הבינה שיש הבדל בין חוזה שקובע מערכת יחסים קצרה לבין חוזים ארוכי טווח. לדוגמה – בחוזים ארוכי טווח הדברים משתנים במהלך שיתוף הפעולה, ולכן נותנים בחוזים כאלה משקל רב להתנהגויות של הצדדים ולפחות לכוונת הצדדים. הש' אור בפס"ד בר נהור הולך לכוון זה – הוא אומר שהצדדים הסכימו שהם לא ידו"צ אבל מעשית חיו כידו"צ לאחר תקופה מסוימת, והוא נותן משקל להתנהגות ולא להסכמה המקורית. ההסכמה בין בני זוג בעת תחילת הקשר משתנה לאורך הקשר. מערכת היחסים התחילה מחוזה, אח"כ יש אמון, יש בטחון רב יותר, ולא טורחים לעדכן את החוזה. לעניין בר נהור הטיעון הזה פחות מתאים – כי הם חיו מספיק שנים ביחד ולא היו שינויים מהותיים בקשר לעומת מה שקבעו בחוזה.
2. הגנה על צד חלש – יש הסכמה מצד אחד, אבל מצד שני יש הסתמכות. נכון שהצדדים הסכימו שהם אינם ידו"צ, אבל יש כאן צד חלש, בד"כ האישה והילדים, שראוי להגנה. גם כאן הדבר לא מתאים לעובדות של בר נהור – שני בני זוג בקשר שני, יש הסכם הוגן ושוויוני בינהם, הם שיתפו את הדירה החדשה בינהם, שניהם בעלי נכסים. לבוא ולהכניס כאן השיקולים האלה זה לא מתאים.

בהקשר הרחב, פסה"ד בעייתי בהקשר לעובדות של בר נהור, כי הוא הופך את מוסד הידו"צ מהמוסד המשפחתי שנשלט ע"י הסכמת הצדדים למוסד שלא בשליטתם.

 

הגדרת ידו"צ במשפט הישראלי כיום לא כוללת בבירור הגדרת בני זוג מאותו המין. המשפט הישראלי בוחן כל מקרה לגופו.

 

 

 

 

מזונות ילדים

 

בנושא מזונות ילדים קיים פער בין הדין המוצהר לבין המצב בפועל. על הנושא חולש ס' 3 לחוק לתיקון לדיני המשפחה (מזונות):

3. מזונות לילדים קטינים

(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

(ס' 3 עושה הבחנה בין נתבע בעל דין אישי לנתבע ללא דין אישי)

כמו בנושא מזונות בני זוג, הדין השולט במזונות ילדים הוא הדין האישי, הדין הדתי של החייב במזונות. אם אין דין אישי – קיימת חובת מזונות מכוח החוק.

אם יש דין אישי, אבל שלא מטיל חובת מזונות – קיימת חובת מזונות מכוח החוק. ההוראה הזו לא קיימת במזונות בני זוג, אבל קיימת במזונות ילדים. במקרה של הילדה המוסלמית, בפס"ד של חשין, ההוראה הזו לא עזרה, כי הבעיה הייתה הוכחת אבהות משפטית. ס' 3 מחייב לקבוע הורות משפטית לפני הטלת המזונות.

אם בנות זוג לסביות נפרדות, ואחת אם ביולוגית והשנייה לא, לא ניתן לעשות שימוש בס' 3, כי בת הזוג השנייה לא מוגדרת כהורה, אלא אם כן יש צו אימוץ של בת הזוג כלפי הילדה.

"בן זוגו" בסעיף זה – הפרשנות המקובלת היא שהכוונה לבן זוגו הנשוי. בני זוג – כל עוד הם יחד. אם הם נפרדו ועדיין נשואים תחול חובת המזונות. אין פסקי דין שבפועל הטילו חובת מזונות על בן/בת זוג של הורה, למרות שהחובה קיימת.

 

מזונות ילדים קטינים – הדין האישי

הדין האישי לגבי יהודים מבחין בין החובה של אבות והחובה של אמהות. גם בחובה של אבות יש חלוקה:

1. עד גיל 6 – חיוב אבסולוטי של האב, גם אם לילד יש הכנסה משלו. החיוב האבסולוטי כולל רק את הצרכים ההכרחיים של הילד. כל מה שמעבר לכך – דין צדקה.
2. מגיל 6 ועד שיגדלו – 12 לבנות, 13 לבנים (תקנות אושה) – החיוב אינו אבסולוטי, אם לילד יש הכנסה, החיוב לא קיים. אין הכוונה לנכסים, אלא משהו שמניב פירות. קיימת חובה חזקה על האב לדאוג לצרכים ההכרחיים. כל מה שמעבר – דין צדקה. תקנות אושה הורחבו ע"י הרבנות הראשית עד גיל 15.
3. מגיל 15 ואילך – החובה של האב היא מדין צדקה. החובה הזו היא כל זמן שמתקיימים תנאי הצדקה, עד שהילד מסוגל לעמוד ברשות עצמו.

 

(למבחן – את החלוקה לא צריך לדעת)

 

פס"ד מנחה מבית המשפט המחוזי בל אביב קבע כי פירושם של צרכים הכרחיים הוא כ- 1,200 ₪ לילד ראשון.

 

כפי שראינו בדין העברי חובת האב והאם למזונות ילדיהם, מעבר לצרכים ההכרחיים, היא חובה זהה.

כדי לבחון את היקף הזכויות הפרטניות של ההורה , החוק בוחן את היחס בין ההכנסות הפנויות שלהם.

ההכנסה הפנויה היא השכר נטו פחות הוצאות המחייה של ההורה. יש לשים לב כי לעניין הצרכיים ההכרחיים, חובה על האב לממש את אותו חלק מפוטנציאל ההשתכרות שלו שבלעדיו לא יוכל לספק צרכים אלה לילד.

 

מעבר לצרכים ההכרחיים, נבחנות חובות ההורים למזונות הילד לפי רמת החיים אליה הורגל הילד. כלומר, מזונות הילד הם סכום של רמת חיים אליה הורגל מול משכורות ההורים ושל צרכיו ההכרחיים.

 

חיוב ע"פ דיני צדקה – המובן 'צדקה' שונה מהמובן היומיומי. כלומר, זה חובה לכל דבר ואפשר לאכוף אותם מבחינה משפטית. החיוב חל על האב אם הוא אמיד, אבל אם האב לא עני גמור (לספק את צרכיו), הוא אמיד. אם האב מסוגל לפרנס את עצמו, כל מה שמעבר הוא יכול לתת צדקה לעניין מזונות ילדיו. אם הוא עומד בתנאים האלה, זו חובה.

מעשית, עד גיל 15 יש חובה על האב כדי הצרכים ההכרחיים, כל מה שמעבר – דין צדקה. מגיל 15 – גם הצרכים ההכרחיים נחשבים דין צדקה.

 

חובת האם לפי המשפט העברי – אין חובת מזונות על האם לפי דיני המזונות במשפט העברי. כל החובה של האם היא רק מדיני צדקה. לכן, כאשר מסתכלים שוב, במבט ראשוני נראה שחובת המזונות מוטלת למעשה רק על האב. עלתה שאלה האם חיוב מכוח דיני צדקה הוא חיוב מכוח הדין האישי? צדקה הרי נתפס כמשהו לא חובה, ולכן לכאורה האם לא חייבת במזונות. התוצאה האפשרית הייתה יכולה להיות שהאב חייב לפי הדין האישי, כדי הצרכים ההכרחיים. החובה על אמהות, אם היא מוטלת לפי החוק, היא אבסולוטית, חזקה יותר. הפרשנות היא שעל האם מוטלת חובה בדין האישי למזונות ילדים, כמו החובה המוטלת על האב מעבר לצרכים ההכרחיים.

 

במבט ראשון נראה שחובת המזונות מוטלת יותר על האבות מאשר על האמהות, ובמשך שנים הוטלה החובה על האבות. בתי המשפט, כחלק ממגמה ליצור שוויון, לא אהבו את הטלת החובה על האב בלבד, ובדרך של פרשנות הם הגיעו למצב של חובה פורמאלית כמעט שווה של האב והאם – לזכור את זה לבחינה , בשאלה איך בתי המשפט מגיעים ליצירת שוויון.

 

הפרשנות שנעשתה – מעבר לצרכים ההכרחיים שני ההורים חייבים בדין צדקה. הצרכים ההכרחיים צומצמו למינימום שבמינימום – 800 ₪ בבד"ר לילד ראשון, 1000 – 1200 ₪ בבית המשפט למשפחה לפי פס"ד מנחה של השופטת שטופמן. כל מה שמעבר לצרכים ההכרחיים מחולק בין ההורים בהתאם להכנסות הפנויות שלהן. קובעים את הצרכים של הילד לפי רמת החיים שהילד היה מורגל אליה לפני שהוריו נפרדו.

בגלל שחשבו לא להטיל חובת מזונות על האב, חוקקו את ס' 3א –

3א. מזונות קטין (תיקון: תשמ"א)

(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו.

(ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.

הבעיה היא שס' 3א לא חל על מי שיש לו דין אישי. בפועל, באמצעות פרשנות, החילו את הכללים של ס' 3א על שני בני הזוג.

 

התוצאה היא שחובת המזונות מוטלת יותר על האם המשמורנית מאשר על האב – האם המשמורנית משלמת יותר עבור כלכלת הילדים מאשר האב. לדוגמה, פס"ד פיזם שבו הש' פורת במחוזי פסק שחובת מימון מעון לילד היא עד שעה 13:00. מעבר לכך – זה צורך של האם והיא חייבת לממן זאת. פס"ד זה משמש פס"ד מנחה חלק מהשופטים בבתי המשפט למשפחה. אמהות נושאות יותר בעלות גידול הילדים. את הרווח הכלכלי לאב יש להכניס למשוואה, אפילו אם בצורה מינימאלית.

עד גיל שנתיים פוסקים לעיתים לאם דמי טיפול בילד, אם היא מגדלת את הילדים בבית. הסכום הוא כ-800 ₪, סכום מגוחך בהתחשב בכך שהאם לא עובדת. אם האם עובדת, היא לא תקבל דמי טיפול.

יש ועדה שבוחנת כיום את תחום מזונות הילדים, את נושא ההשוואה בין ההורים במזונות ואת הבעיה שקיימת באכיפה בישראל בנושא תשלומי המזונות. המצב שבו אבות מתנערים מחובת המזונות שלהם היא דבר בעייתי. יש תופעה של מחיקת חובות לסרבני גט בהסכמי הגירושין בביטוח הלאומי.

בעיית האכיפה אינה ייחודית רק לישראל, והבעיה עולה מנסיבות יום יומיות שלאב פשוט אין. ישנה הצעה שהמדינה תשלם והמדינה תגבה מהאב, החיסרון הגדול של השיטה היא שמיד יש ירידה בגובה המזונות הנפסקים מכיוון שאז מה שיעמוד לעיני השופטים זאת המדינה ולא האב.

 

כאשר האב לא משלם יכולה האם, עם פסיקת בית משפט, לקבל כ 70% מהמזונות מהביטוח הלאומי, וזה יחזור בתביעה לאב. לסכום המזונות אותו משלם ביטוח הלאומי יש תקרה, אך רוב המזונות שנפסקים נמוכים מתקרה זו. וזה כנראה הטיעון שמחזק את ההצעה לעיל. המזונות הנפסקים נמוכים אפילו מהנוהג שנקבע לעניין צרכים הכרחיים של הילד.

 

 

 

 

מהן הסיטואציות שבהן אין חובה ע"פ הדין האישי?

החוק קובע שאם יש דין אישי, אבל הוא לא מטיל חובה, אז יהיה חיוב ע"פ החוק. מה קורה אם יש חובת מזונות עקרונית, אבל במקרה הספציפי יש טענת הגנה? לדוגמה, בן מרדן (דובר בפס"ד קטן) שלא רוצה לראות את אביו, החוק קובע שניתן לפטור ממזונות בגלל התנהגות מחפירה של הזכאי.

כלומר, החוק לא יחול כאשר הדין מכיר בחובת מזונות אבל ספציפית יש לו הגנה.

לדעת המרצה בית המשפט ימצא דרכים לביטול ההגנה, כדי שלא ישללו מזונות לילד.

הגישה המקובלת היא שאין חובה ע"פ הדין האישי רק כאשר אין חובה עקרונית, לא כאשר קיימת טענת הגנה. לדוגמה, ע"פ הדין העברי אדם לא חייב במזונות עבור ילדים שנולדו לו מאישה לא יהודיה. במקרה זה יוטלו מזונות מכוח החוק.

 

(שאלה : מתי זוג יגיעו להתדיין בבית הדין הרבני על מזונות ילדים? התשובה היא רק דרך ס' 9 – הסכמה. מכיוון שמזונות אינם נכרכים בתביעת הגירושין ולכן רק במצב של הסכמה של כל הצדדים כולל בשם הילדים זה יקרה)

 

 

מזונות בגיר

מבחינת הדין העברי, אין מגבלת גיל לחובת המזונות לילד. מעל גיל 15 נקבעת החובה ע"פ דיני הצדקה בלבד , וההנחה היא כי בשלב מסוים יפסיק הילד להיות "נזקק" לעניין דיני הצדקה, כך שהחובה תיפסק מאליה.

ס' 3 לחוק המזונות מדבר על ילדים עד גיל 18. לעומת זאת קיימים ס' 4 ו-5 לחוק המזונות, שמדברים על מזונות שאר בני המשפחה (לדוג' הורים והורי בני זוג, ילדים בגירים, נכדים, אחים ואחי בני הזוג וכו'). ס' אלה הם טריטוריאליים וחלים על מי שיש לו דין אישי. בין היתר, ס' 4(2) מטיל חובה על הורים כלפי ילדיהם הבגירים. שמגר קבע שאמנם ס' 4 קובע על מי חלה חובת מזונות, וס' 5 קובע מתי תוטל חובת מזונות:

5. סולם המזונות

אין אדם חייב לספק מזונות לבן-משפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:

(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו;

(2) אותו בן-משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר;

(3) אותו בן-משפחה אינו יכול לקבל מזונות לפי סעיף 2 או לפי סעיף 3 או מעזבון, ואינו יכול לקבלם מבן-משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4.

בעצם התנאים שקובע ס' 5 הם שהתובע נזקק והנתבע אינו עני (כלומר "נזקקות ואמידות"). שמגר קבע שאלו תנאי הצדקה של הדין העברי. לאחר גיל 18 מסתיים ס' 3, אבל שמגר קובע חזקה – לאחר גיל 18 מתקיימים ס' 5 – הנתבע אמיד כי הוא היה אמיד שהילד היה קטן. התובע נזקק כי ילדים לא יכולים לפרנס את עצמם עד גיל 21 בימינו (בגלל הצבא וכו'). החזקה הזו ניתנת לסתירה – כלומר לאב ניתנת אפשרות לטעון לשינוי נסיבות. הדבר היחיד ששונה – אם רוצים לשנות, מי שצריך להגיש את התביעה הוא האבא. המשמעות היא שחובת מזונות מוטלת עד גיל 21.

המגמה בעולם היא להרחיב את חובת המזונות מעבר לגיל 18 ולהטיל חובת מימון לימודים אקדמיים לילד אם האב יכול עד גיל 21, כי הורים נשואים בד"כ מממנים את הלימודים האקדמיים אם הם יכולים, בעוד שהורים גרושים לא עושים זאת בד"כ.

 

הסכמי שיפוי

מרבית סכסוכי הגירושין מסתיימים בהסכם, ולכן גם נושא מזונות הילדים נקבע בהסכם. הסכם בין הורים בנוגע למזונות ילדים לא מחייב את הילדים. להלכה הזו יש פן פרוצדורלי ופן מהותי – הפן הפרוצדורלי הוא שגם אם ההסכם אושר בבד"ר, יכול הקטין להגיש תביעה בבית המשפט. הפן המהותי הוא שתביעה של הילדים למזונות יכולה להיות מוגשת גם אם אין שינוי נסיבות (בניגוד להסכמים בין ההורים שיכולים להשתנות רק בשינוי נסיבות).

מדוע טרחו לפתח את ההלכה הזו? הסכמי גירושין אינם הסכמים שנחתמים ברוח טובה ובמעמד שווה של הצדדים, אבות היו פוטרים את עצמם מחובת המזונות כדי לסחוט הסכמה לגט. בתי המשפט רצו דרך לפתור את התופעה הזו – היו שני זרמים:

1. ההוראה בטלה כי היא סותרת את תקנ"צ. גבר לא יכול להשתחרר מחובת המזונות. זרם זה נזנח בשלב מסוים בפסיקה בגלל עקרון חופש החוזים של ברק.
2. הורים יכולים להגיע להסכם, אבל לא מחייב את הילדים.

בפועל, האמהות המשמורניות מגישות את התביעה בשם הילד. לכן אבות החליטו להכניס סעיפי שיפוי להסכם – אם הילד יתבע, האם תשפה את האב בכל סכום. היה חשש של בתי המשפט משיפוי כזה, אבל לא יכלו לפסול אותו בגלל הכלל של חופש החוזים, ולכן נקבעה הלכת "עד שתעשיר" – התחייבות האב כלפי הילד תקפה, ההתחייבות של האם כלפי האב לשיפוי תקפה, אבל דוחים את הביצוע עד שתעשיר. לכאורה, ניתן לתבוע את האמא כשהילד יגיע לגיל 18, יש בכך אלמנט מרתיע כלפי האם. כדי להתגבר על הכלל "עד שתעשיר", הוכנסו להסכם ערבים לשיפוי של האישה.

ד"נ 4/82 קוט נ. קוט – בית המשפט עשה הפרדה בין שלוש מערכות יחסים:

בין האבא לבין האמא – כפופה להלכת "עד שתעשיר".

בין האבא לבין הערב – אין הלכת "עד שתעשיר", הבעל רשאי לדרוש את השיפוי מהערב.

בין הערב לבין האימא – חלה הלכת "עד שתעשיר", הערב לא יפנה אל האם להיפרע ממנה.

ההלכה הזו מגוחכת, כי עקרונית יש כאן שלוש דמויות – אב, אם, צד ג'. פסק הדין הזה יוצר תוצאה בלתי מתקבלת הגיונית – צד ג' יהיה זה שחייב במזונות (החייב העיקרי). הרי בדיני ערבות הערב הוא החייב המשני ולא הראשי, וכאן בכלל לא פונים אל האם.

 

 

לשיעור הבא: מילנר, וואיה,

במשמורת ילדים: 4575/00 , תמ"ש משפחה ירושלים 19660/07 , דו"ח וועדת שניט (מספיק לדעת את התמצית ואת דעות המיעוט).

פס"ד קוט, שנובע מתפיסתו של ברק שחוזים צריך לקיים, יוצר תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת. הרי הערב הוא בד"כ קרוב משפחה של האם.

מהר מאוד הבינו שהתוצאה של קוט היא לא הגיונית, והחלו לסגת ממנה. הנסיגה הראשונה הייתה בפס"ד מילנר:

ע"א 806/86 מילנר נ. מילנר – אם האפשרות לגבות מן הערב תפגע בילד, במקרה זה הסבא, נקבע שאין לגבות מן הערב. החזירו את התיק לבית המשפט המחוזי לבדוק האם האם והילד עדיין סמוכים על שולחנו של הסב.

 

ע"א 4262/96 וואיה נ. וואיה – חזרו לנושא תקנ"צ – נקבע שהתחייבות של האם לשפות את האב במקרה של פסיקה כנגדו בטלה בגלל תקנ"צ. אם ההתחייבות של האם נופלת בגלל תקנ"צ, הערבות גם נופלת. לעומת זאת, אם הוא לא ערב אלא חייב עצמאי, היא לא תיפול אוטומטית אבל יבדקו האם היא לא נופלת בשל תקנ"צ.

כיום המציאות היא שהסכם מזונות שלא כולל התחייבות מינימלית של האב למזונות לא יאושר ע"י בית המשפט או בד"ר. המסר הוא שיש סכום מינימלי שאדם חייב במזונות ילדיו ולא ניתן לרדת ממנו.

במקור לא קבעו זאת כי בתי המשפט פחדו להתערב בהסכמי גירושין, בגלל הסכנה להמשיך את סרבנות הגט. למרות זאת, המציאות הראתה שהתערבות בהסכמי הגירושין לא הגבירה את כמות סרבני הגט. המערכת קבעה לסרבני גט את גבול הסחיטה בעצם. הדבר מראה שבתי המשפט לא צריכים לחשוש מלהתערב בהסכמים בין בני זוג, בגלל החשש שזה יכשיל את הסכמי הגירושין.

 

הגישה שלפיה המשפט מחלק את הסכסוך לתחומים – רכוש, מזונות בני זוג, מזונות ילדים היא בעייתית. כל דבר נשלט ע"י מערכת כללים שונה – על רכוש ומזונות בני זוג – חל חופש החוזים. מזונות ילדים – מתערבים. ההסתכלות של בתי המשפט על ההסכם היא צרה, לא מסתכלים עליו כמכלול היחסים הכלכליים של בני הזוג. אם הגבר מוותר על הדירה לטובת האישה, והיא מוותרת על מזונות ילדים – בית המשפט לא יסכים לויתור על מזונות ילדים, למרות שהגבר ויתר על הרכוש לטובת האישה. הרי בפס"ד וואיה הגבר ויתר על חלק מהרכוש לטובת האישה תמורת ויתור על מזונות, ולמרות זאת בית המשפט קבע שהויתור על המזונות נוגד את תקנ"צ.

 

הרעיון של יחסי ממון בין בני זוג נבנה על חלוקת עבודה שווה בין בני הזוג, אבל האישה ממשיכה לעשות את העבודה של הטיפול בילדים לאחר הגירושין, בעוד שהבעל נהנה ממשכורת עצמאית. זה יוצר עיוות בכל התמונה הכלכלית שמתקבלת לאחר הגירושין, מה שמסביר את התוצאה שנשים יורדות ברמת החיים לאחר הגירושין, וגברים עולים ברמת החיים.

טובתם הכלכלית של ילדים לא מוגבלת רק למזונות ילדים, ולכן מן הראוי להכניס את הילדים לשיקולים של חלוקת הרכוש בין ההורים. זה יקטין את יכולת הסחטנות של הגברים מול הנשים, כי ויתור של האם על הרכוש יחשב פגיעה בילדים.

 

 

 

 

משמורת

 

משמורת מתחלקת לשני נושאים:

1. משמורת פיזית – איפה הילדים יחיו פיזית.
2. אפוטרופסות – הזכות לקבל החלטות עבור הילד, חזקה משפטית.

 

הסדרי ראיה – הם הזכות לקשר הין ההורה הלא משמורן לבין הילד.

 

הדיון בישראל לגבי משמורת עוסק בעקרון במשמורת פיזית (האפוטרופסות היא של שני ההורים).

 

אפוטרופסות – חוק הכשרות המשפטית קובע ששני ההורים של הילד הם אפוטרופוסים חוקיים. המשמעות היא שגם לאחר הגירושין, שני ההורים מקבלים החלטות עבור הילד. בארה"ב בית המשפט מחליט איזה הורה יקבל את ההחלטות עבור הילד והוא בעל המשמורת המשפטית – Legal Custody.

עו"ד שעוסקים בדיני משפחה טוענים שהמצב הזה נוח – הגבר, שבד"כ לא מקבל משמורת על הילד עדיין שותף להחלטות, והוא מקבל הסדרי ראיה. ישנה תיאוריה שאומרת שמי שבפועל מחליט החלטות עבור הילד הוא ההורה המשמורן. הרי הילד נמצא ברשותו, ולכן הוא מקבל את ההחלטות. תיאוריה אחרת אומרת שזה מאפשר להורה הלא-משמורן להמשיך לשלוט בחיי האמא. עדיין לא נעשה מחקר אמפירי בישראל שיבדוק את השפעות המצב הזה.

 

חזקת הגיל הרך

ס' 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע:

לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית-המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

חזקת הגיל הרך – מתעוררת רק כאשר אין הסכם בין ההורים. בית המשפט פועל ע"פ עקרון טובת הילד, כשילד מתחת לגיל 6 יהיה אצל האם. בנוסף, הס' מדבר על החזקה בלבד – איפה הילד יהיה פיזית.

ישנם שתי חזקות שפועלות כאן:

1. כלל ההמשכיות – ילד עד גיל 6 נשאר אצל האם, ולא מעבירים אותו להורה השני לאחר מכן.
2. לא מפרידים בין אחים.

התוצאה המעשית היא שהחזקה תהיה ב-99% של האם. גם אם הילדים הם מעל גיל 6 הם נשארים בחזקת האם.

ד"ר דפנה הקר ערכה מחקר לגבי המשמורת בישראל ומצאה שקיימת האדרה של מוסד האמהות במשפט הישראלי, אפילו אם יש הסכמים בין בני הזוג שמשאירים את המשמורת אצל האב, בית המשפט מבקש לקבל תסקיר שהדבר תואם את טובת הילד. כשההסכם קובע שהמשמורת תהיה אצל האם, בית המשפט מאשר את ההסכם ללא בעיה.

בפועל, ההליך של תסקיר פוגע בילדים. הרי לא מדובר בד"כ על הורה אחד דואג והורה אחד מנוכר. ההליך הזה מביא לכך שמוצאים כל מיני עניינים אצל האב ואצל האם.

 

הסדרי ראיה- התיאור הזה של המצב בדין הישראלי מסתיר חלק מהמציאות. כאמור עניין המשמורת נפרד מהסדרי הראיה. משמורת בד"כ תהיה אצל האם, אבל המחקר של דפנה הקר הראה שהמגוון של הסדרי הראיה הוא עצום – לעיתים 3 ימים אצל הורה אחד ו-4 ימים אצל הורה אחר. זו בעצם משמורת משותפת מבלי לקרוא לכך משמורת משותפת.

בנוסף, הסדרי ראיה הם זכות ולא חובה. הגבר לא חייב לראות את ילדיו, הוא יכול לוותר על זה. התוצאה המעשית היא שהאב חי כאדם חופשי – כשירצה יראה את ילדיו וכשלא ירצה לא יראה. השופטת רוטלוי החלה בפרקטיקה של שינוי המילים "האב רשאי" למילים "האב יראה", אבל למעט פס"ד אחד שניתן השנה באילת, שקבע קנס של 2000 ₪ לאב על כל פעם שהוא לא יבקר את הילדים, לא מטילים סנקציות כלפי אבות שלא מקיימים את הסדרי הראיה.

הטיעון שילדים הם רק במשמורת אם ומוציאים את האב מהעניין הוא לא מדויק, בגלל הסדרי הראיה ובגלל האפוטרופסות שנשארת אצל שני ההורים.

 

קיים פער בין החוק שמדבר על חזקה, שהיא ניתנת לסתירה, לבין מה שעורכי הדין שמוסרים ללקוחות שלהם. מקור המידע של אנשים הוא עו"ד, ועו"ד אומר להם שאין מה להלחם על הילדים, שלא יקבלו את החזקה. לכן גברים בד"כ לא יאבקו לקבל את החזקה ויאבקו על דברים אחרים.

לגבי נשים, קיימת סטיגמה שאם הילדים לא ישארו אצלן משהו לא בסדר אצלן, אולי הן חולות נפש או נרקומניות, ולכן נשים לא יוותרו על משמורת.

 

סמכות – משמורת הוא עניין שכרוך מטיבו ומטבעו בהליך הגירושין. ברגע שמוגשת תביעת גירושין לבד"ר, אם לא מוגשת קודם תביעה לבית המשפט למשפחה לגבי משמורת, בד"ר דן במשמורת כעניין הכרוך בגירושין, כי חייבת הכרעה במשמורת בין ההורים.

בית המשפט העליון קבע שמה שכרוך מטיבו ומטבעו בגירושין הוא החזקה הפיזית בלבד, החלטות לגבי חינוך הילדים יש לכרוך באופן מפורש. לעומת זאת, אם מוגשת תביעת משמורת לבית המשפט למשפחה, הכל כלול בה.

אלה ההלכות השרירות והקיימות היום, בעתיד הקרוב הדבר יכול להשתנות. כמו שלא ניתן לכרוך מזונות ילדים כיום בבד"ר, כי הילדים הם לא צד לסכסוך, מתפתחת גישה שנושא המשמורת הוא של הילדים, ולכן לא ניתן לכרוך זאת בבד"ר בתביעת גירושין. הגישה הזו קובעת שהמשמורת הוא לא חלק שבסכסוך של ההורים. מדובר בתביעה עצמאית שתוגש בשם הילדים. ככל הנראה זו המגמה שתשלוט בעתיד.

כיום יושבת על המדוכה ועדת שניט, שמטרתה היא לבדוק את חזקת הגיל הרך.

ישנם שיקולים נוספים חוץ מהשאלה איפה הילד יהיה? ישנם שיקולים כמו התמשכות ההליכים וכו'.

 

המרצה מעלה טענות של ביקורת על הדו"ח:

הבעיות עם השימוש בעקרון טובת הילד –

• יותר התדיינויות.
• קושי רב יותר להגיע להסכם.
• אין כלים להכרעה במשמורת זמנית.
• כלי סחיטה נוסף לגברים.
• ביטול החזקה מנוגד לתפיסה הציבורית הרווחת לפיה – טובת הילד היא משמורת האם. שינוי חברתי אם יגיע. יחזיר את החזקה למקומה הטבעי.

ד"ר בלכר אומרת כי בעשורים האחרונים התחיל שינוי בתפישת הגירושין. מעניין משפטי לעניין טיפולי. שינוי המפחית את תחושת המומחיות של המשפטנים. ואז מזמינים לבתי המשפט מומחים והשופטים רק לעיתים רחוקות יפסקו בניגוד לחוות הדעת של המומחה. ישנה התייחסות אל המומחים כאילו הם אובייקטיבים, אז זה נכון שהם אובייקטיבים אבל עדיין יש להם השקפת עולם שמתבטאת בדו"ח ואז כאשר היא מגיעה אל בית המשפט זה נראה כאילו הדו"ח מקצועי.

 

לדעת המרצה מצד אחד אם אני פועלת לא לפי האידיאל (שההורות היא שוויונית בד"כ בין הורים) אלא לפי המציאות אז אני אפגע בהורים שהם פועלים באופן שווה. מצד שני אם אני אפעל ע"פ הרציונל אז אני פוגע במציאות . כלומר במקרה בו האם השקיעה את כל חייה בילדים, אולם ההורות היא משותפת.

 

ישנה ביקורת שקובעת כי אם ישנו הורה אחד אשר משקיע יותר והוא ההורה המשמורן. במקרה כזה לא יהיה נכון להתייחס לשני בני הזוג באופן שווה.

 

ע"פ ד"ר בלכר ניתן לפתור בכמה דרכים:

חזקת ההורה המטפל העיקרי – המשמעות היא כמה שהיה במהלך הנישואים הוא מה שיהיה. אם האם היא זו אשר טיפלה בילדים בד"כ אז זה המצב והיא נשארת המשמורנית. לעומת זאת במקרים בהם האב הוא המטפל העיקרי או הייתה הורות שוויונית אז ככה זה יהיה או לחלופין ניתן לקבל חוות דעת מומחים.

 

חזקת ההורה המטפל העיקרי הוא עניין של עובדות.

 

מה שהיה טוב לילד בעבר הוא זה שימשך, למרות שישנה ביקורת שאומרת שיכול להיות שלילד לא היה טוב.

 

ההצעה היא פתח לשנוי חברתי. קרי אם באמת האב יהיה ההורה המטפל העיקרי אז הוא יקבל הגנה.

 

פרופ' דן שניט עומד בראשה, והוא תומך בביטול חזקת הגיל הרך. השאלה תלויה במה יחליף אותה. חזקת הגיל הרך בעייתית בעיניים פמיניסטיות וגם בעיניים של טובת הילד – יש חזקה שטובת הילד היא אצל האם, מבלי לפתוח לדיון את טובת הילד. הטיעון הפמיניסטי הוא שהדבר מקבע את התפיסה שנשים הן מטפלות בילדים ונשארות בבית.

 

יש כמה אופציות להחלפת חזקת הגיל הרך:

1. מודל טובת הילד ללא חזקות – בית המשפט יכריע בכל מקרה ומקרה מהי טובת הילד. צריך לצייד את בית המשפט ברשימת קריטריונים לבדיקה – מצב פיננסי, מי טיפל בילד עד כה, קשר עם משפחה מורחבת, חוסן נפשי וכו'. הבעיה עם המודל הזה היא שיכולתו של בית המשפט להחליט מהי טובת הילד היא מוגבלת – טובת הילד היא צופה פני עתיד, כשיכולת בית המשפט היא לבדוק את העבר. בנוסף בית המשפט נוטה להסתמך על מומחים, על תסקירים שהוכנו ע"י עובדים סוציאליים שיש להם אג'נדה במסווה של מדעיות מקצועית. רוב העובדים הסוציאליים סבורים עדיין שטובת הילד היא להשאר עם האם. בפסקי דין שהוגשו בהם תסקירים, מעטים מאוד המקרים שבהם לא התקבלו התסקירים. בנוסף יש סכנה בכך שמי שיהיה לו יותר כסף יוכל להביא מומחים יותר יקרים כדי לסתור את חוות הדעת של התסקיר. הנתונים מחו"ל מראים שבכל מקום שבו ביטלו את חזקת הגיל הרך לטובת מבחן טובת הילד, התוצאה נשארה מעל 85% מהמקרים משמורת אם. ההבדל היה כמה האמהות צריכות לשלם כדי לזכות בילד. הדבר מגדיל את יכולת המיקוח של הגבר. בנוסף הדבר יאריך את ההליך עד שתהיה הכרעה, והכרעה מהירה היא אינטרס של הילד, יותר מאשר מי יחזיק בילד.
2. משמורת משותפת – יש להבחין בין שני מצבים:

א.    משמורת משותפת בהסכמה – דבר מצוין וטוב. בד"כ מי שמסוגל לעמוד בכך הם הורים מהמעמד הגבוה, כי צריך להחזיק שני בתים מלאים. לא רואים משמורת משותפת בהסכמה אצל משפחות מהמעמד הנמוך.

ב.     משמורת משותפת לא בהסכמה, בהחלטת בית המשפט – יוצרת בעיה, האם בית המשפט יכול להוציא פס"ד של משמורת משותפת כשההורים לא מסכימים? בארה"ב בשנות השמונים מדינות רבות חוקקו חזקה של משמורת משותפת, אבל הדבר הזה בוטל לאחר מס' שנים. אם ההורים לא מצויים במערכת יחסים תקינה, משמורת משותפת היא הדבר ההרסני ביותר והרע ביותר עבור הילדים. משמורת משותפת מחייבת את ההורים לגור קרוב, וזה מנציח את הקונפליקט בין ההורים. היום מחקרים מראים שמשמורת משותפת ללא הסכמה היא דבר רע.

3. הורה מטפל עיקרי – מודל שטוב אם יחליף את חזקת הגיל הרך. בעצם שואלים מי טיפל בילדים עד מועד הגירושין. מצד אחד זו חזקה, שאם הצדדים החליטו יחד עד הגירושין מי יטפל בילד, ההסדר הזה ימשיך. מצד שני, למקרים שבהם אבות בחרו לגדל את הילדים, הם יקבלו את החזקה. אם שני ההורים נשאו בגידול הילדים באופן שווה לפני הגירושין, מעמדם שווה בגירושין. החזקה הזו טובה כשיש הורה כזה במובהק, שטיפל בילד.

• משמורת אב - יש הצעות שאומרות שצריך לעשות העדפה מתקנת ולתת את המשמורת לאבות. מי שמוביל את הרעיון זה הם גברים, שטוענים שהדבר הוא למען הנשים, ישחרר אותן מטיפול בילדים לאחר הגירושין.

 

ועדת שניט ככל הנראה הולכת לבטל את חזקת הגיל הרך אבל לא לחלוטין – חזקת הגיל הרך תחול עד גיל 3. ועדה של לשכת עו"ד המליצה להוריד את הגיל של החזקה לגיל 3, וועדת שניט לא מתווכחת עם הטיעון הזה. המגמה היא בכלל לבטל את כל נושא המשמורת, ולקבוע שהורים יגישו "תכנית הורות", שתחייב את ההורים לשבת ביחד ולקבל הסדר משותף. יש כאן חובה לעבור הליך כדי לגבש הורות משותפת. זה בעייתי כי המון דברים היום נשענים על משמורת. הרציונל לביטול המשמורת הוא שילדים הם לא נכס, שלאיש אין חזקה בהן. יש בעייתיות בכך – זכויות הילד אינן ביטול זכויות ההורים.

 

ישראל חתומה על האמנה לזכויות הילד, והדבר מחייב אותה להתאים את החקיקה שלה לאמנה. ועדה בראשות השופטת סביונה רוטלוי שבחנה את החקיקה בישראל בהתאמה לאמנה נטתה לבטל את המשמורת ולקבוע אחריות הורית. הועדה לא רצתה לעסוק במפורש בנושא המשמורת, בין היתר בגלל עמדתה האישית של השופטת רוטלוי, שסבורה שלא צריך לבטל כיום את חזקת הגיל הרך, בגלל אי השוויון כיום בין נשים לגברים בהליך הגירושין בישראל.

 

 

*. למבחן צריך לזכור לקרוא את דו"ח וועדת שניט: לזכור את דעת המיעוט, להכיר את פס"ד של גרינברגר (19660/07 ושל דורנר על הגירה להודו (457500)

 

מעמד הילד בסכסוך המשמורת

במידה וההורים מסכימים על משמורת משותפת וזה הכי טוב לילד , מה שמאפיין את ההורים האלה הוא כי הם משתייכים בד"כ למעמד הבינוני הגבוהה (זאת מכיוון שההורים צריכים לאפשר לילד את כל האמצעים כאשר הוא אצל אחד מהם).

 

יש לבחון כאן שתי סיטואציות שונות:

הסכם – מרבית תיקי הגירושין מסתיימים בהסכם. השאלה היא ברגע שיש הסכם – האם לפנות לילד ולשאול אותו מה דעתו על ההסכם? לפתוח הסכם גירושין מחדש לאחר שבני הזוג הגיעו להסכם זה רע מאוד ברוב המקרים. המלצות ועדת רוטלוי הן לא לפתוח הסכמים, אבל לחייב הורים בהגשת ההסכם לבית המשפט לפרט איך הם הביאו בחשבון את רצון הילדים. בעצם יש חובת שמיעה של הילדים, אבל מי ששומע את הילדים זה לא בית המשפט אלא ההורים. מעשית, המלצות ועדת רוטלוי משמשות כמקור לפסקי דין רבים של בתי המשפט למשפחה.

 

המלצה של בית המשפט – הטענה היא ששבית המשפט צריך לפסוק בשאלת המשמורת, השופט חייב לשמוע את הילדים ולא לסמוך את ידו על תסקירים. השופט שומע את הילדים ללא עו"ד וללא ההורים. אחת הביקורות הקשות של הש' פורת מבית המשפט המחוזי על בתי המשפט למשפחה הייתה ששופטים לא יודעים לשמוע ילדים, אין להם הכשרה והם לא מוסמכים לכך. הנוהג שהנהיג פורת שמעל גיל 9 לשמוע את הילדים.

יש טענה נגדית לגבי שמיעת הילדים – מאלצים את הילד להחליט בין ההורים, ההורים יכולים לעשות מניפולציות ולשחד את הילדים וכו'.

ועדת רוטלוי המליצה שכאשר העניין מגיע להכרעה שיפוטית, והילד יכול להביע את דעתו, יש לשמוע את הילדים.

 

מדוע כללי המשמורת בכלל משנים? הרי למעלה מ-90% מהמקרים מסתיימים בהסכם. המלומדים Mnookin ו-Kornhauser טבעו את המונח "Bargaining in the shadow of the law". ברגע שהכלל קיים ברקע, הוא משפיע על ההסכם. עו"ד למשפחה מעדיפים את חזקת הגיל הרך בגלל שזה מוריד חלק מהנושאים מהשולחן. הם טענו שכשבוטלה חזקת הגיל הרך הדבר האריך את ההליכים באופן ניכר, כי התוצאות לא היו ברורות וכל צד קיווה לקבל חזקה.

 

למבחן:

ההבדל בין הסדרי ראיה ולמשמורת

ודעת שניט – לדעת את ההצעות ואת דעת המיעוט.

 

חשוב לענות על שאלות – כמו שיש באתר.

יהיה 9-10 שאלות קטנות – הכוונה לשאלות ממוקדות.

 

ללמוד את כל פסקי הדין ע"פ הרשימה שהיא תעביר.

 

ניתן להביא למבחן:

סילבוס, רשימת חקיקה = ספר חקיקה + תיקון חדש של החוק יחסי ממון.

איילת – 097750343

 

 

סוף סמסטר – כל השאר זאת קריאת רשות.

 

 

 

 

 

משמורת והסדרי ראיה

בישראל הנושא יחסית תיאורטי, כי בישראל קיימת חזקת הגיל הרך עד גיל 6. ילדים כמעט תמיד נשארים אצל האם. לגבי הסדרי ראיה, עלתה שאלה בשיטות משפט אחרות – האם אלימות כלפי האם צריכה להיות עילה לשלילה של הסדרי ראיה כלפי האב?

תחת הטענה של טובת הילד יש טענות שילדים צריכים מערכת יציבה עם ההורה המשמורן, ואלימות כלפי האם חותרת תחת המטרה הזו. אב שלא מכבד את האם המשמורנית ראוי שיהיה מנותק ממנה לא כעונש אלא לטובת הילדים. מנגד ניתן לומר שטובת הילד מחייבת קשר של הילדים עם האב. בישראל אלימות כלפי האם לא מהווה עילה לשלילת הסדרי ראיה. מעבר לכך, אלימות כלפי הילדים לא מהווה עילה לשלילה. בניגוד לכך, אב שלא רוצה לראות את ילדיו – לא יוטלו עליו סנקציות. יש פסיקה נדירה של בית המשפט למשפחה שחייב בקנס את האב בכל פעם שהוא מסרב לראות את ילדיו, אבל זו פסיקה נדירה.

 

מרתה אלברטסון פיינמן / למה זוגיות?

 

פיינמן שמה לב לתופעה מסוימת. היא טוענת שהתחלנו ממערך דינים שחלים על בני זוג נשואים. הרחבנו את המערך הזה לבני זוג לא נשואים ולבני זוג מאותו המין, כשלא עצרנו לשאול האם הענקת הזכויות לנשואים היא ראויה.

פיינמן זיהתה שתי תופעות שאפיינו ושינו את מערך היחסים הזוגי הישן, שקשורות זו בזו:

1. קשר הנישואים עצמו – בעבר היה מדובר בקשר שהעיקר שלו היה רביה והוא ביטא מחויבות לכל החיים. היה מדובר בקשר של תלות את האישה בגבר. כיום הערך המרכזי של הזוגיות הוא קשר רומנטי-מיני. 'אהבה' היא המושג המרכזי.
2. פירוק קל – כחלק מהאידיאולוגיה הזו צמחה האידיאולוגיה של פירוק קל – כשאין אהבה, יש לפרק את הנישואים.

פיינמן אומרת שאם הקשר הזוגי הוא קשר רומנטי מיני שיש לפרק אותו בקלות צריך לעניין את המשפט? היא לא מציעה לבטל את מוסד הנישואים, אלא לבטל את כל הזכויות המשפטיות שנקבעות לפי הקשר הזוגי, ולהעדפה שיש לזוגיות בדיני המשפחה.

הכתיבה של פיינמן הוקדשה לקידום מעמדן של אמהות חד הוריות, והיא טענה שאמהות חד הוריות חשופות לפיקוח מתמיד של המדינה, כשהסיבה לטענתה היא שהמדינה סבורה שמדובר במשפחות 'חסרות', שבה חסר הגבר.

הקשר הזוגי עצמו לא ראוי להוות את הקשר המרכזי בדיני משפחה. בנוסף היא אומרת שנשים לא זקוקות יותר להגנת המשפט. היום לדעתה לא צריך להגן על נשים כנשים (בניגוד לנשים כאמהות). התחליף לדיני המשפחה יהיה הדינים הכלליים – חוזים, נזיקין וכו'. העניין הוא שמדובר על חזרה לדיני זוגיות בדלת האחורית. מעבר לכך, לא בטוח שהדינים הכלליים מספקים תשובות לכל ענייני הזוגיות.

פיינמן טוענת שאישה שאינה אם ושנסמכת על גבר לא זקוקה להגנת המשפט. על כך יש מבקרים רבים.

פיינמן רואה בקשר אם-ילד כמודל – יש כאן מישהו נתמך טבעי ומישהו שמטפל בו. האחריות על הטיפול מוטלת על פרטים, ואדם שלוקח אחריות על נתמך טבעי יוצר אצלו תלות. יש לו פחות שעות להקדיש לפרנסתו – "תלות נגזרת", שראוי לעודד אותו חברתית, כי אחרת התלות הזו תיפול על המדינה. היא רואה בקשר אם-ילד כמספיקה ליצור משפחה. היא לא שוללת קשר אב-אם-ילד, ורואה בו קשר רצוי, אבל קשר אם-ילד אנכי יהיה מספיק ליצור משפחה. לדעתה יש להרחיב את המודל הזה לכל מקרה של תלוי זקוק לטיפול ומישהו מטפל כמו אדם שמטפל בהורה קשיש. לדעתה יש לתת הכרה וזכויות לקשר הבסיסי הזה. הפוקוס של המשפט יעבור מהזוג אל המודל של תלוי-מטפל. הטענה היא שקשר הזוגיות נועד לאפשר את טובת הילדים, ולכן רצוי להפסיק לדבר על זוגיות ולדבר על הקשר הורה-ילד.

 

מדוע שזוגיות תצמיח את הזכויות הכלכליות? הרי אם אין ילדים אין הקרבה של קריירה. האם באמת מגיעות זכויות כלכליות לזוג כזה? הויתורים שהאישה עושה מתחילים לאחר הילדים, ונמשכים לאחר הגירושין. אם נקבל את המודל של אם-ילד נוכל להצדיק כללים משפטיים רבים כמו מזונות אישה לאחר הגירושין בגלל עול טיפול הילדים. הדבר יכול היה לפתור את רוב הבעיות בדיני המשפחה בישראל – אם ישראל הייתה מכירה בקשר הורה-ילד ומוחקת את דרישת הזוגיות מספר החוקים.

 

יש להדגיש שפיינמן לא באה לבטל את האב. היא רק אומרת שיש להתייחס ליחידה אם-ילד כאל יחידה מספיקה. אם יש אב בתמונה, נכיר בתפקיד האב – תהיה השוואה בין שני המודלים האלה.

 

ביקורת על התיאוריה של פיינמן – פיינמן מציעה רק תרגיל מחשבתי, היא לא מציעה אלטרנטיבה אמיתית לדינים הקיימים. בנוסף, יש הטוענים שהביטול של הגנת האישה בדיני המשפחה יפגע בנשים.

 

משמורת

 

סכסוכי משמורת יכולים להתעורר בכמה סיטואציות:

1. הורה מול הורה.
2. הורה מול "לא הורה".
3. "לא הורה" מול "לא הורה".

בלעדיות מעמד ההורים – אך ורק להורים משפטיים יש זכויות וחובות. החוק נותן בלעדיות מוצדקת להורים על פני מי שאינם הורים. הבעיה מתעוררת בכמה אפשרויות:

1. האם הולכת לעולמה, האב בהלם ולא יכול לטפל בילדים, תפקיד הטיפול בילדים הוטל קודם לכן על אשתו. הוא מעביר את הילדים להורי אשתו וממשיך לראות אותם. לאחר שנתיים הוא מתחתן עם אישה אחרת ורוצה את המשמורת.
2. אישה מתחתנת עם לא ישראלי, חיה בחו"ל נולד ילד והם מתגרשים. האישה חוזרת לישראל עם הילד, היא חיה ליד הוריה, בעלה מבקר את הילד מדי שנה. לאחר מכן האם נפטרת והאב רוצה את הילד מההורים.
3. בנות זוג לסביות – אחת נחשבת הורה ואחת נחשבת "לא הורה".

האם הסיטואציות הקשות מצדיקות לזנוח את ההעדפה להורים? לא. בארץ ובארה"ב התעוררו מקרים זהים מהסוג הראשון שתואר. בארץ – נקבע שהעדיפות היא להורה, הוא כשיר לגדל, לא פותחים את הדיון לטובת הילד.

בארה"ב – הדוגמה ההפוכה, פס"ד Painter v. Banister – הסבתא והסבא קיבלו את המשמורת. האב היה אמן, שאורח החיים הבוהמי שלו נחשב פחות טוב מהבית היציב שהסבים יכולים לתת. הסב הוגדר כ"הורה פסיכולוגי". הסכנה בכך – פותחים את הנושא הזה, התוצאות יכולות להיות הרסניות. אישה מציעה לשכנתה החד הורית שהיא תעזור לה לגדל את הילד שלה, היא אוספת אותו מהגן מדי יום ונותנת לו ארוחת ערב. אח"כ תפנה לבית המשפט ותבקש משמורת על הילד כי טיפלה בו. במשפט הישראלית העדיפות היא להורה.

ברגע שפותחים את הפתח ללא הורה לטעון טענות מול הורה בשם טובת הילד, נכנסים לטריטוריה מסוכנת.

 

שיעור 20 12.6.07

תיקון להודעה הקודמת לגבי הבחינה - הבחינה תתקיים כולה בחומר סגור.

החלק הראשון – זהה למה שפורסם קודם.

בחלק השני של הבחינה – שתי שאלות של השוואת פסקי דין (שיצורפו לבחינה) ושאלה מחשבה, ללא דוגמאות של פסקי דין קונקרטיים.

 

שיעור 21 17.6.07

 

 

סיכום שני:

 

 

מרצה אורח – עו"ד זלמנוביץ

 

ההצדקה להלכת השיתוף בבית המשפט האזרחי:

1. הסכם מכללא.
2. מאמץ משותף.
3. שוויון.
4. מטרה משותפת.
5. אידיאל הנישואין.

 

ביה"ד הרבני מציג תפיסה לא פחות מעניינת.

ביה"ד בפס"ד מ- 2004, שם דובר על צדדים שנישאו לפני כ- 29 שנה ונולדו להם 9 בנים ובנות. פסק דין זה ניתן לאחר 9 שנים של תביעות הדדיות, כאשר לאחרונה עזב הבעל את הבית ומתחתן עם המזכירה שלו. ביה"ד הרבני האזורי כותב שבבואו לפסוק בענייני ממון עליו לשקול מס' דברים:

1. את נסיבות הגירושין כאשר האישה צריכה להתגרש בגלל הבעל היא זכאית אם האשם בבעל לפיצוי. כך נוהגים בתי הדין בישראל.

 

הרב שרמן מציג את תפיסת היחסים הכלכליים שלו בין בני הזוג ביהדות. הוא מדבר על שלושה סוגי פיצויים שיש:

1. פיצויי גירושין – הוא מצטט מס' תעלומות לב ששם מסופר באיש שמאס באישתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכונים והאישה לא רוצה להיפרד. והוא כותב שאין זה תקנה שהוא יהיה חייב במזונותיה והיא תשב עגונה, לאחר שכל ההשתדלויות שיחזור אליה לא הועילו, ביה"ד הרבני חייב אותו בפיצוי במתן דמים ואם יפייסה יחייבו אותה בגט. הוא מציין גם פסיקה של בתי הדין הרבניים ומראה רגרסייה של החלטות בתי הדין לחיוב פיצויים.
2. פיצויי רכוש – הוא מצטט פס"ד של ביה"ד הרבני שבו הוא אומר שביה"ד הגדול שלא ניתן לפטור אישה שעוגנה מס' שנים וגידלה ילדים ללא פיצוי בחלוקת הרכוש. ומביא פס"ד נוסף של ביה"ד שאם לבעל אין רכוש אך השכלתו בעלת פוטנציאל להכנסה יש להגדיל את סכום הפיצויים – אנחנו רואים כאן דמיון לפסיקת ביהמ"ש לפצות את האישה על זמן ההשקעה שיש לה בהשכלת הגבר. הרציונלים שמאחורי זה אומר הרב שרמן הם: א. חייהם המשותפים של האישה עם בעלה תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל – בעצם הנכסים שייכים לבעל אך לאישה זכות לא מכוח בעלות קניינית אלא מכוח מוסר לשתפה בנכסיו על תרומתה בהם. מדבריו רואים שהתפיסה הקניינית של בתי הדין היא שהכל שייך לבעל, ולאישה זכות מוסרית בנכסיו אך לא זכות קניינית [מן הסתם דובר שם באנשים דתיים, כי אין התייחסות לחזקת השיתוף על אף שמדובר לאחר החלתה]. גישתו זו היא בדיוק הפוכה מהרציונלים של בית המשפט כי אם בבית משפט דיברנו על מאמץ משותף, מטרה משותפת, ואידיאל הנישואין והיינו משפחה כיחידה אחת עפ"י הרב שרמן הם אינדיבידואלים בכך שהבעל הוא לבד ושלו הם הנכסים, תפיסה הפוכה לתפיסת בית הדין בדר"כ שהמשפחה היא יחידה אחת. [בפועל, הוא כותב שהוא פנה לרב אליישיב שענה לו שלגבי פיצויי גירושין – זה קביל אך פיצויי רכוש לא].בפס"ד אחר אומר הרב דייכובסקי לגבי הלכת השיתוף ואומר שהיא אינה הלכה למשה מסיני והיא פרי האומדנא של יחסי הממון שבין בני הזוג לפי הנוהג בימינו כלומר נוצר כאן הסכם מכללא. כיום, זוג נשוי רואים את עצמם כבשר אחד כל אחד מהם עושה עבורו ועבור בן זוגו. זו התפיסה העומדת בבסיס השיתוף. הוא מדגיש שזה רק כשהיו יחסים תקינים ובנישואין בעלת זכויות וחובות.
3. כתובה - לא מעניין אותנו, הוא עוסק בשערוך הכתובה.

בפס"ד שניתן ב- 20.9.06 ישבו שם שרמן, איזירר, ודייכובסקי – דנו שם לגבי משמעות ס' 8 לחוק יחסי ממון בהגדרת "נסיבות מיוחדות". דובר שם על זוג שנישא ב- 85 והאישה בגדה בבעלה. דייכובסקי כותב שהכלל ההלכתי לגבי אישה שזינתה הוא שאם היא זינתה נכסיה לא זיינו ואין לנקום בנכסי האישה ואין לקחתם ממנה בגין התנהגותה ותפיסתו היא שאכן נסיבות מיוחדות כוללות בגידה אך הוא חוזר על עמדתו שבני הזוג הם בשר אחד והם שותפים בקניין ולא ניתן להעניש את ממונה של האישה כי זה רכוש שלה, כמו שנכסים שהביאה מבית אביה היא לא מפסידה אותם גם בבגידתה כך גם כאן אם היא זיינה נכסיה לא זיינו.

הרב חגי איזירר שלדעתו מצטרף הרב שרמן כותב שכיוון שמדובר בזוג שנישא ב- 85 לא חל לגביהן הלכת השיתוף וחל עליהם חוק יחסי ממון כך שאין לה זכות קניינית אלא זכות תביעה על זכות המגיעה לה עם פקיעת הנישואין והבגידה שמוכנסת להגדרת "נסיבות מיוחדות" אינה כעונש דתי אלא משום שהתוצאה הכלכלית של פירוק הנישואין ע"י בגידה שהצד הנבגד יאלץ כתוצאה מהבגידה לבנות את חייו מחדש והאחריות הכלכלית שהוטלה על כתפיו כתוצאה מהבגידה מזכה אותו להקלות באיזון המשאבים לטובתו בין אם הם מזכויות שנצברו לפני הבגידה או לאחריה.

 

פס"ד יעקובי – דן בחוק יחסי ממון אם חלה במקביל איליו חזקת השיתוף.

 

נכסי עבודה וקריירה:

אחד הדברים הבעייתיים ביותר בחלוקת העוגה הוא חישוב קריירה ועבודה. אם בעבר הקניין התייחס רק לדברים פיסיים כיום מתייחסים גם לפוטנציאל, זכויות יוצרים, רישיון עסקי נכסים וירטואליים, כושר עבודה וכדו' כנכסים קנייניים.

לגבי חזקת השיתוף עולה השאלה האם נכסים אלו ניתנים לחלוקה למרות שהם נכסים אישיים או שלא. בארה"ב התחילו לדבר על זה, (פעם היה מקובל שם מזונות לאחר גירושין כיום פחות ובעקבות זה התחילו לדון שם בחלוקת כושר עבודה וחלוקת קריירה ומוניטין) הסיטואציה הכי בעייתית היא בזוגות צעירים עם ילדים. הביקורת על חלוקת קריירה ופוטנציאל היא שזה דבר שלא בא לעולם כיוון שכיום הוא עדיין מרוויח משכורת פשוטה ורק בחישוב עתידי הוא אמור להרוויח הרבה. בזוגות עם ילדים שבכל מקרה הינם קשורים אחד לשני. יש להבחין בין מזונות לבין תשלומים עיתיים. מזונות לאחר גירושין מדברים על תלות של האישה בגבר ולכן כסעד נותנים לה מזונות לאחר גירושין כדי שתצליח להסתדר לאחר הגירושין. בתשלומים עיתיים על מוניטין הרציונל הוא אחר, האישה עבדה בשביל התשלומים האלה בכך שהיא גידלה את הילדים, טיפלה בהם ודאגה להם וזה אופן התשלום על השקעתה בזמן שהוא השקיע בקריירה של בעלה. הדין הישראלי לפחות בתחילת דרכו בפס"ד גוזנר לא הכיר במוניטין כנכס בר חלוקה כיוון שהסיכוי להפסיד או להרוויח בעתיד מתאזנים ולא קבעו מזונות עיתיים. המוניטין נתפס כ"אני" האישי ולכן החלוקת מוניטין נתפסת כדבר שלא שייך ולא ראוי. כיום, הדין הוא שכל אחד הולך עם מה שיש לו. זה לאו דווקא רע לחיי הזוגיות אך זה מעודד כל אחד לחשוב על עצמו כי כשפס"ד אומר שהאישה לא תקבל כלום במוניטין של בעלה היא תמשיך לעבוד. זה בעייתי היות ויתקיים אי שוויון בין אם עו"ד פתח חברת עו"ד שנחשב נכס וכיום החברה שווה 100,000 דולר היא תקבל 50% בחברה לבין מצב שעו"ד עובד כעצמאי ולא פתח חברה שאז היא לא תקבל כלום במוניטין כיוון שאין כאן "נכס". במוניטין יש גם בעיה בחישוב החלוקה, איך לחלק?

יש מגמת שינוי בפסיקה הישראלית הנובעת מכך שההתמקצעות אורכת יותר וממיילא הנכסים הופכים להיות יותר חשובים. השופט גייפמן קובע דרך תשלומים בדרך פיצוי של הפסד התפתחות ואובדן הזדמנויות. אין זו זכות בקריירה של הבעל אלא יש לפצות את האישה על הויתורים שעשתה לטובת המשפחה. הבעיה בכך היא שנצטרך לבדוק כמה האישה שווה, מה היה הפוטנציאל שלה, האם היא למדה וכו' אין מדובר בזכות קניינית אלא בזכות פיצויית. אופן התשלום יכול להיות באופן חד פעמי או בתשלומים עיתיים. הש' שוחט מדבר על שוויון הזדמנויות כשזוג סטודנטים מתחתן צריך לתת להם הזדמנות שווה בפרידתם כפי שבמפגשם היו במצב שווה, כך כשהם נפרדים צריך למצב אותם באופן שווה. הוא אומר שבנוסף הייתה מצד האישה הסתמכות על כך שיחיו לנצח ביחד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הורות

 

הזכות להורות במשפט הישראלי

הזכות להורות מוגדרת כאחת הזכויות החשובות ביותר והמרכזיות בחברה. כל פס"ד שמדבר על קשרי הורה-ילד מדבר על הזכות להורות. לעומת זאת, כשבוחנים מהי הזכות להורות במשפט הישראלי רואים תפיסה צרה, בעייתית, שלא מקפלת בתוכה את כל הערכים הנעלים בהורות.

הזכות להורות מוגדרת כזכות להעמדת צאצאים (פריון), להבדיל מזכות להורות במובן של לגדל, לדאוג וכו'. הפער הזה ניכר בעובדה שאין בארץ זכות להורות פעילה – אישה וגבר רוצים להיות הורים לילדים, אבל הם צריכים גם לספק פרנסה. בישראל יש חוקים קיימים כמו חוק שעות עבודה ומנוחה שלא נאכף למעשה ויש לו חריגים רבים (הגבלת שעות עבודה ל-8 שעות ביום) . בעצם אין התערבות אמיתית בשוק העבודה שתאפשר להרבה אנשים להיות הורים פעילים.

מחקר של פרנקל והקר הראה שכאנשים באים לבית המשפט ומבקשים ליישם חוקים שיאפשרו לשלב בין עבודה לקריירה, המסר של בית המשפט היה שזה לא אפשרי. ההגנה לזכות הורה להיות הורה פעיל היא מועטה מאוד. לאמהות ניתנת שעת הנקה – במשך שנה זכות לעבוד שעה פחות.

היבט נוסף של הזכות להורות כזכות לגדל ילדים בא לידי ביטוי בחוקי האימוץ – כדי שניתן יהיה למסור ילד לאימוץ על ההורים להראות שהם כשירים ומסוגלים לגדל. התפיסה היא שלהורים הביולוגיים יש את הזכות הראשונית לגדל את הילדים. יש על כך טענה שהזכות הזו רחבה מדי – כל אחד יכול להיות הורה. יש טענה שעל הורים לעבור הסמכה ורשיון להורות מטעם המדינה. כל מקצוע דורש רשיון ורק להיות הורה, שזה הדבר החשוב והמרכזי ביותר, אין רשיון. ההצעה היא להחיל את חובת הרשיון הזו על מי שיש לו רקע של אלימות מכל סוג שהוא.

ניתן לראות שחלק מהמשפחות עוברות את המבחנים האלה – נשים יחידניות בעבר שרצו לפנות לבנק הזרע היו חייבות לעבור בדיקה פסיכיאטרית. כיום הדרישה הזו שונתה.

 

הורות – באיזו מסגרת?

הזכות להעמדת צאצאים לא ניתנת בישראל באופן שווה לכולם:

זוגות הטרוסקסואלים נשואים – ללא הגבלות. במידה ולא יכולים להיות הורים באופן טבעי, המדינה מאפשרת טיפולי הפריה ופונדקאות, בנק זרע.

נשים יחידניות – בנק זרע ללא בעיה כיום, ניתן לקבל הפריית מבחנה, פונדקאות – לא ניתן. פונדקאות פתוחה רק לבני זוג, לאו דווקא נשואים. בבג"צ משפחה חדשה תקפה אישה רווקה את ההגבלה של הפונדקאות לזוגות בלבד. חשין דיבר שם על שוויון, אבל בסופו של יום החליט לא להתערב, בנימוק שהפונדקאות היא הסדר חדש, שלא בחנו את ההשלכות שלו.

גברים (יחידנים או זוג הומוסקסואלים) לא יכולים להפוך להורים יחידניים. בנק הזרע לא רלבנטי מבחינתם, פונדקאות סגורה בפניהם.

 

מדוע החוק הישראלי מקדש דווקא את ההורות הביולוגיות? מדינת ישראל היא המדינה שנותנת את המימון הרחב ביותר של טיפולי הפריה בילד ראשון ושני, הטיפולים כמעט לא מוגבלים. בילד השלישי יש מגבלה אבל עדיין יש מימון. יש בכך מימון מדינתי של זכות אנשים להפוך להורים ביולוגיים.

בישראל, כדי לעבור הפריה חוץ גופית במימון קופות החולים יש לעבור ועדה. היו בתי חולים שלא אישרו מימון במקרה שהאם הייתה חולת נפש.

 

אימוץ – אין זכות להורים לא נשואים לאמץ, ולכן הדבר הזה לא נתקף אף פעם בבג"צ. חוק האימוץ קובע שאימוץ יתכן רק לאיש ואשתו. השירות למען הילד אומר שיש מספר מוגבל של תינוקות לאימוץ ויש עדיפות לזוגות הטרוסקסואלים באימוץ. אם רוצים לתקוף זאת, יש לתקוף את הנושא של העדפה לזוגות הטרוסקסואלים על פני זוגות אחרים.

 

מעמד ההורות

להורים יש מערך שלם של זכויות, חובות, פריבילגיות בכל הנוגע לילדים. מה שמייחד את המעמד ההורי הוא הבלעדיות – רק להורים מבחינה משפטית יש את אותו מערך זכויות והטבות, למעט חריגים מצומצמים. לדוגמה, סבתא כעקרון לא תקבל הסדרי ראיה או זכות להחליט על טיפול רפואי בילד.

איך מבססים את מעמד ההורות במשפט הישראלי? יש הבדל גדול בעניין זה בין אבהות לאמהות:

 

אבהות

 

איך מוגדרת אבהות במשפט הישראלי? הורות במשפט הישראלי לא נחשבת מעמד אישי (למעט אצל מוסלמים). המשמעות היא שלא חל עליה הדין האישי. אמור לחול עליה דין אזרחי טריטוריאלי. הבעיה היא שלא ברור מהו הדין האזרחי בענייני אבהות. לכאורה במשפט הישראלי אימצו את התפיסה שאבהות היא עניין ביולוגי, אבל לא באמת ברור האם אבהות באמת היא דבר ביולוגי.

לגבי מוסלמים מדובר עקרונית בעניין של מעמד אישי. האיסלם לא מגדיר אבהות כעניין ביולוגי אלא הגדרת אבהות כנישואים לאם. ילדים שנולדו מחוץ לנישואים הם חסרי אב לפי הדין השרעי. העמדה של האיסלם היא העמדה שהייתה נפוצה במשפט המקובל – קשר הדוק בין אבהות למוסד הנישואים. אבות מחוץ לנישואים לא נחשבו כאבות משפטיים, לא כהורים. הם יכלו להינשא לאם ולעבור תהליך של לגיטימציה. בחקיקה – האב היה מוגדר כגבר שנשוי לאם. הגדרת האבהות הגיעה למספר מקרים לבית המשפט העליון האמריקאי:

פס"דStanley בארה"ב משנת 1972 – גבר ואישה חיו ביחד ללא נישואים 17 שנים וגידלו 3 ילדים. לאחר 17 שנים האם הלכה לעולמה, ואז המדינה לקחה את הילדים כי אין אבא מבחינת החוק. בית המשפט העליון בארה"ב קבע בצורה תקדימית שהוא אב, למרות שלא היה נשוי לאם. ההליך בארה"ב הוא שלאחר הקביעה בודקים את כשירותו. האירוניה הייתה שלאחר שנבדקה כשירותו הוא נפסל. למרות זאת, פסה"ד ביסס את זכות האבות להורות ללא נישואים.

בפסקי דין אחרים בארה"ב (Quilloin, Caban, Lehr) היו מקרים שבהם האם ניהלה רומן קצר עם גבר ונולד ילד. לאחר מכן האמהות נישאו לאחרים, שביקשו להפוך להורים. בית המשפט פיתח את הכלל שביולוגיה לא תהפוך אדם לאב, עקרונית כדי להפוך לאב עליו להראות דאגה לילדים ולהצהיר על מחויבות לילדים.

פיינמן טוענת שמעשית רק אם האב חי עם האמא במערכת דומה לנישואים הכירו במעמדו כאב, ולכן רק Caban הוכר כאב כי חי עם האם 4 שנים.

 

Michael H. v. Gerald D. (1989) – פס"ד אמריקאי שבו היה מדובר באישה נשואה בשם קרול שהייתה נשואה לג'רלד וניהלה רומן עם מייקל. היא נכנסה להריון ואמרה למייקל שהוא האב. מי שנרשם כאב הוא ג'רלד. היא נפרדה לאחר מכן מבעלה, וערכו בדיקת רקמות שהראתה שהילדה שלה היא ב-98% ילדתו של מייקל. אחרי 4 שנים שבהן היא החליפה בני זוג, קרול החליטה להתפייס עם בעלה באופן סופי. הם הביאו שני ילדים נוספים לעולם, אבל מייקל התעקש לראות את הילדה. מייקל היה אב ביולוגי שגילה אחריות כלפי הילדה, ברמה ההצהרתית והכלכלית. הבעיה היא שבקליפורניה יש חזקה שהבעל הוא האב, ומייקל לא רשום כאב. הוא ביקש מבית המשפט להכיר בו כאב. בית המשפט העליון האמריקאי דחה את תביעתו של מייקל על הסף, לא הסכימו לקבל את הראיות של בדיקת הרקמות.

המשפט האמריקאי מטפח את המודל של גבר ואישה נשואים במשפחה גרעינית כמוסד מקודש, שגובר על אבהות ביולוגית. בנושא אבהות – דורשים שהאב יראה אחריות ע"י כך שיתחתן עם האמא. אמהות הן מטפלות טבעיות, לא מפקפקים באמהות שלהן.

 

עמדת המשפט הישראלי לכאורה מנוגדת לחלוטין – אבהות היא עניין ביולוגי. העניין הוא שפסקי הדין מראים שהמשפט הישראלי מגיע לתוצאות דומות לתוצאות של המשפט המקובל שקושרות בין נישואין לאבהות.

ע"א 447/58 פלוני נ' אלמונית – השכן של בני הזוג הנשואים טען לאין אונות של האב ולכן טען שהוא אב הילד. דחו את תביעתו על הסף כי הוא עשה זאת רק כדי לפגוע בזוג, לא הייתה לו סיבה אמיתית. צריך לזכור שזה נעשה לפני בדיקת רקמות.

גם כשיש כיום בדיקת רקמות, בית המשפט מסרב לאפשר הוכחה של אבהות בבדיקת רקמות כשמדובר בבני זוג נשואים – אין אפשרות להגיש ראיות. כאשר האם נשואה, מדובר בטובת הילד (חשש שהוא יוכרז כממזר). גם כאשר שני בני הזוג מסכימים לבדיקת רקמות, בית המשפט חוסם זאת.

הגדרת האבהות – דין מהותי – הגדרה ביולוגית.

דיני ראיות – חוסמים את הטענה הביולוגית – השתק, עותר לא נקי כפיים וכו'.

 

בתביעות אבהות – בתי המשפט בישראל מבחינים בין שתי סיטואציות:

אישה רווקה – בד"כ תצליח לקבל צו לבדיקת רקמות. אין אפשרות לחייב אדם לעבור בדיקה, אבל בית המשפט משתמש בסירוב להבדק כראיה נגדו. לבית המשפט למשפחה בירושלים הגיע תיק שבו אישה טענה כלפי שני גברים שהם אבות פוטנציאלים, ושניהם סירבו. בסופו של דבר אחד מהגברים הסכים לעבור בדיקה והשני הוכרז כאב.

אישה נשואה – כאן נכנס הגורם המשמעותי של חשש מהכרזת הילד כממזר, אם ימצא שאמו הנשואה הרתה מגבר שאינו בעלה. לכן המצב שלה בעייתי הרבה יותר, ביחוד אם היא יהודיה והאב הנטען יהודי. הסיטואציה שתביעות כאלה מוגשות היא בד"כ בין הפירוד לגט, כששני בני הזוג פרודים. האישה רוצה להבטיח שהיא תקבל מזונות ולכן תובעת אבהות. אם האישה נשואה ומדובר ביהודים, לא ינתן צו לבדיקת רקמות ע"י בית המשפט.

 

יש פסיקה יחידה של בית המשפט למשפחה שסטתה מההלכה הזו – אבל במקרה זה כל הצדדים היו מעוניינים בבדיקת הרקמות. בפס"ד זה השופטת צילה קינן אישרה בדיקת רקמות לילד ולאב שאינו הבעל של האישה, כי שני ההורים הצהירו שהם אתאיסטים ולא חוששים מממזרות.

שני פסקי אחרים של בית המשפט למשפחה – של השופט גוטזגן ושל השופט גרנית, שבהם אישה ובעל נפרדו ובין הפירוד לגט האישה נכנסה להריון מגבר אחר, ובעלה נרשם כאב. האם ביקשה לקבוע שגבר אחר הוא האב. נקבע שכיום נושא הממזרות הוא פחות חשוב וטובת הילד מחייבת שהילד ידע מי האב שלו. בנוסף בית המשפט למשפחה קבע שהפסיקה שלו לא תגרום לבד"ר להכריז שילד הוא ממזר, כי בד"ר מסרב לקבל בדיקת רקמות כראיה.

שתי הפסיקות האלה הגיעו לבית המשפט המחוזי, שהפך את הפסיקה באופן חלקי: נקבע שטובת הילד היא לא דבר ערטילאי, יש לברר את טובת הילד במקרה הספציפי. המחוזי החזיר את העניין לבית המשפט למשפחה. התוצאה היא שאם מדובר ביהודים אין מדובר באיסור גורף על בדיקת רקמות. ההלכה היא שכל מקרה יבחן לגופו.

בד"ר כעקרון עד היום לא הכיר בבדיקת רקמות כראיה קבילה – לכן אם בית המשפט למשפחה קובע שאב מסוים הוא האב, זה לא אומר שבד"ר אוטומטית יקבע שהוא ממזר. בד"ר לא אהב את הפסיקה הזו ואיים שהוא יקבל את הראיות האלה ויכריז על הילד כספק-ממזר, מה שחמור יותר כי הוא לא יכול להתחתן, גם לא עם ממזרים אחרים.

גורמים דתיים פעלו לחקיקת חוק שיאסור על בית המשפט להורות על בדיקת רקמות במקרה של חשש ממזרות. הליכי החקיקה נעצרו כיום.

 

אם בעל רוצה לטעון שהוא לא האב – לא יתנו לו לטעון כנגד אבהותו בגלל חשש ממזרות. לפי החוק בישראל, כדי לערוך בדיקת רקמות כשמעורב קטין, חייבים צו של בית משפט.

 

שיעור 19 10.6.07

אבהות (המשך)

 

 

ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני – פסה"ד של חשין בעניין הילדה המוסלמית. לגבי מוסלמים, אבהות היא עניין של מעמד אישי, נשלטת ע"י ביה"ד השרעי, ונתונה לסמכות יחודית של סמכות ביה"ד השרעי. הסמכות היחודית נקבעה לא לפי דבר המלך במועצתו אלא בפס"ד אבו אנג'לה בעליון. הבעיה של הילדה במקרה זה היה שלפי חוק המזונות, על מזונות חל דין אישי. לעומת זאת, אם הדין האישי לא מחייב מזונות, הולכים לפי החוק. הבעיה היא שהחוק קובע שאדם חייב במזונות ילדיו הקטינים, לכן צריך לקבוע קודם למזונות את נושא האבהות, רק הורה חייב מזונות. ביה"ד השרעי סירב לקבוע אבהות, והמחוזי היה בבעיה שבלעדי הכרעה שמדובר בהורה

הוא לא יכול לדון בחוק המזונות.

בעניין פלונית מינו הרכב מורחב, כי המחשבה המקורית בעניין פלונית הייתה להפוך את הלכת אבו אנג'לה. הש' חשין בפס"ד מבריק קבע שאבהות אמנם נמצאת בסמכות יחודית, אבל קיימת "אבהות אזרחית", זהו מושג שלא קיים בעולם המושגים של ביה"ד השרעי, ולכן הוא לא יכול לטעון לסמכות לדון בנושא. חשין קבע שאבהות אזרחית היא סטטוס לקביעה של המדינה, של בתי המשפט, לא של אדם עם עצמו. במקרה זה לילדה אין אבא לפי הדין הדתי השרעי, ובית המשפט קבע שהוא לא נדרש להתערב בדין הדתי, אלא קובע שקיים סטטוס חליפי, שנקבע לפי הדין האזרחי.

חשין לא מתערב בדין הדתי, הוא לא קובע לביה"ד השרעי כיצד לפסוק, אלא מוציא את העניין זה מסמכות בתי הדין השרעי. אם ביה"ד השרעי יקבע שאין לילד אב, כי נולד לאם לא נשואה, בית המשפט יוכל לקבוע את האבהות.

חשין יוצא מנק' מוצא כאילו אבהות אזרחית מוגדרת במשפט הישראלי – אבהות אזרחית = אבהות טבעית = אבהות ביולוגית. הקביעה הזו היא בספק רב. תורם זרע – האם יפרשו אותו לעניין חוק המזונות כאב או לפי חוק הירושה? תרומת זרע לא יוצרת חובות משפטיות. אין הגדרה בחוק הישראלי לאבהות. אבהות אזרחית אינה אבהות ביולוגית.

 

 

אמהות

 

נושא האמהות בעקרון לא הגיע לפתחו של בית המשפט עד ליצירת מושג הפונדקאות. בתנ"ך, במשפט שלמה עלה הנושא וניתן לראות אותו בשתי דרכים:

1. חוכמתו של שלמה גילתה מיהי האם הביולוגית, על בסיס ההנחה שהאם הביולוגית תדאג טוב יותר לילד.
2. הגדרת האמהות לא על בסיס ביולוגיה אלא ע"פ טובת הילד – מי האם הדואגת יותר טוב.

ישנה הצעה בעקבות זה להגדיר אמהות לפי טובת הילד. במקרים של פונדקאות, כשמתעורר סכסוך בין המועמדות, יש הצעה להגדיר את האמהות לפי טובת הילד.

 

פונדקאות

מבחינים בין פונדקאות מלאה לפונדקאות נושאת:

 

פונדקאות מלאה – הפונדקאית "תורמת" את הביצית שלה וגם נושאת את ההריון. אסורה במרבית מדינות העולם כולל בישראל. הטענה היא שזהו סחר בילדים.

גם אם נניח שתיאורטית הורות אינה ביולוגית, אם אני נגד פונדקאות, לא ניתן לאמץ את הגישה הזו בפונדקאות מלאה, ולכן בד"כ מי שבעד פונדקאות אימץ את ההגדרה שהורות אינה ביולוגית. לעומת זאת יש טענות שבמקומות שמאפשרים פונדקאות, הגדרת ההורות היא מי שמתכנן להביא ילד לעולם, מי שדואג לו וכו'.

פונדקאות מלאה היא האפשרות היחידה של רווקים וזוגות הומוסקסואליים להביא ילדים בעולם. הפונדקאית מוותרת על זכויותיה ההוריות.

מיהי האם במקרה של פונדקאות מלאה? במרבית העולם פונדקאות אסורה בתכלית והסכמים לפונדקאות אסורים, יש מדינות שאוסרות על פונדקאות וקובעת שהסכמים לפונדקאות לא יהיו אכיפים, יש מדינות שמאפשרות פונדקאות ואף אוכפות הסכמים לפונדקאות.

העמדה שבה נוקטים משפיעה על התוצאות האפשריות מבחינת הגדרת ההורות:

1. הפונדקאית היא האם ולא יכולה להעביר זכויות הוריות.
2. הפונדקאית היא האם ויכולה להעביר זכויות הוריות.
3. הפונדקאית אינה האם.

 

פונדקאות נושאת – ביצית מופרית של האישה מזרע הבעל מושתלת ברחם של הפונדקאית, הפונדקאית נושאת את ההריון. אין קשר גנטי בין האם הנושאת לבין התינוק שנולד.

בישראל, אם נושאת יכולה להרות מביצית שלא שלה וזרע. תיאורטית בפונדקאות נושאת יכולים להיות 5 שחקנים:

1. אם מיועדת
2. אב מיועד
3. תורמת ביצית
4. תורם זרע
5. אם נושאת.

בישראל, ע"פ חוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור ההסכם ומעמד הילוד) התשנ"ו-1996, הזרע חייב להיות של האב המיועד, כך שתורם הזרע יוצא מהמשחק. ההגיון הוא שאם הילד לא קשור אל ההורים, לא רוצים לאפשר הנדסה גנטית של תינוקות. בישראל, האב המיועד בישראל חייב להיות גם בעל הזרע. בד"כ האם המיועדת היא גם בעלת הביצית. החוק מאפשר אך ורק לבני זוג לעשות שימוש בהסכם לנשיאת עוברים. בג"צ משפחה חדשה שבו אישה רווקה פנתה לבג"צ נגד הוראת החוק בשם הפגיעה בשוויון, העתירה נדחתה בטענה שהחוק חדש מדי ודרוש זמן כדי לבחון את המצב.

בישראל, אם פונדקאית חייבת להיות אישה לא נשואה, למעט חריגים מעטים. החוק מחייב שההסכם יחתם עם אם נושאת שאינה נשואה, כי ביהדות האמהות נקבעת לפי הלידה, ואז יכול להיווצר חשש ממזרות.

 

 

מיהי האם לפי החוק הישראלי?

כשנולד ילד כתוצאה מפונדקאות, עדיין אין לו הורה. ההורים המיועדים צריכים לפנות לבית המשפט ולבקש צו הורות לאחר הלידה. ההגיון בכך הוא שאין דיון בטובת הילד לפני שיש ילד, בדומה לכך שבית המשפט לא ידון בהסכמים בין בני זוג הקשורים לילדים לפני שנולדו ילדים.

צו הורות אינו כמו אימוץ, שיקול הדעת של בית המשפט מוגבל יחסית – החוק קובע שינתן צו הורות אלא אם הדבר אינו לטובת הילד.

במקרה שכל הצדדים מוכנים לקיים את ההסכם, פקיד הסעד מגיש תסקיר לבית המשפט וההורים המיועדים פונים לבית המשפט לקבל צו הורות, בד"כ ינתן צו הורות. לאחר 10 שנים של קיום החוק, לא היה מקרה שבו לא קיבלו הורים צו הורות, בעיקר כי נבדקו לפני כן. תיאורטית הם יכולים לא לקבל צו הורות, ואז בית המשפט יכול לתת צו הורות לאם הנושאת או למסור את הילד לאימוץ.

החוק לא מאפשר לאם הנושאת לחזור בה, אלא אם היה שינוי נסיבות שמצדיק זאת ושהדבר הוא לטובת הילד. מה יכול להיות שינוי נסיבות? אם האם הנושאת לא יכולה ללדת עוד או שילדה הקודם נפטר. בכל זאת, יש להוכיח שטובת הילד מחייבת זאת. במשפט הישראלי לא היה מקרה שהגיע לערכאות שבו האם הנושאת חזרה בה. היה מקרה אחד שבו הפונדקאית חזרה בה אבל הייתה הפלה.

בישראל היה מקרה שבו במקרה של בנות זוג חד מיניות – אושר שאחת מבנות הזוג תישא את עוברה של בת הזוג. לא ברור על סמך מה הסתמך האישור.

לאחר קבלת צו ההורות, נרשמים ההורים המיועדים כהורי התינוק לכל דבר ועניין.

 

אלימות במשפחה

 

אלימות במשפחה – דבר אסור?

אלימות במשפחה נחשבת כיום כדבר אסור באופן ברור, אבל השאלה היא כמה אנשים חושבים על גבר שמכה את בת זוגו כעל עבריין. בכל שיטות המשפט, כולל זו של המשפט העברי, בעבר בכלל לא היה מדובר במשהו אסור. היו כללים של מה מותר ומה אסור. לדוגמה, באנגליה היה מותר להכות אישה במקל שעוביו לא עולה על אצבע. במשפט המקובל הדבר היה נחשב כחלק מחובת הבעל לחנך את אשתו.

בשלב מסוים במאה ה-18 וה-19 החלה לחלחל ההבנה שמדובר בדבר אסור, אבל עדיין המשפט לא התערב בגלל האידיאולוגיה של פרטיות המשפחה. הפרקטיקה המשיכה למרות ההצדקה האחרת. בפס"ד אמריקאי משנת 1871 נאמר במקרה של אלימות במשפחה שחוק מעדיף להשאיר את הצדדים להסדיר את העניינים בינהם.

מי שבאופן לא מפתיע העלה את הנושא של אלימות במשפחה היו פמיניסטיות שנמנו על הזרם הרדיקלי. קיים קשר הדוק בין אי התערבות במשפחה לבין ראיית המשפחה כספירה פרטית. הטענה של הפמיניסטיות הרדיקליות הייתה שאלימות במשפחה אינה סטיה מהנורמות שחלות בד"כ על המשפחה. מדובר במערכת יחסים פטריארכלית, שהאלימות היא ביטוי קיצוני על הרצף שלה. לא יכולים לומר זאת על אלימות של נשים כלפי גברים.

 

בישראל, עד שנות ה-70 היה מדובר ב-non issue. לא דיברו על הנושא. ב-1975 הוקמה ועדה שתבדוק את מעמד האישה. מדינת ישראל הייתה צריכה להגיש דו"ח על מצב הנשים בישראל לאו"ם ותוך כדי הכנת הדו"ח נחשפה המציאות הקשה של האלימות כלפי נשים. ב-1977 נפתח המעון נשים מוכות בישראל ע"י ויצ"ו. את כל המקלטים לנשים מוכות הקימו ארגוני נשים, שנשאו בעלויות ההפעלה ללא תמיכה ממשלתית עד לפני מס' שנים.

בשנת 2000 נעשה מחקר ראשון מקיף בישראל על התופעה. נמצא ש-11% מהנשים חוו אירוע אלים בנישואין. 67,000 נשים חוו אלימות בשנה שקדמה לסקר. בנוסף נמצא שהאלימות נמצאת בכל שכבות האוכלוסיה, כולל מעמד סוציו-אקונומי גבוה. נשים שלא סיימו תיכון חוות אלימות באחוזים גבוהים יותר (20%) לעומת נשים בעלות תואר אקדמי (5%).

קיים פער עצום בין חווית האלימות לבין פניה לבקשת עזרה. רק 1 מתוך 10 נשים מדווחות למשטרה, יש מחקרים שטוענים שאף פחות. בשנת 1999 דווח מבתי חולים על 1472 נשים שטופלו בחדרי מיון, לעומת 67,000 שדיווחו על מקרה אלימות. נשים רבות לא פונות לבית החולים, או שבתי החולים מתעלמים ממקרים של אלימות נגד נשים שמגיעים אליהם.

ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מ"י – הש' דורנר מתרעמת על בית החולים שהאמין לבוחבוט שהיא הכתה את עצמה.

 

למה נשים לא עוזבות במקרה של אלימות?

למרות שהשאלה מטילה את האחריות לאלימות על האישה, ננסה בכל זאת לענות עליה:

1. אישה שעוזבת בן זוג מתעלל מגבירה את הסיכון שלה להירצח ב-75%.
2. יש תיאוריה שפותחה ע"י Walker, שנקראת 'סינדרום האישה המוכה' שמסבירה מדוע נשים לא עוזבות בעלים מכים מחד, ומדוע נשים רוצחות בעלים מכים מאידך. התיאורה מכילה שני רכיבים:

א.    חוסר אונים נרכש Learned Helplessness – ניסוי שנעשה על חיות, שבו ניתן פרס על התנהגות מסוימת ועונש של מכות חשמל על התנהגות אחרת. בשלב השני נתנו מכות חשמל ללא קשר להתנהגות. כשנפתחו הכלובים, בעלי החיים סירבו לצאת מהכלובים. מסקנת הניסוי היא שניתן לפתח חוסר אונים. חוסר האונים שולל את היכולת להגיב ולפעול. מחקרים הראו גם שנשים נוטות יותר להשתמש במיקוד שליטה חיצוני כדי להסביר תופעות – ולכן נוטות להאשים את עצמן בכך שמופעלת אלימות כלפיהן.

ב.     מעגל האלימות – דפוס שחוזר על עצמו: 1. שלב המתיחות – החיים האמיתיים אחרי ירח הדבש או אחרי שלב החיזור; 2. התפרצות האלימות החמורה, נשים חוות זאת כאיבוד עשתונות של הבעל; 3. שלב הפיוס והחיזור. עם כל מעגל שעובר המרחק בין השלבים מתקצר ועוצמת האלימות מתגברת. נשים שרוצחות את בעליהן עושות זאת בשלב הפיוס, שם הן מרגישות פחות מאוימות.

3. בידוד וניתוק ממעגלי תמיכה – האישה המוכה מנותקת מכל מעגלי התמיכה שלה – השלב הראשון לפני האלימות הוא ניתוק של מעגלי התמיכה – חברות, משפחה וכו'. אלימות מגיעה בד"כ אחרי שלב הבידוד.
4. אזלת היד של המדינה – בעיקר גורמי משטרה, פרקליטות. עד סוף שנות ה-90 רוב התלונות במשטרה של נשים על אלימות במשפחה נסגרו ללא טיפול. בשנת 1998 78% מהתלונות הובילו לפתיחת הליכים, לאו דווקא להרשעה. רק 14.5% הועמדו לדין, רק 6% הורשעו. תקיפה של אדם ברחוב נחשבה דבר חמור יותר מתקיפה של אישה ע"י בעלה. במקרה של הרשעה באלימות במשפחה, העונשים מגוחכים. לדוגמה, בפרשה של אונס ברוטלי של בעל כלפי אשתו שחיה בנפרד ממנו, בית המשפט הקל בעונשו של הנאשם כי עבד כפרמדיק ו"הציל חיים".

 

הוצאת בן הזוג המכה מהבית – אפשרית?

עד 1991 לא היה חוק שאפשר להוציא בן זוג מכה מהבית. הדרך היחידה הייתה דרך זכות האישה למדור. זכות האישה למדור כוללת מדור שקט ושלו, ובמסגרת זכות זו הוצאו צווי הרחקה. זכות המדור היא בסמכות בד"ר ובית המשפט האזרחי. ניתן לראות שתי תקופות בפסיקה האזרחית – בתחילה נקטה הפסיקה בגישה מקלה להוצאת גברים מהבית באידיאולוגיה שנבעה ממגמות עולמיות של גירושין ללא אשם ומתן צווי הפרדה בין בני הזוג. בתי המשפט נתנו אמון רב בתלונות של נשים כנגד גברים. העניין הגיע לבית המשפט העליון בעניין סדן, שניתן ע"י השופט אלון, שבו נקבע שבתי המשפט משתמשים בסעד של מדור שקט ושלו כדי להוציא תוצאות של גירושין בבית המשפט האזרחי. הוא קבע תנאים להוצאת צו:

1. סכנה מוחשית ומיידית לאישה.
2. האלימות יכולה להיות גם מילולית נפשית אבל כדי להגיע לכדי צו הרחקה המעשה חייב להיות חמור במיוחד.
3. צריכה להיות הוכחה ברורה למעשה האלימות. אם יש עדים, יש לבדוק האם האישה לא ארגנה את האירוע כאירוע יזום.
4. בד"כ לא ינתן צו במעמד צו אחד, אלא כשיש חשש של פיקוח נפש.
5. הצו יהיה מוגבל בזמן, בד"כ לשנה.

 

לעומת בית המשפט האזרחי, בד"ר קבע שהוא יכול להוציא צווי הפרדה בסמכות יחודית מכוח שלום בית. כדי לעשות שלום בית, לעיתים יש להפריד בין בני הזוג. אלא מה, מעבר לאמירות הכלליות האלה, מחקר של פרופ' רוזן-צבי הראה שרק במקרים קיצוניים מאוד הוצא צו הרחקה. במרבית המקרים היה מדובר בעצם לגושפנקה להפרדה שהייתה בפועל. לדוגמה, פסיקה של בד"ר קבעה שקשה להיענות לבקשת צו הפרדה גם כשיש בסיס לתלונה, בנימוק שלא ברור כיצד הדבר ישפיע על הנישואים.

 

בשנת 1991 נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה, שניתק את יכולת האישה להוציא צו הרחקה מזכות המדור. ע"פ החוק ניתן להוציא "צו הגנה" – שמכיל סעדים נוספים מלבד הרחקה כמו מניעה של החזקת נשק ע"י הבעל, אפילו אם הוא מחזיק נשק כחלק משירות בטחון.

החוק מאמץ במובנים רבים את ההבנה של סינדרום האישה המוכה - צו הגנה ניתן לבקש לא רק לבקשת האישה אלא לבקשת פקידי סעד, תובע משטרתי. בנוסף, אין למשטרה סמכות כיום לסגור תיק אלימות במשפחה.

ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית – הורחב הפתח להוצאת צווי הרחקה לא בגלל היחסים בין בני הזוג אלא בגלל השפעת יחסי בני הזוג על הילדים.

האם אישה יכולה לתבוע בנזיקין? יש מס' פסקי דין שנתנו פיצוי נזיקי לנשים בגין אלימות, אבל עדיין הסכומים מגוחכים. ישנה אמירה שלפיה ניתן להפעיל את ס' 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג במקרה של אלימות ולקבוע חלוקה לא שוויונית של הרכוש.

 

עילה לגט?

סמכות הגט היא סמכות יחודית של בד"ר, ויש עדיין הרכבים של בד"ר שלא מקבלים אלימות כעילת גט. פעמים רבות אם הבעל מתנצל ומבקש סליחה בבד"ר, בד"ר מוכן להחזיר אותו הביתה כדי שיהיה שלום בית. במקרה של גבר שהורשע במעשה מגונה בקטינים, בד"ר הגדול לערעורים לא קיבל זאת כעילה לגט, אז סטירה מפעם לפעם תיחשב עילה לגט?

חשוב לציין שלא כל ההרכבים של בד"ר פועלים כך, אבל עדיין העובדה שיש הרכבים שלא מקבלים זאת כעילת גט מהווה תעודת עניות לבד"ר.

 

 

 

 

 

                                                                                                                                                    

פס"ד יעקובי- חשוב לבחינה !

חוק יחסי ממון בין בני זוג:

החוק מתחלק ל-2 :

1. החלק שעוסק ביחסי ממון – איך עורכים אותם.
2. הדין שחל כאשר אין הסכם ממון.

 

החוק בא להחליף את חזקת השיתוף (עד פס"ד יעקובי).

כאשר לא קיים הסכם ממון – החוק קובע את הסדר איזון המשאבים שמאוד שונה מחזקת השיתוף.

 

ההבדלים בין החוק לחזקת השיתוף כאשר נכס רשום ע"ש רק אחד מבני הזוג:

1. טיב השותפות:

עפ"י החוק – במהלך הנישואין ישנה הפרדה במשאבים והשיתוף הוא דחוי כאשר עקב גירושין או מוות יהיה שיתוף בשווי אך השותפות אינה בעלות בנכס עצמו. זכות בשווי היא זכות חלשה יותר.

עפ"י החזקה – השיתוף הוא תוך כדי ובמהלך הנישואין וכל הנכסים שחזקת השיתוף חלה עליהם בני הזוג הם בעלים משותפים כל הזמן ןשניהם יכולים להחליט, לנהל וכו' כמו שותפים.

2. הפן הקנייני:

עפ"י החוק – הזכות של בן הזוג הלא רשום היא זכות אובליגטורית בלבד.

עפ"י החזקה – הזכות היא זכות קניינית גמורה.

3. יחס השותפות:

עפ"י החוק – שותפות של 50-50 אך ס' 8 לחוק מאפשר לסטות מיחס זה ויש שיקו"ד לביהמ"ש.

עפ"י החזקה – בעלות של 50-50 ללא אפשרות סטייה.

 

הסכם איזון משאבים חל גם אם אין הסכם בין בני הזוג.

בפועל, גט עפ"י ההלכה מצריך הסכמה.

בדר"כ לא מסכימים להתגרש כל עוד העניינים הרכושיים לא הוסדרו. הזכות לאיזון משאבים קמה רק עם פקיעת הנישואין. בתי המשפט מצאו עצמם עם ידיים כבולות כי הזכות קמה רק עם פקיעת הנישואין (אחר הגט) ואם אין גירושין בתי המשפט לא כילו לעשות כלום ובעצם החוק החמיר את בעיית סרבנות הגט.

הבעיה העיקרית היא בעיית הסרבנות הטקטית – אנשים שרוצים להתגרש אך עו"ד ממליצים על שלום בית ע"מ לשכות ברכוש ומנצלים את הצורך של האישה ברכוש.

הרצון לכרוך את חלוקת הרכוש עם הגט – זו הייתה מטרת החוק. לפני שנחקק החוק ניתן היה להתגרש בצורה פזיזה – זוג יכול היה ללכת לבית משפט אזרחי ולחלק את הרכוש ולהיפרד מה שהביא לזילות חיי הנישואין. ברגע שכורכין בגט ממצים את האפשרות של שלום בית לפני חלוקת הרכוש והתהליך הופך לקשה יותר.

היה גם עניין פוליטי היות ולגט צריך את בית הדין הרבני ובכך שכרכו את חלוקת הרכוש לגט העלו את חשיבותו של ביה"ד הדתי בעיני החילוניים.

 

עד יעקובי הייתה סחבת מאוד ארוכה בבית המשפט.

ניתן היה לתקוף את החוק בשני דרכים:

1. חזקת השיתוף ממשיכה לחול במקביל לחוק – כדי שיחול ס' 4 לחוק צריך לקבוע בעלות אך הבעלות היא של שני בני הזוג מכוח חזקת השיתוף והבעלות לא נקבעת רק עפ"י הרישום. בפסק הדין שמגר ודורנר אמצו את הגישה הזו והיו במיעוט. שטרסברג כהן, כהן, טל ומצא דחו את הטענה.
2. פרשנות המונח פקיעת הנישואין שבס' 5 לחוק – לתקיפת החוק טענו שפקיעת נישואין ניתן לפרשו במונחים אזרחיים ואינו בהכרח שווה לזמן נתינת הגט ובעצם בכך ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים. שטרסברג כהן אומרת שברגע שיש התערערות ללא תקנה של חיי הנישואין זה גירושין. גם הש' טל מסכים איתה שפקיעת נישואין זה לא גט ואומר שגם אם אין גט בפועל אך יש חיוב בגט של ביה"ד הרבני – הנישואין פקעו, דעתם המהותית נדחתה (לכל גישה לא היה רוב) אך לתוצאה היה רוב והנישם קיבלו את חלקן ברכוש לפני הגט.

 

פסק הדין יצר מבוכה ובלבול כי אומנם ניתן לטעון בבית משפט את הלכת יעקובי אך ישנו קושי כי החוק והלכת השיתוף זה לא אותו דבר, אז מה קורה אם אישה תובעת לפני התערערות היחסים – האם מגיע לה רכוש?

הפיתרון שאומץ הועלה ע"י פרופ' שיפמן במאמר "ואף על פי כן - שיתוף בנכסים", שיפמן חזר לפסקי הדין השונים של השופטים והתמקד בפס"ד של שטרסברג ואמר שבפסק הדין היא מסכימה לעקרון שדומה לחזקת השיתוף והיינו דיני קניין, מתנה, עשיית עושר שמחילים אותם על בני הזוג ועפ"י זה הדין כללי מפורש בצורה מעט שונה – למשל ס' 8 לדרישת הכתב בחוק המקרקעין לא חל עליהם ולכן שיפמן מציע שזו תהיה הלכה כי כולם מסכימים שאפשר להוכיח כוונת שיתוף ספציפית של בני הזוג.

 

ההלכה: אין חזקת שיתוף אך חלים הדינים הכללים על בני זוג שמאוד דומים לחזקת השיתוף – יש להסתכל על מה בני זוג ספציפית הסכימו.

בפס"ד בריל – שמרו על הפרדה רכושית – כאן מאוד קשה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית.

פס"ד יעקובי – נותן מענה לקושי של חוק יחסי ממון בין בני זוג ומאפשר לחלק את הרכוש לפני הגט אבל למקרים כמו בריל או למשפחה פאטריארכית ההלכה לא תעזור.

אם כך צריך לבוא לבית המשפט על כל הטענות של חזקת השיתוף להוכיח שיתוף מבלי לקורא לזה חזקת השיתוף.

ס' 8(2) לחוק יחסי ממון – קובע שבעצם יש סמכות לביהמ"ש לסטות מיחס של 50-50 והרציונל לכך הוא – צדק.

נכסי קריירה כיום עדיין לא נחשבים לנכסים ברי חלוקה ולכן לא יחלקו אותם 50-50 ותהיה גמישות בחלוקה.

הפרשנות של הסעיף עפ"י ביה"ד הרבני:

פס"ד בבלי קובע שביה"ד הרבני שדן בענייני רכוש צריך לדון לפי החוק האזרחי.

חזקת השיתוף זה הסכם מכללא ולכן הם מפרשים אותו כפי שהם "רואין לנכון" (במובן הציני).

פס"ד שמדבר על אישה שבגדה בבעלה וענייני הרכוש נדונו ברבני שהפעיל את חוק יחסי ממון בין בני הזוג והפעיל את ס' 8(2) ולכן אישה שבגדה זו נסיבה מיוחדת לשלול ממנה את זכויותיה הרכושיות.

דייכובסקי בדעת מיעוט – אמר שיש לשלול נכסים רק מזמן הבגידה ולא רטרואקטיבית.

שעת הרוב שללה ממנה את רכושה גם רטרואקטיבית.

 

שאלה לבחינה – האם בגידה צריכה להוות שיקול בחלוקת הרכוש?

-                השאלה תלויה בהצדקה לשיתוף. זהו עניין של השקפת עולם. אם ההצדקה לשיתוף היא ששני בני הזוג נושאים בנטל יחד הבגידה לא צריכה להוות שיקול.

-                מה הרציונל לגירושין? האם בגידה זו הפרת חוזה? הדין הישראלי לא מתייחס לנישואין כאל חוזה, לעומתו הדין הדתי שכן מתייחס לנישואין כאל חוזה.

-                קיים פער בין ההשקפה הדתית והחילונית.

-                לבתי הדין הרבניים בגידה של האישה יש לה השלכות כלכליות חמורות לעומתם לבתי הדין האזרחיים לבגידה אין משמעות כלכלית – אך הבגידה מובאת בחשבון.

 

הסכם ממון:

ס' 1 קובע שהסכם ממון חייב להיות בכתב.

ס' 2 קובע שהסכם ממון חייב לעבור אישור/אימות בפני נוטריון.

אם ההסכם נערך לפני הנישואין מספיק אימות נוטריוני אך אם הוא נערך לאחר הנישואין צריך אישור של ביה"ד או ביהמ"ש.

אם ערכו הסכם שכל אחד יעביר 50% מדירה שרשומה על שמו לשני אך ההסכם לא קיבל אישור של ביהמ"ש ולבסוף רק אחד מהם העביר ורשם את הצד השני בטאבו והשני לא – האם יש תוקף להסכם ? האם מדובר בהסכם ממון? – לא.

לא כל הסכם שבני זוג עורכים ביניהם הוא הסכם ממון.

הפסיקה והספרות התחבטו מה הופך הסכם להסכם ממון – היו הצעות שאמרו שאם מתייחס לנכס ספציפי זה לא נקרא הסכם ממון.

 

פס"ד שי - מגדיר מהו הסכם ממון וקובע כי הסכם ממון הוא הסכם הצופה פני עתיד ומתייחס לסיטואציות של גירושין / מוות וזו העמדה הפרשנית שהפסיקה אימצה ללא קשר על אילו נכסים הוא חל והיינו שאם בני זוג עורכים הסכם המתייחס לגירושין או מוות זהו הסכם ממון בתנאי שאושר או אומת ונעשה בכתב.

 

הסכמים שאינם הסכמי ממון יכולים להיעשות גם בע"פ – הלכה זו חיונית להלכת יעקובי – שם ההנחה לכוונה לשיתוף היא לכוונה ללא אימות או אישור.

 

מרבית הסכמי הממון שנערכים בארץ הם הסכמי גירושין.

 

ידועים בציבור - חוק יחסי ממון לא חל על ידועים בציבור, הם אומנם יכולים לאשר את ההסכם בבית משפט לענייני משפחה אך גם הסכם ללא אישור ביהמ"ש בידועים בציבור הוא תקף.

אם זוג נשוי ערך הסכם ולא אישר אותו – פס"ד רודן – בני הזוג התגרשו וביהמ"ש אמר שגם אם לא אישור זה תקף מתוקף תום לב כי הגבר מילא את חלקו וממילא האישה מושתקת מלהעלות טענות כנגד תוקפו של ההסכם.

במרבית המקרים הסכם שלא אושר לא תקף, אך מתוקף תום לב נהיתן לתת תוקף להסכם שלא עבר אישור.

 

נישואין אזרחיים – עד לפני כ- 3 חודשים עדיין לא הייתה תשובה לגביהם אך בעקבות פס"ד של העליון ככל הנראה הסכם ממון תקף גם לגבי נישואין אזרחיים.

ביהמ"ש בודק רק את הסכמת הצדדים להסכם. אין בדיקה לגופו של עניין – ההליך הוא פרומליולעיתים גורם לנזק בעיקר לנשים.

לדעת איילת ביהמ"ש צריך לבדוק הגינות מינימאלית בהסכם לפני שהוא מאשר אותו, הסכם שמשאיר צד אחד ללא כלום לא צריך לאשר אותו.

לקרוא את פס"ד פגס, ולנטיין, בעהם, זיסרמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

                                           

 

 

 

 

 

 

מרצה אורח – עו"ד בני זלמנוביץ.

יש שני סוגי הסכמי ממון:

1. הסכמי ממון עקב גירושין.
2. הסכמי ממון עובר לנישואין – קיים בזוגים אמידים ובנישואין שניים ונובע בכדי למנוע סכסוכים עתידיים. זה מעודד ע"י האורתודוכסיה המודרנית. זה מוצמד לכתובה. הבעיה בהסכמי ממון מסוג זה הוא שכיוון שהוא נעשה הרבה לפני פירוק החבילה מה היחס שנותנים לפגעי הזמן. למשל – אם הגבר מגיע ממשפחה עשירה ומשפחתו רוצים שייעשה הסכם ממון להגן על נכסיו. הוא בינתיים שילש את ממונו והאישה שהייתה סטודנטית לרפואה, נולד להם ילד חריג והיא נשארה איתו בבית. עפ"י ההסכם ממון לא מגיעה לה כלום.

בפס"ד פגס, היה מקרה כזה ושם השופט שמגר אומר שההסכם נעשה ע"י שני אנשים מבוגרים וע"ז אומר שמגר "צריך לכבד את הרצון המוצהר של הצדדים לחוזה... יש לא אחת תנאים המושפעים מן הרצון לקדם ולהקדים את הפרידה והניתוק בין בני הזוג... ההעדפה שי מגרעות יחסייות איננה יוצרת עדיין מצב של מצוקה". ההחלטות שהן עשו הן החלטות חופשיות וכאדם בגיר ביהמ"ש אמור לכבד זאת כעיקרון של חופש החוזים.

נשאלת השאלה האם המשפט הפרטי הוא רלוונטי לדיני משפחה?

המאפיין של המשפט הפרטי ב- הא הידיעה הוא שהוא פרטי. ביהמ"ש לא מתערב. והשאלה היא האם זה רלוונטי לדיני משפחה, האם ניתן לדבר על משפט פרטי בדיני משפחה. ראינו בלא מעט פס"ד שהמשפט הפרטי חודר לדיני המשפחה, כפי שרואים בפס"ד יעקובי. ד"ר שחר ליפשיץ כתב בדוקטורט שלו על החוזים בדיני משפחה. בנושא הידועים בציבור ברק נותן לנו אופציה של מזונות מכללא, מזונות שלא מגיעים מדיני המשפחה. יש בכלל כתיבה הטוענת שכל דיני המשפחה רלוונטי לכל דיני המשפחה, אם מדובר בין בני זוג, אז יש להשתמש בחוזים ולא בדיני המשפחה. הייחודיות בדיני המשפחה היא שיש צד שהוא חלש ויש סיכוי שהצד החזק ירמוס אותו. זה קיים גם בחוזים אחידים גם בדיני עבודה אלא ששם מה שקורה זה שהמשפט הופך להיות פטרנליסטי כלפי הצדדים.

בפס"ד ולנטין הבעל גילה שאשתו בגדה בו עם שני אנשים. זמיר מנסה לטעון שאם היו מוכיחים בגידה באמת היה מקום לדבר על הטעיה אך מכיוון שלא הוכחה בגידה לא הייתה הטעיה אך עמדתו חלשה.

שטרסברג כהן שמסכימה לתוצאה אומרת שם בעמוד האחרון שסיום חיי נישואין בגירושין הוא קצה קרחון שמתחתיו מערכת יחסים בין אישית שקרסה ועמה קורסים.. היא מסכימה עם הנחת המוצא של שמגר וטוענת שעל הסכמי ממון חלים דיני החוזים וחוזים יש לכבד אלא שהיא מבדילה בין מה שהיה לפני התערערות היחסים למה שהיה בין התערערות היחסים לבין החתימה על הסכם ממון כאן יש לבחון גם את הסיטואציה שהאישה צריכה לקנות את הגט ולהסתכל מבחינה פטרנליסטית כלפי הצד החלש ובהתאם לכך לבחון את החוזה.

לדעת איילת בלכר בכל נושא הסכמי ממון מכיוון שאנחנו מדברים בדין הדתי שצריך הסכמה כדי לקבל את הגט ולרוב האישה זאת היא שרוצה לקבל את הגט ועל כך היא צריכה לשלם יש לקבוע רף מינימום שאי אפשר לתת פחות מזה. הטענה ברקע היא החשש לגט מעושה שבכפייה על הבעל עלות כלכלית זה יכול לגרום לגט מעושה אך בפועל רוב סרבני הגט אינם כאלה עקשנים. [מדאורייתא נדרשת הסכמת הבעל לגט ומתקנת רבנו גרשום נדרשת גם הסכמת האישה מאז המאה ה-11] רוב הסרבנים הם סרבנים טקטיים וברגע שישימו להם רף מינימום הם ירדו עד לרף הזה ולא יותר. הבעיה ברף מינימום זה שזה מוריד גם את אלו שהיו מגיעים לסכום גבוה יותר וכיוון שהם רק טקטיים יורד החשש לגט מעושה.

לגבי מתנות – מה קורה אם בין בני הזוג ניתנו מתנות?

ביה"ד הרבני קובע כי ניתן לומר כי קיים תנאי מכללא שנתינת המתנה היא כחלק מחיי הזוגיות אך ברגע שיש בגידה כפי שהיה בפס"ד בעהאם יש להחזיר את המתנה.

אלון בפסק הדין הולך בשני מסלולים:

1. המסלול ההלכתי – הדין הולך אחר הדיין ביה"ד צריך לפסוק לפי הדין הדתי ולפי דין זה מתנה היא הדירה.
2. מעבר לכך אומר אלון גם אם נלך לפי חוק המתנה ניתן לבנות קונסטרוקציות משפטיות שלפי חוק המתנה יהיה תנאי מכללא. הקונסטרוקציה שאלון יצר כאן ביה"ד הרבני משתמש בה כיום כפי שהוא עושה בחוק יחסי ממון שבנסיבות מיוחדות ניתן לחרוג מהיחסיות גם לגבי החוק להגנת הפרטיות בית המשפט העליון מחייב את בית הדין הרבני לא רק בחוק לפרטיות אלא גם לערכים הנובעים מפסיקת בית המשפט היות והרב דייכובסקי השתמש בקונסטרוקציה דומה וטען שהוא אכן כפוף לחוק הגנת הפרטיות אך כיוון שבחוק יש נסיבות מיוחדות ולדעת דייכובסקי מסגרת המשפחה הינה נסיבה מיוחדת שבשטר התנאים נאמר ולא יעלימו זה מזו וזו מזה כל דבר ומכאן שהיחידה המשפחתית הינה יחידה אחת שלא שייך לגביה פרטיות.

 

פסה"ד הזה ניתן לפני פס"ד בבלי שם ברק מתייחס לדברי אלון ואומר שחוק המתנה חל על בית הדין הרבני והיינו שהדין לא הולך אחר הדיין אך באותה סיטואציה של פס"ד בעהאם בני הזוג הסכימו להתדיין בפני הדין הדתי ואכן בפס"ד זיסרמן ביהמ"ש לא מקבל טענות אלו.

 

אילון בבעהאם היה הראשון שעשה קונסטרוקציה כזו אך בית הדין הרבני אימץ גישה זו.

ברק בפסק דין שעסק בפרטיות מחייב את בית הדין הרבני לפעול בהתאם לחוק הגנת הפרטיות וגם לערכים הנובעים מחוק הגנת הפרטיות אך כאמור הרב דייכובסקי טוען שהוא אכן כפוף אלא שיש את האפשרות של נסיבות מיוחדות כשאחת הנסיבות המיוחדות היא שאין פרטיות במשפחה. זה דומה לחוק יחסי ממון המחייב לחלק חלוקה שווה וביה"ד אומר שהוא אכן מאמץ את חוק יחסי ממון אלא ששומר לעצמו את הזכות לראות בבגידה נסיבות מיוחדות שבגינן לא יחולק הרכוש בשווה והבוגדת תקבל פחות.

 

 

דיני גירושין:

הנצרות ראתה שתי צורות חיים אפשריות:

1. נזירות.
2. נישואים.

אצל הקתולים אין גירושין (מה שאלוקים יצר אל לו לאדם להפריד...), בזרמים אחרים יש התייחסויות אחרות.

בעולם המערבי המודרני הגירושין נעשים ע"י בתי המשפט ושורשיהם הם או בנצרות או כריאקציה לנצרות כאשר עילת הגירושין חייבת להיות עילת אשם. כאשר גירושין הם סעד שניתן לבן הזוג התמים כנגד בן הזוג האשם בגירושין. אם שניהם אשמים – העונש הוא שהם לא יכולים להתגרש... ואם רוצים להתגרש ללא אשם הם צריכים לביים עילה.

מהפיכת הגירושין בשנות ה- 70 טענה שהעילה היא עצם הסכמת הצדדים בנוסף ליצירת גירושין ללא אשם (כמו מחלוקות שלא ניתנות לגישור, נמאס ממנו וכדו').

הדעה המקובלת בעולם המערבי היא שכל צד יכול להגיש בקשה להתגרש ללא עילה והגירושין יאושרו היות וזה עניין של הצדדים ולא של הציבור (המשפחה איננה יחידה, היחיד יכול לדרוש את פירוק החבילה).

 

הביקורת המרכזית על גישה זו היא שזה גורם לערעור המוסד המשפחתי ולריבוי הגירושין.

בפועל, לא ברור מה הוליד את מה האם המשפט חולל את המציאות או שהמציאות חוללה את הנורמות המשפטיות.

טיעון של להתגרש לטובת הילדים גם בעייתי, כי מחקר של לינור וייסמן לגבי ארה"ב טוען שרמת החיים של נשים יורדת לאחר הגירושין. סיגל ליכט עשתה את זה בארץ וטוענת שמגמה דומה קיימת גם בארץ.

הנושא הכלכלי מושפע מהביקורת המגדרית. לינור וייסמן טוענת מפורשת בספרה שמעבר מגירושין על בסיס אשם לגירושין ללא אשם היה להם תפקיד משמעותי בירידה ברמת החיים. כיום, הדברים האלה זוכים לאיזשהו איזון משני כיוונים סותרים המובילים לאיזושהי נקודת מפגש.

מחד, המשפט עצמו יצר מודלים שמאפשרים הקמת הצד החלש על הרגליים אם ע"י מזונות משקמים, תשלומים עתיים בגין המוניטין האישי של הבעל וכדו' מאידך גם העובדה שמודל המשפחה מאוד השתנה תרמה לשינוי במגמה.

בישראל הנושא של גירושין מוסדר ע"י הדין הדתי בלבד. זוג שנישא במדנ"י יחולו עליו הדינים הדתיים אך יש לזכור שבהלכה ישנם 3 מאפיינים של הגט:

1. הגירושין הינם אקט פרטי של הצדדים כמו שבנישואין זהו אקט פרטי ובעיקרון אינו צריך בית הדין רבני אלא שבית דין רבני מתפקד כמפקח היות והתא המשפחתי נתפס כבסיס לקיום היהודי ובנוסף לחששות של איסור אשת איש וממזרות וזה מה שייצר את הקלות בקבלת (ספק נישואין נחשבת כנשואה) והקושי בגירושין (ספק גירושין לא ייחשבו גירושין להתירה לכל העולם).
2. הסכמה – מדאורייתא נאמר "ונתן לה ספר כריתות" נדרשת הסכמה של הבעל. רבינו גרשום מאור הגולה הוסיף שצריך הסכמה חופשית ומרצון גם של הגבר וגם של האישה אלא שההסכמה של הגבר היא מדאורייתא ושל האישה מדרבנן.
3. עילות גירושין המבוססות על אשם.

 

לקרוא לשיעור הבא:

פרק ה' – גירושין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרצה אורח – עו"ד בני זלמנוביץ

כאמור, חל שינוי מגמתי בגירושין כאשר בעבר היו גירושין רק בהוכחת עילה ובאשם לעומת היום שמספיקה העובדה שאחד הצדדים רוצה בפירוק החבילה.

כמו"כ חל גם שינוי בכך שבעבר הצד שרצה להתגרש היה מחויב לשלם עבור הגט ו"לרכוש" אותו וכיום אין מחויבות כזו ובעצם בכך הוחזר האיזון בין בני הזוג כאשר אין האישה צריכה לרכוש את הגט.

 

ברק בפס"ד 2232/03 מנסה להתוות דיני זוגיות אזרחיים – שם דובר על נישואין אזרחיים ושם ברק כותב: "העותרת מביעה חשש כי מדיניות זו תביא להתרה חפוזה של הקשר הזוגי אכן אין לקבל פרקטיקה של התרת הקשר באופן מיידי ומבלי לנסות להשכין שלום בית בין בני הזוג... גם משטר גירושים ליברלי מבקש למנוע מאדם גירושין חפוזים ומהירים.. לא תמיד משבר נישואין יש בכך כדי להביא לסיום הזוגיות בין הצדדים יש להיזהר מהעצמת השבר.. על בית הדין לעשות מאמץ להיכנס לעובי הקורה... יש למצות את הליכי השלום בית בין בני זוג.. כמקובל בנישואין בין בני זוג שנישאו כדת משה וישראל".

אין ספק שיש השפעה דתית על המציאות במדינת ישראל כפי שמבוטאת ע"י ברק כאן לגבי מדיניות השלום בית בנישואין אזרחיים.

בפסקת סיום פסק הדין הוא מדבר על מה הדין שעל פיו יידון המשפט האזרחי ואומר שישנם מספיק כלים במשפט האזרחי שבעזרתם ניתן לפתח דיני משפחה אזרחיים שבעיקרם הם דיני החוזים בכלל ועקרון תום הלב בפרט ועפ"י דינים אלו הוא קובע חיוב מזונות כתנאי מכללא בנישואין עצמם.

ברק הכין מס' פס"ד שיכולים להוות בסיס למהפכה בתחום דיני המשפחה האזרחיים.

 

דיני הגירושין בהלכה:

1. אקט פרטי - הגירושין בהלכה הינו אקט פרטי של הצדדים – לא ביהמ"ש וביה"ד הוא המגרש את הצדדים אלא הגירושין הם פרטיים ותפקידו של בית הדין הוא להיות מפקח צמוד בגלל החששות מאשת איש או ממזרות וההתייחסות הרצינית למוסד המשפחה וכאמור, ההלכה היהודית מקלה באפשרות להיכנס למוסד הנישואין (ספק קידושים – מקודשת) ומקשה לצאת (ספק גירושין – אשת איש).
2. הסכמה חופשית – כאמור, מדאורייתא נדרשת הסכמה של הגבר ורבנו גרשום תיקן לדרוש גם את הסכמת האישה.
3. עילות גירושין המבוססות על אשם – כאשר אין הסכמה להתגרש צריכה להיות סיבה לגירושין ואם למשל הגבר מראה שהיה "מעשה כיעור", "מרידה", "עוברת על דת" וכדו' היא דבר ראשון מאבדת את זכויותיה הכלכלית כגון: כתובתה, המזונות שלה, זה יכול גם להשפיע על חלוקת הרכוש כפי שראינו בפסק הדין שהשתמשו בבגידה כפרשנות לחוק יחסי ממון המאפשר שינוי יחס החלוקה בנסיבות מיוחדות. כמו"כ העילה משפיעה גם על היחס האיסורי וההשפעות הדתיות בין בני הזוג, ברגע שיש עילה כגון בוגדת זה משפיעה על הדינים הדתיים ביניהם כגון: חיוב גט, איסור לשהותם יחד – אסורה לבועלה ובעלה.

הבעיות בעילות הגירושין:

אי הסימטריה בעילות - עקרונית, בהשפעות הדתיות מודגש ומבוטא הפער הגדול בין הגברים לנשים. למשל:

-                גבר יכול להתחתן עם אישה נוספת בהיתר מאה רבנים משא"כ האישה.

-                בבגידה, מול האישה זו עילת גירושין מיידית משא"כ כשגבר בוגד לא יחייבו אותו בגט וברוב המקרים לא יהיו סנקציות נגדו.

-                בעל שאשתו לא יולדת לו ילדים – הוא יכול לקבל פס"ד שמורה לה על גירושין ומחייב אותה אף אם יש לו ילדים מאישה אחרת, לעומת זאת אישה רק אם אין לה ילדים בכלל היא תוכל לזכות בהוראת גירושין.

 

הפגיעה בפרטיות – ברגע שדורשים עילות גירושין המבוססות על אשם פותחים פתח לכך שאנשים ירצו להוכיח אשם ע"י פגיעה בפרטיות בן הזוג. ישנה אפשרות להוכיח מעשה כיעור שזה קל יותר אך ניתן להוכיח גם מעשה זינוי – מכוחול בשפופרת שהפגיעה בפרטיות כאן גדולה הרבה יותר.

 

ההלכה היהודית בכלל מאוד חוששת מספק בגט ויש צורך בוודאות בגט. הספק יכול לנבוע ממס' דברים:

1. ההסכמה אינה ודאית – אם למשל הגבר חויב במזונות אישה בסך של 5000 דולר ואומר שהוא מוכן לתת גט רק כדי להיפטר מהתשלום אך אין זה בהסכמה מלאה.
2. העילה אינה ודאית – כאשר העילה איננה ודאית זה מקשה על בית הדין להסתמך על זה לחיוב גט ולכן מעשה זינוי הוא ההוכחה הכי טובה בכדי להצדיק את החיוב גט ולכן זה מעודד גם את הפגיעה בפרטיות היות וזו העילה שאין עליה ספק.

 

פתרונות – יחס בד"ר לתביעות גירושין:

4. לדחות את התביעה – אם לא הוכחה עילה ולא הייתה הסכמה ביה"ד יכולים לדחות את התביעה.
5. לקבוע שמומלץ / רצוי / מצווה - במקרים בהם ביה"ד הרבני מבין שאין סיכוי לקיום הנישואין / מאמין לעילות אך אין הוכחה.
6. חיוב בגירושין.
7. כפיה – למרות שאמרנו שאקט הגירושין הוא פרטי, אם הוכחה עילת גירושין המצדיקה כפיית גט על הבעל ביה"ד יכולים לכפות עליו כל אמצעי לכפות עליו גט – בעבר דיברו אף על הכאה עד שתצא נפשו – הרמב"ם נותן רציונל על כך שזה לא נחשב כפיית גט כי אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל ישראל רוצה לקיים מצוות ואם יש עילת כפייה, הרצון האמיתי שלו הוא לתת גט ולכן הכפיה הפיזית איננה גורמת לגט מעושה. שרשבסקי כותב שמה שנכנס לתחום העילה לא שייך בהם גט מעושה – א"כ לכאורה ניתן להרחיב את העילות ובכך לפתור את בעיית הגט המעושה.

העילות המקוריות כתובות במשנה והם: מחלה של הבעל מצורעת ומדבקת, בעל שהוא מסריח ועוד והגמ' הוסיפה עליהן 2 עילות: א. אם אין להם ילדים בגלל הבעל; ב. אינו זן ואינו מפרנס – להרחבה זו הגיעו מק"ו שאם ריח רע זה עילה לכפיית גט ק"ו אינו זן ומפרנסה שיש חשש לחייה שזו תהיה עילה לכפיית גט.

ולכאורה מתוך ק"ו זה ניתן ליצור עוד ק"ו גם על עילות נוספות מק"ו מסירחון. באופן עקרוני בפועל לא הרחיבו את העילות למעט עילה אחת של "מאיס עלי".

בתקופת הגאונים דיברו על מאיס עלי כעילת כפייה, זוהי העילה הכי קרובה לגירושין ללא אשם. מבחינה היסטורית עילה זו התפתחה מחשש שהיהודים ייצאו מן הקהילה לבקש עזרה מהשלטון הזר; זה התפתח בארצות המזרח והמסורת האשכנזית לא קיבלה עילה זו ועילה זו לא נכללת בעילות הכפיה.

הדומיננטיות של חכמי ההלכה האשכנזים הצליחה במיוחד לאחר מעברם של גדולי הלכה אשכנזים מאשכנז לספרד.

הדעה הרווחת בבתי דין רבניים גורסת שאכיפת גירושין על אדם רק מפני שבן הזוג שלו לא רוצה בכך היא בעייתית מבחינה הלכתית ואפילו מבחינה אנושית-מוסרית הם טוענים שזה בעייתי האם יש להעדיף את זכותה של האישה לפרק את החבילה או את זכותו אולי של הגבר להישאר עם אהבת נעוריו. הרמב"ם בעילה זו משתמש במשפט "כדי שלא תהא כשבוית חרב ותבעל לשנאוי לה" וע"ז עונה לו הרא"ש (אחד מהראשונים) "חלילה וחס לשום דיין לדון כך".

כיום עושים שימוש בעילה זו אך היא לא משמשת כעילת כפיה. (ההבדל בין חיוב לגירושין לכפיה הוא הבדל שפחות מעניין אותנו).

יש שו"ת של רבי שמואל עמר (המדגים את החשש של ביה"ד הרבני מגט מעושה ומכפיה במקום שאין לכך הצדק), רב במרוקו שנפטר בסביבות 1960-80, שם דובר על מקרה שבו אותו חכם מבין שלאישה יש עילת גירושין והוא מבין גם שהוא היה צריך לפסוק כפיה אלא שכיוון שלא מרחיבים את העילות מעבר למה שכתוב בגמרא ולכן היום אנחנו לא יכולים לכפות בגט.

שם הוא אומר כך: איש אחד עשה תבשיל לאשתו ובו סם המוות וכשהוציאו המרק הושיטה לתוך פיה מעט ומצאה אותו מר כלענה והוליכה לשכנים לטעום גם וכשטעמו כמעט שהיו בסכנה ונכנסה תינוקת ואכלה ממנו ומתה. מה יהיה משפט האיש ומעשהו? במיוחד שלאחר מכן הודה האיש שעשה תבשיל עם סם המוות לאשתו, היו חכמים שקבעו שהוא מחויב לגרש ובתשלום כתובתו. וכותב הרב עמר שאמת שיש וניתן לנדותו ולהטיל עליו חרמות וכו' אבל לעניין כפיה על הגט לאחר המחילה לא דקדקו יפה כי אין כפיה אלא במקרים שמנו חכמים.

הרא"ש כותב במפורש שזו רשימה סגורה וכותב שצריך אדם להרחיק מספק אשת איש ומריבוי ממזרים בישראל ובכך מבטא את הרציונל של צמצום עילות הכפיה ושמירתם כרשימה סגורה.

כיום אם כן יש להבין שכשהדיינים בבית הדין הרבני מחמירים בכפיית גט הם בעצם ממשיכים מסורת ארוכת שנים שנהגה כך.

יחד עם זאת חשוב לדעת שביה"ד הרבני כן מושפע מן המציאות וכדוגמא ניתן להביא את ה"פירוד".

רבי חיים פאלאג'י מדבר על פירוד ממושך כעילה לגט באומרו כך: אלא דבדר"כ אני אומר כל שנראה לבית דין שהיה הרבה זמן נפרדים ואין להם תקנה אדרבא צריך השתדלות רבה להפרידם לגמרי ולהביאם לגט כדי שלא יבואו לריבוי חטאים ועדו נאמנה.. שכל המעכב גט עתיד ליתן את הדין והנני נותן קצבה וזמן לדבר זה.. עד זמן ח"י חודשים ואז אם ניסו לפייס ורואים שזה לא הולך יש לכופם לתת גט.

אלא שפסיקה זו לא התקבלה לגמרי בבית הדין הרבני אם כי הוא עושה שימוש בדברים האלה אך בצורה מצומצמת של חיוב גט ולא לכפיה. זה בוטא בתקופה שלפני התקופה האחרונה – (1980) שם הרכב של קאפח, הרצוג ועובדיה יוסף הם אומרים .. שברור שאין להניח מצב זה ללא סוף וכיוון שאין לו תקנה.. הצדדים חייבים להיפרד. הרבנים דייכובסקי ושרמן בביה"ד הרבני הגדול היום מודעים לבעייתיות בדבר הזה ולאחר שנים ארוכות שלא התייחסו לפירוד הממושך כעילה לאחרונה, יש מס' ביטויים המביעים שינוי זה בתפיסתם כאשר למשל דייכובסקי אומר קשה לי להאמין באהבה כאשר הפירוד הוא לזמן ארוך... במקרים כאלו יש לחייב בגט ומסביר את זה בכך שבעצם אף אחד מהם לא רוצה בשני ושניהם בעצם מסכימים בגט וממשיך ואומר שלפי ההלכה אין עילה לחייב גט כל עוד אין עילה מוצדקת אך מבחינה משפטית האישה זכאית לכל זכויותיה המשפטיות עד לגט ואז הוא יוצר את המושג של שלום בית משפטי שיכולה לבקש את הכרזת הבעל כמורד ואת כל הזכויות שמגיעות לה אך הוא אומר שמצב של שלום בית משפטי אינו יכול להימשך לעד ולכן הוא יחייב בגט בפירוד ממושך.

הרציונלים של ביה"ד הרבני הם רציונלים הלכתיים. הסיבה שפאלאג'י בפירוד ממושך כופה גט היא מסיבה אחת שלא יחטאו ולא יחטיאו ולמעשה קיימת עוד פסיקה של ביה"ד הרבני שלא מיושמת היום, פסיקה של הרב הרצוג – אז באותה תקופה נשאלה שאלה – אישה בגדה בבעלה, הבעל מצווה לגרשה במקביל להפסדה את כל זכויותיה הממוניות אך הוא לא מתחשק לגרשה ביה"ד של הרב הרצוג מחייב אותו במזונות מחמת מעוכבת, למרות שמזונות מחמת מעוכבת זה דר"כ כשלאישה יש עילה אך גם שם הרציונל הוא רציונל דתי שלא יחטאו ושלא יחטיאו. [לדעת זלמנוביץ לעיתים הרציונלים המבוטאים בפסה"ד הם רק תירוץ לשינוי מציאות קיימת].  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דיני גירושין:

זוג שרוצה להתגרש כיום אם התחתן בצורה הרגילה – ע"י הרבנות עליו לפנות לבית הדין הרבני.

דיברו איתכם על המהפכה שחלה בתפיסה של גירושין ללא אשם, מהפכה שלא הגיעה למדינת ישראל כי בארץ עדיין דיני הגירושין הם דתיים.

הגירושין בישראל הם גירושין שמבוססים על עילה, שזה אקט של הצדדים עצמם – תפקידו של בית הדין הוא רק כמפקח, והבעיות של מסורבות הגט.

הפתרונות למצוקת הגירושין בישראל, הם פתרונות משפטיים שאנו מבקשים שבית הדין יפעל על פיהם.

עקרונית, בתביעת גירושין לביה"ד מס' דרכים:

1. לקבוע כי אין עילה.
2. להמליץ / לצוות – שהצדדים יתגרשו.
3. חיוב גט.
4. כפיית גט – רק במקרה שקיימת עילת כפיה מותר להפעיל עילת כפיה והיינו שמותר להפעיל כל אמצעי עד שהבעל יאמר רוצה אני וזה אינו נחשב גט מעושה כפי שאמרו לכם כבר משם הרמב"ם שאם קיימת עילת כפיה אם כן קיימת מצווה לגרש וכל יהודי הרצון האמיתי שלו זה לקיים את המצוות – הסבר זה הוא בעייתי וכפי שישעיהו ברלין הבדיל בין חירות שלילית מה שלא אסור מותר וחירות חיובית כאשר השימוש בחירות חיובית הוא פתח למשטרים אפלים.

 

ביה"ד צריך לתמרץ בעצם את שני הצדדים אפילו שהסכמת הגבר היא דאורייתא כי תיאורטית עפ"י חרם דרבנו גרשום צריך גם את הסכמת האישה.

הבעיה העיקרית עם סרבני הגט הם עם סרבני הגט הטקטיים ולא עם אלה שישבו בכלא ולא ייתנו גט וסרבנות טקטית יכולה להיות גם אצל אישה וגם כלפיה בית הדין מקיים תמריצים למשל שלילת מזונותיה הוא גם סוג תמריץ.

 

ההבדל בין חיוב וכפיה לטענת דוד בס לא היה קיים בעבר, והיינו חיוב היינו כפיה. בפועל כיום עילות הכפיה מאוד מצומצמות.

 

כשמתחילים לחשוב על פתרונות הלכתיים (היות והשליטה בישראל על הגירושין הם על פי הדין הדתי) מדברים על מס' פתרונות:

1. הרחבות עילות הגירושין ובפרט עילות הכפייה, כאשר יש לכך אמצעים אך עוד לא התקבלו בפרקטיקה בבתי הדין בישראל.

לדוג' – עילת מאיס עלי, משמשת כעילת חיוב בגט אך לא כעילת כפיה.

[הערה: כיום בישראל אם אחד הצדדים רוצה להתגרש ואינו רוצה ללכלך על הצד השני או שהוא חושב שאשתו אכן מקסימה אך לא מתאים לו לחיות איתה – אין לו אפשרות כזו].

2. הרחבת אמצעי השכנוע שאינם אמצעי כפיה – אמצעי כפיה ניתן לנקוט כנגד סרבן או סרבנית גט רק כאשר יש עילות כפיה אך גישות הלכתיות שונות מבחינות בין עילות שכנוע לעילות כפיה כאשר עילות שכנוע לא עושה את הגט לגט מעושה.

א. ההבחנה בין אמצעי כפיה שמופעל כנגד גופו או כיסו של האדם לבין חרם חברתי – מדובר על מנגנון שנקרא "הרחקות דרבינו תם" שאמר שאומנם מי שלא נותן גט לאשתו ולא הוכחה נגדו עילת כפיה אנחנו לא יכולים להפעיל נגדו אמצעי כפיה אך ניתן להחרים אותו. בקהילות היהודיות של פעם, משמעות החרם הייתה משמעותית במיוחד.

בחברה החילונית דהיום אומנם זה לא משפיע, אך ניסו לתרגם את "החרם" בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) שם החוק מדבר על אמצעים כגון אפשרות למנוע מאדם לנהל כדירקטור, למנוע ממנו לצאת מן הארץ, לשלול רישיון נהיגה וכדו' שזה בעצם סוג של חרם.

אמצעים אלו ניתן להפעילם כאשר ניתן פס"ד של גירושין ללא הבחנה אם מדובר על המלצה או חיוב. אמצעים אלו יכולים להינקט רק ע"י בית הדין הרבני.

ב. ההבחנה בין אמצעי ישיר/ סנקציה שמופעל כלפי אדם לבין מניעת הטבה – הפעלת סנקציה ניתן לומר כי היא אמצעי כפיה אך מניעת הטבה אינה כפיה – המקור הוא הלכתי שם דובר על אדם שנפדה בין הגויים ואמרו לו שאם הוא רוצה שיפדו אותו עליו לתת גט.

גם הבחנה זו ניתן לומר שמצאה את ביטויה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) כאשר האופציה להיות דירקטור, בעל רישיון וכו' ניתן לראותה כהטבה.

[החוק נוצר כתוצאה מפניית בתי הדין למחוקק לתת בידיו כלים לכפיה שאינם ממש כפיה-

 

הבעיה היא שהחוק הזה לא מופעל ולמרות שיש בסיס הלכתי כפי שהראנו, מפעילים את החוק רק אם יש לפחות פסק דין של חיוב בגט.

זה מה שהיה בפס"ד רפאלי, כשזה היה חיוב גט הפעילו את החוק אך כאשר הורידו את החיוב לדרגה אחת פחותה של המלצה בלבד ביה"ד לא מפעיל את החוק.

לדעת איילת הסיבה שחוק זה לא מופעל נובעת מהשקפת העולם השונה שגירושין ללא עילה אינם ראויים – המלצה לגירושין ניתנת גם כשאין עילה ממשית.

לדעתה אין מדובר מהסיבה כי זה גט מעושה כי אם זה נחשב אמצעי כפיה גם בחיוב גט יהיה אסור להפעיל אמצעים אלו.

מבחינה חוקתית לא ניתן לתקוף את החוק כי ניתן להסביר ולומר כי מדובר בפגיעה מידתית וזה מקיים את פסקת ההגבלה של חוק היסוד .

באסיר שכבר נמצא בכלא, ניתן להטיל על האסיר בידוד וצינוק בהכשר מיוחד עד שייתן גט.

 

 

ג. הבחנה בין אמצעי ישיר בגלל הסרבנות לאמצעי שכנוע מקרי – להטיל חיובי מזונות אישה גבוהים שלא נחשבים ככפיה בטענה שכאשר מוטל על אדם חיוב כלשהו כגון מזונות אישה כשהוא נשוי וזה שבמקרה הוא ישתחרר מחיוב זה כשייתן גט לא נחשב אמצעי כפיה.

פס"ד רוזנצוייג – ביהמ"ש אסר על בית הדין להטיל קנס רק שם אשרו את זה בפועל בטענה שחזקה שאם בית דין נותן תשלומים זה מזונות כי אחרת זה יהיה גט מעושה.

הבעיה היא שגם באמצעי זה משתמשים רק כאשר יש חיוב גט וכאמור, מס' מקרי חיוב בגט הינו נמוך במיוחד.

במקרים של בוגדת, מורדת וכדו' אין מזונות אך אם מדובר בחיוב בגט (כשהחיוב היה לפני הבגידה וכדו') יש הרכבים מסוימים שיגידו שיהיה חייב במזונות מוגברים בטענה שמזונות אלו הם על כך שהוא מונע ממנה למצוא מפרנס אחר.

דווקא בחלק הזה, בית משפט לענייני משפחה יכול היה לפעול באמצעי זה היות ומזונות זה בסמכות מקבילה והרי על בית המשפט אפשרות לדון בהכרעה אגבית כפי שקבע פרופ' רוזנצבי אם הבעל חייב בגט או לא וממילא להטיל על הבעל מזונות מוגברים ללא קיזוז פוטנציאל השתכרות וקיזוז בפועל וגם בית המשפט לא מיישם את כלי ואמצעי זה מחשש שזה ייראה כהתערבות בתחומי בתי הדין הרבני בקביעת קיום עילת חיוב בגט נגד הבעל. [אם בית הדין יקבע ראשון חיוב או אישור על אי חיוב בגט בית המשפט יהיה כפוף להכרעתו לגבי חיוב בגט]. כאשר יש רק המלצה לגירושין לא מתקיימת ההגדרה של אישה המעוכבת מחמתו להינשא המזכה אותה במזונות מוגברים.

מלבד נושא המזונות היום מנסים להחדיר מאוד בישראל את עניין הסכמי קדם נישואין כאשר ארגונים פמיניסטים אורתודוכסים בשיתוף עם רבני צוהר שם נאמר בהסכמים שהחיובים שם הם לא בגלל הגירושין אלא חיובים מראש. מדברים שם על מזונות של 1500$ מזונות כאשר יש הסכמים שחיוב זה מופעל לאחר 6 חודשים מדרישת הגט ויש המתנים קיום פגישת ייעוץ אצל יועץ נישואין.

כאשר כיוון שמדובר בחיוב שאדם נטל על עצמו עם הנישואין ולא הוטל עליו בכפיה זה לא נחשב גט מעושה. כדי להדגיש שמדובר על התחייבות עם הנישואין, יש וריאציה מתוחכמת יותר הרוצה להמחיש שזה לא קשור לסרבנות הגט וכדי להסיר כל חשש של אמצעי לחץ שם נאמר שמרגע הנישואין הגבר נוטל על עצמו חיוב מזונות שבשעת הנישואין מוסיפים גם כתב מחילה שמתבטל כאשר אחד הצדדים רוצה להתגרש.

הסכמים אלו הם הדדיים לגמרי, החיובים מוטלים על שני הצדדים וכך גם כתבי המחילה. בארה"ב הסכמים אלו נפוצים בקהילות האורתודוכסיות בארץ פחות. ההסכם הכי נפוץ הוא הסכם שנקרא "הסכם כבוד הדדי" כדי שלא יישמע מלחיץ לאנשים.

הסכם שכזה עדיין לא הגיע לבחינה בבית הדין. היתרון בהסכם כזה הוא כשאשר מדובר בהסכם, ניתן לדון בו רק בבית משפט לענייני משפחה. בית דין רבני יידרש לכך כאשר הגבר ייתן את הגט ולאחר מכן יגיד שמדובר בגט מעושה אך לא נראה שבית הדין יוציא פסק של גט מעושה על גט מתוקף הסכם שכזה בייחוד אם מדובר באמצעי פופולרי.

הרב דייכובסקי אמר פעם (בפליטת פה) שגט מעושה עדיף בעיניו על "אין גט" היות וגט מעושה יכול להוות עילה לכפיית גט (היות ויש ספק אם האישה אשת איש או שלא).

מומלץ לקרוא את פס"ד אברהם – אישה שקיבלה גט סוף כל סוף אחרי 14 שנה.

ד. פתרון הלכתי יותר תיאורטי ממעשי – הוצאת השליטה על הגט מידי הבעל – על אף שבמאפייני הגירושין בדין העברי האקט הוא פרטי בין הצדדים יש מנגנון שמאפשר להפקיע קידושין מכאן ולהבא. [בעיקרון ישנן 3 סיטואציות: 1. נישואים תקפים – פירוק; 2. נישואים בטלים – ביה"ד מכריז על בטלות כפעולה דקלרטיבית; 3. נישואין בהפקעת קידושין – הנישואין היו תקפים עד לנקודה מסוימת ומנקודה זו הם מופקעים מלכתחילה] כאשר הפתח להפקעה זו נובע מכך שבקידושין אומרים "כדת משה וישראל" כאשר "ישראל" היינו חכמים שהקידושין על דעתם והם יכולים להפקיע את הנישואין מנקודה מסוימת. זה נעשה בשימוש נדיר כאשר אחד שלח שליח לגט וביטל את השליחות ע"י שליח אחר שבית דין מסוים (לא בארץ) החליט להפקיע ממנו את השליטה על הגט. מעולם לא נעשה שימוש בכך בבתי הדין הרבניים בישראל. יש עדויות שבאירופה נעשה שימוש בכלי זה של הפקעת קידושין במאה ה- 18 אך העמדה הרשמית היא כי לא נעשה שימוש בכלי זה מאז חתימת התלמוד אך כלי זה הוא יותר תיאורטי ממעשי. יש רב אחד שהורה לדאוג שלא להקפיד על עדים כשרים כדי שיהיה אפשר לבטל את הנישואין במקרה של סרבנות גט.

 

עד כאן דיברנו על פתרונות הלכתיים.

 

גם במערכת האזרחית יש סוג של פתרון והתמודדות עם מצוקת הגירושין, היינו אותה תופעה פסולה של סחטנות גט [יש הבדל בין סרבנות גט במובן ההלכתי להגדרה החילונית היות ובבית דין רבני עד שאין פס"ד לחיוב בגט האישה לא נכנסת להגדרת מסורבת גט לעומת זאת ארגוני נשים מחשיבות מסורבות גט גם לפני שנפסק חיוב גט – כל אחת שלא מקבלת גט לאחר מס' חודשים וזו הסיבה לפערים בין המספרים של מסורבות הגט של ארגונים אלה למספרים שבית הדין מציג].

עקרונית, נראה שהמערכת האזרחית לא פועלת למצוקת הגירושין כפי שפעלה לפתרון מצוקת הנישואין אך בעצם יש התמודדות מסוימת (אומנם לא ישירה אך עקיפה) של מערכת זו למצוקת הגירושין.

-                בית המשפט אפשר פירוק שיתוף לפני גט.

-                מכירים בידועים בציבור גם כשהם נשואים לאחרים.

 

הבעיה היא שההתמודדות הזו מאוד מעצימה את הפער בין התוצאות השליליות של סרבנות הגט על נשים לתוצאות על גברים כי גבר יכול להקים משפחה עם ילדים לעומת זאת אישה כאשר עוברת לגור עם אחר כנשואה היא תפסיד מזונות, כתובה וילדיה יהיו ממזרים וא"כ היא לא יכולה להביא ילדים לעולם.

יחד עם זאת חשוב לזכור כי בתי המשפט מוגבלים בנושא הגירושין ואף אם נשתמש במה שאמר חשין בפס"ד רפאלי באמרת אגב שעילת מאיס עלי ניתנת להיקבע ע"י בית משפט כחיוב בגט אך בפועל זה לא יעזור כי בית המשפט יכול להחליט שיש חיוב בגט אך הטלת הסנקציות לא תועיל כי בית הדין הרבני ייקבע כי זהו גט מעושה ולכן לעניין הגט עצמו חייבים פיתרון שהולך עם ההלכה.

 

קיימת גם עילה אזרחית לחלוטין – פיצויים.

לדעת איילת למרות שזה מביא לתוצאה ראויה ההליך אינו נכון כי אין כאן עילת רשלנות.

יש להבדיל בין מס' סיטואציות:

האם יש חיוב בגט או אין חיוב בגט. רונן פרי ויחיאל קפלן מציעים להגביל את ההכרה בעילה אך ורק למקרים לפחות לאחר שבית הדין הרבני הוציא פסק דין לחיוב בגט – הסיבה שלהם היא סיבה הלכתית שלא יהיה גט מעושה. בעניין זה איילת מסכימה עם יפעת ביטון החולקת עליהם ואין להיכנע לתכתיבי הגט המעושה וצריך לתת בחירה לאישה ואם לא איכפת לה שהגט יהיה מעושה והיא רוצה כסף הבחירה בידה. טיעון הפחד מבתי הדין הרבניים לדעת איילת הוא מגוחך כי אם מכירים בעילה זו כעילה נזיקית בכלל כל גט יהיה מעושה כי כל גבר יגיד שהוא לא באמת רצה גט אלא שהוא נתן מחשש שייתבע בפיצויים.

אך הקושי של איילת הוא מה באמת המעשה העוולתי כאן. הרי הפרת חובה חקוקה שייך רק אם יש פס"ד של חיוב בגט ניתן להגיע להפרת חובה דרך חוק העונשים. ועילת הרשלנות לא שייכת כי אם שיטת המשפט המוצהרת של המשפט הישראלי היא שגירושין ראויים הם רק עם אשם מה הוא אשם שלא הייתה עילה. אומנם אם מדובר במקרה שניתן להוכיח כי רצה גט אך רק רצה לסחוט זה אולי מעשה עוולה אך בכל אופן אין כאן מעשה רשלני. [העילה עד היום בתביעות הנזיקין מסוג זה הייתה עילה רשלנית כאשר היה חיוב גט והטענה הייתה שכיוון שהיה חיוב גט זה רשלני שלא לתת גט].

גם מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו זה לא כזה פשוט להשתמש בו כעילה כי לא ברור שהוא מכתיב נורמה של גירושין ללא אשם הרי דיני הגירושין ללא אשם במדינות אזרחיות יש ויכוח לגביהם אם זה ראוי או לא וזה לא חד משמעי.

ניתן גם להשתמש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו בכיוון ההפוך שפירוק התא המשפחתי מזיק לילדים ולהיפך ניתן להסיק ממנו שלא לפרק את התא המשפחתי בכזו מהירות וללא אשם.

כיום, בפועל ניתנו פיצויים רק כאשר היה חיוב בגט, מאידך אם יתנו פיצויים רק בגישה של חיוב בית הדין כבר לא ייתן חיוב גט.

לדעת איילת אם כן הדבר הנכון לעשות הוא ראשית לקבוע מה ראוי מבחינת דיני הגירושין – גירושין ללא אשם או רק גירושין עם אשם ולקבוע במישור הנזיקי ממתי המעשה הוא עוולתי ומדוע.

 

בשיעור הבא נדבר על תחליפים לנישואין כדת משה וישראל.

לקרוא בקידושין פרטיים – הכל חוץ מפס"ד צונן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היום נעסוק באלו הנישאים שלא כדין. כאמור יש כיום מצוקת נישואין בארץ.

מי לא יכול להינשא בישראל?

1. חסרי דת לא יכולים להינשא בישראל היות ובישראל יש רק נישואין דתיים. מי שנולד לאב יהודי ואם נוצריה הוא חסר דת וכנ"ל אב יהודי ואם מוסלמית היות וגם היהדות לא מכירים בהם כבן דתם.
2. כמו"כ בני זוג מבני דתות שונות.
3. כהן וגרושה.
4. כהן וגיורת.
5. כהן וחלוצה.
6. מחזיר גרושתו לאחר שנישא לאחר.

 

מצוקת נישואין כוללת גם את אלה שיכולים להינשא אך הם לא רוצים להינשא לפי הדת ובטקס דתי, זו גם מצוקת נישואין כי זו כפייה דתית במובן מה.

בגלל מצוקת הנישואין ומצוקת הגירושין (לא ניתן להפריד בין השניים היות ויש שלא רוצים להינשא בטקס דתי דווקא בגלל מצוקת הגירושין) התפתחו מסלולים עוקפים / אלטרנטיביים לזוגיות (זוגיות אלטרנטיבית ולא בהכרח חתונה אלטרנטיבית) ובשיעורים הבאים נעסוק במסלולים אלו:

1. קידושין פרטיים.
2. נישואים אזרחיים.
3. ידועים בציבור.

 

קידושין פרטיים:

עפ"י ההלכה אקט הקידושין הוא אקט פרטי של הצדדים. לא צריך רב. צדדים יכולים לערוך טקס בעצמם עם שני עדים כשרים ואין עם זה שום בעיה. עפ"י ההלכה ישנם 3 דרכים לקידושי אישה: כסף, שטר וביאה.

נעסוק בקידושי כסף היות וקידושי שטר וביאה אינם מקובלים ונערכים כאלו היום.

בקידושי כסף מספיק שגבר עונד על אצבעה של אישה טבעת השווה פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל בנוכחות שני עדים כשרים כדי שהקידושין יהיו תקפים.

להלכה, נושא זה של קידושין פרטיים היווה תקלה חמורה כי כל ילד יכול לקדש את חברתו ואז לגרש אותה ואף אחד לא מודע לטקס הקידושין שבוצעו.

אם אישה באה לאחר שאדם נפטר וטוענת שנערך בינם לפני עשרות שנים טקס קידושין פרטי ומגיע לה חלק בירושה או אם בוצע טקס כזה האישה הופכת לאשת איש ואף אחד לא יודע מזה והיא יכולה להתחתן שוב ובעצם היא אשת איש וילדיה יהיו ממזרים ולכן גם מבחינה הלכתית הטילו מגבלות על ביצוע קידושין פרטיים. היו חרמות ותקנות שונות כשקמה מדינת ישראל בשנת 1950 הותקנו תקנות שנקראות תקנות ירושלים, אותן אלה שגם עסקו בגיל הנישואין ושם הן עסקו גם בקידושין פרטיים והטילו איסור על עריכת קידושין כאלה והתקינו שקידושין חייבים להיערך יחד עם החופה (פחות חשוב לענייננו – חיבור בין הקידושין לנישואין), בנוכחות רב ועם רישום מוקדם.

תקנות אלו לא עסקו בתוקף. לא הייתה קביעה שמי שעורך טקס פרטי הטקס לא תקף. אומנם הם אומרים שעריכה בטקס פרטי מהווה עילה לחיוב בגט אך לא זה המקרה הנפוץ.

כאן התחילה הבעיה של המערכת הדתי בדילמה שמחד מדובר בקידושין תקפים לכל דבר ועניין אך מאידך אם אדם מבצע טקס פרטי ומבקש הצהרה לטקס זה אם היא תיתן הצהרה כזו היא מכשירה את טקסי הקידושין הפרטיים.

גם בעיניים אזרחיות, טקס נישואין פרטי הוא תקלה גדולה וניתן להביא כדוג' את דוגמת הירושה היות ולנישואין יש השלכות משפטיות גדולות ומהותיות. או יהיה לזה נפקות נוספת לפקודת הראיות שאישה אינה חייבת להעיד נגד בעלה ואם מדובר בטקס פרטי כל אישה שלא תרצה להעיד תטען לטקס פרטי.

כשנבחן את פסקי הדין נראה שהמערכת האזרחית נתקלה בבעיה נוספת כי קידושין פרטיים במקור לא היה פיתרון לעוקפי דת אלא היה יותר במקרים של קידושין לא ראויים, קידושי חטיפה, קידושי שחוק (כאן זה פחות בעיה כי יש צד הרוצה להתיר את הנישואין) וכדו' ולגביהם הייתה דילמה איך לנהוג לגביהם.

 

ראשית נעסוק בנישואין שביקשו להירשם במירשם האוכלוסין, שם נוצר החיכוך הראשון בין בית הדין לבג"ץ.

משמעות הרישום במירשם באופן רשמי היא חסרת משמעות והיא סטטיסטית בלבד וע"ז שאל השופט רובינשטיין כי אם זה כלום אז למה כולם נלחמים על זה.

זה ראשית כל, עניין של מקובלות חברתית.

בנוסף כל רשויות המדינה ומרבית המוסדות מסתמכים על הנאמר בתעודת זהות על אף שלפי החוק זה אינו אפילו ראיה לכאורה.

המקרים שהתעוררו סביב הרישום היו אותם מקרים שנגעו לבני זוג שפתאום גילו פתח, שאם הרבנות לא מוכנה להשיאם הם עדיין יכולים להינשא על פי ההלכה והנישואין יתפסו בדיעבד אף אם מלכתחילה הם אסורים. וכאן המערכת הדתית הייתה בבעיה קשה.

פסק הדין הראשון שעסק ברישום של קידושין פרטיים היה פס"ד גורפינקל – שם דובר על גרושה שרצתה להתחתן עם גורפינקל וביקשו ממנו להוכיח שהוא לא כהן (היות וגורפינקל הוא שם של כוהנים בדר"כ) הוא לא הצליח להוכיח ולכן ביצעו קידושין פרטיים כדת משה וישראל. לאחר ביצוע הטקס ביקשו מפקיד הרישום לרושמם כנשואים בטענה שהם ביצעו טקס פרטי, הוא סירב והם הגישו בג"ץ שמצידו טען שהוא צודק והם צריכים לקבל מבית הדין הרבני תעודה שהם נשואים אך מאידך נתן להם תעודה שאסור להם להינשא לאחרים ללא גט והם ע"י זה הלכו לפקיד הרישום שרשם אותם מכוח תעודה זו.

בית הדין הרבני הבין שבסיפוק תעודה כזו הם מביאים להם מה שהם רוצים ובעניין גורדניצקי בית הדין לא הביא להם גם לא את התעודה שאסור להם להתחתן עם אחרים. הם פנו לבג"ץ נגד בית הדין ונגד פקיד הרישום שמצידו אסור לו להכריע ישירות בתוקפם של נישואין אלא בהכרעה אגבית. אז הוא הלך על התביעה נגד פקיד הרישום שם זה אכן יהיה רק הכרעה אגבית ורק לעניין הרישום ולא תקיפה ישירה כפי שהיה נדרש לו היה מחליט כך בתביעה נגד בית הדין הרבני.

לדעת איילת למרות שאומרים שזו הכרעה אגבית בעצם מדובר על הפיכה של פסק הדין של בד"ר וממילא תקיפה ישירה נגד ביה"ד למרות כל ההצהרות שאומרים שם בפסק הדין שזו הכרעה אגבית.

עד שנות ה-80 בד"ר עוד ניהל את המאבק מול בג"ץ. בית הדין עמד בבעיה גדולה כי כל מה שיחליט לא יהיה טוב.

אחרי עניין רודניצקי הגיע עניין כהן ומלר – שם דובר על כהן וגרושה שנישאו בטקס פרטי וביקשו מבד"ר שיצהיר או שהם נשואים או שהם פנויים או שאסור להם להינשא לאחר. ביה"ד נתן אומנם פסק דין שאסור להם להינשא לאחר אך הוסיף הערה שאין לרושמם כנשואים במרשם האוכלוסין.

חשוב לציין שנישואין של כהן וגרושה אומנם מהווים עילה לחיוב בגט אך אינם מקנים כל זכויות וחובות בין הצדדים מכוח ההלכה על אף שהם צריכים גט על פי ההלכה.

פקיד הרישום לא רשם מכוח פסק הדין. הם פנו לבג"ץ שמצידו אמר שהוא זה המוסמך להורות לפקיד הרישום והורה לו לרושמם כנשואים. בג"ץ אמר שאם הם חייבים בגט הם נחשבים נשואים. לדעת איילת בכלל לא בטוח שזו ההגדרה הנכונה כי ניתן לומר שנישואים הם אלו שהם בעלי זכויות וחובות וכאן שאין, הם לא נחשבים נשואים ובעצם בג"ץ עושה מניפולציות קטנות בדין הדתי.

לדעת איילת במקרה זה ניתן להבין את בית הדין הרבני כי בעצם מה שהם באמת רוצים זה אישור שהם נשואים וזה מה שהפריע לבית הדין ולכן הוא לא יכל לתת להם את האישור הנ"ל.

 

בעניין קידר – שם דובר על כהן וחלוצה שביצעו טקס פרטי – ביה"ד אמר שיש סתירות בדברי העדים וקיים ספק לגבי כשרות העדים ולכן לא ניתן לתת הצהרה שאסור לכם להינשא לאחרים ללא גט אך אם תרצו להינשא נדון במעמד שלכם. הם פנו לבג"ץ ובג"ץ אכן מאשר את רישומם כנשואים.

אך בכל אופן רואים כאן שבד"ר משתמש במשהו אחר לגמרי – בד"ר אומר שיש ספק בקידושין עצמם ובג"ץ קובע שאין. והשאלה נשאלת מהיכן הסמכות של בג"ץ לבחון כשרות עדים הלכתית הרי זה בכלל לא התחום שלו לבחון כשרות עדים ועוד תוקף ספציפי. כאן מדובר במעורבות אפילו יותר חריפה מבבלי שם מדובר על נושאים רכושיים וכאן מדובר בנושאים הלכתיים נטו.

מאז בית הדין הרבני נכנע והוא מאשר נישואים שכאלה. כיום מקרים אלו של קידושין פרטיים התמעטו היות והתחליפים רבים כגון ידועים בציבור וכדו'.

 

התנאים המצטברים לקבלת סעד ע"י בג"ץ:

1. מנועים מלהינשא ברבנות (כדת משה וישראל) – מי שמקבל סעד מבג"ץ הם אלו שלא כשרים להינשא על פי ההלכה.
2. מיצוי הליכים בבית הדין הרבני – לכאורה בג"ץ לא ייתן סעד למי שלא מנוע מלהינשא ברבנות אך אם הם פונים לבית הדין הרבני לאחר שביצעו טקס פרטי מן הסתם הם יקבלו סעד בבית הדין כי אם הכהן והגרושה מקבלים סעד אז הם שהם כשרים להינשא ודאי שהם יקבלו סעד.
3. טקס תופס ולו מספק על פי הדת – אם הטקס לא תופס אין משמעות לנישואין אז הממסד ודאי לא ייתן סעד כי הם לא ערכו טקס חוקי ואין שום אינטרס לבג"ץ לדון כאן.                    

 

מבחינת ההלכה פסולי החיתון חוטאים גדולים יותר ובכל אופן הם אלו שיקבלו סעד מבג"ץ לעומת החוטאים הקטנים יותר מבחינה הלכתית שלא יקבלו סעד בבג"ץ. פרופ' רוזן צבי אומר שלתקנת הציבור ניתן לצקת תוכן דתי או חילוני וכאן ביהמ"ש יוצק תוכן חילוני כי זה שיש לו אלטרנטיבה להינשא ברבנות והתחתן בטקס פרטי זהו החטא הגדול מבחינה אזרחית לעומת זאת הכהן והגרושה הם החוטאים הקטנים יותר מבחינה אזרחית ולכן הם אלו שיקבלו את הסעד.

 

2 הערות חשובות:

1. טקס רפורמי – מה המשמעות של טקס כזה? אם פונים לרפורמים הם אומרים להם שבנוסף לטקס הרפורמי עליהם להינשא אזרחית בחו"ל. טקס רפורמי הוא לכאורה טקס פרטי עם רב רפורמי וא"כ לכאורה כיוון שהם כשרים הם לא צריכים סעד מבג"ץ ויכולים להיעזר בבית דין אלא שבית דין רבני היום כל טקס רפורמי הם פוסלים ולא יצריכו אף גט לחומרא ולא נותנים לו הכרה הלכתית והוא לא עונה אף על תנאי השלישי ולכן הם דורשים שיינשאו בחו"ל נישואין אזרחיים בכדי שיקבלו סעד אזרחי.

2. נישואין ביגמיים ונישואין שאינם עומדים במגבלת הגיל – מדובר בעריכת טקסים פרטיים. אין פסיקה מוכרת בעניין. אך היפותטית נניח שזוג מתחת לגיל נישואין עורך טקס פרטי ועכשיו הם רוצים להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין ובד"ר לא רוצה להביא להם סעד, האם בג"ץ יתן סעד? לכאורה הם עונים על כל התנאים הנדרשים אך אם הולכים לרציונל שמאחורי התנאים הללו ואם באמת התנאים שקבע בג"ץ למעשה מעגנים תקנת ציבור חילונית בג"ץ לא ייתן להם סעד כי הם חוטאים גדולים מבחינה חילונית אזרחית. רישום סביר להניח שבית משפט לא ייתן. אם כי לקבל סעד כידועים בציבור ניתן לדון אם יוכלו לקבל סעד או שלא האם העובדה שהטקס היה חטא חילוני ימנע מהם לקבל גם סעד כזה או שהטקס היה חטא אך החיים ביחד אינם חטא חילוני וידועים בציבור זה הכרה בחיים יחד ותו לא.

 

לקרוא לשיעור הבא: את צונן, שקולניק ופונק שלזינגר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רישום (המשך):

בפס"ד צונן שם דובר על זוג שהתחתנו בטקס פרטי לאחר שהתעודה על גירושי הבעל לא הגיעה עד לזמן שנקבע לנישואין ולאחר מכן יחסי הזוגיות של הצדדים עלו על שרטון והיא תבעה מזונות מן הבעל. נאמר שם שכיוון שהטקס הפרטי לא נעשה מחוסר ברירה כי לא הייתה מניעה מבחינתו לבצע את הצדק כי עניין התעודה היה עניין טכני ולכן הנישואין לא מוכרים וממילא זה לא מצדיק סעד כיוון שהם ביצעו חטא חילוני.

בד"ר מחוייב לתת סעד ואין לו שיקול דעת שלא לתת סעד בשונה מבג"ץ שיש לו שיקול דעת לתת או לא לתת סעד וזה מה שבג"ץ אמר שהם מחויבים לתת סעד ואין להם שיקול דעת אם לתת או לא לתת סעד כתוצאה מחוסר ניקיון כפיים כזה או אחר.

שאר בתי המשפט האזרחיים גם אם באים אליהם שלא בתום לב הם מחויבים לתת סעד. לבימ"ש אזרחי אין שיקול דעת אם לתת סעד או לא בשל חוסר ניקיון כפיים של התובע.

בצונן אמנם ביהמ"ש העליון ישב על פסק הדין אך לא בתור בג"ץ אלא בתור ערכאת ערעור אזרחית וזה מה שאמר השופט לוין בדעת מיעוט שגם לבימ"ש עליון בשבתו כבימ"ש לערעורים אין שיקול דעת לתת או שלא לתת סעד ולכן ביהמ"ש טעה באומרו שהיא לא עמדה בתנאי הסף של התנאים שהבאנו שיעור שעבר שהטקס היה מחוסר ברירה ואין יכולת לערוך את הטקס ברבנות היות ותנאים אלו יכולים להיקבע ע"י בג"ץ בשבתו כבג"ץ אך לא בשבתו כבימ"ש לערעורים.

[זה שבית משפט מחויב לתת סעד בכל מקרה ללא אפשרות של שיקו"ד זה הכלל המשפטי, החריג הוא בג"ץ שנקבע בחוק שהוא בית דין בעל שיקול דעת].

כאמור, המאפיין לתנאי בג"ץ למתן סעד הוא תקנת הציבור החילונית בניגוד לתקנת הציבור הדתית ולכן לא רוצים לתת סעד למי שעבר על החוק האזרחי והוא בעצם חוטא חילוני.

כאן יש הבדל בין כשבני הזוג באים יחד לבין מצב בו מדובר שהבעל נגד האישה.

בעניין צונן צד הבעל הרוויח וקיבל פרס על זה שנהג שלא כשורה וא"כ לדעת איילת אם הרציונל הוא שלא ייצא חוטא נשכר לא בטוח שרציונל זה יושם כהלכה בעניין צונן.

אם הייתה פונה לבד"ר מן הסתם הייתה מקבלת סעד היות ובפועל יכלו להכיר בטקס הפרטי כיוון שמבחינת הדת היהודית הם יכלו להתחתן וזה היה רק עניין טכני וכאמור, מבחינת הדין הדתי מדובר בחוטא קל יותר היות ומבחינת ההלכה הם רק עברו על תקנת ירושלים אך לא עברו איסור בעצם הנישואין כמו למשל כהן וגרושה.

לו היום עניין צונן היה מגיע לבית המשפט יש להניח שבית המשפט כן היה נותן סעד למזונות היות וכיום כבר מוכר חוקית עניין הידועים בציבור גם לגבי זכות המזונות וקשה לומר שביהמ"ש היה מחשיב את החטא החילוני של עריכת טקס פרטי ככל כך חמור עד כדי להחשיבה כגרועה יותר מידועה בציבור.

[יש פס"ד של מזונות בנישואין אזרחיים שם מדובר היה בבני זוג שהיו נשואים תקופה מאוד קצרה ושם לא הכריעו לגבי תוקף הנישואין וא"כ זכותה למזונות הייתה מעצם החיים המשותפים שזה בעצם כמו ידועים בציבור – נדבר על זה בהמשך].

לגבי פרשנות התנאי של "אין יכולת לערוך ברבנות" בעניין צונן השאלה עלתה כשמדובר במניעה לערוך טקס ברבנות איזה סוג מניעה מחפשים.

ניתן לדבר על מס' סוגי מניעות:

1. הלכתית מול עובדתית - כהן וגרושה למשל זוהי מניעות הלכתית הקיימת גם בזמן הטקס וגם לאחר מכן. לעומת זאת בני הזוג בצונן בזמן ההתדיינות הם היו במצב של סכסוך ולכן לא היה ניתן לומר להם בזמן ההתדיינות שהם יכולים להינשא (שזו הייתה הנחת שמגר) ובעצם לא הייתה יכולת אמיתית עובדתית להינשא. 3 התנאים של בג"ץ גובשו בפס"ד שגב ושם השופט אגרנט אמר שכאשר יש מניעה בין הלכתית ובין עובדתית כגון בשל מניעות להמשך קשר הנישואין אז מתקיימת המניעות, שם הנקודה המרכזית הייתה שהגבר נפטר (אומנם הם היו כהן וגרושה אך לא זו הייתה הנקודה המרכזית) ולא היה שייך לדון אם יכלה או לא יכלה להינשא ומשם משתמע שבעצם מסתכלים האם בני הזוג יכולים להתחתן עובדתית או שלא והיות והבעל מת עובדתית הם לא יכולים להתחתן. השופט שמגר בצונן דיבר רק על מניעות הלכתית ולא על מניעות עובדתית לעומת שגב שדיבר גם על מניעות עובדתית ובעצם שמגר לקח את תנאי המניעות משגב אך פירש את זה רק לפירוש ההלכתי כאילו אנחנו נותנים סעד רק לנפגעי המצפון.
2. בעת ההתדיינות מול מניעות עתידית – כאמור בצונן זו הייתה מניעות גם עובדתית וגם בעת ההתדיינות.

הביקורת האמורה על שמגר בצונן ידועה וסביר להניח כאמור שלו זה היה מגיע היום לבית משפט ההלכה הייתה נפסקת באופן שונה.

 

נישואין פרטיים – מבחינה פרקטית:

- מבחינת יחסי ממון ועריכת הסכם ממון היה ויכוח בפס"ד כהן האם זוג שערך הסכם פרטי יכול לערוך הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון ונקבע שם בסופו של דבר שלעניין יחסי ממון מי שרשום במרשם האוכלוסין כנשוי יחול עליו יחסי ממון לגבי הסכם הממון (החלק של הסכם ממון בחוק) אך לגבי החלק של אם לא נערך הסכם שיחול או חזקת השיתוף (לאלו שנישאו לפני 74) או הסדר איזון המשאבים (שיחול לאלו שנישאו לאחר 74), לגבי חלק זה לא הוכרע אם יהיה שייך לגביהם או לא.

- לגבי רישום הם יקבלו סעד אם הם מקיימים את התנאים שנאמרו בשגב. אם הם לא רשומים במרשם האוכלוסין למשל מי שיכל לערוך טקס ברבנות ועשה פרטי הם לא יוכלו לקבל אישור על הסכם יחסי ממון בבית משפט.

- גירושין בנישואין פרטיים – אך ורק בבית הדין הרבני שקודם יכריע אם בכלל הטקס היה תקף. אם הוא מחליט שהטקס לא היה תקף כמו בטקס רפורמי אם כן לא צריך גט גם לא לחומרא.

 

כהן וגרושה שנישאו בטקס פרטי ובד"ר מוציא להם החלטה שהם אסורים להינשא לאחרים ללא גט והם נרשמים כנשואים. לימים אם בני הזוג נפרדים ומוגשת תביעת מזונות, היות ומזונות הם לפי הדין הדתי ועפ"י הדין הדתי כהן אינו חייב במזונות גרושה, גיורת או חלוצה ולכאורה אינה זכאית למזונות (וכאן אין הוראה הקיימת במזונות ילדים שאם הדין האישי לא מחייב מזונות ניתן להטיל חיובי מזונות מכוח הדין האזרחי).

 

לסיכום – לא מומלץ להתחתן בטקס פרטי ישנם דרכים חלופיות לרבנות טובות יותר וכפי שנראה להלן.

 

נישואין אזרחיים:

חשוב להדגיש שטקסים שנערכים ע"י שולמית אלוני, אברי גלעד, יאיר לפיד וכדו' אינם הופכים את טקסים אלו לנישואין אזרחיים תקפים היות ולנישואין תקפים נדרשים שני תנאים:

1. כושר להינשא.
2. צורה תקפה – בישראל אין שום משמעות לטקס אזרחי ולכן אין כאן צורה תקפה.

הטקסים הללו הם טקסים שאין להם שום משמעות משפטית וגם בחו"ל אין שום משמעות לטקסים אלו כי בכל מדינה יש צורה ודרך לביצוע הטקס וסתם טקס לא יתקבל.

הדיון שלנו לגבי נישואין אזרחיים ייערך מנקודת מוצא שאנו מניחים שעורכי הטקס ערכו את הטקס לפי הכללים של המדינה בו הם ערכו את הנישואין ולפי דיני אותו מקום הם ערכו טקס תקף ומה שיעניין אותנו זה איך מדינת ישראל משקיפה על נישואין אלו.

פס"ד סקורניק – היום שליש מפסק הדין לא רלוונטי אך הוא פס"ד בסיסי – שם דובר על נישואין אזרחיים שנערכו בחו"ל לגבי משמעותם בישראל.

יש בעצם שני סוגי אוכלוסיות העורכים טקסי נישואין אזרחיים בחו"ל:

1. אזרחים ותושבי חו"ל – לאחר שערכו נישואין בחו"ל, במקום המגורים שלהם הם החליטו להפוך לתושבי מדינת ישראל ואזרחיה.
2. אזרחים ותושבים של מדינת ישראל שדיני הנישואין של מדנ"י לא מתאימים להם – ועורכים את הטקסים שלהם בחו"ל.

 

לגבי הקבוצה הראשונה ברור שנישואיהן יוכרו היות ואדם לא משנה את הסטטוס שלו רק בגלל שהוא עובר לגור במדינת ישראל.

פס"ד סקורניק עסק בשאלה זו – שם דובר על בני זוג שעלו מפולין. לכל השופטים היה ברור שהנישואין תקפים. המחלוקת הייתה לגבי הסיבה מה הרציונל המשפטי לכך שהובילה למסקנה שונה לגבי אזרחים ישראלים שנישאים אזרחית בחו"ל. עד לפני חצי שנה לא הייתה הכרעה ביניהם.

בוטאו שם מס' דעות כדלהלן:

פס"ד של אגרנט – כיום הוא יצא מהתמונה – הש' אגרנט הולך לפי הדין האישי ואומר שענייני המעמד האישי שנדונים בבתי המשפט האזרחיים צריכים להיות מוכרעים עפ"י הדין האישי עפ"י ס' 47 לדבר המלך ולכן מה שצריך להחיל זה הדין האישי.

לגבי אזרחים זרים ס' 64(2) לדבר המלך קובע כי דינם האישי הוא דינם הלאומי.

וא"כ אזרחי מדינת ישראל הדין הקובע לגביהם הוא הדין הדתי ולגבי אזרחים זרים הדין הקובע הוא דינם הלאומי.

כשאדם מחליף את דינו האישי יש לשאול איזה דין חל האם הדין שלהם היום או הדין שלהם אז ועל כך הוא עונה שיום המעשה הוא הקובע והיות וביום המעשה דינם האישי היה הדין הלאומי והיות ועפ"י הדין הפולני נישואיהן תקפים, אז הם תקפים.

פס"ד ויתקון – [במשפט הבינלאומי הפרטי שם אם עורכים חוזה עם חברה צרפתית לגבי יבוא מוצרים מסין. אם צד טוען להפרת חוזה השאלה העולה היא איזה דין יחול ולאיזה בית משפט יש סמכות] ויתקון שואל את אותה שאלה העולה במשפט בינלאומי פרטי לגבי ס' 47 לדה"מ הקובע כי הדין האישי הוא הקובע לאזרחי ישראל ואומר שזהו דין פנימי של מדינת ישראל וכיוון שמדובר באזרחים זרים מעורב כאן אלמנט זר וא"כ לא ברור בכלל שהדין הישראלי הפנימי הוא זה שיחול מאידך למדינת ישראל אין כללי משפט בינלאומי פרטי בעניין נישואין וא"כ יש לאמץ את הדין האנגלי (אז, בלקונה פנו למשפט המקובל) ועפ"י הדין הבינלאומי הפרטי האנגלי על צורת הטקס חל דין מקום עריכת הטקס ולכן במקרה זה הדין הפולני הוא זה הקובע. לפי גישת ויתקון אם כן היות ובמשפט הבינלאומי הפרטי המקובל מבחינים בין צורה לבין כושר כאשר על צורת הטקס אכן חל דין מקום עריכת הטקס אך לגבי הכושר להינשא הולכים לפי דין מקום המושב א"כ אם אתה ישראלי הדין החל לגבי כושר הוא הדין הישראלי (למשל אדם שרוצה להינשא נישואי ביגמיה או נישואי קרובים שאומנם מבחינת הצורה ניתן ללכת למדינה אחרת ויחול הדין החל שם אך מגבלות של כושר נחשבות כמגבלות חמורות יותר ולגביהם לא ניתן יהיה לעקוף ע"י שינוי מקום הטקס).

דעתו של אולשן – לא חשובה.

פס"ד של זוסמן בעניין פונק שלזינגר – הוא אומר שכל האבחנה בין כושר וצורה היא לא לעניין ויש לאמץ את הגישה האמריקאית שהן לגבי תוקף והן לגבי צורה חל הדין המקומי. לדעת איילת אמירתו אינה מדוייקת כי הדין האמריקאי הוא לגבי נישואין בתוך המדינות בארה"ב אך כלל לא בטוח שזה הכלל בין אחת ממדינות ארה"ב למדינה אחרת לגמרי כמו צרפת, אנגליה וכדו'.

 

עד לפני חצי שנה לא הייתה הכרעה בין הגישות ואומנם לגבי המקרה הספציפי של סקורניק הייתה הכרעה כי כולם הגיעו לאותה מסקנה בשורה התחתונה אך ישנם מס' מקרים שתהיה בהם נפקות בין הגישות כדלהלן (נמנה 5):

1. זוג יהודים אזרחי ותושבי צרפת הנישאים בצרפת ומחליטים לעלות לישראל. עפ"י אגרנט יום המעשה הוא הקובע ולכן דינם האישי היה דינם הלאומי קרי הדין הצרפתי ולפיו הנישואין תקפים. לפי ויתקון שיש הפרדה בין כושר וצורה במקרה הזה גם מקום מושבם צרפת וגם מקום עריכת הטקס היה צרפת ולכן בשני הקריטריונים פונים לדין הצרפתי ולפיו תקף. עפ"י זוסמן אין להפריד והן בשאלות כושר והן בשאלות צורה כיוון שהטקס נערך בצרפת הוא תקף – כמו בסקורניק המסקנה שווה ביניהם.
2. זוג יהודים אזרחי ותושבי ישראל הכשרים להינשא זה לזו כדמו"י ונישאים בחו"ל. עפ"י אגרנט חל עליהם הדין האישי שהוא הדתי ועפ"י הדין הדתי צורת הנישואין לא תקפה ולכן הנישואין לא תקפים היות ונדרש כושר וצורה. עפ"י ויתקון מבחינת הכושר – הולכים לפי דין מקום המושב שהוא ישראל ועל פיו הם כשרים. מבחינת הצורה לפי מקום הטקס והיות ושם תקף, אז הנישואין תקפים וכנ"ל לפי זוסמן כיוון שהכל לפי מקום הטקס.
3. אזרחים ותושבים של מדינת ישראל יהודי ומוסלמית הנישאים בקפריסין וחוזרים למדינת ישראל. עפ"י אגרנט הדין החל עליהם הוא הדין האישי ובמקרה זה גם הדין היהודי וגם המוסלמי אוסר עליהם להינשא וא"כ אין להם כושר להינשא וגם הצורה לא תקפה ולכן לא תקפים הנישואין. עפ"י ויתקון הכושר נבחן לפי מקום המושב והיינו ישראל ועפ"י הדין הישראלי שהוא הדין האישי אין להם כושר ולכן אין תוקף לנישואין. עפ"י זוסמן – הכל הולך לפי הדין של מקום עריכת הטקס ושם הדין מתיר להם להינשא ולכן הנישואין תקפים.

 

לקרוא לשבוע הבא:

              בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים, פ"ד יז 225, 252 פיסקה 13 – 258 (זוסמן).

ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל, פ"ד לט(4) 399.

ע"א 4590/92 כהנא נ' כהנא [לא פורסם].

רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2) 213.

בג"צ 2232/03 פלוני נ' ביה"ד הרבני נאזורי ת"א יפו [טר פורסם].

בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני [טר פורסם].  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נישואין אזרחיים (המשך):

בשבוע שעבר דיברנו על גישת אגרנט (פרשנות אגרנט עפ"י פרופ' שאווה) – דין אישי, ויתקון – כושר = דין מקום המושב, צורה = דין מקום עריכתהטקס וזוסמן - כושר + צורה = לפי מקום עריכת הטקס.

 

"החריג הציוני" – אגרנט כדי להצדיק את גישתו הוא אומר שבמקרה שמדובר בבני זוג יהודים שחיו תחת שלטון דת ומאיים שאסר עליהם לערוך טקסי דת והם ערכו טקס דת על אף האיסור – מי אם לא מדינת ישראל תכיר בתוקפם של נישואין כאלה ובעצם הוא מראה שמהגישה שלו ניתן לתת תוקף של נישואין דתיים לנישואין שכאלו כי הרי לפי זוסמן וויתקון שהולכים לפי מקום עריכת הטקס הרי שם אין להם תוקף. לפי אגרנט הדין האישי היינו ביום עריכת הטקס ואם הם היו אזרחים זרים הדין האישי היינו הדין הלאומי שלהם אך לדעת אגרנט הדין הלאומי היינו בנוסף לדין הדתי היהודי ולכן מדינת ישראל תכיר בנישואין שכאלו. אפילו שבסקורניק לא דיברו על מקרה כזה הוא דרך מקרה כזה רוצה להסביר למה יש להישאר בדין האישי ולא ללכת לדין לפי מקום הטקס וע"ז כולם עונים לו שזה חריג שלכו"ע יכירו בזה וברור שיהודים שנישאו בחו"ל בטקס דתי כשהם היו אזרחים ותושבים של מדינה זרה מדינת ישראל תכיר בזה. מדובר במתן תוקף לא בשלילה שאם הם נישאו בנישואין אזרחיים יכירו בטקס הזה ולא ישתמשו בטיעון שחל עליהם גם הדין האישי השולל נישואין שכאלה אלא זה רק לחיוב ולא לשלילה.

 

כאמור, עד פסק הדין של ברק שעסק בגירושין ונישואין אזרחיים לא הייתה הכרעה בין שלושת הגישות הללו.

הלכת פונק שלזינגר פתרה רבות את הכורח של ההכרעה בעניין זה כיוון שלעניין רישום הוכרע שיש לרשום גם בלי להכריע בתוקף. הלכה זו השפיעה גם על גיור שרושמים גיור גם ללא הכרעה בתוקף. כמו"כ לגבי רישום של אימוץ לסבי –בפס"ד ברנר-קדיש, שם עפ"י תעודת אימוץ הוכרע שיש לרשום אף ללא הכרעה בתוקף.

חשוב לציין שהרישום לעניין נישואין הוא אפילו לא מהווה ראיה לכאורה אם כי כאמור בפרקטיקה כולם מסתמכים על רישום.

אין ספק לדעת איילת כי הלכת פונק שלזינגר הינה פיקציה להימלט מהכרעות מעוררות מחלוקת "כאילו" אין הכרעה אך בעצם ביחס לאדם ברחוב הרישום כמוהו כמכריע.

מאידך, עם השנים הלכו והצטברו שאלות שחייבו הכרעה בתוקף. למשל – זוג התחתן בנישואין אזרחיים לפני 1974, הם נפרדים והאישה מבקשת חצי לפי הלכת השיתוף. ביהמ"ש אמר לה שאין צורך להכריע אם היא נשואה או לא כי גם כידועים בציבור מגיע לה חצי. וכנ"ל לגבי ירושה ביהמ"ש לא הכריע בתוקף נישואין אלא קבע שידועה בציבור מספיק כדי להיכלל בירושה וכדו'.

ביהמ"ש היה חייב להכריע בתוקף נישואין כאשר בנ"ז נישאו בנישואין אזרחיים ונפרדו ו-3 חודשים לאחר מכן היא מתה. האם הוא יורש? אם הם נשואים הוא יורש אך אם הם לא נשואים (הנישואין לא תקפים) מרגע שנפרדו הם כבר לא ידועים בציבור.

עפ"י גישת אגרנט הדין האישי לא מכיר בתוקף ואז הם לא נשואים.

עפ"י גישת ויתקון יהיה לנישואים תוקף וכך גם עפ"י זוסמן.

בכל מקרה הפסיקה התחמקה מהכרעה.

נושא המזונות הוא נושא שעורר קושי מיוחד היות והדין החל בישראל במזונות הוא הדין האישי.

המקרה הקל - פס"ד סקורניק או שמואל – בנ"ז שנישאו אזרחית כאשר היו תושבי ואזרחי חו"ל – זהו המקרה הקל כי כשהם היו אזרחים זרים דינם האישי היה הדין הלאומי ולכן לפי 3 הגישות יכירו בתוקף הנישואין.

המקרה הקשה יותר - אך אם אותם בני זוג היו יהודי ונוצריה שנישואיהן תקפים במדינת ישראל אך היחסים שלהם עלו על שרטון והיא תובעת מזונות בינתיים והיות ובמזונות הדין האישי הוא זה שחל עפ"י הדין האישי גבר פטור ממזונות אשתו הנוכריה.

לביהמ"ש אין סמכות להכריע בתוקפם של נישואין אלא בצורה אגבית וכך הם נדונו כל הזמן רק בצורה אגבית, אגב עניין מסוים.

בעצם ביהמ"ש אזרחי בניגוד לבד"ר מתחשב בכללי בינלאומי פרטי ולכן הוא יכול לתת תוקף לנישואין גם כשהם לא נערכו כדמו"י. כאמור במזונות התעורר הקושי כי גם אם מכירים בתוקף הנישואין דיני המזונות מחזירים את המצב לדין האישי ואז הועלה בפסיקה רעיון לקונסטרוקציה משפטית לראשונה בפס"ד פורר – שם דובר על כך שיש לצאת מנקודת מוצא שהנישואין תקפים ואז לבחון את המזונות עפ"י הדין האישי לאחר שהנחנו שמדובר בנישואין תקפים היות והמשפט הישראלי מכיר בנישואין שכאלה (בתושבים ואזרחים שהיו בני מדינה זרה בעת עריכת הטקס) אנו שואלים מה גבר יהודי חייב לפי הדין הדתי לאשתו הנשואה (הולכים לפי הדין האישי של החייב) בפורר זאת הייתה הטענה – שם דובר בכהן וגרושה תושבי ישראל שנישאו בנישואין אזרחיים באיטליה וטענו שלא לאמץ את גישת אגרנט אלא את גישת זוסמן נניח להכיר בתוקפם של הנישואין ואז לדון בחיובי מזונות עפ"י הדין האישי. השופטת נתניהו אמרה לאישה שגם אם ביהמ"ש יסכים לקונסטרוקציה הזו כהן עפ"י הדין הדתי אינו חייב מזונות לגרושה אשתו וא"כ לא יהיו חיובי מזונות גם אם יכירו בתוקפם של הנישואין.

קונסטרוקציה זו התקבלה בחלקה בפס"ד שמואל – שם היה מדובר בסיטואציה הקלה כי הם נישאו בהודו כשהוא לפחות היה אזרח ותושב הודי (נעזוב את עניין המרת הדת כי הוא לא רלוונטי לעניין הניתוח) וגם היא אפילו אם הייתה ישראלית התושבות שלה הייתה הודו. ברק מקבל בעצם את הקונסטרוקציה של שמואל שיש להניח שמדובר בנישואין תקפים ועכשיו הוא יבדוק מהי חובת המזונות שחלה על גבר בנישואין תקפים כלפי אשתו אלא שבשמואל ביה"ד הרבני בינתיים קבע חיוב בגט וזה פעל לרעתה היות וגם בני זוג שנישאו כדת מו"י וחייבו אותה בגט אין מזונות. היא טענה שחייבו אותה בגט כיוון שזה היה נישואין אזרחיים אך ביהמ"ש אמר שיש להחזיר את העניין למחוזי שיבחן למה היה חיוב גט האם רק בגלל הנישואין האזרחיים או בגלל סיבה אחרת שאכן תשלול ממנה מזונות. וא"כ בזוג תושבי ואזרחי חוץ שנישאו נישואין אזרחיים במדינה זרה ראשית יוצאים מנקודת מוצא שהנישואין תקפים ויש חיוב מזונות עפ"י הדין האישי ממילא ואז בודקים מה חייב אדם עפ"י הדין האישי לו היה מדובר בנישואין תקפים לפי הדת.

בין שמואל לפלונית (של המזונות) הייתה בעיה במקרה של כהן וגרושה כפי שהיה בפורר שאפילו אם נקבל את קונסטרוקציית שמואל תהיה בעיה היות ועפ"י הדין האישי כהן לא חייב במזונות אשתו גרושה. עניין כהנא היה הראשון שהתמודד עם זה והצטרף לשורת פס"ד של שמגר (כהן, כהנא וסלומון) בעד חיוב מזונות לטובת האישה ללא נימוק מסודר (דר"א היה עניין שגם נקרא כהנא מס' שנים קודם עם אותן עובדות ושם ביהמ"ש אמר שידיו כבולות) וכאן בעצם מתחיל הליך יצירת מזונות אזרחיים והתנתקות מהדין הדתי.

רותי הלפרין קדרי טוענת שלשמגר כן הייתה משנה סדורה אך זה לא מסתדר עם פסיקתו בצונן למשל. ברק לעומתו הפסיקה שלו הייתה בעלת משנה סדורה מאוד כמו שרואים שקבע בפלונית עם חיוב מזונות אזרחי מדיני החוזים, עפ"י עקרון תום הלב וכדו'.

פס"ד פלונית (של המזונות) – במחוזי בעצם הכריעו בין הגישות השונות לתוקפם של הנישואין. הלכת שמואל ניתנה כהלכה לגבי נישואין שהדין הישראלי מכיר בהם כשהם התחתנו כאשר הם היו תושבי ואזרחי מדינה זרה, ההנחה הייתה שכדי להחיל הלכה זו גם כאשר מדובר בנישואין אזרחיים של תושבי ואזרחי ישראל צריך קודם להכיר בתוקפם של נישואין שכאלו היות ועפ"י חוק אדם חייב במזונות אשתו עפ"י הדין האישי והיינו שאם היא לא אשתו = לא נשואים אין חובת מזונות. במחוזי פורת אכן הכריע וקבע שהנישואין לא תקפים ובעצם אימץ את גישת אגרנט ואם הם לא תקפים אין חובת מזונות. לדעת איילת אז ביהמ"ש העליון היה חייב להכריע לגבי תוקפם של הנישואין ולומר או שהנישואי לא תקפים לגבי המזונות לומר שאף אם הם לא תקפים יהיה חיוב מזונות עפ"י הסכם מכללא או לקבוע שהנישואין תקפים ואז יהיה מזונות עפ"י החוק.

אך לדעת איילת היא לא הבינה אז איך ניתן לומר שהנישואין תקפים וחיוב המזונות הוא מכללא היות ועפ"י החוק חיוב מזונות הוא עפ"י הדין האישי.

אך ברק אמר שם שהוא לא צריך להכריע בתוקף - בין אם הם תקפים ובין אם הם לא תקפים יש חיוב מזונות מכללא.

יש לנו 3 מצבים:

1. אזרחי ותושבי מ"י – נישואים דתיים.
2. אזרחי ותושבי ישראל – נישואים אזרחיים בחו"ל.
3. אזרחי ותושבי מדינה זרה – נשואים אזרחיים בחו"ל.

בפס"ד פלונית דובר על מצב של סיטואציה 2. אך ברק מתייחס גם לשתי הסיטואציות האחרות ואומר שלגבי הסיטואציה הראשונה לא ניתן לפנות למסלול חיוב מזונות עפ"י הסכם מכללא כי אם הוא יקבע כך הוא בעצם מרוקן את חוק המזונות במדנ"י. לגביהם ממשיך לחול חוק המזונות עפ"י הדין האישי.

לגבי סיטואציה 3 – גם הם לא יוכלו להשתמש במסלול חיובי מזונות מכללא וגם לגביהם ימשיך לחול חוק המזונות – דין אישי.

 

לדעת איילת – פס"ד זה הינו בעייתי כי אם הנישואין תקפים אז יש את חוק המזונות ואם יש את החוק אז לא ניתן ללכת למסלול הסכם מכללא וא"כ בעצם ברק רוקן את חוק המזונות מתוכנו. כמו"כ לא מובן מה ההבחנה בין הסיטואציות שרק ב- 2 נחיל את הסכם מכללא הרי גם בסיטואציה 3 קשה לומר שהם מתכוונים לקבל על עצמם בנישואין את הדין האישי הישראלי.

 

 

לשיעור הבא לקרוא את:

בג"צ 38/75 טליסמן נ' בית הדין הרבני האזורי, חיפה, פ"ד ל(1) 433, 434 – 436.

בג"צ 148/84 שמואל נ' בית הדין הרבני האזורי, תל-אביב, פ"ד לט(4) 393.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הזמנה - המשפט המבוים - כולם מוזמנים "בהזמנה רשמית" למשפט המבוים ב- 21.5 בשעה: 17:30 בנושא רישום אימוץ לסבי.

בפאנל ישבו: השופטת דורנר, קרייני ושמוליק מורן.

 

כאמור,יש היום חיובי מזונות במקרים מסוימים שהם לא מכוח חוק המזונות אלא מכוח הסכם מכללא וכפי שברק קבע לגבי סיטואציה 2 באזרחי מ"י שנישאו נישואין אזרחיים בחו"ל. השלב הבא שניתן לעשות יכול להיות לקחת גם את המצב השלישי (סיטואציה 3 בשיעור הקודם) של נישואין אזרחיים ולחייב במזונות מכוח הסכם מכללא.

האם זוג שהתחתן בנישואים דתיים יכול לטעון למזונות מכוח הסכם מכללא?

לפי הדין העברי המזונות הם עד לגירושין. לאחר הגט, לגבי ידועים בציבור מדברים כבר על מזונות משקמים ואז השאלה היא האם ניתן לטעון גם בנישואין דתיים למזונות מהסכם מכללא בכדי לקבל מזונות משקמים כאשר נטען כי רעיון המזונות משקמים הוא במצב שאישה שויתרה על פיתוח קריירה בשביל פיתוח הקריירה של הבעל ואם כן נדרוש מזונות משקמים לאחר הגירושין לאישה מכוח הסכם מכללא. לדעת איילת סביר להניח שבעתיד כבר יקבלו טיעונים שכאלה ויתחילו להיות כבר מזונות אזרחיים.

 

גירושין בנישואים אזרחיים:

גירושין בנישואים אזרחיים – בין בני אותה דת:

עד שניתן פסה"ד בעניין פלונית (של קפריסין) היה ויכוח האם הסמכות לדון בגירושין בין בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים תהיה מסורה לבד"ר. מקור הויכוח במקורו היה הנוסח של ס' 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שאומר "נישואים וגירושין של בני זוג יהודים בישראל אזרחי מדינת ישראל או תושביה יהיו בסמכותם הייחודית של בתי הדין הרבניים". מקור הקושי היה "בישראל" כאשר לא היה ברור האם המילה בישראל מתייחסת רק למילה יהודים או שהיא מתייחסת גם לנישואים וגירושין והיינו האם מספיק שהם יהיו יהודים ובישראל כדי שהסמכות תהא בידי בית הדין הרבני או שצריך שגם הנישואים והגירושים יהיו בישראל ואם הנישואין לא היו בישראל לא תהא סמכות לבד"ר.

היו שאמרו שמספיק שהגירושין בישראל כדי שתהיה סמכות ייחודית לבד"ר אף לפי הגישה שבישראל הולך גם על הרישא.

אלא שהבעייתיות בגישה זו הייתה שאם לפי בד"ר הנישואין שנערכו בחו"ל לא בסמכותו היות ולא נערכו בארץ וממילא לא תקפים איך תהיה לו סמכות לדון בגירושין כשלדעתו אין הם נשואים בכלל. זה עלה בפסיקה אך ביהמ"ש העליון אמר שקיימת אפשרות שביה"ד הרבני יפסוק "גט מחומרא" (מצב שלא צריך גט אך בגלל איסור האשת איש אישה זו שכולם חשבו עליה כנשואה תצא בלי גט – זה נראה רע לכן התקינו שידרשו גט לחומרא, אך במקרה של לחומרא אם הגבר לא רוצה לתת גט נותנים אישור לאישה להינשא לאחר בלי גט) ואז אם כן ביה"ד עוסק בגירושין ולכן תהיה לו סמכות.

מס' תהליכים הביאו לכך שביהמ"ש העליון שללו את סמכות בתי הדין הדתיים כאשר לא הכירו במושגים אזרחיים מסוימים.

למשל:

-                חוק הירושה מכיר בסמכות בית משפט אך אם הצדדים מסכימים ללכת לביה"ד תהיה לו סמכות. הייתה אישה ידועה בציבור, שלא הסכימה אך הילדים הסכימו לפנות לבית הדין. מבחינת בית הדין אם האישה ידועה בציבור אי הסכמתה רלוונטית ואם לא אי הסכמתה איננה רלוונטית. בית הדין קבע שהיא לא ידועה בציבור. ביהמ"ש קבע כי "ידועה בציבור" הוא מושג אזרחי שבית הדין לא מכיר בו ואם כן הוא לא יכול לדון במושגים שכאלה.

-                ילדה שנולדה לאישה מוסלמית מגבר מוסלמי נשוי (מחוץ לנישואין), אבהות לגבי מוסלמים היא עניין של מעמד אישי ומסורה לסמכות ייחודית של בית הדין השרעי, האישה תובעת אבהות כי היא רצתה לתבוע מזונות ולא יכלה לתבוע מזונות ללא הכרה והכרזה עליו כאבא וביה"ד השרעי לא הכיר בו כאבא כי זה היה מחוץ לנישואין. היא הגישה בג"ץ וחשין בפס"ד פלונית (בחלק אבהות בסילאבוס) קובע שיש אבהות ויש אבהות אזרחית וכמו שבידועה בציבור בתי הדין הדתיים לא מכירים וממילא אין להם סמכות כך גם באבהות אזרחית, הם לא מכירים וממילא אין להם סמכות בכך ולכן הוא הורה לגשת לבדיקת רקמות ולפי"ז לקבוע אבהות.

 

וכנ"ל רות הלפרין קדרי ואריאל רוזנצבי טוענים שיש "נישואין" ויש "נישואין אזרחיים" והיות ובית הדין הרבני לא מכיר בנישואין אזרחיים אין להם סמכות.

אך כאן ביה"ד הרבני (דייכובסקי) טרף את הקלפים של ביהמ"ש בפס"ד פלונית (קפריסין) בקובעו שביה"ד הרבני מכיר בנישואין אזרחיים בקובעו שיש מושג של "נישואין בני נוח" וממילא יש לו גם סמכות. הסיבה שביה"ד רוצה לשמור על הסמכות בנישואין אזרחיים ולתת גירושין גם בנישואין אזרחיים זה בגלל שהם חוששים שמעבר לטקס האזרחי בני הזוג יעשו גם טקס פרטי שהוא תקף מבחינה דתית ואז האישה תהא אשת איש מבחינה דתית וגירושין אזרחיים לא יספיקו כי אשת איש לא הופכת לגרושה רק בגט פיטורין כדת מו"י.

כיום, אם שניהם בני אותה דת, לגבי בית הדין הרבני כאמור הם מכירים במושג "נישואין אזרחיים" ולכן תהיה להם סמכות לגבי שאר בתי הדין הדתיים אם הם יכירו תהיה להם סמכות.

גם בטליסמן גם בשמואל עד פסה"ד פלונית(של קפריסין – הגירושין) הגישה המרכזית בבית הדין הייתה שהנישואין משוללי תוקף ואז או שנתנו להם אישור שהם פנויים או שאמרו להם שהם צריכים גט לחומרא ואם הם לא מסכימים לשתף פעולה ולתת גט (הבעלים או האישה) ביה"ד נתן להם אישור להתחתן גם בלא גט.

בניגוד לפלונית של קפריסין בטליסמן ושמואל דובר היה על נישואין אזרחיים כשהם היו אזרחים ותושבים של מדינה זרה ולא היה שום ספק שמדינת ישראל תכיר בנישואין שכאלו וביה"ד בשני המקרים אמר שהם פנויים לבסוף וא"כ היינו שאין תוקף לנישואין וביה"ד בעצם שלל נישואין שהדין הישראלי מכיר בהם לכל דבר ועניין ובג"ץ בכל אופן "מנפנף" את הגבר ואת האישה בטענה של שיהוי – פסיקה תמוהה מאוד לכאורה שלא מתאימה לבג"ץ שבדר"כ הולך נגד בתי הדין הרבניים. לדעת איילת מה שמסביר את עמדתם זו היא האידיאולוגיה שבמקרים אלו תאמה את האידיאולוגיה של בית הדין הרבני. לפי הגישה הדתית אין גירושין ללא אשם, מרבית שופטי העליון סבורים שגירושין הינם אף ללא אשם ובמקרה של טליסמן ושמואל הרי בני הזוג לא רצו לחיות יחד ולכן בית המשפט היה מעוניין באותה תוצאה של לשחרר את בני הזוג מקשר הנישואין ולכן התוצאה של בית הדין התאימה להם.

כיום, לאחר פסה"ד של דייכובסקי בפלונית שהכיר ב"נישואין אזרחיים" הוא נתן פתח לבית הדין לתת הצהרה על "גירושין אזרחיים" ואז מספיק שמערכת היחסים מעורערת (גירושין ללא אשם) ללא עילה נוספת אם כי דייכובסקי מדגיש שבמקרה של נישואין אזרחיים לא תהיה אפשרות לכרוך את שאר הסמכויות בהליך הגירושין והיינו שהגירושין הינם רק לצורך הרובד החיצוני של הנישואין (לאפשר להם להינשא לאחרים ללא עבירה על איסור הביגמיה) אך לא לצורך הרובד הפנימי.

לדעת איילת, כיום אם כן לאחר פס"ד זה עדיף להתחתן בנישואין אזרחיים משום שאז לא צריך עילה לגירושין ובנוסף לא ניתן לכרוך מזונות וכו' להליך הגירושין הגם שייעשה בבית הדין הרבני.

 

גירושין בנישואים אזרחיים – בין בני דתות שונות:

חוק השיפוט בענייני התרת נישואין מקרים מיוחדים מדבר על נישואים שנערכו בין בני דתות שונות בנישואים אזרחיים אם כי במקרים מסוימים ניתן להינשא בין בני דתות שונות גם בנישואין דתיים כגון בין מוסלמי ליהודיה.

חוק זה עבר הרבה שינויים.

כיום בנישואין בני דתות שונות, זה נדון בבית משפט לענייני משפחה שפונה לשני בתי הדין הרלוונטיים ובודק עימם האם ישנה דרך מיוחדת לפי אותם דתות להתיר את קשר הנישואין – במקרה שכן הוא יפנה את בני הזוג לבתי הדין הרלוונטיים לצורך התרה דתית; אם לא הסמכות תהא מסורה לבית משפט לענייני משפחה. בעבר שיקול הדעת כשהיא הייתה נתונה לנשיא ביהמ"ש העליון הוא יכול היה להעביר את הסמכות לבית הדין גם אם לא הייתה התרה דתית מיוחדת. ס' 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים קובע כי:

9. שיפוט על פי הסכמה

בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו של ארץ-ישראל 1922-1947" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך.

בפס"ד סרגובי נקבע סופית שגם בהסכמה לא ניתן לדלג על הקביעה של חוק השיפוט בענייני התרת נישואין מקרים מיוחדים הקובע את הפרוצדורה לעיל וחייבים לעבור את הפרוצדורה של ביהמ"ש לענייני משפחה על מנת שייקבע למי נתונה הסמכות.

חוק זה לא קובע עילות ומדבר רק על ברירת הדינים לבחור אלו דינים יחולו להתרת קשר הנישואין. יש עילה אחת שכן מופיעה והיא: " ג) הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין", אם אין הסכמה החוק קובע מדרג דינים, קודם כל נחיל את מקום מושבם המשותף, אם גרים במקום שונה, מקום מושבם האחרון, אם לא גרו יחד, מקום מושבם המשותף האחרון אם לא גרו לעולם ביחד ו... לא .. ו.. לא.., בסוף מגיעים לדין מקום עריכת הטקס כי כל שאר העדיפויות מובילים לישראל שהדין כאן שונה בין כל אחד כי הולכים לפי הדין האישי ולכן הולכים לפי מקום עריכת הטקס בו דר"כ יהיה דין שווה לשני בני הזוג.

יש שני פסקי דין חריגים (לא פורסמו – לבדנקו ופוואז'ן) של השופט אליגון שישב בביהמ"ש לענייני משפחה בבאר שבע שם הוא עשה שימוש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שנכון שהחוק קובע כי יש להחיל מדרג דינים אך כל דין צריך לעמוד בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולדעתו עפ"י חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נישואין מבוססים על הסכמה הדדית וחופשית. מרגע שאחד הצדדים לא מסכימים לנישואים, נשמט היסוד והבסיס של הנישואין ומשמעות הדבר שכל דין שהוא לא גירושין ללא אשם סותר את כבוד יסוד האדם וחירותו – לדעת איילת זו גישת מרחיקת לכת כי גם לשיטת הגירושין ללא אשם נערכו הרבה דיונים איך לעשות את זה וגם לשיטות משפט שעברו לגירושין ללא אשם יש תנאים מסוימים כמו תקופת זמן וכדו' ולא סתם אי הסכמה הדדית מובילה לגירושין בהכרח.

 

לשיעור הבא לקרוא את פרק ידועים בציבור:

ע"א 384/61 מ"י נ' פסלר, פ"ד טז 102, 104ה' – 105א', 109ד' – 111א'..

ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, פ"ד כ(3)244,247ה' – 249ב'.

ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז(1) 529,530 – 532.

ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1)443, 448ז' – 449ה', 450ז' – 452א', 453ד' – 454ג', 457ז' – 458ו'.

בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על משם האוכלוסין, פ"ד מז(1)749, 783ג' – 795ג'.

בג"צ 6086/94 נזרי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מט(5) 693.

ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, נא(1) 337, 346ה' – 349.

ע"א 7021/93 בר-נהור נ' עזבון המנוח גבריאל אוסטרליץ ז"ל [לא פורסם].

             ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים [לא פורסם].             

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלימות במשפחה:

בארה"ב בעבר כאשר הוגשה תלונה לבתיהמ"ש על אלימות הוחלט לא להתערב בטענה שהתערבות במשפחה תביא לנזק גדול יותר ושמירת הפרטיות חשובה יותר מאשר להעניש את הגבר.

במאה ה-19 בשלב כלשהו אמרו וקבעו שאלימות במשפחה אסורה אולם עדיין עקב עיקרון הפרטיות לא התערבו מעבר לכך.

באופן בלתי מפתיע מי שחשף והביא לתודעה את תופעת האלימות במשפחה אלו הן הפמיניסטיות המזוהות עם הזרם הרדיקלי כאשר הן טענו שהחברה הכפיפה נשים לגברים ע"י הפטריארכאליות של מוסד המשפחה מה שהביא לכך שאלימות במשפחה אינה משהו יוצא דופן. האלימות היא ביטוי אחד קיצוני בקצה הספקטרום.

הם טוענות שגם דיני משפחה מכפיפים נשים לגברים ואין זה דבר חריג אלא חלק מרצף פטריארכאלי של החברה.

בייחוד בדיני משפחה ניתן למצוא כמה טענות המתיישבות עם הגישה הפמיניסטית הרדיקלית.

גם בישראל מי שהעלה את הנושא היו כותבות פמיניסטיות.

במקרים רבים חושבים שהמכים אינם עבריינים והינם נורמטיביים.

בעבר החלו את הדין הפלילי הרגיל גם על אלימות במשפחה. כיום, לאחר שהבינו שהדין הפלילי שחל אינו מתאים עשו התאמות מיוחדות לאלימות במשפחה כאשר אין מדובר באותו חוק פלילי של אלימות נגד זרים.

באלימות במשפחה הגדרת העבירה צריכה להיות שונה ובנוסף ישנם עוד מס' שינויים.

ישנם מס' שאלות העולות בהקשר לאלימות במשפחה:

1. האם זה מהווה עילה לגירושין.
2. האם אלימות מקנה שיקול דעת לבית המשפט /בית הדין לחלוקת ממון לפי ס' 8 לחוק יחסי ממון.
3. האם זה אמור להשפיע על קבלת משמורת ועל הסדרי הראיה?

 

בשנת 1976 הוקם המעון הראשון לנשים מוכות.

מחקרים מוכיחים כי:

כ - 11% מהנשים חוו אלימות פיזית כחלק מהמערכת הזוגית כאשר השכיחות משתנה בין מעמדים ומגזרים:

כ- 5% מהן הינן נשים בעלות השכלה אקדמית.

וכ- 20% מהן הינן נשים שלא סיימו תיכון.

באחד מפסקי הדין ניתן פיצוי לאישה שחלק גדול מהאלימות הייתה התעללות נפשית.

אם מקבלים את הטיעון הפמיניסטי הפטריארכאלי שאלימות נגד נשים זה חלק מהפטריארכאליות, אזי יש הבדל בין אלימות של גברים כלפי נשים לבין זו של נשים כלפי הגברים.

 

ידוע שנשים רבות לא מתלוננות.

 

 

 

לינור ווקר – סינדרום האישה המוכה:

מדובר בגישה תיאורטית המסבירה למה אישה מוכה מחד לא יכולה נפשית לעזוב את הבית מחד ומאידך קיימות נשים שבסופו של דבר הורגות את בעליהן?

עפ"י גישה זו ישנן 2 סיבות:

1. מעגל האלימות – ישנם מס' שלבים באלימות כאשר הוא מובנה משלב בניית המתח בין הצדדים, אלימות מילולית, אלימות פיזית קלה, שלב התפרצות האלימות החמורה ולבסוף התנצלות, פיוס וחיזור. כאשר הזמנים בין השלבים ברבות הזמן מתקצרים ורמת האלימות עולה כך שהאישה מרגישה כל הזמן חשופה לסכנה ולאו דווקא בשלב התפרצות האלימות. במקביל קיים הליך של בידוד חברתי של הקורבן ע"י הגבר האלים, בושה דימוי עצמי נמוך וכדו' (בכתבות על בוחבוט הצטיירה תמונה של בידוד חברתי. הבידוד הינו דבר אקטיבי כמו גם בידוד בגלל הסיטואציה) מה שמביא לכך שאישה מתרגלת לחיים אלו ואינה ממהרת לברוח החוצה.

2. חוסר אונים נרכש – בוצע ניסוי בבעלי חיים כאשר בחלק הראשון של הניסוי בעל החיים קיבלו פרס על התנהגות מסוימת ועונש על התנהגות אחרת. ובחלק השני של הניסוי ניתנו לבעלי החיים מכות חשמל רנדומאליות ללא אבחנה וללא שליטה ונמצא כי לאחר הניסוי בחלק השני אף אם פתחו את הכלובים בעלי החיים נשארו בכלוב ללא ניסיון לברוח. עפ"י ווקר כך גם אישה החשופה לאלימות מפתחת חוסר אונים כתוצאה מהסיטואציות.

מול התיאוריות של ווקר ישנן תיאוריות פמיניסטיות המבקרות גישות אלו וטוענות שהישארות האישה בבית היא כהגנה על הילדים וכדו'.

בארץ:

עד 1991 - לא היה סעד מפורש להרחיק גברים אלימים מהבית. הרחקה זו נעשתה מכוח זה שלאישה יש זכות מדור כאשר חלק מזכותה זו זה הזכות למדור שקט ושליו. ומבחינת המערכת האזרחית האישה יכלה להגיש זכות למדור שקט ושליו ואז כדי לספק זאת הבעל היה צריך לצאת מהבית.

לגבי מדור יש סמכות הן לביה"ד והן לביהמ"ש.

הבעיות היו בכך ש:

-                התהליך ארך הרבה מאוד זמן.

-                לאישה מורדת שאין לה זכות מזונות אין גם זכות מדור ולכן לא היה ניתן להרחיק את הבעל במקרה כזה.

-                בתי המשפט האזרחיים היו מוציאים די בקלות צווי הרחקה על סמך מדור. פס"ד סדן – השופט אילון שם קץ לנטייה להוציא צו הרחקה בקלות על סמך זכות האישה למדור וכתב: "אני חושב שבתי המשפט משתמשים בזכות המדור כצו פרוד פיזי (כפי שמקובל בארה"ב separation)" הוא טען שהרבה טענות אלימות עולות הרבה במקרים ובסיטואציה של גירושין שעניינן ניצול ותלונות שווא ולא תלונות אמיתיות (לדעת איילת - התחושה העובדתית הזו לא נתמכה) ולכן קבע שבכדי שיוצא צו הרחקה צריכים להתקיים מס' תנאים:

1. צריכה להיות סכנה מוחשית ומיידית ואם אין , ניתן להסתפק בהתראה.
2. האלימות יכולה להיות גם נפשית אך מעשי האלימות צריכים להיות חמורים במיוחד.
3. צריכה להיות הוכחה ברורה וצריך להיות ערים במיוחד לבחון אם זה מבוים.
4. לא יינתן צו במעמד צד אחד אלא אם מדובר בפיקוח נפש.
5. הצו מוגבל בזמן לא יותר משנה אחת.

 

לדעת איילת מדובר באבסורד כי אישה שמתקיימים לגביה כל התנאים לא תגיע כלל לביהמ"ש וכפי שהיה בבוחבוט שם היא לא הגיעה.

 

בתי הדין הרבניים טענו שבמחוזי יכולים להוציא צו הרחקה רק מכוח סעד של מדור ואילו להם הייתה זכות נוספת להרחיק בגין שלום בית כל פס"ד נפתח בזה שיש להם סמכות.

השאלה הייתה כמה הם מפעילים אותה?

עפ"י מחקר של פרופ' רוזן צבי רק במקרים בודדים הוציאו גבר מהבית וגם זה רק לאחר שנים רבות של אלימות.

ב- 91 חוקק את חוק אלימות במשפחה המאפשר להוציא צו הרחקה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אלימות במשפחה (המשך):

ב-91' נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה.

החוק מאפשר להוציא צווי הרחקה ללא קשר להליך של זכות אישה למדור, בהליך מהיר יחסית.

החוק לא עוסק רק בהקשר של אלימות בין בני זוג.

הוצאו מכוחו צווים גם במקרים של אלימות בין בני זוג מאותו מין.

החוק מסמיך את בתי הדין כמו את בתי המשפט להוציא את צווי ההרחקה. בנוסף, החוק מאמץ במידה מסוימת את "סינדרום האישה המוכה" בכך שהוא מפקיע ממנה את הזכות לצו הגנה, בכך שגורמים נוספים יכולים להגיש בקשה כזו (מחקרים הראו כי נשים מוכות כן מצפות לישועה מצד החברה).

 

בעקבות המקרה של כרמלה בוחבוט גם חוק העונשין תוקן, והעונש על רצח בעקבות אלימות במשפחה הופחת.

 

נקודות נוספות, שלא נדונו בפסיקה בארץ:

עילות גירושין - יש בתי דין והרכבים שמכירים באלימות כעילה לגירושין. לא בהכרח בגלל אלימות יינתן פס"ד המחייב מתן גט וודאי לא כפיית גט.

 

משמורת – יש תיאוריות הרואות בפגיעה בהורה המשמורן פגיעה בילדים שמשפיעה על הקשר עם הילדים.

 

***

למה זוגיות?

מרתה פיינמן יוצאת כנגד ההתערבות המשפטית במוסד הנישואין. היא מאתרת שתי תופעות הקשורות אחת בשניה: מצד אחד הנישואין והקשר הזוגי בכלל שינה את אופיו. בעבר קשר הנישואין היה קשר כלכלי שהיו בו יחסי תלות. מצד שני, כיום קשר הנישואין הוא רומנטי-מיני. אם זה מה שעומד מאחורי הנישואין, אז מדוע צריך המשפט להתערב בדיני המשפחה?

פיינמן לא בעד לבטל את הנישואין בטקס דתי ו/או חברתי אך טענתה היא שהחוקים במדינה לא צריכים להבחין בין סוגי קשרי הזוגיות השונים ולפיהם לקבוע את המעמד המשפטי של אותם אנשים.

לדעת איילת אם הצעתה של פיינמן הייתה מתקבלת בארץ הרבה בעיות היו נפתרות.

מה שמניע את פיינמן מבחינה אידיאולוגית – אמהות חד הוריות – היא חקרה את תחום האמהות החד הוריות והראתה איך המשפט פוגע באמהות החד הוריות כיוון שמדובר במשפחה חסרה (אם אין בן זוג אין משפחה).

לדעתה של פיינמן יש מספיק חוקים במשפט הכללי ובהם ניתן להשתמש בהם לזוגיות ואין צורך בדיני זוגיות ספציפיים.

הביקורת על פיינמן – יש חוקים ספציפיים הנותנים הטבות לאנשים בקשר זוגי ואין סיבה שיבטלו אותם.

פיינמן מציעה לדבר על קשר של תלות במודל של אם-ילד:

[מה שמאפיין יחסי אם-ילד, זה שיש מישהו שחייב שיטפלו בו. זהו נתון טבעי כאשר הטיפול בילד יוצר תלות נגזרת ומבחינת האידיאולוגיה של החיים זהו קשר בל ינתק ולכן זהו הקשר המרכזי שצריך לעמוד במרכז דיני המשפחה כאשר כל ההטבות צריכות להינתן לא לקשר הזוגי אלא לקשר התלות.

למשל – מי שלוקח על עצמו לטפל בהורה מזדקן צריך לעודד אותו. והיינו שמה שחשוב זו התלות ואם אין תלות המשפט לא צריך להתערב בזה.

הביקורת העיקרית על פיינמן היא שעדיין לנשים אין עצמאות כלכלית והן עדיין זקוקות להגנה ע"י דיני הזוגיות].

לדעת פיינמן יש לדבר על מסגרת של יחס בין אם – ילד. כאשר ילד הינו נסמך טבעי במסגרת של היום כאשר קיימים תלותי נגזרת אם אמא מחליטה לטפל בביתה היא אוטומטית נפגעת לגבי הזמן שנשאר לה לעצמה משא"כ כאשר מדברים על קשר של הורה-ילד שאינו נובע מקשר זוגי אלא בגלל קשר של תלות.

כיום הקשר הזוגי זוכה לעליונות לעומת הקשר ההורי והראיה לכך היא מקרה של הגירה כאשר בן זוג לא ישראלי שנישא לישראלי ונפרדו-התגרשו לפני שסיים את הליך התאזרחותו הוא יגורש מהארץ ורואים שיש בעצם נתינת עליונות לקשר זוגי.

הטענה המרכזית לכנגד פיינמן היא שנשים הן חלשות וכן צריך להגן עליה. לדעת איילת יש לאמץ את רעיון פיינמן לפחות בחלקו כאשר לבטל את הקדימות שנותנים לעניין הזוגיות על פני התלות.

 

כעת סיימנו את נושא הזוגיות.

 

הורות:

ישנם שתי זכויות:

1. הזכות להורות.
2. הזכות להורים.

הזכות להורות:

האם במדנ"י יש זכות להורות? וא"כ מה משעמותה של זכות זו.

יש לקרוא את פס"ד נחמני ומשפחה חדשה.

פס"ד משפחה חדשה – שם עסקו בשאלת זכותן של נשים רווקות להביא ילדים לעולם באמצעות הליך של פונדקאות. כיום חוק ההסכמים לנשיאת עוברים מאפשר רק לזוגות להביא ילדים לעולם באמצעות אם פונדקאית.שם דובר על אישה רווקה שלא היה לה בן זוג והייתה מעוניינת להביא ילד לעולם ולעשות שימוש באופציה של פונדקאות תקפה את ההגבלה הקבועה בחוק של "רק בני זוג יכולים לעשות שימוש בהליך פונדקאות". חשין מדבר על כך שאומנם ישנה זכות לשוויון וכו' אך עדיין לא הגיעה השעה ובסופו של דבר לא אפשרו לה להרות באמצעות הליך של פונדקאות.

מדובר על זכות להעמדת צאצאים למרות שקוראים לזה "זכות להורות".

אין מדובר למשל על הזכות לאמץ.

מה חשוב בהורות? ההבאה של הילדים לעולם או הגידול של הילדים. יש מאמר של דפנה הקר ומיכל פרנקל על זכות להורות פעילה ומצביעות על הזכות להורות שקיימת בהרבה מימדים לבין הזכות להיות הורים – כמו למשל חוק המנוחה בין 2 ל- 4 שלא אוכפים אותו מה שמונע מהרבה אנשים להיות הורים. כמו"כ עניין שאיבת הזרע ממת נהוג להשתמש בהקשר זה בזכות להורות כאשר זהו עניין אבסורדי לייחס לזה זכות להורות של המת כיוון שהמת לא יוכל לשמש כהורה וא"כ אין מדובר בזכות להורות אלא בזכות אחרת של העמדת צאצאים ותו לא.

לדעת איילת מדובר בזכויות נפרדות ואין להשוות בין זכות להורות לזכות להעמדת צאצאים שהינם נפרדים לגמרי וכאשר מדברים על זכות להורות יש לדבר על מה שמעבר להולדה. ולכן למשל לא מוציאים ילדים ממשפחות שהן למשל במצב סוציו אקונומי נמוך משום שהמשפט הישראלי כן מקדש את הזכות להורות.

כיום אומנם משתמשים בזה בעיקר להעמדת צאצאים אך לדעת איילת הזכות להורות היא בעיקר מה שמעבר לזה ולא עצם העמדת צאצאים.

במדינת ישראל ההולדה הביולוגית (הזכות להעמדת צאצאים) מקודשת הרבה יותר מאשר במדינות אחרות. כמו למשל במדינת ישראל מממנים טיפולי פוריות ביחס גבוה בהרבה ממדינות אחרות.

 

לשיעור הבא יש לקרוא את פסה"ד של פרק האבהות ללא פס"ד Michael H. .

להביא את החוק לנשיאת עוברים לשבוע הבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבהות (המשך):

דיברנו על כך שהזכות להורות בארץ בעיקרה היא זכות ביולוגית אך חשוב לציין שהדיןם הישראלי לא מקנה זכות זו בצורה שווה אלא מפלה בין אנשים החיים בצורות שונות. הנהנים מהזכות להורות בצורה החזקה ביותר הם כמובן בני זוג הטרוסקסואלים (הנשואים וגם אלו שלא). אם הם לא מצליחים להרות, המדינה מעמידה לרשותם מס' אפשרויות להעמדת זרע ע"י פניה לבנק הזרע, פונדקאות או הפרייות מבחנה.

 

נשים רווקות שרוצות להפוך לאמהות, בעבר אם הן לא רצו למצוא פרטנר ורצו לפנות לבנק הזרע הן נדרשו לחוו"ד מפסיכיאטר. בעקבות עתירה של בין היתר טל ואביטל ירוס-חקק משרד הפנים שינה את הנהלים.

אבחנה זו בוטלה ונשים רווקות יכולות באופן חופשי לעשות שימוש בשירותי בנק הזרע, לפנות להפריות מבחנה ו- ivf אך פונדקאות בארץ אינה מותרת רק לבני זוג – גבר ואישה.

בני זוג גברים לא יכולים להרות בהורות ביולוגית והיות וגם פונדקאות לא אפשרית רק לבני זוג גבר ואישה ניתן לומר שהאפשרויות להורות לבני זוג גברים הינה כמעט בלתי אפשרית.

 

הסטטוס של הורה מבחינה משפטית הוא מקיף וכולל קשת רחבה של חובות, זכויות ופריבילגיות. המאפיין את המעמד ההורי הוא הבלעדיות.

רק להורים יש את אותם זכויות והטבות. מי שאין לו את סטטוס ההורה לא יכול לקבל הסדרי ראיה.

 

איך קובעים מיהו הורה (במובן המשפטי)?

כאן יש לבצע חלוקה בין אבהות לאמהות. מעמד האמהות במשפט הישראלי הוא אייקון "קדוש" ובמשפט הישראלי סוגדים לאמהות.

איך מוגדרת אבהות?

אבהות אינה נחשבת כעניין של מעמד אישי למעט אצל מוסלמים ואם כן הדין החל על אבהות אינו הדין האישי (כפי שנקבע בס' 47 לדבר המלך) אלא הדין האזרחי.

לגבי מוסלמים ספציפית אבהות היא כן עניין של מעמד אישי ומצוי בסמכות ייחודית של בתי הדין השרעיים עד לפסק דינו של חשין.

אבהות נקבעת לפי מס' אופציות:

1. לקיחת אחריות – זוהי אופציה שרק לאחרונה התחילו להשתמש בה. עד היום השתמשו בעיקר בשתי האופציות האחרות.
2. עניין ביולוגי.
3. נישואין לאמא – בדין השרעי ובדין האנגלי אבהות נקבעה לפי הנישואין לאמא, נשוי=אבא, לא נשוי = לא אבא. פסה"ד הראשון שתקף עמדה זו היה פס"ד Stanley מ- 1972 בארה"ב – שם דובר על גבר ואישה שלא התחתנו והיו להם 3 ילדים. האם הלכה לעולמה והמדינה לקחה את הילדים למוסדות היות וכיוון שלא נישאו עפ"י המשפט לילדים לא היה הורים. ביהמ"ש קבע בפס"ד מהפכני שהוא אבא וכדי לקחת לו את הילדים יש לקבוע שהוא לא ראוי – סיומו של המשפט הוא פחות משמח כי המדינה עשתה לו שימוע וקבעה שהוא לא ראוי לגדל את הילדים ולקחו לו את הילדים.

 

כעיקרון העמדה המוצהרת של המשפט הישראלי היא שאבהות זהו עניין ביולוגי למעט לגבי מוסלמים כאמור.

 

בפרשת סטנלי ניתן לומר כי הסיבה שהכירו בו כאב יכולה להיות או בגלל העניין הביולוגי, או בגלל נטילת האחריות כלפי הילדים וניתן גם ליחס לו אבהות בגלל הקשר עם האמא.

פס"ד זה היה גם פס"ד של גבר מול מדינה.

אחרי סטנלי זכויות הורים על ילדים היו גם 3 פס"ד:

1. quilloin
2. caban
3. lehr

 

שם דובר במקרים שההורים לא היו נשואים ולאחר שנפרדו האמהות נישאו לאחר ובעלה רצה לאמץ את הילדים והאבות הביולוגיים טענו מכוח סטנלי שהם ההורים ולכן לא ניתן לאותו אדם לאמץ את הילדים.

ביהמ"ש קבע כי סטנלי אינו קובע עניין ביולוגי כעניין מספיק אלא נדרש גם נטילת אחריות ולכן במקרים אלו סטנלי לא רלוונטי.

בנוסף הם קבעו כי גם נטילת אחריות אינה מספקת כאשר הדבר הכי חשוב הוא הקשר עם האמא. זה מה שפיינמן טוענת במאמרה שמה שהכי חשוב הוא כמה היה דמיון בקשר שלו עם האם למסגרת של משפחה רגילה הטרוסקסואלית.

 

בפס"ד Michael H. שם דובר על אישה דוגמנית שהייתה נשואה לאדם בשם ג'רלד, היה לה רומן עם השכן מייקל ונכנסה להריון ונולדה לה בת בשם ויקטוריה וגילתה לשכן שהוא האב. בעלה עזב לניו יורק והיא עברה לגור עם מייקל. ואז היא החליטה לחזור לבעלה הראשון ואז הוא החליט לתבוע תביעת אבהות ואז היא שוב חזרה איליו ואז באחת החזרות עשו בדיקת אבהות והתגלה שאכן הוא האב. במשך 4 שנים חיו פעם עם זה ופעם עם השני. לאחר 4 שנים החליטה לחזור לבעלה החוקי ונולדו להם עוד שני ילדים. מייקל רצה לפגוש את הילדה והם אסרו עליו לראות אותה. מייקל בהסתמך על סטנלי טען שהוא גם אב ביולוגי, גם גילה אחריות והוא גם היה לו קשר עם האמא ומכוח סטנלי ביקש להתיר לו לראות את הילדה.

הבעיה הייתה ששם הייתה חזקת נישואין. הוא טען שחזקה זו פוגעת בזכות חוקתית שלו להורות. ביהמ"ש בפס"ד של השופט סקאליה שהיה הסמן הימני של ביהמ"ש בארה"ב קבע כי שמירה על התא המשפחתי הגרעינית הוא ערך נעלה יותר ולכן אין להתיר למייקל לפגוש את הילדה. פסק הדין ניתן למרות חוו"ד של עו"ס שקבעה כי טובת הילדה היא לתת לה לפגוש את שני האבות.

כאמור, בארה"ב יש קשר אדוק והדוק בין קשר הנישואין לזכות להורות.

במשפט הישראלי כאמור מה שקובע הוא העניין הבילוגי.

בתרומת זרע, בתורם אנונימי האב הינו אנונימי ובתורם ידוע הוא יירשם כאב אך מרשם האוכלוסין כאמור הוא עניין רישומי ולא מהותי.

במשפט הישראלי בעניין סלמה בעל שהסכים לטיפולי פוריות לאשתו (ללא הסכמתו אישה נשואה לא יכולה) והוא ביקש לפטור אותו ממזונות היות והוא לא האב. אומנם הוא רשום כאב במרשם האוכלוסין אך כאמור זה לא מהווה אלא ראיה לכאורה.

אם בני הזוג נפרדים יכולות לעלות מס' סיטואציות:

1. האם לא תיתן הסדרי ראיה לבן זוגה לשעבר בטענה שהוא לא אב – זה עוד לא עלה במשפט הישראלי אך אם זה יעלה גם אם לא ירצו להכריע בעצם עניין האבהות יגידו לאישה שהיא מושתקת מלטעון לכך שהוא לא האב מכוח הסכם מכללא.
2. האב מבקש לפטור אותו ממזונות כיוון שאינו האב הביולוגי – בעניין סלמה טענו שכיוון שנטל אחריות הוא לא יכול להתחמק יותר ממזונות מכוח הסכם מכללא. אך שם בעצם התחמקו מלדון בנושא האבהות כי עדיין נאחזים בתפישה הישנה במשפט הישראלי כי אבהות היא עניין ביולוגי ולכן חיפשו פיתרון עוקף שלא יצטרכו להכריע בעצם עניין האבהות.

 

ד"ר זפרן טוענת שיש לתת לילדים להתחקות אחרי הוריהם הביולוגיים ואחר מוצאם אך מאידך לא נחייב הורים להגיד לילדים שהם נולדו מתרומת זרע. הבעיה בכך לדעת איילת שזוגות של אמהות לסביות או של אמהות יחידניות ילדיהם ידעו לבד שהם מתרומת זרע וילכו להתחקות אחרי מוצאם לעומת זאת האחרים לא וזה לא הוגן ואם הולכים עם זה יש ללכת עם זה עד הסוף.

 

תרומת זרע:

לגבי ממזרות הדעות בהלכה חלוקות – יש הטוענים שממזרות הינה רק בקיום יחסי מין אסורים ויש הטוענים שזה כולל גם כשזה זרע של אחר.

בכל אופן יש המערבבים את זרעו של הבעל שהוא עקר ואז ניתן לומר שההפריה הייתה מזרעו של הבעל.

 

 

לגבי הוכחת אבהות – יכולות להיות כמה סיטואציות:

1. פחות נפוצה – גבר אחר הטוען שהוא האבא ולא הבעל – בדר"כ אין שני גברים הרבים על האבהות – גם בארץ היה מקרה דומה בפלוני מפד"י יג שהשכן טען שהוא האבא. זה היה לפני עידן בדיקות הדי.אן.איי. הוא ביקש להוכיח שהוא האבא בטענה שהבעל הוא בעל אין אונות. שם היה מדובר בבירור מאוד פולשני ולכן לא קיבלו את הטענות שלו. לדעת איילת גם כיום שניתן לבדוק בדיקת די.אן.איי. וגם בבני זוג נוצרים שאין בעיית ממזרות המשפט הישראלי לא יאפשר להתיר בדיקה שכזו ולא רק מכוח סיבת "רוב בעילות אחר הבעל" אלא מכוח ...
2. תביעת אבהות של האם – זה יכול להיות או ע"י אם רווקה או ע"י אם נשואה . אם רווקה מגישה תביעת אבהות והאב מתכחש לאבהותו רוב הסיכויים שהיא תקבל צו לבדיקת רקמות. לא ניתן לבצע בדיקת רקמות בישראל ללא צו של בית משפט. לא ניתן לחייב את הגבר לבצע את הבדיקה אך אם הוא מסרב רואים את סירובו כראיה כנגדו אלא שלפני כארבע שנים התעורר מקרה שבו באמת נדרשו לשאלה אם ניתן לחייב גבר לבצע בדיקה – שם דובר על אישה שהגישה תביעה נגד שני גברים ושניהם סירבו לבצע בדיקה והיא לא יכלה להוכיח את עילת תביעתה ועלתה השאלה אם ביהמ"ש יכול לחייב לבצע בדיקת רקמות הביאו חוו"ד שניתן לחייב אך אחד מהם נשבר והסכים לבצע והתגלה כאב. אם האישה נשואה והיא יהודיה ונשואה ליהודי וגם הגבר שהיא טוענת שהוא האב הביולוגי הוא יהודי והבעיה היא שהילד יתגלה כממזר. ככלל במדנ"י המצב המשפטי עד לאחרונה היה שלא יינתן צו לבדיקת רקמות הגם שהוכרז שאבהות אינו עניין של מעמד אישי וגם כאשר בתי הדין הרבניים לא מקבלים בדיקות די.אן.איי. להכרזה על ממזרות בכל אופן ביהמ"ש לא אישר בדיקות שכאלו.

ניתנו 3 פס"ד בעניין זה:

-                סיטואציה של אישה פרודה שהכירה גבר והביאה איתו ילד וגם לאחר הגט הביאה עוד שני ילדים. הבעל, האב הביולוגי והאישה כולם רוצים לבקש בדיקת רקמות להצהרת אבהות. ביהמ"ש אישר את הבדיקה כיוון שהם טענו שהם אתאיסטים ולא איכפת להם עניין הממזרות.

-                סיטואציה של אישה נשואה - השופטת דנה גוטזגן והשופט גרניט בניגוד לצילה קינן שדנה אך ורק במקרה שלה הספציפי רצו ליצור דין כללי שיחול לגבי כל המקרים ואמרו שכיום ממזרות זה לא כזה נורא ובנוסף בית הדין לא מתייחס לבדיקה והוסיפו עוד נימוקים שונים שלדעת איילת ממש לא נכונים. וקבעו לאשר בדיקת רקמות. במחוזי הפכו את ההחלטה – ע"י השופט שנלר ורוטלוי בטענה שלא ניתן לצאת בהצהרות כלליות ויש לבחון את טובת הילד הספציפי. לדעת איילת לגבי ממזרות כל שיטות המשט היה להם מושג כזה או אחר של ממזרות והמטרה הייתה להרתיע אנשים מליצור ילדים בצורה לא לגיטימית ודווקא במשפט העברי יש הכי פחות סנקציות. במשפטו המקובל ילד מחוץ לנישואין היה לו מעמד נחות לגמרי והוטלו המון סנקציות לגביו. אין ספק שמי שסובל מכך הוא הילד ולדעת איילת אם כן יש במשפט האזרחי למעט את חשיבות הממזרות כי זה גורם נזקים לילדים שיגדלו בלי אבא. זו הגישה המשתמעת גם מביהמ"ש המחוזי אך שם נתנו לשיקול הממזרות משקל גדול מדי לדעת איילת.

-                אם הצדדים לא יהודים – במקרים כאלו אין בעיה ובלבד שמדובר בסיטואציה של פרידה. אך אם הם עדיין נשואים לא יתנו לאדם הטוען לאבהות בקלות אישור בדיקת רקמות או לאב הטוען להיפטר ממזונות שהוא אל האב לא יתנו לו בקלות אישור לבדיקת רקמות.

לשיעור הבא לקרוא:

ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5) 69.

ד"נ 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661.

בג"צ 2458/01 משפחה חדשה נ' הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים,פ"ד נז(1) 419.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכום אבהות:

במשפט הישראלי מוגדרת אבהות לכאורה באופן ביולוגי אך באמצעות דיני ראיות מגיעים לתוצאה שאבהות היא לא בהררח ביולוגית.

ההגדרה לא ברורה בצורה חד משמעית כמו בדין השרעי למשל שלא מכיר באבהות מחוץ לנישואין.

בסופו של דבר הבעל של האם הוא יהא זה שבמחינה משפטית נחשב האבא כי בעצם לא מאשרים לבדוק אבהות ביולוגית.

חשין בפסיקה מפתחי קונסטרוקציה של דיני משפחה אזרחיים. בפסה"ד דובר על ילדה שנולדה מחוץ לנישואין שעפ"י הדין השרעי איון להכיר באבהות מחוץ לנישואין וקבע חשין שעל אף שעפ"י הדין השרעי אין חובת מזונות יש חובת מזונות מכוח החוק האזרחי.

 

בפסה"ד הזה מינו הרכב מורחב כי רצו להפוך את ההלכה שקבעה סמכות ייחודית לבתי הדין השרעי אבל אז בא חשין והעלה את הרעיון הגאוני שלו ואז לא היה צורך בהפיכת ההלכה כאשר אמר שיש אבהות ויש אבהות אזרחית.

לדעת איילת עפ"י אותו הגיון ניתן לומר שיש מזונות ויש מזונות אזרחיים.

בעבר חשבו גם לומר שיש נישואין ויש נישואין אזרחיים אלא שאז בית הדין הרבני הגדול אמר שהם מכירים בנישואין אזרחיים מכוח בני נוח ולכן לא נתן לבצע חלוקה זו כיוון שביה"ד מכיר גם בנישואין אזרחיים.

בדברי חשין יש משהו מתחכם אבל בסופו של דבר מה שהוא אומר לבתי הדין הדתיים שאם לא מכירים במונח עקרוני של המשפט האזרחי אין להם סמכות לדון בו. השולל הכרה עקרונית מושגית (לא עניין של תוקף).

חשין באותו עניין לגבי הגדרת האבהות מדבר על "אבהות טבעית". על אמירתו זו איילת חולקת כי אם מסתכלים על פס"ד אזרחיים שעסקו באבהות לא האב הטבעי-ביולוגי הוא בסופו של דבר האבא המשפטי.

למשל תורם זרע הוא בפירוש לא האב המשפטי על אף שהוא האב הביולוגי. וא"כ זאת לא אמירה מדויקת של חשין כנראה שהוא השתמש במונח כי זה שימש את מטרתו.

לגבי עניין האמהות, מי האמא שאלה זו מעולם לא התעוררה למעט ב"משפט שלמה".

במשפט שלמה ניתן לקרוא בשתי דרכים:

-                הדרך המקובלת מזהה את חוכמתו של שלמה בכך שהוא גילה מי האמא האמיתית – כאשר יש הנחה סמויה שאימהות ביולוגיות דואגות לילדיהן חלק ממיתוס שלא קיים לגבי אבות.

-                ניתן לקרוא את פסק דינו של שלמה בצורה שונה, באמירתו בעצם אומרת שביולוגיה זה דבר לא חשוב והקריטריון לאמהות זה הדאגה לילד ומבחן טובת הילד הוא המבחן לקביעת אמהות.

 

מעבר למשפט שלמה השאלות מי האמא התחילו להתעורר בעשורים האחרונים בעקבות הפרקטיקה של פונדקאות.

ישנן שתי סוגי פונדקאות:

1. פונדקאות מלאה – זוג בא לאישה, הביצית היא של אותה אישה והיא זו גם שנושאת הילד ברחמה והזרע של הגבר. לדעת איילת לא מדובר בפונדקאות אלא בעצם היא האמא אלא המאפשרים סוג של עסקה בילד ולכן במרבית המדינות פונדקאות כזו אסורה כיוון שבעצם זו מכירה של ילד.   בניו ג'רזי זה עלה בעקבות baby M כאשר שם האם הפונדקאית שינתה את דעתה, הערכאה הראשונה החליטה שיש לאכוף את ההסכם אך ביהמ"ש העליון הפך את ההחלטה ולגבי המשמורת ביהמ"ש נתן את המשמורת לאב – כאן רואים שביהמ"ש היה מוטה לתת את המשמורת לאב והסדרי ראיה לאם – לדעת איילת בסיטואציה כזו לתת משמורת והסדרי ראיה זה הכי גרוע לילדה כאשר הילדה אצל האב נקראת בשם אחד ואצל האם הפונדקאית אחרת, השמצות הדדיות בצורות קיצוניות, אנשים שלא תכננו לחלוק הורות והפער ביניהם הוא עצום מה שמביא לתוצאה הרסנית לילד ולכן היום פרקטיקה זו לא מבוצעת.
2. פונדקאות חלקית – זוהי פונדקאות אמיתית, כאשר יש אישה שהיא "אם נושאת" את ההריון ברחמה. הביצית לא שלה. הביצית יכולה להיות אם מדובר בגבר ואישה בני זוג – בביצית של האישה ואם בשני גברים – זה יכול להיות של תורמת. הזרע בארץ חייב להיות של הגבר שלא כמו בחו"ל שם גם הזרע יכול להגיע מתורם ובמקרה כזה יכולים להיות 5 שחקנים בפונדקאות –אם נושאת, תורמת ביצית, תורם זרע, בני זוג מיועדים שמזמינים את הפונדקאות. בארץ זה אסור מבחינה הלכתית היות ואם האפ הנושאת נשואה והיא בהריון מגבר שאינה בעלה עפ"י היהדות האם היולדת היא האמא ולא האם הגנטית וא"כ יש בעיה של ממזרות. יש כאן גם בנוסף עוד שיקול שאם יאפשרו מצב כמו בארה"ב למה שיאמצו ילד, פשוט יזמינו ילד דרך אם פונדקאית עם תורם זרע, תורמת ביצית ואם נושאת.   בארץ החוק מתייחס לאם נושאת, אם מיועדת ואב מיועד שצריכים להיות בני זוג (לא חייבים להיות נשואים) הזרע חייב להיות של האב, יכולה להיות תורמת ביצית אך לאם התורמת אין שום מעמד בחוק. בארץ יש בכלל בעיה עם תרומות ביציות היות ורק נשים שמקבלות הורמונים יכולות לתרום ביציות.

 

מעמדה של האם הפונדקאית – כעיקרון החוק הישראלי נתן עדיפות לזוג המיועד. קבלת אישור לפונדקאות צריכה לעבור מס ועדות מיוחדות. אם פונדקאית לא יכולה להיות כעיקרון אישה נשואה אך היא צריכה להיות גם אישה שעברה לידה מה שמביא לכך שאם פונדקאית בדר"כ תהיה גרושה/אם חד הורית.

ההורים המיועדים אינם ההורים האוטומטיים של הילד. לאחר לידת הילד האחראי עליו היא פקידת הסעד וההורים המיועדים צריכים לקבל צו הורות בבית המשפט. זה לא נתון לשיקול דעת של בית משפט, החוק קובע שיינתן צו הורות אלא אם בית משפט קבע שאין זה לטובת הילד.

עקרונית בחוק האם הפונדקאית לא יכולה לשנות את דעתה אלא אם היה שינוי נסיבות והדבר היה לטובת הילד. לא ברור מה זה "שינוי נסיבות" כי עוד לא הגיע מקרה כזה לבית המשפט.

המקרה היחידי שאם פונדקאית התחרטה בארץ היא הפילה את הילד.             

על אף שהגבר הוא ההורה הביולוגי, הוא נדרש לצו הורות היות והמדינה אומרת שמדובר בהליך הדורש את התערבות המדינה ולכן היא רוצה לבחון את כשירותם של ההורים (גם האב הביולוגי) לגדל את הילד.

במקרה שמאיזושהי סיבה בבקשה לצו הורות ביהמ"ש מחליט שלא לאשר צו הורות להורים המיועדים יכולים לאשר את האם הפונדקאית כאם לפני שמעבירים את הילד לאימוץ.

 

מבחן הכוונה - יש בתי משפט בעולם וזוהי גם עמדת המשפט הישראלי, שאימצו את מבחן הכוונה אם האם הגנטית והאם הנושאת טוענים לאמהות ביהמ"ש יבחן למי הייתה כוונה להפוך לאם. בעניין ג'ונסון הייתה אם פונדקאית. הביצית של האם המיועדת והזרע של האב המיועד והפונדקאית הסתכסכה איתם והגישה נגדם תביעה להכיר בה כאם. דחו את תביעתה ואימצו את מבחן הכוונה.

 

יש הטוענים שהסיבה שם לא הייתה מבחן הכוונה אלא בגלל שהאם הנושאת הייתה שחורה ולא היה סיכוי שיתנו לה ילד לבן.

 

בספרות יש הטוענים שהמבחן לאמהות צריך להיות טובת הילד. לדעת איילת זה בעייתי כי זה מרחיב את שיקול הדעת של המדינה / השופטים להחליט מיהם ההורים ולכן לדעת איילת צריך שיהיו מבחנים ברורים מצומצמים (ניתן לאמץ מבחן הריון, גנטיקה, ביולוגית וכדו' שניתן להתווכח לגבי כל כלל אך מה שחשוב שיהיה כלל ברור) אך לא לאמץ מבחן שכזה.

 

המטיפות לאמהות עפ"י התנהגות הן בדר"כ לסביות כי זה נותן את הלגיטימציה לאמהות לא ביולוגיות.

לדעת איילת במקרה שפונדקאית חוזרת בה היא תוגדר כאמא והסיכון צריך להיות על ההורים המיועדים. אך זה לא בגלל שלדעת איילת אמהות נקבעת לפי הריון אלא בגלל שיש לתת את הכוח לצד החלש שבדר"כ היא הפונדקאית לעומת בני הזוג המיועדים.

 

משמורת:

כשמדברים על משמורת בדר"כ ישנם שני סוגי סכסוכי משמורת:

1. הורה מול הורה – בין הורים. הסכסוך המצוי הוא בין הורה מול הורה.
2. הורה מול מי שהוא לא הורה (מבחינה משפטית).

 

הורה מול מי שאינו הורה:

בין סבא לאב - בפס"ד 783/81 דובר שם על סכסוך בין סבא מול אב. אם אב מתאלמן ושם את הילדים אצל סבא וסבתא (ההורים שלה) ואחרי שנה או שנתיים בדר"כ כשהוא מתחתן מחדש הוא מחליט שהוא יכול לקחת את הילדים לבית.

היה גם מקרה בין זוג שהתחתן ואחד מהם לא היה ישראלים והתגרשו, והאם מגדלת את הילד וההורים שלה מסייעים לה והאב בא לביקורים מס' פעמים בשנה והאם הולכת לעולמה. מי זוכה במשמורת?

בין בנות זוג לסביות - היה גם מקרה בין בנות זוג לסביות – המשפט מכיר רק באחת מהם כאמא ואם הן נפרדות קורה שהאם השניה תובעת את האם המוכרת הביולוגית.

הורים חורגים כשלא אימצו את הילדים – אלמן ואלמנה שנישאים מחדש שבן/בת הזוג מגדלים את הילדים ואז אם הם נפרדים ייתכן סכסוך בין בן הזוג לאם הבילוגית ולהיפך.

מדובר אם כן בדר"כ בין הורה למישהו שיש לו זיקה לילד ולא באנשים זרים.

 

בארץ, בכל המקרים כמעט כאשר ניצב הורה מול לא הורה ההורה זוכה ויש עדיפות מוחלטת להורה ולא נכנסים כלל למבחן של "טובת הילד" למעט במקרה שמראים שההורה לא כשיר שאז יינתן צו לטובת מי שאינו הורה.

לדעת איילת, עמדה זו היא עמדה ראויה כי יש חשש לאמץ את מבחן טובת הילד היות ובכך אנחנו נותנים למדינה אפשרות לשלול הורות מההורים הביולוגיים בטענה של "טובת הילד".

pointer V. banister - שהאב התאלמן ושם את הילד אצל הסבא והסבתא , לאחר שנה וחצי שהשתקם הוא רצה את הילד בחזרה והסבא והסבתא התנגדו והוא הפסיד. שם ביהמ"ש אימץ שם את מבחן ההורות הפסיכולוגית – הם ראו בסבא הורה פסיכולוגי כשבעצם בחנו מיהו ההורה לפי טובת הילד ומה שבעצם הכריע את הכף היה טובת הילד כשביהמ"ש מאזכר בין השורות את אורח החיים של האב הבוהמי לעומת אורח החיים של הסבא והסבתא שהולכים כל יום ראשון לכנסיה. לדעת איילת אסור לפתוח פתח לשיקולים שכאלה ולכן יש לאמץ מבחן הורות ביולוגית. במקרה של בנות זוג לסביות יש למצוא פיתרון אך ממוקד אך לא צריך להיסחף להגדרה רחבה של טובת הילד שהינה מסוכנת לדעת איילת כיוון שאנחנו לא יכולים לדעת בטווח הרחוק מהי טובת הילד למעט אם המבחן הוא מוגדר מאוד כמו בעניין האימוץ שזה הבחינה אם הוא "כשיר" או לא כשיר לגדל ילדים.

יש מקרה אחד בארץ שהסבא והסבתא קיבלו "חזקה" לטובתם. [כשמדברים על משמורת יש "חזקה" הפיזית שהיינו איפה הילד גר בפועל. ויש "אפוטרופסות משפטית" שהיינו מי מקבל את ההחלטות החשובות לגבי הילדים] שם דובר על אב שהתאלמן, הילדה עברה לסבא והסבתא וכשהכיר מישהי חדשה הוא רצה את הילדה והיא מצידה ברחה כל פעם מחדש לסבא והסבתא ואז פסקו שהחזקה תהיה לסבא ולסבתא אך האפוטרופסות השאירו אותה לאב.

בארץ שומעים את הילדים אך בפועל לא נותנים משקל לדבריהם.

רונה שוז הוכיחה זאת ממספר מקרים שביהמ"ש שמע את הילדים ובפועל לא נתנו משקל לדברי הילד למעט במקרים כמו אותה ילדה שברחה מאביה שבעצם לא הייתה ברירה לביהמ"ש שבסוף נתן את "החזקה" לסבא ולסבתא.

 

לשיעור הבא לקרוא את:

במשמורת - פס"ד 4575/00 – מחייב לבחינה.

פסקי הדין של מזונות ילדים למעט (קוט, מלנר - שיפוי, וואיה).

 

 

 

 

משמורת (המשך):

סכסוכי משמורת בין הורים:

בארץ בניגוד למדינות אחרות הסכסוכים הם לגבי משמורת פיזית / חזקה ולא על האפוטרופסות/ משמורת משפטית.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים שניהם הם האפוטרופסים של ילדיהם. משמע שלשניהם בין אם הם ביחד ובין אם הם לא ביחד לשניהם יש כיום את הזכויות, היכולת והכוח להחליט החלטות לגבי ילדיהם. הדיון בארץ בכל הקשור לחזקת הגיל הרך מתנהל לגבי המשמורת הפיסית בלבד. האפוטרופסות נשארת של שני ההורים.

יש דעה האומרת שאפוטרופסות ניתנת בטבעה למי שקיבל את המשמורת הפיסית ואין באמת עניין של אפוטרופסות כי בפועל האם מקבלת את ההחלטות לגבי הילד.

עוה"ד בתחום אומרים לאבות מה איכפת לכם המשמורת הפיסית כיוון שההחלטות והאפוטרופסות שלכם.

יש טענה האומרת שהאפוטרופסות שיש לאב היא בעצם השארת שליטת האב על הילדים ואף על האם עצמה והאפוטרופסות משמעותית. למשל אם שחזרה בשאלה ויש הסכמה שהילדים יהיו בחינוך דתי האב יבוא ויטען שגם בבית תתנהג כדתיה בכדי שלא ייווצר קונפליקט אצל הילדים. ויש הטוענים כאמור שאין לאפוטרופסות משמעות.

בארץ לא ברור מה ההשפעה של האפוטרופסות במשותפת על אף שהמשמורת הפיסית בידי האם. לא נעשה לגבי זה מחקר.

יש מקרים שכן הגיעו לבית משפט שגברים טענו נגד זרם חינוכי והחלטות שונות. יש פס"ד לגבי הכת עדי יהווה והאב קיבל לטובתו צו שאסר על האם לחשוף את הילדים לתכני הכת.

 

לגבי סמכות - ענייני משמורת נחשבים ככרוכים מטיבם וטבעם. כאשר מוגשת תביעת גירושין לבית דין רבני לא צריך לכרוך את נושא המשמורת באופן מפורש והסמכות לדון לגבי המשמורת תהיה לבית הדין הרבני על אף שלא נכרך מטיבו וטבעו.

כיום, המגמה היא לצמצם את סמכות בתי הדין לדון לגבי משמורת ולכן ביהמ"ש העליון יצרו פיצול במונח משמורת וקראו לזה "משמורת רוחנית" שלגביה אין כריכה מטיבה וטבעה כי רק לגבי המשמורת הפיזית יש את הכריכה מטיבה וטבעה.

יש גם סמכות נמשכת לגבי סמכות ביה"ד לגבי משמורת. וכאן ביהמ"ש העליון אמר שלגבי משמורת רוחנית צריך כריכה מפורשת היות ואינם כרוכים מטיבם וטבעם.

הצפי לעתיד הקרוב לדעת איילת הוא שהתפיסה היום של סכסוכי משמורת הולכת ומתקרבת למזונות ילדים כאשר הצד המרכזי כאן הוא הילד ששני ההורים חבים באחריות כלפיו. ככל שתפיסה זו תתפוס תאוצה יקום הבסיס לסתירת הרעיון של כרוך מטיבו וטבעו וזה יהווה בסיס לטענה שבכלל לא ניתן לכרוך משמורת ילדים היות ואין מדובר בסכסוך הקשור לגירושין בין ההורים אלא מדובר כאן בזכויות הילד מול ההורים.

 

הרוב המכריע מתיקי הגירושין כאמור מסתיימים בהסכם ובייחוד ענייני המשמורת, א"כ לכאורה למה צריך כלל של משמורת כיוון שלבסוף הרוב מגיעים להסכם.

בספר של Mnookin & Kornhauser בארה"ב שהסכסוכים הינם בצילו של המשפט והעובדה אם יש/אין ויכוחים נובעת מהמצב המשפטי הקיים. ולכן החשיבות של הכלל המשפטי איננה בגלל התוצאה שהכלל יכוון אותנו אליה כי לתוצאה זו כהכרעה משפטית בחלק קטן של המקרים. מה שצריך לבדוק זה את ההשפעה של כללים אלו על הליך המו"מ.

זה נכון בכל ההליך של הגירושין אבל בכל הנוגע לסכסוכי משמורת יש להבנה זו חשיבות גדולה יותר כי בכל הנוגע לילדים החשיבות להכרעה מהירה גדולה יותר בכדי שתהיה יציבות ויהיה ברור מצב הילדים יותר מאשר חלוקת הרכוש.

בישראל, היו פסיקות של ביה"ד הרבני שקבע להפר את חזקת הגיל הרך כי האישה עברה לגור עם אדם שאינו יהודי. ביהמ"ש ביטל את פסה"ד וקבע כי זה נוגד את חוק הכשרות והאפוטרופסות וקבע כי לביה"ד לא היה סמכות. כנ"ל במקרה שביה"ד ביטל את חזקת הגיל הרך באישה שעברה לגור עם בת זוג וביהמ"ש ביטל בטענה שאין סמכות. באיזשהו שלב כשביהמ"ש לא יוכל לטעון חריגה מסמכות ביהמ"ש יצטרך להחליט ולקבל החלטה עקרונית.

ס' 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מתייחס לשתי אפשרויות:

1. הורים שחיים בנפרד ומגיעים להסכם בדבר טובת הקטין.
2. פסק דין של ביהמ"ש שיפסוק מי מחזיק בקטין לפי טובת הילד . החוק קובע חזקה שטובת הילדים עד גיל 6 היא להיות אצל האם. מדובר על חזקה הניתנת לסתירה, מדובר רק במקרה של פס"ד ולא בהסכם והחזקה חלה עד גיל 6.

 

בפועל בפרקטיקה עוה"ד אומרים "אם האמא לא זונה ולא משתמשת בהירואין הילדים נשארים אצל האמא".

כשבאים לבחון למה זה מה שקורה בפועל, ולמה גם בהסכמים ברוב המקרים חזקת המשמורת מקבלת האם, נהוג להביא 2 כללי משנה:

1. לא מפרידים בין אחים – אם ישנם מס' ילדים כשאחד מהם קטן מחזקת הגיל הרך – כולם נשארים אצל האם.
2. כלל ההמשכיות – לדעת איילת במרבית המקרים אין הורה אחד שהוא מיוחד לילדים וההורה השני קר, מנוכר, לא אכפתי ולא יודע להציב גבולות. ברוב המקרים לאב חסרונותיו הוא ולאם חסרונותיה היא וההבדל הוא לא כזה גדול ולכן ללא סיבה משמעותית ההנחה היא ששינוי בהמשכיות מזיקה לילדים. כיום יש ניצני שינוי אך לא מדובר במגמה. (יש עבודת מאסטר של קרן ארקין לגבי אב שהתחתן וטוענת שאין קורולציה בין נישואי האב להוות גורם לשינוי המשמורת).

הסיבה האמיתית לכך שברוב המקרים המשמורת נשארת אצל האם לדעת הרבה מלומדים נובעת מכך שישנן תפיסות מיתיות (מיתוס) של כל העוסקים בתחום כמו עו"ס, פק"ס וכדו' שמרביתם עדיין מחזיקים בדעה שילדים קודם כל צריכים אמא. ושופט לא יוכל להוציא את הילדים מחזקת הגיל הרך ללא תסקיר.

 

האלטרנטיבות לחזקת הגיל הרך:

האלטרנטיבות יוצאות מנקודת מוצא שיש דבר כזה שנקרא "משמורת" בניגוד לעמדות הטוענים כיום לבטל את מושג המשמורת (ועדת שניט) ולדבר רק על אחריות הורית בטענה שילדים הם לא קניין והמושג משמורת מבטא תפיסה של ילדים כקניין.

למה לבטל את חזקת הגיל הרך (עפ"י ועדת שניט) ?

1. נוגד את טובת הילד – איך ניתן לקבוע כלל מהי טובת הילד כיוון שיש לבחון את טובת הילד הספציפי.
2. פוגע בגברים כאבות.
3. מקבע את הנשים כמי שתפקידן עקרות הבית.

 

אם שהקריירה חשובה לה והייתה רוצה לחלוק משמורת או אפילו להעביר את הילדים למשמורת האב, דפנה הקר טוענת במחקרה שרוב הנשים טוענות שזה כמו למסור את הילדים לאימוץ כאשר מעבר לכך קיים עניין הסטיגמה שהחברה תחשוב לגביה שהיא במצב של חוסר מסוגלות הורית ולכן נשים לא יכולות להרשות לעצמן גם אם הן היו מאוד רוצות לוותר על הילדים. וא"כ חזקת הגיל הרך פוגעת גם בנשים.

 

השאלה היא מה האלטרנטיבה לביטול חזקת הגיל הרך?

בארץ ספציפית יש טענות נגד ביטול החזקה כאשר הטיעון המרכזי הוא הנחיתות של נשים מהליך הגירושין בארץ ואם גם את נושא הילדים יפתחו למו"מ האישה תצא בלי כלום גם בלי כסף וגם בלי ילדים וכפי שהיה בפגס.

הש' רוטלוי חושבת שבישראל לא בשלה העת לביטול חזקת הגיל הרך מהסיבה הזו. וכך גם הניסיון מחו"ל מראה שנשים היו חשופות יותר בגלל שלא קיימת שם חזקה והנשים היו צריכות לוותר על כסף כדי לקבל את המשמורת.

ינשן מס' אלטרנטיבות:

א.             לבטל את החזקה ולקבוע מבחן טובת הילד הספציפי עם קריטריונים קבועים – ואת כל הקריטריונים יעבירו לתסקיר או לביהמ"ש שיקבעו (בעזרת מומחים או בלעדיהם) מהי טובת הילד. כשמדברים על טובת הילד יש הרבה אספקטים לטובתו ובין השאר הדבר החשוב הוא הליך מהר וברגע שעוברים להכרעה זה יקח מטבע הדברים הרבה זמן ועצם התארכות ההליך תפגע בילדים. לדעת אילת כאמור ברוב המכריע של המקרים אין הבדל מכריע בין ההורים בטיב הורותם לילד ההליך הארוך צריך להכריע לטובת השארת החזקה.

עפ"י ד"ר דפנה הקר הפרקטיקה מראה שהתפיסה של החזקה היא מובנית ולכן גם בהסכמים אם זה יהיה הסכם משמורת אם זה ייחתם מיד אך אם זה הסכם משמורת אב ביהמ"ש ידרוש תסקיר. כנ"ל בהסכם משמורת משותפת ביהמ"ש יבקש תסקיר על האב.

לדעת איילת ישנה בעיה נוספת בטובת הילד כאשר נדרשים ומשתמשים במומחים מכמה סיבות שלמומחים יש אג'נדה וההבדל בינם לשופטים שהאג'נדה שלהם יכולה להיות מיוצגת כמדעית וכיום קיימים עשרות גישות לכל דבר והם יכולים להגיע לתוצאה שמתאימה לאג'נדה שלהם מעבר לכך שהם לא יכולים לתת כלים לדעת מי יעיל כי באותם מקרים שההבדל לא כזה גדול בין האב והאם וכאמור אלו רוב המקרים, המומחים לא יכולים לנבא מה יהיה טוב לילד בעתיד ותפקידם הרי הוא לא ניבוי. הטקסטים המדעיים עצמם לא מספקים תשובות חד משמעיות וביהמ"ש מצפה להכרעה ומומחה שלא יכריע ביהמ"ש לא יפנה אליהם ויש הרבה פסיכולוגים הטוענים שהם לא נותנים חוו"ד כי זה נוגד את היושרה שלהם כי לא ניתן להכריע באופן ודאי. ולכן לדעת איילת יש להשאיר את ההכרעה בידי השופטים שהוא יכריע לאחר שידבר ישירות עם הילדים ועל אף שכאמור בשיעורים קודמים יש בעיה לתת את ההכרעה בידי המדינה, זהו הרע במיעוטו לתת את ההכרעה בידי השופטים לעומת המומחים מה עוד שכאן יש סכסוך בין הצדדים וטובת הילד מכריעה ביניהם ואין כאן סוגיה של טובת הילד כסיבה להתערבות.

ב. משמורת משותפת – יש להבחין בין 2 סיטואציות:

1. משמורת משותפת בהסכמה – כאשר ההורים מחליטים בהסכמה שהמשמורת משותפת והיינו שחלק מהשבוע הילד אצל האב וחלק אצל האם. בדר"כ זה מחייב מגורים בקרבת מקום. בעבר הגישה הייתה לגלות חשדנות גם כלפי הסכמים של משמורת משותפת. לדעת איילת אם ההורים מסכימים על משמורת משותפת אין סיבה לא לאשר, גם מסיבה פרקטית בהסתמך על הדוקטורט של דפנה הקר בארץ במשמורת לא היו חריגים ולעומת זאת בהסדרי ראיה היו כל מיני מקרים חריגים של הסדרים עם לינה במשך השבוע וזה נובע מכך שבארץ הסדרי הראיה הם רשות וזכות לאב משא"כ משמורת שזה מחויבות לאב והיות ולצדדים יש דרכים לעקוף את עניין המשמורת ע"י הסדרי ראיה מורחבים בחרו בדרך זו וא"כ ברגע שיש הסכמה בין הצדדים אין סיבה לא לאשר במיוחד שמבחינה פרקטית אם ביהמ"ש לא מאשר משמורת משותפת הם בין כך יקבלו את אותה תוצאה ע"י הסדרי ראיה מורחבים ולכן עדיף כבר לאשר מה שיצור מחויבות אצל האב ולא כזכות בלבד. בפועל משמורת משותפת קיימת בעיקר אצל המעמד הבינוני – גבוה כי העלות של משמורת משותפת היא כפולה.

2. משמורת משותפת שלא בהסכמה כחזקה – בארה"ב היו שנים שהיה גל של משמורת משותפת כחזקה אך הוא חלף עם תגובות המחקרים נגד. Munnkin & kornhauser היו מהמתנגדים כאשר המשמורת המשותפת לא היו בהסכמה, בטענה שכיוון שההורים מסוכסכים הקונפליקט בין ההורים לא מיטיב עם הילדים. גם לדעת איילת יש להתנגד למשמורת משותפת שלא בהסכמה שהינה רעה חולה לילדים כי הרי כל המצב הטוב של ילד להורים גרושים על פני ילדים להורים מסוכסכים זה השקט ובמקרה זה מחזירים את זה לילדים.

3. הורה מטפל עיקרי – היינו לקבוע שמי שטיפל עד היום בילד ימשיך לטפל בו. על פניו מדובר בחזקת הגיל הרך בלבוש שונה אלא שלדעת איילת רק במקרים של אותם אבות שמטפלים בבית בצורה שוויונית ואין הורה מטפל עיקרי אז יעברו למבחן טובת הילד. רעיון זה לא מצריך מומחים ובכך נפתור גם את בעיית המומחים שהינם בעלי אג'נדה. יש לכך כמה יתרונות: ראשית מבחינת המו"מ יקצר את התהליכים כי ההורים יודעים מי היה המטפל העיקרי מה עוד שבנוסף משאירים את המצב הקודם שההורים כזוג החליטו שהוא הטוב ביותר לילד.

 

חזקת משמורת אב ככלל ההכרעה – יש הטוענים כי אבות הם במצב כלכלי טוב יותר ולכן הילדים צריכים להיות עם האב כי יהיה להם טוב יותר. כמו"כ יש הטוענים על אפליה מתקנת לטובת האב ולטובת הנשים שיוכלו לצאת ולבנות קריירה.  

 

Mnookin , במאמר שפרסם כתב על רעיון של הטלת מטבע כאמצעי הכרעה על משמורת. הוא יוצא מנקודת הנחה כמו שטענה איילת שבמרבית המקרים אין העדפה ברורה היכן הילד יגדל בצורה טובה יותר וע"י הטלת מטבע נגיע לתוצאה לא פחות טובה מכל התוצאות שיגיעו אליהם ע"י תסקירים והליכים ארוכים אך למעשה הוא שולל את זה כי על אף שלא מצליחים להגיע לתוצאה של הטובה האמיתית של הילד החיפוש אחרי טובת הילד והעמדת הפנים שמחפשים את טובתו היא המסר הראוי להנחיל לחברה ולא שטובתו של הילד מוטל בהטלת מטבע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היה מקרה של שתי נשים לסביות שרצו להביא ילד לעולם בו זמנית אך אחת מהן הייתה צריכה טיפולי פוריות והשניה הסכימה לתרום לה ביצית משלה.

שם האם השניה חשבה לגדל את הילד שייולד גם לשניה וא"כ הן טענו ששתיהן קשורות לילד כיוון שאחת תרמה ביצית לשניה, והשניה ילדה ומתכננת לגדל את הילד.

הם ביקשו להניח שכמו בגבר ואישה גבר המצהיר על עצמו כאבא מוכר כאבא כך גם כאן יש ..

 

במקרה שיפרדו, החובה למזונות כנראה יהיה על שתי האמהות. ולא תהיה כאן חזקת הגיל הרך וזוהי הטענה שטוענים ההומואים והלסביות שהם מאתגרים החברה בשינוי המצב הפטריארכאלי.

 

לבני הזוג נחמני אישרו פונדקאות לפני חקיקת החוק.

ההכרעה האוטומטית של המשפט שמי שנרשמת כאם ומוגדרת ככזו היא נושאת ההיריון אינה פשוטה כ"כ ולכן במקרה זה של שתי הלסביות יש לבחון מחדש את עניין זה.

לדעת איילת אם נושא זה יגיע לעליון אין ספק שהם יתנו צו לרשום את האישה השניה כאם.

 

מעמד הילד בסכסוכי המשמורת:

ברוב הליכי המשמורת בארץ קולן של ילדים בכלל לא נשמע משום שמרבית סכסוכי הגירושין ובכללם סכסוכי המשמורת נסגרים בהסכם בין הצדדים שמאושר ע"י ביהמ"ש ללא שמיעת הילדים ולכל היותר מבקשים תסקיר לראות האם ההסכם תואם את טובת הילד אך זה נעשה רק במקרים שסוטים מהנורמה כמו משמורת אב לילדים שבגיל בו יש חזקת הגיל הרך אך בשאר המקרים לא יבקשו תסקיר.

חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מחייב אישור של ביהמ"ש על כל הסכם אך בהרבה מקרים ביהמ"ש משמש יותר כחותמת גומי ותו לא.

יש לכך מס' סיבות:

1. התערבות באוטונומית ההורים – ההורים יודעים מה טובת הילד ומן הסתם ביהמ"ש לא יגיע לתוצאה טובה יותר.
2. פגיעה בילדים – לעיתים עצם המפגש עם מערכת המשפט יכולה לפגוע פוטנציאלית בילדים.

 

הטענה היא שבסכסוכי גירושין ההורים דואגים לטובתם יותר מאשר לטובת הילדים. באמנה לטובת הילד נקבע שבהסכם ההורים מחויבים לפרט איך ההסכם ייטיב עם הילדים בנוסף לשמיעת הילד (לא בכל הליך אך במספר הליכים). האמנה לא קובעת מי ישמע את הילדים. מרבית ההורים כן שמים את אינטרס הילדים בראש מעייניהם ואנו מניחים שכן ידאגו להם.

בארץ אין דין מסודר המסדיר שמיעת קטינים והדבר נתון לשיקול דעת אינדיבידואלית של שופטים. הנוהג הוא לשמוע קטינים מעל גיל 9 בלשכתם (ברור שלא מדובר בהבאת ילד והעלאתו לדוכן העדים וחקירתו הנגדית).

אין ספק שלשמוע ילדים מצריך התמחות מיוחדת.

 

היתרונות בשמיעת הילדים:

1. הבעת כבוד לילדים וזניחת התפיסה של ילדים כקנין.
2. יכול לסייע לילדים להתגבר על החששות שלהם – מכניס להם מימד של שליטה.
3. הנוכחות הפיסית של הילד עשויה להשפיע על קבלת ההחלטות.
4. מגביר את הסיכוי שהילד ישתף פעולה עם ההחלטה.

 

החסרונות:

1. ישנו חשש מהשפעה על הילד מהצורך לבחור בין אבא לאמא – לדעת איילת זה לא הכרחי כי מבהירים לילד שהוא לא זה שמחליט.
2.  מניפולציה וחיסול חשבונות עם ההורים והפיכת המצב הרגיל של הורים מעל ילדים.
3. שיקול דעת מוטעה של הילדים במצב של משבר.

 

ישנם אם כן 3 סוגי בעיות:

1. סיטואציה – צריך לבחור בין אבא לאמא, חשש לסגירת חשבון עם האמא, שיקול הדעת של הילדים יכול להיות מוטעה כתוצאה מהסיטואציה – מרבית המחקרים שבדקו ילדים של אילו היו בסיטואציה של משבר איך היו מחליטים והתברר ששיקול הדעת שלהם יהיה מוטעה.
2. כשירות ילדים – מהו הגיל? בארץ נהוג לשמוע ילדים החל מגיל 9. בעקבות האמנה מתחשבים בהתפתחות של הילד אך ילד שיכול לגבש דעה העמדה היא שצריך לשמוע אותו כאשר השמיעה צריכה להיות מותאמת.
3. אופי מערכת המשפט – אולם המשפט אינו מותאם לילדים, ילדים חוששים משופטים, תפיסת הילדים את מערכת המשפט היא כמו מערכת של משפט פלילי – יש טובים ויש רעים, (ההמלצות בדו"ח רוטלוי מפרטות את ההתאמות שיש לעשות בביהמ"ש כדי שתתאפשר שמיעת ילדים, צריך חיסיון על הדברים של ילדים, לאסור על חקירה נגדית וכו' – כיום רואים שהמלצות אלו תופסים תאוצה בנוהג על אף שאין עדיין חקיקה מוסדרת לפי הדו"ח). מרגע שישראל חתומה על האמנה היא מחויבת לשמוע ילדים אך בפועל בהרבה מקרים שמעו ילדים ובכל אופן פסקו בניגוד למה ששמעו כאשר העליון הפך פסיקה של המחוזי וביהמ"ש לענייני משפחה כשכל ההבדל ביניהם היה שמיעת הילדים.

 

מרגע שנקבעה משמורת לדעת איילת אין לפתוח את זה מחדש. כי כאמור ההורים גרועים או טובים פחות או יותר אותו דבר והיציבות לעומת זאת הרבה יותר חשובה (לעיין בכתיבה של גולדשטיין, אנה פרויד וסולניט) ולכן אף אם ביהמ"ש טעה המחיר של אי היציבות גרוע יותר.

 

מזונות ילדים:

יש הבדל מהותי בין המצב התיאורטי למצב בפועל.

כעיקרון החוק הרלוונטי הוא חוק לתיקון דיני המשפחה מזונות בס' 3 הקובע כי:

אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו והוראות ס' זה לא יחולו על מזונות אלו:

א.                               אם יש דין אישי, יחול הדין האישי ולא החוק.

ב.                                אם אין דין אישי יחולו הוראות החוק על מזונות.

ג.                                 אם יש דין אישי אך לא מטיל חובת מזונות – יחולו הוראות החוק על מזונות – זה שייך למשל ביהודי שנישא לנוצריה שלגבי ילדיו לא חל הדין האישי שאינו מחייבו במזונות.

 

הילדים הקטינים של בן זוגו - מדובר על ילדים קטינים של בן זוגו מנישואין. מדובר על חובה עקרונית שאין לה משמעות פרקטית היות ובשום מקום לא נקבעה חובת מזונות על ילד חורג אך עקרונית בידועים בציבור ניתן יהיה להחיל חובה כזו מדין תנאי מכללא.

בפסה"ד של חשין הבעיה הייתה שס' 3 מדבר על מזונות של הורים ושם הייתה בעיה לקבוע שהוא האב וס' זה חל רק להורים ולכן לא יכלו לעשות שימוש בס' זה ולכן היה צריך להגיע לפיתרון המבריק של חשין על אבהות אזרחית. היות ותנאי סף לס' 3 הוא הורות.

כנ"ל בזוג לסביות אם היא לא נחשבת אם, ס' זה לא יחול עליה כי הוא חל רק על הורים וכפי שהסעיף אומר "הילדים הקטינים שלו" והיינו שהוא צריך להיות הורה.

 

כשאדם מגיש תביעת מזונות ראשית עליו לברר איזה דין אישי חל על החייב.

אב יהודי ואמא מוסלמית, חובת המזונות על האב עקרונית היא על פי הדין העברי והיות והדין העברי לא מחייב אותו במזונות במקרה כזה נלך לפי החוק. האם, יחול עליה הדין השרעי עקרונית ואם לא יחייב אותה במזונות יחול גם עליה החוק.

 

הורים ביולוגיים:

תביעת המזונות היא תמיד תביעה של הילדים ולא של האם.

איך קובע הדין העברי את חובת המזונות של ההורים?

לגבי ילדים עד גיל 6 – מבחינה עקרונית החובה של מזונות עפ"י דין תורה (יש מחלוקת אם זה מדאורייתא או מתנאי כתובה אך זה לא משנה לנפקות) היא רק על האב – מדובר בחיוב אבסולוטי, הוא חל גם אם לילדים יש נכסים משלהם וגם אם יש להם נכסים שמהם הם יכולים להתפרנס.

חיוב זה הוא רק עד כדי צרכים הכרחיים של הילד.

 

ילדים מעל גיל 6 "ועד שיגדלו" – היינו 12 לבנות ו- 13 לבנים – יש חיוב מזונות לגביהם מכוח תקנת אושא – חיוב שאינו אבסולוטי במובן זה שאם יש לילד נכסים מניבים פירות בפועל הוא לא יחויב במזונות. החיוב הוא רק כדי צרכיו ההכרחיים בגדר "חובה חזקה".

תקנת הרבנות הראשית הרחיבה את קטגוריה זו עד גיל 15.

מעל צרכים הכרחיים – יש חובת מזונות מכוח דין צדקה.  

 

מגיל 15 ואילך – מבחינת הדין העברי זה רק מדיני צדקה גם לגבי הצרכים ההכרחיים שלו.

דין צדקה בכל מה שנוגע לחובת מזונות של הורים כלפי ילדיהם אין מדובר בצדקה ונדבה לעניים אלא כל אדם שאינו עני גמור הוא אמיד לצורך דין צדקה.

המבחן כמו במזונות אישה אינו כמה הוא מרוויח בפועל אלא כמה הוא יכול להרוויח.

האם - מבחינת דיני המזונות של המשפט העברי אין חובת מזונות על האם לזון את ילדיה.

אך מבחינת דיני צדקה החובה של האם זהה לחובת האב.

ישנן כמה שאלות שיש לגביהן פסיקות סותרות. הדעה המקובלת היום היא שחובה מכוח דין צדקה היא חובה מכוח הדין האישי.

אם הדין צדקה הוא חובה מכוח הדין האישי, אז לא יחול החוק לגבי ההורה אך אם הדין צדקה אינו חובה מכוח הדין האישי, יחול לגבי שני ההורים החובה של החוק.

המשפט הישראלי כאמור קבע כי דין צדקה נחשב לחלק מכוח הדין האישי, ולכן יחול הדין האישי גם כאשר מדובר בדין צדקה והאיזון בין הגבר לאישה יתבצע בתוך הדין האישי.

אדם שחייב או אינו חייב על פי דינו האישי – למי הכוונה?

האם הכוונה למי שעקרונית אינו חייב כמו גבר יהודי לגבי ילד שנולד לו מאישה שאינה יהודיה שלגביו אין חיוב עקרוני שברור שלגביו פונים לחוק?

או שמדובר על מקרה שיש חובה עקרונית לילד במצבו אלא שלגבי הילד הספציפי קמה טענה הגנה – זה עלה בעניין בן מרדן (טענה שקיימת בשיטות משפט שונות על אף שהגישה כיום להפחית בהגנה זו) של בן שאינו רוצה קשר עם אביו. הדין האישי בעיקרון פוטר מחובת מזונות אך גם שם מתייחסים רק למקרים קיצוניים. כעיקרון הדעה המקובלת היא שפונים להוראות החוק אך ורק אם אין חיוב עקרוני במזונות אך אם קיימת הגנה ספציפית לא ניתן לפנות להוראות החוק. הסיבה שנקבע כך בפסיקה לדעת איילת היא שהרי אם קיימת או לא קיימת טענת הגנה נתונה בידי השופטים ואם לדעת אותו שופט קיימת טענת הגנה א"כ זה לא ייכנס לקריטריון של "יש דין אישי אך אין חובה" המפנה לחוק. כי לא מדובר שאין חובה אלא שיש חובה אך במקרה הספציפי יש פטור, וממילא לא יחייבו אותו במזונות מכוח החוק.  

[היו דעות סותרות בפסיקה – למשל שמגר אומר שבן מרדן זה רק במקרים קיצוניים. עוד לא התעורר מקרה שהיו חייבים לקיים הוראת הגנה אך מאידך היו צריכים לחייב מצד המשפט האזרחי].

 

לקרוא ליום שלישי:

הפסיקה על הסכמי שיפוי.

 

 

 

 

 

 

רוב תודות לסיגל בנימין על הסיכום ! J

מזונות ילדים (המשך):

כאמור, חובת האם למזונות היא מדין צדקה בלבד.

לכאורה אם מסתכלים על חובת האב למזונות – חובתו רחבה וחזקה יותר מהאם.

הגישה בהתחלה הייתה - חובת המזונות חלה על האב.

יחד עם כל מגמות השוויון רוצים להשוות את חובת המזונות של אבות ואימהות.

ולכן מצד אחד – בחוק תיקון לדיני משפחה המזונות הועבר ס' 3א הקובע:

חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 [תיקון אחרון: 7/8/95]

3א. מזונות קטין [תיקון תשמ"א]

(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו.

(ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא.

הס' לא חל על יהודים היות ועליהם חל הדין האישי עפ"י ס' 3 (א) ו-(ב) הקובע כי:

חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 [תיקון אחרון: 7/8/95]

3. מזונות לילדים קטינים

(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגי לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה.

וא"כ ס' 3א מדבר על מי שאין לו דין אישי.

מטרת ס' 3א - לא רק אבות חייבים במזונות אלא של שני ההורים – באופן יחסי להכנסה פנויה.

אם לאב הכנסה פנויה 10000 ולאם 5000 האם תשא בשליש ואילו האב בשני שליש.

 

 

 

ס' 2א קובע כי:

חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 [תיקון אחרון: 7/8/95]

2א. התחשבות בהכנסות של בן-זוג [תיקון: תשל"ו]

על אף האמור בחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן-זוגו רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים, ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר.

פס"ד חקק -השופטים התחבטו בשאלה כיצד להחיל את ס' א2 על יהודים.

כעיקרון ס' 3א לא חל על מי שיש לו דין אישי, בניגוד לסעיף 2א שנחקק בשל צורך שכן קודם אי אפשר היה לנכות הכנסות אישה.

 

הדעה המקובלת – הדין העברי מטיל חובת מזונות רק על אבות ולכן צריך תיקון חקיקתי כדי שהנטל יוטל באופן שווה ויחסי.

 

ס' 3א – שלכאורה קובע שוויון אינו חל על מי שיש לו דין אישי - יהודים מוסלמים נוצרים.

אך למעשה אין בו צורך – כי בתי המשפט פרשו הדין העברי באופן שמביא לתוצאה שוויונית.

 

מה ההבדל בין חובת האם והאב בדין העברי?

1. עד גיל 15 – יש הבדל.      
2. מגיל 15 שניהם חייבים מדיני צדקה ללא הבדל.

 

הבעיה היא עד גיל 15 שאז האב חייב לבדו בצרכים ההכרחיים.

האם חייבת על הכול רק מדיני צדקה.

והאב חייב חיוב חזק – עד גיל 6 אבסולוטי ועד 15 חיוב חזק.

מעבר לצרכים ההכרחיים גם האב חייב לפי דיני צדקה. כלומר, ככל שנפרש יותר בצמצום את מה שכלול במונח צרכים הכרחיים, נגיע לשוויון בין חובת האב וחובת האם. וזו הדרך שבה הלכו בתי המשפט.

 

צרכים הכרחיים - המינימום שבמינימום - בערך 800 ₪ על פי בד"ר ובבית משפט לענייני משפחה – לילד ראשון ושני בין 1000 – 1200 ₪ וככל שישנם יותר ילדים הסכום יורד (הרציונאל הוא שמדור קיים, ביגוד עובר מילד לילד, ילדים ישנים באותו חדר ועלות חדר נוסף פחותה מעלות החדר ראשון).

לסיכום: "צרכים הכרחיים" – פרשנות שמובילה למינימום – כדי להשיג איזשהו שוויון בחובת המזונות בין האב והאם.

מדובר כמובן בצרכים ההכרחיים שבהם חייב האב אח"כ בודקים למה צריך הילד מעבר לכך. ולמה היה רגיל ובודקים הכנסות ההורים האב והאם.

לדוגמא - אם השכר של האב ירד בעקבות הצורך שלו להסדרי ראייה – לוקחים את זה בחשבון.

כל מה שמעבר לצרכים ההכרחיים – מתחלק בין ההורים בהתאם להכנסה הפנויה.

"הכנסה פנויה" – הכנסה נטו אחרי שמורידים ממנה הוצאות (אחרות שיש לאדם – אם יש ילדים נוספים חדשים , המינימום ההכרחי קיומי וכדו').

היות שצרכים הכרחיים זה סכום כ"כ מגוחך – החובה שמוטלת על האב כבר לא משמעותית.

* בעיקרון – ממילא אמהות נושאת יותר מאבות בעלות גידול הילדים בייחוד אם מדברים על מזונות.

כאשר נוקבים סכום של מזונות – לא מדברים על העלות האמיתית, ישנם דברים שלא ניתנים לכימות – ומשמורנית– תמיד תוציא יותר – הוצאות שלא מובאות בחשבון.

 

לדוג' אדם מרוויח 3000 ₪ - הסיבה היחידה שייקבע לו סכום יותר גבוה מכך היא כדי שתוכל האישה לפנות לביטוח לאומי.

אחרת אישה לא תוכל לפנות לביטוח לאומי

ביטוח לאומי לא מכסה את כל הסכום ממילא – תקרה של שני שליש ואז האב חייב לביטוח לאומי – וישנם פסקי דין שקבעו שהאב לא יצטרך לשלם לביטוח לאומי שלא יכולים לפנות ולגבות ממנו חוב.

 

אם האישה מרוויחה סכום מסוים אין לה זכאות לפנות לביטוח לאומי.

 

פוטנציאל השתכרות – נכון תיאורטית – בפועל לא נלקח בחשבון באופן מלא. אם אדם מוכיח שלא מצליח להשתכר מעבר לסכום מסוים למרות פוטנציאל ההשתכרות שלו - פוטנציאל ההשתכרות בפועל לא יהיה רלוונטי.

 

ס' 2א – בא לפתור סיטואציה שהפסיקה לא יכולה להתמודד איתה.

ס' 3א – נחקק סתם – שכן הפסיקה הגיעה לכך בכוחות עצמה.

בפועל אי אפשר להחיל את סעיף 3א – על יהודים, נוצרים ומוסלמים הפסיקה מצאה דרך אחרת להגיע לשוויון.

 

ישנה ועדה בשם "ועדת שיפמן" הבוחנת את הנושא של מזונות ילדים - כאשר המטרה להגיע לשוויון ולמנוע מצבים שמוטלת חובת המזונות על אנשים שלא יכולים לעמוד בכך כאשר ההצעה היא שהמדינה תשלם מזונות והמדינה תגבה מהבעל (שיטה גרועה לדעת איילת מכיוון שבפועל במדינות שבה הונהגה המדיניות – סכום המזונות ירד פלאים וממילא קיימת פגיעה בנשים וילדים).

מדובר בשוויון פורמאלי. שכן בודקים מהי ההכנסה הפנויה. לדעת איילת – השוויון הפורמלי הוא לא ממשי היות ובפועל האבות נושאים בנטל קטן יותר.

לדוג':

פס"ד פיזם - פס"ד של השופט פורת במחוזי (מנחה ולא מחייב) - ילד שנמצא במעון. נשאלה השאלה האם עלות המעון הוא חלק מההוצאות ההכרחיות. ביהמ"ש קבע שכן אבל רק עד השעה 13.00.

מדוע? פורת אומר שאחרי 13.00 לא מדובר בצורך הילד אלא בצורך האם. עד 13:00 הילד צריך להיות בחב' ילדים ולכן מדובר בצרכיו הוא אך אחרי 13.00 חל גם על האם.

לדעת איילת הפסיקה איננה מוצדקת היות והאב יכול להישאר לעבוד עד 20.00 מבלי לשאת בעלות הילד אחרי 13:00 ולעומת זאת האם מוגבלת בשל הילד כמו"כ אם האם רוצה לצאת בערב היא צריכה לשלם לשמרטף ולעומתה הגבר יוצא לפגישה ואין לו הוצאות שמרטפות.

 

בפועל סכום עלות המזונות עבור ילד גבוהה יותר בפועל מה שנלקח בחשבון – כאשר מחשבים סכומי מזונות.

 

לאם יש יתרון בכך שהילדים נמצאים עם האם – מדובר בהנאה והיא כביכול צריכה להביא בחשבון את עלות ההנאה הזו.

בפועל הרבה ילדים יורדים מתחת לקו העוני בשל המצב הנ"ל.

אם האם מחפשת רמת חיים גבוהה עבור הילד , למשל לגור בשכונה טובה, אז גם האם תהנה מזה והבעל מתקומם נגד זה והרבה פעמים בעלים לא מוכנים לשלם כדי שלא ייווצר מצב שגם האישה תהנה מרמת חיים גבוהה בטענה שהוא מוכן לשלם רק בשביל הילד. אבל בפועל אי אפשר להפריד והילד בדר"כ משלם את המחיר.

רמת החיים של הילד תלויה ברמת החיים של האם.

בפועל רמת החיים של האב עולה על רמת החיים של האם אחרי הגירושין.

כאמור פס"ד פיזם הינו פסק דין מחוזי – לא מחייב – חלק מהשופטים מאמצים אותו וחלק לא.

 

לדעת איילת במהלך הנישואין – האישה מגדלת ילדים והאב מפרנס, בתמורה האם מקבלת חצי מהרכוש בזמן הגירושין.

אחרי הגירושין נטל גידול הילדים נשאר על האישה אבל אין לה מפרנס . זו הרעה משמעותית בתנאי האישה.

 

שינוי נסיבות:

פסקי דין של מזונות ילדים ומשמורת פתוחים למקרים של שינוי נסיבות.

אם האמא נישאת ההכנסות הפנויות שלה אמורות לעלות ולכן זה ייחשב שינוי נסיבות.

אם האב מתחתן – הכנסותיו הפנויות קטנות – שכן יש לו עול פרנסה נוסף ולכן גם מקרה זה ייחשב שינוי נסיבות.

 

האם אישה שיוצאת לעבוד היא אמא טובה או לא?

אם יושבת בבית ומטפלת בילדים אחרי הגירושין מופנית אליה ביקורת שהיא "חיה על דמי אבטלה" – ולא עובדת.

אם היא יוצאת לעבוד – הוצאות המטפלות בילדים עשויות להוביל אותה לחרפת רעב ולכן היא צריכה לעבוד יותר כדי לשאת בהוצאות. הילדים נשארים עם מטפלת שעולה הון או לחילופין, נשארים לבד מוזנחים ובמצבים כאלה עלולה האם לאבדם בשל הזנחה – בארה"ב נותנים הדעת למצבים כאלה אך בארץ לא.

 

גירושין פיקטיביים- ישנה תופעה (בשוליים) של גירושין פיקטיביים כדי ליהנות ממזונות ביטוח לאומי.

התופעה שולית- כי מדובר בסכומים מגוחכים – מדובר בתופעה הקיימת במעמד הנמוך בארץ.

עפ"י ועדת שיפמן בעבר הייתה תופעה שגברים לא יכלו לתבוע מזונות מהאישה.

היה גבר שויתר על קריירה , גידל ילדים ולא יכול היה לתבוע מזונות.

היום במקרה כזה – ובמיוחד אם האם מפתחת קריירה מזהירה, תהא חובה להטיל חובת מזונות על האם – אבל יהיה זה סכום לא גבוה.

 

 

הסכמי שיפוי:

מרבית המקרים לא נגמרים בפסק דין אלא בהסכמים.

היו לא מעט מקרים (שלוו בכוח מיקוח גדול שהיה לגברים) שבהם גברים פטרו עצמם ממזונות לחלוטין.

 

ישנה פרקטיקה ידועה ולא מוצהרת שביטוח לאומי משלם במקום הגבר ואז המדינה (ביטוח לאומי) סוגרת דיל עם הבעל ומחקת לו את החוב תמורת מתן גט.

קשה לקבל נתונים לגבי היקף התופעה.

אותם הסכמים שבהם גבר פוטר עצמו מחובת מזונות מגיעים לאישור ביהמ"ש – בעבר בתי משפט אישרו גם הסכמים בהם נקבע שהאב פטור ממזונות ילדיו או שחייב רק 200 ₪ ואז עלתה המודעות לגבי הבעייתיות שבדבר כי אומנם מצד אחד יש לכבד הסכמים אך מצד שני יש את טובת הקטין היות ומרבית האימהות לא יכולות לפרנס לבד.

ואז התפתח הכלל שהסכם בדבר מזונות ילדים לא מחייב את הילדים.

להלכה זו שתי פנים:

1. פן פרוצדוראלי - גם אם ההסכם אושר ע"י בד"ר – הילדים יכולים להגיש תביעה עצמאית – גם ללא שינוי בנסיבות והתביעה תוגש לאן שרוצים. מדובר בתביעה עצמאית ואין פה את עקרון הסמכות הנמשכת שכן אין מדובר באותם צדדים.
2. פן מהותי – מדובר בתביעה עצמאית שלא קשורה להסכם קודם שאישר הבד"ר – הילדים יכול שיגישו בצורה עצמאית לאן שרוצים וזה לא תלוי בשינוי נסיבות. אין צורך להוכיח שינוי נסיבות כי זה פעם ראשונה מבחינת הילדים. לעניין המזונות - מדובר למעשה בפיקציה – שכן מי שעומד באמת מאחורי התביעה היא האם אבל זה היה הפיתרון להתמודד עם התופעה של הסכם שפוגע קשות בקטין.

 

פס"ד למזונות תמיד פתוחים לשינוי נסיבות.

אם כבר הוגשה תביעה עצמאית של הילדים ונקבע למשל 1200 ₪ - אם התביעה במקור (של הילדים) למשל הוגשה לביהמ"ש לענייני משפחה. אם ירצו לשנות את הסכום יצטרכו להוכיח שינוי נסיבות.

 

אך אם מדובר בהסכם שאיליו הגיעו ההורים – יכולים הילדים להגיש תביעה עצמאית – ללא הוכחת שינוי נסיבות.

כל תביעה נוספת אחרי התביעה העצמאית תהיה כרוכה בהוכחת שינוי נסיבות ותיעשה באותה ערכאה בין אם מדובר בתביעה של האם ובין אם של הילדים. (או האב במקרה והוא המשמורן).

 

כאשר מוגשת תביעה ע"י הילדים – לא מאושרת אוטומטית – ראשית, נבדקת צריכת הילדים ואז תאושר התביעה על גדר הסביר.

גם אם האב התעשר לאחר הגירושין זה לא עילה להגדלת הסכום כל עוד המזונות שנקבעו קודם הינם סבירים כי אז לא תאושר הבקשה לשינוי.

אם האם מרוויחה יותר לאחר הגירושין, יכול האב לתבוע שינוי שכן ההכנסות הפנויות של האם גדולות והדבר עשוי להשפיע על שיעור המזונות שנקבע.

כיום, ברור שהסכם בין אם לאב – לגבי מזונות איננו דבר סופי והילדים יוכלו לפתוח ההסכם בתביעה עצמאית.

שורש הרע - אישור הסכמים שפוגעים בטובת הילד.

שיפוי- התפתחה שיטה –האב תבע וקבע שיפוי ע"י האם מקום בו הילדים יתבעו הגדלת מזונות ותאושר – אם יאשרו מזונות מעבר למה שנקבע בהסכם – האם תהיה חייבת לשפות האב.

בפועל אם נקבע הגדלה באמצעות תביעה של הילדים זה אומר שאכן יש צורך לילדים ביותר.

בפגס - כיבדו את חופש החוזים על פני הסכם מעושק וכפייה.

 

בפסיקה היו שני זרמים:

1. נוגד תקנת הציבור- ההסכם שיפוי בטל.

2. ברק בפס"ד קוט – פס"ד שערורייתי.

 

הסכמי השיפוי עצמם לא הביאו מזור לאותם גברים - שכן בתי המשפט אמרו – אם האישה תשפה האב, הילדים יינזקו – טענו נגד תקנת הציבור- או הסכמי השיפוי תקפים אבל אי אפשר לגבותם –"עד שתעשיר" – או עד שהילדים יגיעו לגיל 18.

פסקי הדין יצרו "פצצה מתקתקת" שכן תיאורטית כשילדים מגיעים לגיל 18 האב יכול להגיש תביעת שפוי נגד האם – רטרואקטיבית על החוב מצטבר – התפיסה נתמכת בחופש החוזים.

עצם העובדה שתיאורטית אפשר להגיש תביעה נגד האישה בגיל 18 – עשויה האם להיקלע למצב קשה והדבר ירתיע מלהגיש בקשה עצמאית.

 

השלב הבא היה דרישת ערב וכך הגיעו לפס"ד קוט שם נקבע כי במקרה כזה ניתן לגבות מהערב והערב יכול לגבות מהאם לאחר שתעשיר. עקרונית הערב לכאורה יכול לחזור מיידית לאם אבל כדי שזה לא יפגע בטובת הילדים יחכה הערב עד שתעשיר.

 

בפועל מי שנושא במזונות הילדים הוא הערב שצריך לחכות עד שהאם תעשיר והאב פטור.

מדובר בתוצאה מגוחכת שהערב הוא יהיה הנושא במזונות.

כתוצאה מפס"ד קוט מי שחותם ערבות בפועל הם בני משפחה קרובים של האם שרוצים שתקבל גט ועל אף שבדר"כ בערבות פונים לערב רק לאחר שפנו ללווה/לחייב כאן פונים ישירות לערב.

לדעת אילת מדובר בפסק דין לא נכון ומוטעה.

האלטרנטיבה היא לא לאשר הסכמים כאלה בביהמ"ש.

כדי להגיע למצב הנ"ל – צריך שתהיה הגדלת מזונות בתביעה עצמאית של הילדים – ואז הערב נושא בזה.

 

פס"ד מילנר - לאחר שהבינו אחרי קוט שהמצב לא ראוי בלשון המעטה החלה נסיגה מפסה"ד זה התחיל בפס"ד מילנר – שם נקבע שגם פניה לערבים פוגעת בילדים היות ואישה שיודעת שאם יאשרו תביעה עצמאית לילדיה היא תחויב בסופו של דבר או שבני משפחתה הערבים יצטרכו לשלם ולכן מעדיפה לוותר על תביעה מה שפוגע בילדים.

במילנר דובר על מקרה בו הסב היה ערב. האישה טענה שהיא סמוכה על שולחנו ופגיעה בו תפגע בילדים (הפגיעה בסב – כתוצאה מגביית ממנו כערב תפגע בילדים). התיק הוחזר לביהמ"ש קמא כדי שיבדוק את הנסיבות ואם חיוב הסב כערב יפגע בטובת הקטין ואם כן כי אז יחול על הסב הערב "עד שיעשיר".

 

פס"ד וואיה - שם החזירו את זרם הפסיקה שדיבר על כך שהתנערות האב מחובת מזונות נוגדת את תקנת הציבור ולכן חובת האם לשיפוי תבוטל מתקנת הציבור שכן מדובר בצורך מוכח של הילדים שאכן זקוקים למזונות החדשים וחיוב האם בכך מכוח הסכם קודם נוגד את תקנת הציבור ובטל.

כיום ההתנערות המוחלטת וחובת שיפוי האם נתפסת כנוגדת את תקנת הציבור ולכן הסכם כזה יהיה בטל.

 

שיפוי עצמאי או ערבות נלווית:

מה שנותר לבדוק אם מדובר בשיפוי עצמאי או ערבות נלווית.

אם הסבא חתם כמשפה עצמאי החיוב לא ייפול אוטומטית – אבל ניתן לקבוע לגביה שנוגדת את תקנת הציבור כי כרוכה בפגיעה בתקנת הציבור.

[נוגד תקנת הציבור – עצם התנערות האב כאב מחובת מזונות של ילדיו].

הסכמים שפוטרים אבות ממזונות או שמחייבים אותם במזונות מגוחכים של 200-300 ₪ לא מאושרים.

 

מדוע בכל זאת לאשר הסכם גם אם שערורייתי?

סופיות היחסים ומתן הגט - הכשרת ההסכם מובילה לסופיות היחסים ומתן גט אך לדעת איילת המציאות הראתה שגם אי אישור ההסכם – לא מעכב מתן גט.

ישנם סרבנים טקטיים שמנסים לסחוט, להם אומר ביהמ"ש אם לא תשלמו מינימום – לא יאושר ההסכם.

גם בד"ר לא יאשר היום הסכם שפוטר אב מחובת מזונות או מחייבו במזונות מגוחכים.

 

תביעת מזונות מייצגת צורך עכשווי של הילד.

כאשר מוגשת תביעה למזונות על הילדים בודקים את הכנסת האב, הכנסת האם וצרכי הילדים.

כעיקרון – מזונות משלמים עד גיל 18 – פ"ד פלונית יצר הרחבה עד גיל 21 ( על 1/3 והצבא נושא בשני שליש מההוצאות).

היום מתערבים במזונות ילדים גם אם מעוגנים בהסכם.

ויתור טוטאלי על רכוש מצד האישה לגבר – יאושר.

ישנה הפרדה בין יחסי ממון לגביהם ביהמ"ש לא מתערב לבין עניין מזונות ילדים שבזה כן מתערבים.

 

בהתייחסות להסכם ובכלל ישנה חלוקה לקטגוריות שנשלטות ע"י כללים שונים:

חלוקת רכוש, מזונות ילדים, מזונות אישה.

אין הסתכלות כוללת על ההסכם.

אם גבר אומר לאישה אני מוותר על חלקי בדירה וזה עבור המזונות של הילדים, ההסכם לא יאושר אם המזונות עומדים על 0.

צריך לנסח שמחצית מסכום הדירה מועברת ע"ח מזונות לילדים בכדי שיאושר.

אם האישה רוצה למכור את הדירה – והדבר יבוא על חשבון מזונות הילדים, יכול הבעל להוציא צו מניעה למכירה שכן נכתב בהסכם מפורשות שמדובר בסכום כסף שמיועד למזונות אך צריך שהדבר ינוסח במפורש.

לשיעור הבא – מזונות ילד בגיר.

יש להביא חוק ולקרוא את פס"ד פלונית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיעור חזרה למבחן

הבחינה בנויה כך:

8 שאלות בסגנון של השאלות של החלק הסגור – שאלות קצרות מאוד נקודתיות.

5 מתוכן הן 5 נקודות.

3 מתוכן של 8 נקודות. כשההבדל הוא שהשאלות של ה- 8 הן קצת יותר "טוויסטיות".

בחלק השני:

שאלה אחת - האם פס"ד אחד משפיע/מחזק/מחליש/משנה על הפסיקה הקודמת לו – 15 נקודות.

שאלה נוספת – שאלה לגבי פס"ד ספציפי – 15 נקודות.

שאלה נוספת – שאלת מחשבה – 20 נקודות. מדובר בשאלה כללית המתייחסת לחומר באופן רחב. ניתן לענות עליה ע"י התייחסות למס' נושאים. אין לה תשובה נכונה. שאלה זו עלתה כתוצאה מטענה שמישהו העלה בכנס של לימודים המו לסביים בתיאורייה קווירית (מוזרות). זו שאלת מחשבה נטו, יש לחשוב, לפתח תיאוריה ואז לענות.

מעבר למאה נקודות יש למתרגלים סמכות לתת 5 נקודות על הערכה כללית של הבחינה.

הרעיון הוא שבייחוד בשאלות הסגורות או שיודעים או שלא יודעים ולכן למקרה שסטודנטים טובים נופלים בשאלות אלו המתרגלים יוכלו לתת 5 נקודות למבחן שניכר כמבחן טוב.

בשאלת השוואת פסקי הדין ובשאלת המחשבה כמו גם בשאלות הסגורות כדאי להקדיש מחשבה !!

המבחן יהיה שעתיים וחצי.

המבחן זהה לשני המסלולים עם הבדלים דקים של דגשים בין כל מסלול.

 

לכתוב רק לעניין. אם שואלים על תוקף נישואין אין להיסחף לרקע והקדמות.

חלוקת הזמן:

לשמונת השאלות הראשונות – מקסימום שעה.

50 דקות לשתי השאלות על פסקי הדין.

40 דקות על שאלת המחשבה.

כל תשובה צריכה להיות מנומקת. גם אם השאלה היא כן או לא, תשובה של כן ולא תהיה שלולת ציון. חייבים לנמק.

בשאלות על פסקי הדין מוקצב עמוד לכל שאלה.

לשאלת המחשבה – בין עמוד לעמוד וחצי.

 

אין עניין לשנן בע"פ פסקי דין. יש לזכור את ההלכות העיקריות שאוזכרו בכיתה, את מה שנאמר בכיתה שלא אוזכר במחברות וכדו'.

 

 

עמדות השופטים בפס"ד סקורניק:

אגרנט – המחוקק אמר ענייני מעמד אישי חל דין אישי אלא שלעיתים הדין האישי של הצדדים משתנה למשל כאשר אנשים עוברים ממדינה למדינה ולכן הדין האישי החשוב הוא הדין האישי ביום המעשה.

ויתקון – (לפחות האינטרפרטציה שלו) מבחין בין שאלות של כושר לשאלות של צורה. כושר – עפ"י דין מקום המושב – בתושבי ישראל עפ"י דינם הדתי. בצורה – עפ"י דינו של מקום הטקס.

זוסמן – גם בכושר וגם בצורה – עפ"י מקום עריכת הטקס. גישתו של זוסמן לקוחה מהסכמים בין מדינות בארה"ב אך זה לא מצוי בשאר המדינות לאשר עקיפה של דין מקומי ע"י קיום של טקס במדינה אחרת שם מכירים בכושר ובצורה.

כיום גישתו של אגרנט איננה רלוונטית – פס"ד פלונית (של הגירושין בנישואים אזרחיים – קפריסין).

באמרת אגב ברק אמר שלדעתו גישת זוסמן היא הראויה ואימץ אותה לעניין ירושה (למרות שלגבי ירושה יש כבר הכרה מכוח ידועים בציבור אם כי יהיה לכך משמעות במקרה שבני הזוג פרודים הרבה זמן שמכוח ידועים בציבור הם לא יהיו זוג ומכוח נישואין אזרחיים לפי ברק כן יוכרו כזוג לעניין ירושה עפ"י ברק) אם כי לא אימצו גישה זו בפסיקה בשאר הדברים.

 

פס"ד צונן ושגב:

בשגב נקבעו 3 תנאים לקבלת סעד מבג"ץ:

1. מנועים מלהינשא.
2. מיצוי הליכים.
3. נישואים תקפים (ולו מספק) עפ"י הדת.

 

את המניעות מלהינשא ניתן לפרש או מניעות הלכתית או גם במניעות עובדתית – תתייחס ליום ההתדיינות ולא רק ליום עריכת הטקס, כי אם הייתה מניעות ביום עריכת הטקס אך איננה עוד ניתן עכשיו לערוך טקס.

עפ"י פס"ד שגב מנועים מלהינשא זה כולל גם מנועים עובדתית ולא רק מנועים הלכתית.

ובפס"ד צונן שמגר פירש את מנועים מלהינשא רק מנועים הלכתית ולא מנועים עובדתית והוא בעצם צימצם את הלכת שגב וקבע שבמקרה צונן הם לא מקיימים את תנאי המנועים מלהינשא.

 

מזונות אזרחיים:

ברק התווה רק את המקור העקרוני של החיוב במזונות. התוכן התעצב ע"י פסיקת ביהמ"ש.

 

פוטנציאל ההשתכרות:

אם האישה לא עבדה כל חייה לא מנכים את פוטנציאל ההשתכרות שלה. ברוזנצווייג אמרו לגבר ללכת לעבוד כי הרבה פעמים גברים מנצלים את העובדה שהם לא עובדים משרה מלאה כדי לקבל מזונות נמוכים. במקרה שהגבר תמיד עבד משרה חלקית כדי להיות שותף בגידול הילדים לא יתחשבו בפוטנציאל ההשתכרות שלו למשרה מלאה.

 

הורות:

זוג לסביות אחת ביולוגית והשנייה קיבלה צו אימוץ. ברגע שהיא אם מאמצת היא אם משפטית לכל דבר. בסכסוך משמורת, רוב הסיכויים שהאם הביולוגית תגבר.

במקרה שהאם הביולוגית היא הקרייריסטית והשנייה גידלה את הילדים יש סיכוי גדול שזו שגידלה את הילדים תזכה אם יש אימוץ.

לעניין הבחינה אם נאמר "תורם זרע" אנו מדברים על תורם זרע לא ידוע, שאינו חייב במזונות ואין אב לגבי המקרה.

 

פס"ד יעקובי:

הלכת השיתוף לא חלה לצד חוק יחסי ממון אפילו שבפועל בתוצאה יגיעו לתוצאה מאוד דומה.

 

יהודי ומוסלמית שנישאו בקפריסין:

ירשמו לפי הלכת פונק שלזינגר.

לעניין גירושין שלהם יחול חוק השיפוט בעניין התרת נישואין. סמכות בתי הדין זה רק אם שני בני הזוג הם בני אותה דת. בפס"ד סרגובי נאמר שגם בהסכמה אין סמכות לביה"ד אם שני בני הזוג לא בני אותה דת.

לגבי חוק האימוץ לא ידוע מה יפסקו בנדון.

אימוץ - חוק האימוץ ס' 3(1) אומר "בני זוג" – היינו רק בני זוג מנישואין.

 

פס"ד אקנין:

כאשר בד"ר פוסק מדור ספציפי או מתיר למכור ומטיל שעבוד על הכסף – בג"ץ לא מתערב וגברים שניסו לטעון לפגיעה בזכותם הקניינית לא התקבלה טענתם. יש סמכות לביהמ"ש לענייני משפחה להמתין או לפסוק בצורה אגבית אך כבר היו מקרים שגם אם עניין המדור היה בבית משפט לענייני משפחה היו מקרים שהאישה ביקשה שלום בית בבד"ר ולשם שלום בית ביקשה עיקול וכדו' גם כאן פניות לבג"ץ נכשלו והיינו שבג"ץ נוח לו עם הפסיקה של בד"ר לעניין מדור ספציפי ולכן בפרקטיקה ברוב המקרים ימתינו גם לפסיקת בד"ר.

יש מקרים שאף נותנים מדור ספציפי לגברים.

בחודשים האחרונים ניסו שוב בהלכת יאיר לפתוח את האפשרות הזו ולתקוף את הנושא של מדור ספציפי ולא הצליחו.

 

הוריאציות השונות של הסכם לכבוד הדדי – לא רלוונטי לבחינות.

 

ידועים בציבור שהבעל הקים עסק משגשג.

האם האישה יכולה לתבוע בנוסף לחלקה בעסק גם זכויות ברווחי העסק ?

פס"ד חסל – לאחר שחלקו את העסק וקבעו שהעסק שווה מאה והאישה קיבלה חמישים אך לאחר מכן העסק עולה . שם נקבע כי לא יהיו לאישה רווחים עתידיים כמו גם לא תישא בהפסדים עתידיים ויתייחסו רק להערכת השווי בזמן החלוקה בפרידה. אך טירקל השאיר פתח לפסיקה שונה ואמר שאם האישה השקיעה בעסק הזה וכל העסק נבנה יחד ועיקר ההשקעה נעשה בזמן הנישואים (שם ספציפית העסק נוסד לפני הנישואין) יכול להיות שזה לא הוגן לא לתת לאישה רווחים עתידיים ויהיה מקום לזכות את האישה בפירות עתידיים.

 

כיצד חשין היה מכריע במקרה של מייקל H עפ"י מבחן האבהות האזרחית?

בצורה הפשוטה (רוב נקודות אך לא מלוא הנקודות) – לפי חשין אבהות אזרחית היא אבהות טבעית וכיוון שהשכן הוא אבא הטבעי יקבל זכויות.

בצורה העמוקה יותר – בנוסף לאבהות הטבעית יש גם אב חברתי (זה שמתפקד כהורהו של הילד) , כיוון שמדובר באישה נשואה וכו' בפסיקה האזרחית בכללותה יכול להיות שגם חשין לא היה פוסק לתת זכויות לשכן.

אורך התשובה המומלץ מנתב אותנו כמה ומה לענות בשאלות. אם היא הייתה מצפה לתשובה בצורה הפשוטה לא הייתה נותנת 5 שורות "מומלץ" אלא הרבה פחות. (האורך המקסימאלי לא רלוונטי לעניין זה).

 

לגבי מידת ההתחשבות בשיקול הממזרות:

2 פס"ד של ביהמ"ש המחוזי – ממזרות עדיין שיקול. יש לדבר על טובת הילד הספציפית. ככל שמהימנות בדיקות הדם יש יותר סיכוי שבד"ר יקבע ממזרות על פיהם או לפחות ספק ממזרות שזה יותר גרוע.

 

אין שום צורך לציין סעיפי חוק או שמות פס"ד בבחינה.

J המון תודות ל:

שלומי אלעד, סיגל בנימין, אבי סבן, סיגלית, אפי שאשא על העזרה בסיכומים ולמרים על העזרה בהקלדות !

 

 

 

המון הצלחה !

 

סוכם: ע"י עו"ד ניר והב ודרור כהנוביץ ממכללת שערי משפט.